תגית: ימי שני כחולים

סאמארֶנדרָה אמְבאני, בן לאב הודי-שוויצרי ולאם שוויצרית, מזוהה כל חייו לא בשל תכונותיו שלו, אלא בשל מה שאין בו. אחותו לוקה בניוון שרירים, בעוד הוא בריא לגמרי, ובשל כך דבק בו הכינוי "האיש ללא מחלה", ובלשון הספר "העדר המחלה מאפיין אותו אף יותר מחזותו ההודית". הוא שוויצרי, אבל בשל החזות שירש מאביו הוא מזוהה כהודי. שמו הודי – הויתור היחיד של אביו למורשתו – אבל עבור כל מכריו הוא בקיצור סאם. הוא בעצם "שקוף", איש אינו רואה אותו באמת, כולל אמו וחברתו. עבור האם הוא הבן שתפס את מקום האב שמת כראש המשפחה. עבור החֲברה הוא האיש שהיא תרצה לעצב להיות אבי ילדיה. סאמארנדרה אינו מנסה להעמיד איש על טעותו, הוא בעצם אינו מסוגל להחליט עם עצמו מה נכון ומה שגוי במה שהוא חש, או לא חש, ובמה שחשים אחרים כלפיו. הוא עצור, סבלני, מהימן, נסחף אחרי הארועים בחייו כמעט מבלי להשפיע עליהם, דבק רק במקצועו כאדריכל, משוכנע ביכולתו של אדריכל להשפיע באמצעות בניניו על העולם, מתחבר יותר לבנינים ופחות לאנשים. באופן אירוני, האדם שאתו יש לו את הקשר הטוב מכולם היא אחותו, זו שכמעט אינה מדברת, שכמעט אינה מגיבה, שאי אפשר ללמוד מהבעות פניה דבר על מחשבותיה ועל רגשותיה.

כל עוד הוא מצוי בסביבה המוכרת, המרובעות המסוגרת שלו אינה בעוכריו. הוא אינו מאושר, אך אינו אומלל. אבל כשהוא נוסע לעירק בעקבות הצעה לבנות בית אופרה בבגדד, ונקלע לסביבה כאוטית ולסיטואציה קפקאית, בה הוא סופג מכות והשפלות, ומאבד לחלוטין שליטה על המתרחש, המפגש בין המציאות החדשה לאישיות המקובעת מוביל את העלילה לאבסורדים קומי-טרגיים. כשישוב לשווייץ ידבק בו שוב מה שהוא מסרב להפוך לחלק ממנו – האיש שנכלא בעירק. וכאילו החוויה הזו לא הספיקה, הוא נענה להצעה לבנות מבנה מפוקפק בדובאי, שם הוא נקלע לסבך חקירת חיסולו של מחמוד אל-מבחוח.

העולם של ארנון גרונברג – גם כאן וגם בשני ספרים אחרים שלו שקראתי, "ימי שני כחולים" ו"טירזה" – הוא מקום חסר נחת. הסביבה מלחיצה, לא מתנהלת בבהירות ובסדירות, ולעומת זאת האילוצים החברתיים מחייבים להתנהג בנימוס, לדכא את העצמיות, להיות עצור ולהתנהל בהגיון. ההתנגשות והקריסה בלתי נמנעות. גרונברג עושה שימוש מעודן בהומור שחור ובציניות, ולכן הספר – על אף העצב השורר בו, ועל אף הקפקאיות – נקרא מדי פעם בחיוך עקום. לא אהבתי את שני הספרים שהזכרתי קודם, אבל "האיש ללא מחלה" טוב מהם. תוך כדי קריאה לא הערכתי אותו במיוחד, אבל נתתי לו לשקוע, וכשהתישבתי לארגן את המחשבות ולכתוב התחלתי לראות ברור את מה שגרונברג ניסה לומר, והצליח.

De Man Zonder Ziekte – Arnon Grunberg

ספרית פועלים

2014 (2012)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן

ארנון גרונברג, סופר יהודי הולנדי המתגורר כעת בארה"ב, מספר בספר ביכורים משנת 1994 על חייו בשתי נקודות זמן – בגיל חמש-עשרה כנער מבולבל ומרדן, ובגיל עשרים ושתים כאיש צעיר מבולבל לא פחות.

משפחתו של ארנון היא מתכון לאסון: האם ניצולת שואה, שהתנהלותה בבית גובלת בטירוף. האב שיכור חסר עמוד שדרה, שעיסוקו אינו ברור. אחותו הסתלקה מהבית בהזדמנות הראשונה, ועלתה לארץ, שם היא מתגוררת בדירה מוכת מקקים. ארנון בן ה-15 מעביר את ימיו בערפל של אלכוהול, נכשל בכל המקצועות בבית הספר, מושעה, מתאהב לכאורה בבת גילו רוזי, שנפרדת ממנו ללא סיבה ברורה, ובאופן כללי מתעב את העולם, ועושה כל שביכולתו להרוס את עצמו. תחילה חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב סקירה על הספר: בדרך-כלל לא מדברים אלי הגיבורים המבולבלים האלה. אבל עכשו, יומיים אחרי שסיימתי אותו, אני חושבת שהבעיה היא לא באינטראקציה ביני ובין גיבור הספר, אלא בכתיבה. תיאור סתמי של התנהלות מבולבלת אינו מספק: חסרה תובנת המבוגר הכותב, חסרות נקודות התיחסות שיעניקו לעלילה צידוק הגיוני ורעיוני כלשהו. כך, לדוגמא, הוא זורק פעמיים באגביות, ובשלב די מאוחר בספר, רמזים על היותה של אמו ניצולת שואה, אינו אומר כמעט מילה על הדרך בה גידלו אותו וכו'. הכל מאוד מפוזר ולא מגובש.

בחציו השני של הספר, כשגיבור הספר בן 22, מסתבר שהתוצר של אותם נעורים מבולבלים הוא איש צעיר חסר שורשים, חסר אחריות, מתקיים בקושי, ומבלה את מרבית זמנו בחברת זונות. בפרקים שבהם הוא בן 15 עדיין יש עלילה כלשהי, יש איזה זעם של בן-עשרה שאפשר לחפור ולמצוא לו צידוק. בפרקים של גיל 22 גם אלה אינם, ואנו נותרים עם תיאור אחר תיאור של מפגשים מיניים חסרי טעם, שגם הוא עצמו, למרות חיבתו לאהבה קנויה, יוצא מהם בהרגשת תפלות.

הנה קטע לדוגמא, המסכם יפה את רוח הספר:

ידעתי שלאף אחד לא אכפת ממך, וממה שאתה עושה, ושלאף אחד גם לא יזיז אם תתפגר או לא. לכל האנשים יש תחליף,בדיוק כמו לשקית פלסטיק. הם רק חושבים שהם מיוחדים במינם, יוצאי דופן, ושהילדים שלהם אפילו הרבה יותר מיוחדים מהם. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זמן שאתה רוצה בכך, אתה חייב לסתום ולא לקשקש יותר על שקיות פלסטיק. מהתקופה שבה עבדתי במשרד, ומתקופות מאוחרות יותר, אני יודע שאין דבר נורא יותר מאנשים שחושבים שאין להם תחליף. במה שנוגע לי, אני יודע שאחסר למישהו בערך כמו הזרזירים שמחרבנים בכל פינה בתחנה המרכזית, וכמה אנשים שאני מאוד מחבב, גם הם יודעים את זה.

הספר זכה בפרס לספר ביכורים, והפך להיט בהולנד.

ייאמר לזכותו של ארנון גרונברג שידו קלה על המקלדת, והוא מצליח לייצר תמונות קטנות בכשרון לא מבוטל. חובבי אמירות ציניות ימצאו בספר כמה משפטים נאים לציטוט. הבעיה היא שאין בכך די כדי לייצר ספר. צריך שיהיה בו משהו נוסף, עומק כלשהו שיעניק משמעות לקטעים הנפרדים.

לדעתי, אפשר לוותר.

ראיון עם הסופר

Blue Mondays – Arnon Grunberg

הוצאת בבל

2011 (1997)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו