השבוע הלכה לעולמה גיזלה אבינון, כמעט בת מאה, ילידת וישגראד שביוגוסלביה (היום בוסניה הרצגובינה), שורדת ברגן-בלזן. חייה היו למודי סבל, החל במחלה שפגעה בעצמותיה מלידה, דרך עינויי השואה, עבור בקשיי הקיום בארץ בשנותיה המוקדמות, וכלה בסיוטים ובפחדים ובמכאובים שדבקו בה מימי המחנות לשארית חייה, אבל היא אחזה בטוב, או כדבריה, "הגישה שעזרה לי לאורך חיי ושאני מאמינה בה בכול ליבי: תחשוב טוב – יהיה לך טוב. מחשבות רעות רק עושות רע בנשמה. לא טוב לך היום, אבל יהיה לך טוב מחר. אני לא מניחה לעצמי לחשוב רע. פשוט לא מאפשרת למחשבות האלה להסתנן אליי".
לפני כשבע שנים חברו יחד שמואל אבינון, בנה של גיזלה, והסופרת שירז אפיק, שלצד ספרי פרוזה כותבת ועורכת סיפורי חיים, וכתבו בשיתוף פעולה את קורותיה. אני מניחה שכתיבת הסיפור נועדה תחילה לבני המשפחה, אבל הספר עלה חינם לרשת לכל המעוניין לקרוא אותו, ומצאתי עצמי מרותקת אליו ואל אישיותה של גיזלה, שלה ניתן הקול המספר.
תחילתו של הסיפור בזכרונות ילדות, זכרונות של מאכלים וריחות, של משחקי ילדים והווי משפחתי, של חברות עם ילדות ללא הבדל דת ומוצא, וגם זכרונות נעימים פחות של שנים בגבס בגלל רככת ובעיות שנוצרו בלידה. הכל השתנה ב-1938 כשהאנטישמיות הרימה את ראשה המכוער, אחר כך הגיע הכיבוש האיטלקי ובעקבותיו הגרמני, וביניהם ובמקביל להם פעלו האוסטאשים הרצחניים. עוד לפני שנכלאה המשפחה בברגן בלזן ניצלו חייה של גיזלה בדרך מקרה. במחנה סבלה מרעב, מאלימות, מעבודת פרך, מקור. בתוך יומיים, בחודש מרץ 1945, איבדה בזו אחר זו את סבתה ואת אמה. פחות מחודש אחר כך נפטר גם אביה, ממש על סף השחרור, ברכבת האבודה. מן המשפחה הגרעינית נותרו רק היא ואחותה הצעירה צילה.
"בליל ה-23 במרץ 1945 נפטרה סבתי, ושעות ספורות לאחר מכן, בבוקר ה-24 במרץ, נפטרה אמי. התבוננתי כיצד מוציאים אותן מהצריף וצעקתי, "אימא!" אבי אימץ אותי קרוב אליו, וכך זה נגמר. איבדתי את שתיהן בלילה אחד בלי שאוכל לבכות או להתאבל עליהן, פרט לאותה צעקה בודדה. עד היום אני לא יכולה לבכות. אני מרגישה את הדמעות עומדות בגרון, מרגישה את המחנק, אבל לבכות אני לא מסוגלת, גם לא משמחה".
הבכי הגיע שנים רבות אחר-כך, ב-2003, כששרידיו של אביה נמצאו בקבר אחים יחד עם שרידיהם של חמישה מקורבנות הרכבת.
אחרי המלחמה בחרה גיזלה בחיים, ונטלה על עצמה את האחריות לאחותה ולבני משפחה צעירים ששרדו. באותה רוח של שיקום מבלי להתבונן לאחור נישאה לליאון אבינון לאחר פגישה אחת: "ליאון הזמין אותי לצאת לטייל וכבר באותו טיול רגלי שאל אותי, "את רוצה להתחתן?" על אף ההיכרות הקצרה הרגשתי כלפיו קרבה מסוימת, ואת משפחתו כבר הכרתי ואהבתי. לכך נוספה העובדה שלא רציתי להיות למעמסה על משפחתה של מדיקה, וידעתי שלא אוכל להתפרנס לבדי ללא השכלה. לכן אמרתי "כן"". עוד לפני גיל עשרים היתה נשואה ואם, ועל העבר, שרדף אותה בסיוטי לילה ובמכאובי הגוף, לא דברה כלל.
השנים הראשונות בארץ היו קשות, שנים של מחסור, של מאבק יומיומי על פרנסה. לאט ובעבודה קשה פילסו להם בני הזוג את דרכם אל רווחה יחסית. למרות התנאים המעיקים לא התבוננה אחורה בכעס. היה קשה לכולם, למדינה שהתמודדה עם גלי עליה גדולים, לתושביה שנאלצו הצטמצם כדי לפנות מקום לעולים, לעולים שהגיעו רובם בחוסר כל ומוכי טראומה. זה מה שיש ועם זה צריך להסתדר ומזה צריך לפלס את הדרך הלאה.
אחרי שהשתתפה בטקס הצבת האנדרטה לקורבנות הרכבת האבודה, ולא ידעה כיצד להתמודד עם הזכרונות שהתעוררו והציפו, גילתה גיזלה את עמותת עמך, שטיפלה ומטפלת בניצולי שואה, ומצאה מעט מזור לנפשה. בעקבות השיחות עם עובדי העמותה גם החלה לדבר על שעבר עליה בפני קהל בהזדמנויות שונות. "אני מספרת כי אני רוצה שידעו, שלא ישכחו ושמה שקרה לא יחזור אף פעם, שכן אני רואה מה קורה בעולם סביבנו, איך האנטישמיות חוזרת ואיתה הפחד".
היכולת להתרומם מן התהום שאליה הטילה אותה המלחמה, הקבלה ללא תלונה של הקיום הקשה בישראל, אי-הכניעה לקשיים הפיזיים, אלה שנגרמו לה בלידה ואלה שנגררו אחריה בגלל המכות שספגה והרעב שסבלה, הבחירה לספר על כל אלה בכנות כובשת ובאיפוק רגש רב עוצמה, ולעשות כל זאת ברוח אמיצה ובעדינות נפש – כל אלה מעוררים השתאות והערכה. לא זכיתי להכיר את גיזלה, אבל לפחות היתה לי הזכות להתוודע לסיפורה.
גיזלה וליאון זכו לבן ולשלושה נכדים, וגיזלה, לאחר מותו של ליאון ב-1992, זכתה גם לשמונה נינים.
סיפורי השואה והתקומה רבים מספור, ואין אחד דומה למשנהו. יפה עשו שמואל אבינון ושירז אפיק שנתנו לסיפור הזה קול ובמה. יהא זכרה של גיזלה ברוך.
הספר ראה אור בסיוע יד ושם, קרן עזריאלי וועדת התביעות
2019