דוקטור, בואי אצלי / מירה מגן

גליה היא רופאה אונקולוגית, שמתמודדת בכל רגע עם הכרעות חורצות גורלות, ונאלצת לחוות מדי פעם את מותם של מטופליה. היא מקצועית, מקצוענית, מסוגלת רוב הזמן להקים מחיצה בין גליה האדם לגליה הרופאה, אבל מדי פעם המחיצה נסדקת, והיא מוצאת עצמה מעורבת נפשית בחיי חוליה ומשפחותיהם במידה שעשויה לערער אותה. במקביל לעבודתה היא נאלצת לתווך בבעיות משפחתיות כשאחיותיה נקלעות לעימות, ולהפעיל סמכות מקצועית לצד חמלה משפחתית. בשנות הארבעים לחייה היא רווקה, חריגה בסביבה הדתית שבה מתנהלים חייה. יש לה קשר רומנטי עם רופא אחר במחלקה, ולמרות שהיא אוהבת אתו קשה לה לשאת את השינוי הכרוך במיסוד יחסיהם. תמונות מחיי הנישואין של אחיותיה מעצימות את התלבטויותיה.

נדמה שעל כל צעד ושעל גליה נדרשת לבחור בין אלטרנטיבות. אמו השכולה של ילד, שנפטר למרות טיפולה, רודפת אותה, נעמדת מול חדרה ומשמיצה אותה בקול, מתנחלת במשרדה ושופכת את מררתה שוב ושוב – האם להזעיק את אנשי הבטחון כדי שירחיקו אותה, או להניח לה לפרוק את צערה למרות הנזק שהיא גורמת? אחותה הצעירה נקלעת למשבר שעלול להרוס את משפחתה – האם לאלץ אותה לפנות לעזרה או להניח לה ולבעלה לפתור את בעיותיהם בתוך הבית? ענר, בן זוגה, משתוקק ליחסים יציבים – לאן נוטה לבה שלה, להליכה בעקבות האהבה או לשמירה על יחידותה בפרטיות ביתה? אל הנחרצות ההגיונית של ענר או אל ההתלבטויות שלה עצמה? המטופלים שלה הם לא רק "מקרים" אלא בני אדם על פחדיהם וחששותיהם – היכן עובר הגבול בין אמפתיה לחולה ולמשפחתו למעורבות רגשית שעלולה לפגוע בה ובמטופל גם יחד?

המצב בכל ה"חזיתות" הללו מקצין כשגליה מגלה שהיא נמשכת יתר על המידה אל אביו של אחד המטופלים, ואף מוכנה לחצות קוים אסורים בשל משיכה זו. מירה מגן מלווה אותה במחלקה ובבית, עם משפחתה ועם ענר, והופכת את הקוראים שותפים למחשבותיה, לרגשותיה ולהחלטותיה. אי אפשר שלא לחבב את גליה, גם כשהיא טועה. היא עצמאית, מצפונית, מודעת ליתרונותיה ולחולשותיה, חושבת לפעמים מהבטן אך רוב הזמן מסוגלת לשיקול דעת, אכפתית, קשוחה כשיש צורך, ישרה ובלתי מתיפייפת. מירה מגן היא, כרגיל, סופרת סבלנית, רגישה לפרטים ואינה נחפזת אל תשובות, והקריאה בספר נעימה ומעניינת.

זמורה

2025

געגועים לאולגה / אהרן מגד

אלברט, שעבד שנים רבות בעירית תל-אביב, החליט יום אחד לפרוש ולהקדיש את עצמו לכתיבה. אשתו אלנה, העובדת בסוכנות נסיעות, תמכה בהחלטתו, כרגיל. איזון נוח מתקיים מאז ומתמיד בין שני בני הזוג, השונים מאוד זה מזה. הוא יושב בית, ראשו מרחף בהרהורים פילוסופיים, מתבודד מעט. היא חברותית, מבקשת לראות עולם, מעשית. הוא אינו עומד בדרכה כשהיא יוצאת לטיולים בחו"ל עם חברתה. היא דואגת לספק לו קן מרופד. היא מבליגה כשהוא נעלם למספר ימים ומותיר רק פתק המבקש שלא תדאג. היא מניחה לו להסתגר שעות בחדרו עם ספריו. משפחתו ומשפחתה וגם חבריהם סבורים שיש משהו משונה בגבר בראשית שנות החמישים לחייו הפורש מחיים יצרניים בטוחים לטובת חיי רוח, אבל אלברט בשלו ואלנה לצדו.

אי אפשר שלא להעריך את אלברט על מאמציו לחיות חיים אסתטיים מעל הבינוניות של השגרה. הוא שוקע בקריאה מעמיקה של ספרות יפה ושל כתבים פילוסופיים, הוגה בהם, מתווכח איתם, ומגבש עמדות עצמאיות על מתן משמעות לחיים. הוא אינו ממהר לכתוב רק לשם כתיבה – במחברת אחת הוא מנהל יומן של ארועים ושל מחשבות, במחברת שניה הוא אוסף ציטוטים הראויים להזכר, ובמחברת השלישית, זו המיועדת ליצירתו שלו, הוא כותב רק משפטים שאיתם הוא שלם לחלוטין, שלכל מילה בהם יש משמעות. התוצאה המעשית היא שלושה משפטים בשלוש שנים. צירוף של משברים – מות אמו, חשדות בבגידה של אשתו, קנאת סופרים בגיסתו – יפיק ממנו לבסוף, בפרץ אחד, יצירה שאיתה יחוש שלם.

כמו שאי אפשר שלא להעריך אותו, כך אי אפשר שלא לכעוס על התנהלותו. אלברט מתהלך בעולמו בבטחון של "אני ואפסי עוד", חש נעלה על סובביו הפשוטים בעיניו, מפונק עד קלקול על ידי אלנה. אין לו שום בעיה להסתלק מן הבית מבלי להתקשר להודיע שהוא בסדר. הוא אינו בוחל ב"הענשת" אלנה באמצעות שתיקה. כשהוא נתקף דיבוק לדבר אחד, שום דבר לא יסיט אותו. אהרן מגד מאבחן בדייקנות את אופייה של אלנה המאפשרת זאת: "אם כי היתה אשה חרוצה, זריזה ובעלת תושיה, הן כפקידה והן כעקרת בית […], הנה בכל הנוגע לה-עצמה, היו בה מעין עצלות מחשבה וכבדות החלטה […] ענוותנית היתה ביחסיה עם עצמה". את אלנה חיבבתי מאוד. היא מצליחה להתעקש על שלמות נישואיה, לרפד את חייו של אלברט, ויחד עם זאת לעשות גם לעצמה, אם בטיולים ואם בחוג ריקודי עם שאליו היא מצטרפת כשהוא הולך ומסתגר.

יותר מאשר בספריו האחרים של מגד, כאן חשתי שגיבורו אינו מייצג סיפור פרטי כלשהו, אלא את חבלי ה"ישראליות", אם אפשר להתבטא כך. אלברט עבר בילדותו מעבר חד ממחוזות ירוקים בבולגריה אל יפו האפורה והסואנת. כחייל בשתי מלחמות ראה פעמיים את המוות מול עיניו. משפחתו הבולגריה ומשפחתה הרומניה של אלנה לא היו מרוצות מן השידוך ה"מעורב". בתו מחזיקה בדעות שמאלניות מנוגדות לשלו. אלברט, בשיטוטיו אל מחוזות הפילוסופיה ובהסתגרותו בחדר העבודה, מבקש, כך נראה לי, מזור מכל אלה, מבקש למצוא משהו מעבר ליומיום ולבעיות הפוקדות את החיים כאן השכם והערב. במשפט כמעט חבוי, הסופר עוקץ אותו על אופטימיות זמנית שפקדה אותו, או אולי חומל עליו, על כולנו: "אבל הלך-מחשבתו של אלברט מעולם לא היה הגיוני ביותר".

אולגה שבשם הספר היא חלום. אשה צעירה, שישבה על הטיילת וקראה את "הרצוג", משכה את תשומת לבו של אלברט, והפכה לדימוי לטוהר, לחיים אחרים. מגד קושר באופן מבריק בין הרצוג ובין מה שיתרחש בהמשך בחייו של אלברט.

הספר ראה אור לפני שלושים שנה, ונדמה שדבר לא השתנה. הויכוח הפוליטי שהתלקח בין אלברט לבתו עדיין בוער, ואיש אינו מקשיב לאלנה, זו ש"רק לא סובלת את הקיצוניים, מצד זה או מצד זה, השופכים אש וגופרית אלה על אלה כאילו הם הבעלים היחידים על האמת ויש להם פתרונות מוחלטים, לכאן או לכאן. לא, אין להם פתרונות, לא לאלה ולא לאלה. אז תקשיבו בשקט זה לזה! אל תזנקו לקרוע לגזרים את מי שחולק עליכם!"

אהרן מגד עמוק ומדויק כדרכו, והספר מומלץ, כמובן.

עם עובד

1994

אהבה עיקשת / איאן מקיואן

ג'ו רוז, איש מדע רציונלי, חולק את חייו מזה שש שנים עם קלריסה, חוקרת ספרות ומרצה. למרות הבדלי אופי ופערי עניין, הם מתנהלים בהרמוניה. אבל אז נכנס אל חייהם ג'ד פארי, והקשר מתערער.

הכל התחיל כשבמהלך פיקניק זוגי שמעו ג'ו וקלריסה קריאה לעזרה. כדור פורח עמד לצאת משליטת מפעילו, ולהמריא כשבתוכו יושב נכדו של המפעיל. חמישה גברים ששהו בסביבה, ג'ו ביניהם, נענו לקריאה. כשהכדור החל להתרומם למרות משקלם המשותף על החבלים, נשמטו ארבעה מהם בעודם בגובה נמוך. האחד שנותר לאחוז בעוד הכדור צובר גובה, נחלש ונפל אל מותו מול עיניהם. "מה עשיתי, או לא עשיתי? אם אשמה היא, היכן היא מתחילה?", תוהה ג'ו כשהוא משחזר דקה אחר דקה את נסיונות ההצלה. אבל דבר נוסף, שעתיד להשפיע עליו במידה רבה יותר, ארע באותו הזמן. ג'ד פארי, אחד מהחמישה, החליף אתו מבט אקראי, שבעקבותיו החליט כי ג'ו מאוהב בו. האובססיה שיטפח, בנוסף לקנאות העזה שבה הוא מאמין באלוהים, ירדפו את ג'ו. בימים כתיקונם יתכן שהיה בוחר להתעלם מפארי. אבל החוויה שעבר עם מותו של אחד הגברים, והשאלות המוסריות שעוררה בו החוויה הזו, גרמו לו להגיב על האובססיה ולנסות להלחם בה, ובכך כנראה רק להזין אותה.

כבר בערבו של יום הארוע התקשר פארי אל ג'ו ואמר: "רק רציתי שתדע שאני מבין מה אתה מרגיש. גם אני מרגיש ככה. אני אוהב אותך". משום מה בחר ג'ו לא לשתף את קלריסה, אלא לומר לה שהיתה זו טעות במספר. ההחלטה הזו תעלה לו באמון ששרר ביניהם עד כה, והוא ימצא עצמו לבדו במאבק מול פארי. המשטרה לא תאמין לו, קלריסה לא תאמין לו, והוא ירוץ אל תוך קירות בנסיון להלחם במופרעות של פארי, שכפי שמסתבר לקה בתסמונת קלרמבו. פארי מוצא סימנים לאהבתו של ג'ו כלפיו במקומות שאינם. הוא גם נוטל על עצמו את המשימה הקדושה לנער את ג'ו מהרציונליות ולהעביר אותו אל האמונה. "אלוהים זימן אותנו יחד בטרגדיה הזאת ואנחנו צריכים, אתה יודע, להפיק מזה מה שנוכל", הוא אומר לג'ו כשהם ניצבים ליד גופת ההרוג. ובתגובה על מאמריו של ג'ו הוא כותב "הוא זקוק לעזרתי, אמרתי בלבי כל אימת שעמדתי לוותר, הוא זקוק לי שאשחרר אותו מן הכלוב הקטן של התבונה". ג'ו מצדו חושש שפארי עלול להתיאש מנסיונות שכנוע מילוליים ולעבור למעשים. "ההגיון שעלול להעביר אותו בניתור אחד מיאוש לשנאה, או מאהבה להרס, יהיה פרטי, לא ניתן לניחוש, ואם יתקוף אותי, בלי שום אזהרה יתקוף".

מקיואן מפרק לגורמים את שני הקשרים, זה שבין ג'ו לקלריסה וזה שבינו ובין פארי, כפי שג'ו חווה אותם. הוא עוקב בדקדקנות אחרי הלכי רוחו, ואחר מאמציו לשבור את המעגלים שנוצרו סביבו ולשוב לשגרה השלווה. יש מרכיב של אימה בעלילה, שילוב של פחד מאיום ממשי ומאובדן עשתונות עד כדי טשטוש השפיות, וג'ו מנסה להתמודד אתו באמצעות השלטת ההגיון על התהפוכות הבלתי הגיוניות שגורמים אחרים ושגורם הוא עצמו. מכיוון שאין המדובר בספר מתח לשמו, אלא בכזה העוסק בשאלות מוסריות והגותיות, לא נעדר מקומן של מה שעלולות להצטייר כסטיות מן העיקר, בדמות שיחות בנושאי מדע וספרות. בעיני הן מעשירות את הספר, ומהוות חלק בלתי נפרד מאישיותם של גיבוריו.

בסיומו של הספר מצורפים שני נספחים, הכוללים תיאור מקרה קליני (בדוי על ידי מקיואן) המסכם את התנהלותו ההוזה של פארי. אגב, השאלה מה ארע לקשר של ג'ו וקלריסה נותרה פתוחה בסיום העלילה, ומקיואן סוגר אותה בנספח.

הנה שני קטעים, מתוך רבים, שמצאתי ראויים לציטוט.

ג'ו על האבולוציה של האמונה הדתית: "יתכן שהיא פעלה על קבוצות, ולא רק על יחידים, הביאה לידי לכידות וזהות ונטעה בך ובחבריך הרגשה שאתם צודקים, אפילו – או בעיקר – כשאתם טועים. אלוהים לצדנו. משולהבים מאחדות מטורפת, חמושים בוודאות איומה, אתם פושטים על השבט השכן, מכים ואונסים בלי חשבון, וחוזרים לוהטים בהרגשת צדיקות ושכרון הנצחון שהבטיחו לכם האלים שלכם. חיזרו על כך חמישים אלף פעם במשך כמה אלפי שנים, ומערכת הגֶנים המורכבת המטפחת אמונה חסרת יסוד תקבל תפוצה חזקה".

ג'ו על אמונה ועל מדע: "אף אחד לא יכול להסכים על שום דבר. אנחנו חיים בתוך ערפל של תפיסה משותפת למחצה ולא מהימנה, ונתוני החושים שלנו באים מעוותים בפריזמה של רצון ואמונה, שמטה גם את הזכרונות שלנו. אנחנו רואים וזוכרים לטובתנו, ובתוך כך משכנעים את עצמנו. אובייקטיביות חסרת רחמים, ביחוד בקשר לעצמנו, היתה תמיד אסטרטגיה שנדונה לכשלון. מוצא כולנו ממסַפרי חצאי האמיתות הזועמים והנלהבים, שכדי לשכנע אחרים, שכנעו בו-זמנית את עצמם. ההצלחה ניפתה אותנו במשך הדורות, ועם ההצלחה בא הפגם שלנו, הטבוע עמוק בגֶנים שלנו כמו חריצים בדרך עגלות – כשהדברים לא התאימו לנו לא יכולנו להסכים על מה שמתחולל לנגד עינינו. האמנת – ראית. לכן יש גירושים, מחלוקות ומלחמות על גבולות, ולכן פסל זה של מרים הבתולה מזיל דמעות דם ופסל זה של האל גאנשה שותה חלב. ומשום כך המטפיסיקה והמדע הם מפעלים אמיצים כל-כך, המצאות מדהימות כל-כך, גדולות יותר מהגלגל, גדולות יותר מהחקלאות, יצירות של אדם העומדות בניגוד ישיר לנטיית טבע האדם. אמת חסרת פניות. אבל הן לא הצילו אותנו מעצמנו, החריצים כבר היו עמוקים מדי. אין גאולה לַפְּרָט באוביקטיביות".

מקיואן משלב בכשרון רב עלילה מותחת עם דיון בשאלות מוסריות וחברתיות ועם אתגר הפיצוח של זוגיות ואמון הדדי. זהו אחד מטובי ספריו, בעיני, והוא מומלץ מאוד.

Enduring Love – Ian McEwan

עם עובד

1999 (1997)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

בית בובות / הנריק איבסן

**מכיוון שהמחזה ידוע, הסקירה אינה נמנעת מפרטי עלילה מהותיים**

"בית בובות" הוא האופן בו חווה נורה הלמר את ביתה ואת חייה. טורוולד, בעלה ואבי שלושת ילדיה, מתייחס אליה כאל ילדה, בובה לשעשועיו. הוא מכנה אותה בשמות מקטינים, כמו ילדה וסנאית ואפרונית, מפקח על הוצאותיה, ומצפה ממנה להיות עליזה ומרוצה תדיר, וכמובן מוכנה לשרותו. יש לו כללים ועקרונות שלפיהם הוא מנהל את חייו, ואינו מעלה בדעתו אפשרות שאשתו לא תנהג כמוהו, שאולי תפיסת העולם שלה שונה משלו.

נורה, שעברה מרשות אביה לרשות בעלה, נוהגת כמצופה. היא מתיילדת, מחניפה, משחקת את המשחק. אבל כבר בשורות הראשונות של המחזה אנו נרמזים שמתחת לפני השטח היא חורגת מן הכללים, כשהיא אוכלת עוגיות שטורוולד מתנגד להן, וממהרת להחביא אותן בכיסה ולמחות סימני אכילה מפיה כשהוא נכנס אל החדר. בהמשך יתברר שהיא מסתירה סודות כבדים יותר מכמה עוגיות שנאכלו בחשאי. מניעיה נאצלים – רצון דוחק להציל את חיי בעלה ולגונן על אביה – אבל בתוך המסגרת החברתית שאינה מאפשרת לאשה לפעול ללא אישור בעלה, היא נאלצת לשקר כדי להשיג את מבוקשה, וסופו של השקר להסתבך ולהביא לפיצוץ כשיתגלה. תגובתו החמורה של טורוולד, גם אם יסלח ויבקש להחזיר את החיים למסלולם, ואי התיצבותו לצידה בעת צרה, יגרמו לנורה לראשונה לומר לו ולעצמה דברים ברורים ואף לבחור בנתיב עצמאי.

איבסן, בתבונה, אינו מציג גבר רע מול אשה קורבן, אלא מאיר מצב חברתי מעוות. טורוולד, למרות שהוא נהנה מעליונותו כבעל ומכניעותה של נורה, אינו מוּנע מרוע אלא ממוסכמות. גם נורה, כשהיא מחליטה שאינה יכולה עוד, מדייקת כשהיא משמיעה את דבריה לפני שהיא עוזבת:

"אתה היית תמיד כל כך טוב אלי. אבל הבית שלנו מעולם לא היה יותר מאשר חדר משחקים. לגביך הייתי אשתי-בובתי, בדיוק כמו שלגבי אבא הייתי ילדתי-בובתי. והילדים היו הבובות שלי. אני נורא נהניתי מזה ששיחקת בי, והשתעשעת איתי, ממש כמו שהילדים נהנו מזה ששיחקתי איתם. אלה היו חיי הנישואים שלנו, טורוולד".

אפשר לגנות את החלטתה של נורה לעזוב ולהותיר מאחוריה את ילדיה בחברתו של אדם שאת התנהלותו היא עצמה אינה יכולה לשאת. אפשר להריע לה על העוז לעמוד לראשונה לבדה מול החיים, ועל נחישותה לטרוק את הדלת מול תחינותיו של טורוולד הטוען כי למען בניית גשר על פני התהום הפעורה כעת בין בני הזוג "יש בי הכוח להשתנות, לֵהפך לאדם אחר". מהפך כזה, נורה יודעת, אינו מתרחש כהרף עין. נדרשת היפרדות של ממש, נדרש נס. בכל מקרה יש להבין את המחזה על רקע מוסכמות התקופה, אם כי הרלוונטיות שלו לא התפוגגה, ולהעריך את האמירות פורצות הדרך שלו.

"בית בובות" יכול להקרא כמסר פמיניסטי, ויש בו אכן עמידה נחרצת לטובת יחסים זוגיים שוויוניים יותר, או לפחות כאלה שמכירים בעצמיותן של הנשים. מכיוון שגם טורוולד סופג זעזוע, הגורם לו לראות את נישואיו באופן שונה ואף להתאמץ לשפר אותם, אני חושבת שמדויק יותר לקרוא את המחזה כנושא מסר רחב יותר, הקורא לכל אחד, גבר או אשה, לתהות על טיבו שלו ועל מקומו היחודי, במקום לאמץ את המוסכמות באופן עיוור ולהתאים את עצמו אליהן ללא מחשבה עצמאית.

המחזה תורגם מספר פעמים על ידי מתרגמים שונים. קראתי אותו בתרגומו הנהיר של גד קינר, שאף הוסיף מבוא מקיף על מכלול יצירתו של איבסן.

מעורר מחשבה ומומלץ.

Et dukkehjem – Henrik Johan Ibsen

אור-עם

1983 (1879)

תרגום מנורווגית: גד קינר

הזדמנות שניה / שרלוט בטרפילד

ארבעה חברים ביקרו אצל מגדת עתידות, שנודעה ביכולת לנבא את תאריך המוות המדויק. נל, שהיתה אז כבת תשע-עשרה, התבשרה שנותרו לה רק תשע-עשרה שנים נוספות. גרג, בן זוגה באותה עת, עתיד היה לחצות את גיל מאה. תאריך התפוגה של השלישית בחבורה נקבע לגיל ארבעים. לרביעית, כך על פי מגדת העתידות, נותרו ימים ספורים בלבד. מותה של האחרונה ביום המיועד קבע את מהלך חייה של נל. בשנים הבאות נעה ונדה בעולם, לא מתקשרת לאיש, לא מתחייבת לדבר, מסתפקת ברכוש מועט ובתרמיל על הגב, מנסה למצות את החיים עד תום. עם משפחתה באנגליה שמרה על קשר רופף בלבד, לפעמים מסבירה זאת בצורך להגן עליהם מפני הצער על מותה המתקרב, לפעמים בצורך שלה לא להקשר כדי לא לחוש לעולם תחושת אובדן. לקראת יום מותה חזרה לאנגליה, ארגנה לעצמה מוות מסוגנן במלון מפואר, לבושה בשמלת נשף שכורה. היא מכרה את רכושה המועט, חילקה את כספה, מחקה את נוכחותה האינטרנטית, וכתבה חמישה מכתבי פרידה שהכילו וידויים בלתי נחוצים. בערב נכנסה למיטה וקיוותה למות מיתת נשיקה.

בבוקר התעוררה חיה.

נל היא מצד אחד אשה מקסימה, מתחברת בקלות, נפש חופשיה. מצד שני היא אנוכית, מרוכזת בעצמה, לא חושבת עד הסוף על תוצאות מעשיה. כשהיא מנסה להסתגל לחיים החדשים שניתנו לה, היא נאלצת להודות בשלב כלשהו כי היתה עד כה "אשה רשלנית ואנוכית בגיל העמידה שמתנהגת כמו בת שש-עשרה מפונקת". שרלוט בטרפילד, בתבונה, אינה מחוללת מהפך דרמטי בדמות שיצרה, אלא גורמת לה לראות את העולם מזוית רחבה יותר, לשקול את צעדיה, לטפח קשרים, לפעול במקום לברוח.

בניגוד לנל, שחיתה עם קו סיום קרוב, גרג ארגן את חייו באופן שונה לחלוטין, אולי בשל הידיעה שזמנו בידו. נל וגרג היו חברים מילדות ושותפים להרפתקאות, אבל כשנפרדו דרכיהם התעצבו חייהם באופנים הפוכים. נל, כאמור, נותרה אותה צעירה נוודת. גרג הפך איטי, מרובע, שמרן הולך בתלם. אחד ממכתבי הפרידה שכתבה נל לפני המוות שלא ארע יועד לגרג, ובו התוודתה שהוא היה אהבת חייה. המפגש המחודש ביניהם ישפיע על שניהם, ואולי יעורר את הרגשות הישנים.

וישנו טום, גרוש צעיר ואב לילד, שבא לקנות מנל מיטה במסגרת חיסול רכושה, והקשר שנוצר ביניהם שינה במידה רבה את חייו. "את בסך הכל הבעיטה בתחת שאנשים צריכים", הוא מסביר לנל את סוד השפעתה על חיי מכריה. נל תמצא עצמה מתלבטת בינו ובין גרג כבני זוג המתאימים לה, אם היא בכלל מעונינת לקשור את חייה בחייו של אחר.

נל תתוודע מחדש גם אל משפחתה, תספוג את הביקורת המגיעה לה על ההזנחה רבת השנים, ותבין היכן נמצאת רשת הבטחון האיתנה שלה. שלושה מן המכתבים שהותירה נועדו להוריה ולאחותה, וכאמור הכילו וידויים שאולי לא היו צריכים להכתב, או אולי כן, אבל משעה שנכתבו ונקראו הציבו את היחסים בינה ובינם על מישור כן יותר. עוד דמות מעניינת שתזדמן על דרכה היא של ג'ונו הזקנה האקסצנטרית, מעין גרסה מבוגרת ומוקצנת של נל עצמה.

"הזדמנות שניה" אולי אינו עמוק במיוחד, ופה ושם לוקה באי-סבירויות קלות, אבל הוא מעלה בחינניות ובהומור נושאים השווים עיון באשר ליחסים בין הבריות. דמויותיו חיוביות למרות פגמיהן, וחיבה ואופטימיות שורות עליו. בהחלט נעים לקריאה.

את הכריכה החביבה עיצב אמרי זרטל.

The Second Chance – Charlotte Butterfield

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

ועד הים הגדול / אסתי קון

שייע גלר היה גבר צעיר, בראשית שנות העשרים לחייו, כששוחרר ממחנה ריכוז, ומצא עצמו לבדו בעולם. כששהה במחנה הבראה שניהלו המשחררים, ושאל את נפשו למות, התמזל מזלו וניצול אחר פרש עליו את חסותו, הצליח להפיג מעט את דכאונו, וכשעלו לארץ שיכן אותו בבית הוריו בירושלים. למרות תשומת הלב והחיבה שהורעפו עליו, שייע לא הצליח למצוא לעצמו מקום, עד שנסע באקראי לחוף הים של תל-אביב, ושם, כפי שאמר שנים אחר-כך, חש כי "הים זה כמו חיבוק, כמו חיבוק של אבא ואמא ואלוהים ביחד". מיטיביו הירושלמים הצטערו להפרד ממנו, אך לא עמדו בדרכו. יתרה מזו, הם מסרו בידיו ספר יקר ערך, שהיה הן סמל לתמיכתם והן רשת בטחון כלכלית לשעת הצורך.

בתל-אביב קשר שייע את חייו באלה של נוּשָה, ניצולת שואה שנפלה יחד עם אחותה התאומה לידיו של מנגלה. נושה לעולם לא תוכל ללדת, והיא נוצרת סודות שאינה מוכנה לשתף בהם אפילו את שייע, אבל למרות עברם השב בלילות לבעת אותם, שני האנשים המצולקים והמיוסרים הללו מנהלים זוגיות קרובה ואוהבת. שייע הפך עם השנים לאינסטלטור, נושה מרוצה מהבחירה להיות עקרת-בית. "אתה ואשתך זוג לדוגמה", אומרים להם אנשי שכונתם. "אפשר רק לקנא כשרואים זוג מושלם כמוכם".  

עלילת הספר מתרחשת בעשרים השנים שאחרי המלחמה, ויוצרת פסיפס אנושי המחייה את תל-אביב של אותה תקופה באזור שסביב הנמל. נושה ממלצ'ט 9 ושייע משינקין 24 עוברים אחרי נישואיהם לרחוב קטן בצפון רחוב בן-יהודה. תשעה הדיירים בבית הגיעו ממקומות שונים, ביניהם זוג מרומניה, אשה מהונגריה, מרים משקולות ערבי הומו מיפו, ועוד. אליהם מצטרפים תושבים ברחובות הסמוכים, בהם צעירה שנטשה את החיים במאה שערים, הולנדי נוצרי שנפשו נקשרה בארץ, סֵפָּר שמפליג בסיפורים, ילד שכובש את לבה של נושה, ואחרים. עם אחדים נרקמת חברות אמיצה לכל החיים, עם אחרים לומדים להסתדר. הספר שופע אזכורים של מקומות שהיו ושל ארועים שארעו, ארועים היסטוריים גדולים כמו החלטת כ"ט בנובמבר ומקומיים כמו חנוכת מלון הילטון, הקמת מבנים מונומנטליים כמו גני התערוכה וצנועים כמו הצריף של אביגדור שלידו נעצרו אנשים כדי לשמוע "בחור גבוה ורזה, שהיה לו קול נהדר. קול של קטיפה, כמו שאומרים".

הערה אגבית באשר ליום הולדתו של ההולנדי פותחת את סגור לבה של נושה. למעלה מחמש-עשרה שנים אחרי חתונתם, היא מספרת לשייע את הסוד שמעיק עליה, שאותו לא חלקה עם איש, והגילוי מערער אותו. באותה נשימה היא מתוודה על מעשה שעשתה לאחרונה, וכמעט מביאה את הקץ על נישואיהם. בני הזוג יצטרכו, אם ירצו בכך, למצוא את הדרך לאחות את הקרע. האם ירצו ויצליחו?

אסתי קון כותבת נהדר. כוחה גדול בפרטים קטנים המצטרפים לשלם, ובמבט חומל ואופטימי למרות המכאובים. אמנם הספר מתנקז בסופו של דבר אל דרמה, אך ברובו הוא מתנהל בניחותא, ועלילתו ניזונה מסיפורים נפרדים הנרקמים אל תוך חייהם של בני הזוג. הנינוחות הסבלנית הזו מאפשרת היכרות קרובה עם הבריות, יסוריהם ושמחותיהם הם יסורינו ושמחותינו, והספר פועם חיים.

מומלץ בהחלט.

מטר

2009

את עוד תתחרטי על זה / נועה שלו

אבישג פישמן וגל וייס, שניהם לוחמי מוסד, מועמדים לקידום לאותו התפקיד, שניהם מתמודדים עם נסיבות אישיות שעלולות לחבל בקידום המיוחל, ושניהם, כך נראה, סולדים הדדית זה מזה. וייס מתנהל כמאצ'ואיסט שוביניסט בוטה; פישמן נאבקת על הכרה בערכה, למרות שהיא מוּנעת רוב הזמן על ידי הדחף לרַצות. את כל מה שעומד ביניהם הם נדרשים להניח בצד, אם יוכלו, כשהם מצוותים יחדיו למבצע סיכול פיגוע טרור במוסדות יהודיים וישראלים ברומא.

עד כאן התיאור אולי נשמע כמו עוד אחד מאותם סיפורים רומנטיים על שונאים שעתידים להפוך לאוהבים ולשייט מחובקים אל עבר השקיעה, אבל אין שום קשר בין השבלונה הזו לבין עלילת הספר. נועה שלו מובילה את גיבוריה אל גרסה משוחררת יותר של עצמם, כשהמסע האישי של כל אחד מהם לחוד מאפשר להם להציץ אל מתחת למעטה של מי שנכפה עליהם כשותף.

אבישג מגיעה ממשפחה שחוותה שכול. כשהיתה בת שלוש-עשרה נהרג אחיה שחר בן העשרים בעת שירותו הצבאי. השבר הותיר אותה במידה רבה ללא תמיכה הורית, ומי שתפס את מקום המבוגרים בחייה היה עידו פינטו, חברו של שחר, ששנים אחר-כך גייס אותה למוסד. אבישג נשואה לנמרוד, והיחסים ביניהם, שתחילה היו שוויוניים, הפכו עם הזמן בלתי מאוזנים. "אני חושבת שזו בעיה כשיש צד שתמיד מתנצל וצד שתמיד בסדר ותמיד צודק", מהרהרת אבישג, כשהיא נתקלת שוב בפסקנותו של נמרוד, והיא תוהה מדוע אינה יכולה להפסיק להזהר לידו, להפסיק לפחד לומר מה היא באמת רוצה ומרגישה. נמרוד ממורמר בשל עבודתה התובענית של אבישג, וההתנגשות של דרישות התפקיד עם מאמציהם להכנס להריון מעצימה את העימותים ביניהם.

וייס, שגדל עם אב מסרס ועם תהיות על מהותו שלו, למד מגיל צעיר להסתיר את עצמו מפני כולם. "לפעמים הוא נבהל מתחושת הדליפה, מהתחושה שהוא לא מהודק מספיק, לא אטום מספיק, שבורח לו משהו שהוא היה רוצה לכלוא בתוכו". רוב חייו הצליח להתנהל בדיוק על פי התדמית שיצר לעצמו, אבל כשהתרחש ארוע שהוא חרד עד מאוד להסתיר (ומחשש קלקלנים לא אחשוף), הוא נקלע לבעיה של ממש. בדיקת הפוליגרף התקופתית עולה על עצם קיומו של הסוד, והוא צריך לבחור אם להתוודות ולהסתכן בתגובות שאולי יפגעו בו, או לשמור על הסוד ולסכן את הקידום אם לא יצליח בבדיקות הפוליגרף הבאות.

הספר מציג דמויות אנושיות מאוד. הקורא אולי רוצה לטלטל אותן, בעיקר את אבישג, כדי שיקבלו כאן ועכשו החלטות נבונות, אבל הן מתלבטות, טועות, צועדות שני צעדים קדימה ואחד אחורה, כמו בחיים. אין פתרונות פלא, אין נכון מוחלט ושגוי מוחלט, אבל יש אפשרויות בחירה. "אני חיה בתרבות שמקדשת את חופש הבחירה כאילו זה דבר טוב", חושבת אבישג. "מה טוב בזה? הרי בכל בחירה יש ויתור". אבל גם אי-בחירה היא ויתור, ולהיסחפות ללא בחירה יש מחיר כבד, והשניים יגששו דרכם אל האפשרויות שנראות הטובות מביניהן, ויקוו לטוב.

"את עוד תתחרטי על זה" כתוב חכם, מאזן יפה בין מתח מבצעי דינמי להתחבטות אישית מהורהרת, מעורר מחשבה והזדהות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023

איך ללטף קיפוד / מור אסאל

נוגה, ילידת קיבוץ, נשואה לברק, שמתייחס אליה כאל נסיכה ומבקש לשמח אותה ולרַצות אותה, אם לצליל ולשי, ילדים מוצלחים, אמנית פורצלן מוערכת. אבל נוגה אינה מאושרת. היא סובלת מהתקפי חרדה משתקים, שאותם מכנים היא וברק בשם מיגרנות כדי לגונן על הילדים, והיא סוחבת איתה טראומות מושתקות, שעליהן היא אינה מספרת לאיש, גם לא לברק, וגם לא לתמרה, חברת נפש קרובה ותומכת. בעבר חוותה אהבה ראשונה עם אוהד, שבדומה לברק, אך באופן שונה ממנו, הקדיש עצמו להיות בשבילה ככל שתצטרך, אבל במו ידיה הרסה אותה. כשנדמה לה שראתה את אוהד ברכבת חולפת, משהו מתערער בשגרת חייה. לראשונה בחייה לא תפחד מעימות, ותדע לומר מה היא רוצה בשביל עצמה. מור אסאל מלווה את נוגה בהווה המיוסר, ובמקביל בעבר הנגול לאטו ומסביר כיצד התגלגלו חייה וכיצד הפכה לאשה הלכודה בשגרה מפוחדת ודוחה כל אפשרות לשינוי.

נוגה גדלה, כאמור, בקיבוץ, שבו היתה נהוגה לינה נפרדת. "איכשהו המקום הדפוק שלך הצליח לשכנע אותך שלא מגיע לך שיכבדו אותך", אומרת לה חברתה בעת השירות הצבאי, ובתה צליל מאבחנת שנים אחר-כך: "תכל'ס, גדלתם בבית יתומים". זו אמנם אינה החוויה המשותפת לכל מי שגודלו באופן זה, אבל מבחינת נוגה היה באמת מדובר בילדות בודדה. אמה היתה טרודה בפעילות עסקנית, אביה היה מרוחק. בשלב מסוים, בשל משבר ביחסי ההורים, שניהם עזבו את המקום והותירו אותה לבדה. אחיה עמוס, שהיה מקור תמיכה עבורה, עזב גם הוא. אוהד, שנכנס לחייה, היה פיצוי ותיקון. אבל אז מצאה עצמה נוגה בסביבה הקשה של ההטרדות המיניות בצבא, ומכאן הכל הלך והדרדר, עד שהפכה לבלתי מוכרת לעצמה ולאוהביה. "נתתי לעצמי להעלם", היא מבינה בסופו של דבר.

באמצעות סיפורה של נוגה, הסופרת עוסקת בהיבטים השונים של יחסי זוגיות ושל יחסי הורים-ילדים. החל מיחסי הוריה של נוגה ומהתיחסותם אליה, שהיתה נגועה בשורה של אי-הבנות, ועד יחסיה של נוגה עם ברק ועם ילדיה, שגם הם סובלים מהעמדות פנים ומחוסר בתקשורת פתוחה וכנה. היא עוסקת גם בטראומות ובהתמודדות איתן, או בהתעלמות מהן בתקוות שווא שיתפוגגו ולא יותירו סימן. לעתים צריך לקחת צעד לאחור ולתפוס מרחק מן החיים כדי להצליח להבין אותם בבהירות, ונוגה אכן תזכה בהארה וגם באומץ להתבונן בעצמה. מה יעשה הצעד הזה למשפחתה? מור אסאל מותירה בתבונה פתח לאפשרויות שונות.

"איך ללטף קיפוד" כתוב ברגישות, בסבלנות לפרטים, ומציג דמות מעוררת חמלה והזדהות לצד דמויות משנה משורטטות היטב. בהחלט מומלץ.

הוצאה עצמית

2020

הוא הלך בשדות / משה שמיר

"הוא הלך בשדות" הוא בליבתו סיפור אהבתם של אורי ושל מיקה. אורי הוא הילד הראשון שנולד בקיבוץ גת העמקים; מיקה היא מילדי טהרן שהגיעו לארץ ב-1943. אורי הוא בנו של וילי, מן המיוחסים בקיבוץ; מיקה הגיעה לארץ בגפה בהשפעתו של וילי, וויתרה בכך על התקווה לאתר את משפחתה שנעלמה. "הם הנם עדה חזקה ומסוגרת של אנשים שטוב להם זה עם זה – אך מה לך ביניהם?", תוהה מיקה על מקומה; "בפשטות מובנת מאליה סבר וקיבל היותו נקודת מוקד בחייהם של רבים", כותב המספר על אורי. מיקה היא חיישנית, חרדה, מצולקת; אורי, אב טיפוס של "הצבר" הוא מנהיג, איש רֵעים. אורי, שחוזר לקיבוץ אחרי שתי שנות לימודים בכדורי, מגלה שאביו החליט להתגייס, שהוריו חיים פחות או יותר בנפרד ואמו נקשרה אל חבר קיבוץ אחר. אולי משום כך, ואולי משום שהפכים נמשכים, לבו יוצא אל מיקה. אבל אחרי תקופה קצרה של אושר הוא קם ועוזב. הפלמ"ח קורא לו, והחובה קודמת לכל, כך הוא מסביר למיקה, שכל רצונה הוא בפינה משלה ובאינטימיות זוגית.

זהו גם סיפורו של הקיבוץ, אותה ישות ערטילאית העומדת מעל היחיד וצרכיו. "הקיבוץ […] הוא משהו המתיך את חבריו והופכם יחידה בעלת מהות חדשה", ומי שאינו "מותך" אל הקולקטיב דינו להדחות.

וזהו גם סיפורם של רותקה ושל וילי, הוריו של אורי, שהוא דומה לסיפורם של הצעירים, כאילו אין מנוס מן החזרתיות הבין-דורית. תפיסתו של וילי, שהוא כאמור מן המיוחסים בחברה שהיא לכאורה שוויונית, את הקיבוץ היא תפיסה של בית, של דרך-חיים: "מתוך שידע כי חייו הם בקיבוץ ולא בשום מקום אחר, ראה לבנותם בתבונה, בחסכון כוח ולב, מתוך התכוונות למטרות החשובות, מתוך חתירה לעיקר, מתוך רצון לשלב מכסימום של אפשרויות חיים לתוך המסגרת האכזרית, המרבה תביעות ודינים של הקיבוץ". רותקה, שהלכה אחריו, קמה יום אחד ועזבה, אחרי מותו של אחד משלושת הילדים הקטנים בקיבוץ. "נתברר לה לרותקה כי במרכזו של עולם היה אורי, שהוא היה תכליתם של החיים", וחייו של בנה חשובים היו לה יותר מן העקרונות הקיבוציים. אחרי שנתיים חזרה, והפכה לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ בזכות עצמה, אבל "כתם" עזיבתה דבק בה. בדומה לבנו, גם וילי הוא בן זוג נעדר. תמיד בשליחות כלשהי, בנסיעה, עסוק בענייני הכלל. "כמה טיפשי שבנה האהוב של אשה ישוב ויהיה גבר עם כל אותן טעויות, וגסות רוח ואכזריות לגבי אשה", מהרהרת רותקה המנסה לקרב אליה את מיקה, כשהיא מנסה לנסוך בה את האמון שקוצר הרוח והיאוש של הנעורים עתידים להתחלף בתבונת הבגרות והנסיון.

אורי, שהלך בשדות, לא יגיע עד כאן, ואינו נושא בלבו כדור עופרת, כמאמר שירו של אלתרמן "האם השלישית", שהיווה השראה לשם הספר. אבל אורי ייהרג חודשיים אחרי שהצטרף לפעילות הפלמ"ח, ומותו, הידוע כבר מן העמוד הראשון, מרחף כצל דואב על העלילה כולה.

בספר מורכב, איטי, מהורהר, משה שמיר מתאר את החברה הקיבוצית בשנים שלפני המדינה, בורא פסיפס של דמויות, ועוסק ביחסים זוגיים וביחסי הורים-ילדים, כמו גם ביחסים הטעונים בין החברה הארץ-ישראלית ומי שבאו מ"שם". את העלילה ניתן אמנם לסכם במשפטים ספורים, אבל עיקר העניין כאן הוא במה שמתרחש בנפשותיהן של הדמויות, ושמיר מיטיב לנבור בהן. שפתו של הספר מיושנת, מפותלת ומקשה על הקריאה, אך צפון בה יופי רב ומתגמל.

הספר כולו מצוי בפרויקט בן-יהודה, והוא מומלץ עד מאוד לקריאה.

עם עובד 2006

(ספרית פועלים 1947)

כמעט טוב מאוד / טל בדיחי

מירב היא רווקה בת שלושים וארבע, בת למשפחה ירושלמית דתית שמנהלת אורח חיים חילוני בתל-אביב. איתמר הוא רווק, אף הוא בשנות השלושים לחייו, וכמו מירב גם הוא חילוני תל-אביבי מבחירה. מירב מחזיקה במשרה תובענית שממלאת את ימיה, אך היא רדופת תחושת כשלון: בחברה ממנה באה הרווקות המאוחרת שלה היא כתם, סימן לכך שמשהו פגום אצלה. היא עצמה כמהה לקשר זוגי, לאימהוּת, אבל למודת אכזבות ונטישות היא פוחדת להתחייב ליותר ממפגשים מזדמנים. איתמר אוחז אף הוא במשרה יציבה, אבל הוא מבעבע רעיונות יצירתיים ומשתוקק להגשים אותם באופן עצמאי. כמו מירב גם הוא כמֵה לאהבה ולמשפחה, אבל איכשהו הוא תמיד מוצא עצמו בצד האשם, הפוגע. שנתים אחרי שנפגשו באקראי בעת טיול בהודו, פגישה שלא היה לה המשך, איתמר מנסה לחדש את הקשר. כשמירב מציבה את תכונותיו של איתמר ואת כל מאפייניו מול רשימת החלומות שלה, אין לה אפשרות לסמן וי בכל אחת ואחת מהמשבצות. האם "כמעט טוב מאוד" הוא רע? האם בחירה ב"כמעט טוב מאוד" היא פשרה כושלת או התבגרות אל ההכרה ש"מצוין" נדיר מאוד או אינו קיים כלל?

לכאורה זהו עוד סיפור במתכונת גבר ואשה נפגשים, לא-מתאימים-כן-מתאימים, התחבטויות, אי הבנות, פחדים, וסוף טוב או לא (גלו בעצמכם, אני נמנעת מקלקלנים). אבל שני דברים מבדילים אותו מן השבלונה. הראשון שבהם הוא הרקע של גיבוריו. מירב ואיתמר, כמו חבריהם הקרובים, הם אנשים חושבים, לא הולכים בתלם אלא בוררים לעצמם אורח חיים משלהם, והבחירה מציבה אותם על קו התפר, מלהטטים בין המשפחה והחברה שבה גדלו לחברה שבה בחרו, נידונים לעימותים, גם אם מעודנים, ולהתחבטויות. איתמר בחר בחילוניות מבלי להשליך בזלזול את הדרך בה התחנך, אבל הוא יודע שלא משנה כמה עוד יחווה – הוא תמיד ירגיש שהוא בפיגור. מירב היא אדם מאמין, חשה בנוכחותו של אלוהים, עורכת קידוש בערב שבת ופותחת אחר כך טלויזיה, שומרת כשרות אך לא שומרת נגיעה. מכיוון שכל "יוצא בשאלה" מייצר לעצמו אורח חיים יחודי של מותר ואסור, מציאת בן זוג שיתאים לזה שמירב יצרה לעצמה היא אתגר. היא צריכה מישהו שידבר בשפתה, שיבין את ההיאחזות שלה בשני העולמות, מישהו שכמוה חווה את החיים שביניהם. "למה לא קיים מישהו שישיר איתה את צמאה נפשי, את כל הבתים, אבל שלא יהיה דוס כבד שמתייעץ עם הרב מהמכינה ומעולם לא קיבל שום החלטה בעצמו?"

הגורם השני המחריג את הסיפור מן השבלונה הוא הכתיבה הטובה מאוד (בלי כמעט) של טל בדיחי. הסופרת מתארת לסרוגין בנאמנות רבה אשה, מירב וחברותיה, וגבר, איתמר וחבריו. הדמויות שלה מלאות, עמוקות, מדויקות מאוד, הן שתי הראשיות והן אלה שמגיחות לפרקים אל תוך העלילה. למרות כובד הרגש העלילה כתובה בשטף, ומתחזה לקלילה מבלי לאבד רצינות. השפה של הדמויות, תל-אביבית עדכנית עם נגיעות תנ"כיות ותלמודיות, היא תענוג, וכמעט צר לי על מי שאינו חש את המטען ואת הנגינה של הנגיעות הללו (אבל אין בכך כדי לפגום בחווית הקריאה).

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2023