תגית: זכרון

אדוארדו בן השלוש-עשרה ואחיו הצעיר ממנו בשנה נשלחים על ידי הוריהם למחנה קיץ בגואטמלה, ארץ הולדתם. שלוש שנים קודם לכן נמלטו מהמדינה, שהפכה מסוכנת, והיגרו לארצות הברית. כעת, אולי לשם חיזוק שורשיהם של הבנים, שורשים כפולים – גואטמלים ויהודים – הם שולחים אותם למחנה לילדים יהודים. אדוארדו כבר הרחיק עצמו משורשיו, הוא מסרב לדבר ספרדית, מסרב לקיים את מצוות הדת, ואינו מודע למה שיבין עשרות שנה אחר כך: "עכשו אני מבין שההתנגדות שלי לא היתה לדרישות עצמן, בכל אופן לא ישירות, אלא לכל מה שההורים שלי ייצגו, לעולם שלהם באופן כללי". מכל מקום, אין לו יכולת בגילו להתנגד לתכניות הקיץ שהתוו הוריו.

המחנה, שיש בו אלמנטים צופיים, כמעט צבאיים, מתגלה כבעל סדר יום אידיאולוגי, שיישומו עתיד להותיר צלקות בקרב החניכים. הטקסט שעל הכריכה והפרסומים סביב המהדורה העברית נמנעים מלתאר את ארוע המפתח שחווים אדוארדו וחבריו, אבל קשה להגיד משהו משמעותי על הספר מבלי להתייחס אליו (ולעניות דעתי אין מדובר פה בקלקלן שיפגע בחווית הקריאה). סמואל בלום, המדריך הדומיננטי, שמבטיו הרתיעו את אדוארדו ממש מהרגע הראשון (או שזו תובנה בדיעבד), החליט להנחיל לחניכים את חווית השואה בפועל, כי בקריאה ובדיבורים אין, לדעתו, די. מבלי להתריע, מבלי להסביר, מחנה הנוער הופך למחנה ריכוז, כולל מסדר אינסופי, סלקציה בלתי הגיונית, עונשים ללא סיבה, אלימות או למצער כוחנות, ואימה נוכח הטירוף שאין בו שמץ של הגיון. ארבעים שנה לאחר מכן, כשנקרית לאדוארדו ההזדמנות לשאול את סמואל לפשר ארועי אותו יום, הוא עדיין חש בושה וסלידה.

איך מסבירים לילדים יהודים את הגורל היהודי? איזו שיטת לימוד עדיפה בנושא זה ובכלל? פדגוגיה מסורתית או פדגוגיה רעילה אך בלתי נשכחת מבית מדרשו של סמואל? עד כמה ניתן לסמוך על זכרון אישי כשמבקשים לספר על העבר ואולי להפיק ממנו תובנות? בשאלות עיקריות אלה, ובשאלות נוספות המסתעפות מהן ואליהן – ביניהן יחסים בין-דוריים, אהבת נעורים, כתיבה, שורשים ושייכות, אנטישמיות ועוד – עוסק הספר, שהוא צנום יחסית אך מכיל התיחסות מעמיקה לנושאים מהותיים. 

הסופר מעניק למספר בגוף ראשון את שמו ופרטים ביוגרפיים השאולים מחייו, משלב פרטים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ושם בפיו של אדוארדו הספרותי דברים שאדוארדו הסופר אומר בראיונות (לדוגמא שאלה שנשאל על ידי עיתונאי ספרדי: אילו שני ספרים לא קרא אף פעם אבל הכי השפיעו עליו כסופר? תשובתו: התנ"ך והפופול וו, סיפור הבריאה של בני המאיה. "הם חלק ממני, שניהם כתובים אי שם עמוק מאוד בתוכי. הספר של היהודים והספר של הגואטמלים […] שתי היצירות המונומנטליות האלה, שמייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי"). כתוצאה מכך הגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, ולולא חיפשתי מעט מידע מחוץ לספר הייתי נוטה להאמין שמדובר בסיפור אמיתי. את התחושה הזו יש לזקוף לזכות הכתיבה האמינה של הסופר, ולזכות היותו של הספר כעין מונולוג חופשי, הזורם לצדדים ושב ומתכנס אל ציר העלילה, כנהוג בסיפור בעל פה. התרגום היפה של מיכל שליו תורם אף הוא לחווית הקריאה הטובה.

זהו הספר הראשון של אדוארדו חלפון שמתורגם לעברית. יהיה מעניין לקרוא ספרים נוספים שלו.

Tarantula – Eduardo Halfon

חרגול ומודן

2025 (2024)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

צבי ארבל הוא היסטוריון בראשית שנות השישים לחייו. שני מקרי מוות פקדו אותו לאחרונה. אשתו נורה התאבדה לפני תשעה חודשים, וארבעה חודשים אחר כך הלך לעולמו שמואל פויגלמן, משורר יידי, שבכניסתו לחייו של צבי הביא בעקיפין למשבר שהוביל להתאבדות. צבי נותר לבדו, מנותק כמעט לחלוטין מבנו, שבחר לצדד באמו בעת המשבר וסבר שאביו יכול היה להציל את חייה.

פויגלמן הוא ניצול שואה, שאינו חדל מלעסוק בה. כמו בנו של צבי, גם בנו של פויגלמן מנותק ממנו, ואינו מסוגל לשאת את עיסוקו. "זאת הנוסטלגיה שלו […]", הוא מנסה להסביר לצבי את האופן בו הוא מבין את אביו. "לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוחדות, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים… […] אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף". צבי, לעומתו, מבין את פויגלמן בשלמות. נושא המחקר שלו עצמו סובב סביב פרעות פטלורה, והגורל היהודי מרבה להעסיק אותו. לבנו יש מה לומר גם בנושא זה: "כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך […] אתה לא מודע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?" כשפויגלמן שלח את ספר שיריו אל צבי, ארבע שנים קודם לכן, נוצר בהדרגה קשר בין השניים, שנבע מעניין משותף, וגם מעיר מוצאו של פויגלמן, זמושץ', שסבלה פרעות, והצליח להתקיים למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. צבי מסוגר, אפילו קר, פויגלמן חם, נלהב, שופע חיבה.

צבי שונה במידה רבה גם מנורה. בעוד הוא מעיד על עצמו כי "לא איש-רעים להתרועע אני", הוא מתאר את נורה כאשה חברותית, ידידותית, שאינה מסתפקת בישיבה בבית ובנבירה בספרים כבן-זוגה. היא נושאת שק טראומות משלה, כמי שגדלה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אך מצליחה רוב הזמן להתעלם ממנו. למרות שצבי חש מדי פעם כי "היא עשתה מיקח טעות כשנישאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלה. אני, משקולות קשרתי לרגליה", הוא מאמין שנישואיהם היו מאושרים.

עד שהגיע פויגלמן. נורה סלדה ממנו עוד בטרם פגשה אותו. צבי התמכר בהדרגה לטיפול בענייניו, החל באירוחו למשך ימים בביתם, ועד תשלום מכיסו עבור תרגום שיריו מיידיש לעברית ועבור הוצאתם לאור. כשהציע לפויגלמן לשהות אצלו למשך עשרה ימים, מבלי להתייעץ עם נורה, נטלה זו חופשה מעבודתה כביולוגית, והסתלקה לכל אותה תקופה לירושלים. מה שארע באותה חופשה, והגילוי המאוחר יותר של התשלומים שנעשו בהחבא ממנה, הביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אמנם מכאן ועד לקביעתו של צבי כי "חדר אדם זר לחיי והרס אותם", ארוכה הדרך, אך אין שופטים אדם בצערו.

מצויד בזכרונותיו, וגם במחברותיו של פויגלמן שנמסרו לו על ידי בתו, צבי מנסה להבין את השנים האחרונות.

"פויגלמן" הוא אפוא ספר על זוגיות ועל יחסי הורים-ילדים, אבל לבו הוא הזכרון, ההיסטוריה והגורל היהודי. הנה כמה מן ההערות המעניינות בנושאים אלה מפיו של צבי:

"האפוריזם הידוע של סנטיאנה, האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית"

"הדבר המייאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג "מה היה אילו" אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות"

על האנטישמיות: "השנאה האי-רציונלית, העבר-זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אפיון ותוקידידס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודה, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת נצחיותה"

"בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי-אפשר להפריד בין האובייקט – שהוא נושא המחקר – לבין הסובייקט – שהוא החוקר. ההיסטוריון, שעיסוקו בבני-אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה"היסטוריה", פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא-מעורב, "אובייקטיבי". מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סלקציה שרירותית של עובדות וארגונן בסדר הגיוני מסוים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן "חוקיות" ההולמת את מטרותיו?"

ההיסטוריונים היו אמורים להיות אלה שחוזים את העתיד, "אך, כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו, והסיבה לכך היא שהם – בניגוד לנו – מרכז עניינם הוא לא במאורעות, אלא בבני האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם"

וציטוט אחרון, הפעם ממחברתו של פויגלמן: "כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו". כך כתב לפני כארבעים שנה. והיום?

אהרן מגד, בעיני, הוא מטובי הסופרים הישראלים לדורותיהם. הוא חד אבחנה, מיטיב לצלול אל נפשות דמויותיו, אף פעם אינו מסתפק בקו עלילה פשוט אלא עוטף אותו בידע, בהרהורים ובתובנות, ואת המכלול מגיש בלשון יפיפיה. גם ספר זה, כמו מרבית יצירתו, מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

עלילת "הענק הקבור" מתרחשת בבריטניה בתחילת המאה השישית. סיפור פרטי על זוג זקנים, ביאטריס ואקסל, משתלב בסיפורה של התקופה, ושניהם יחד עוסקים בזכרון ובשכחה.

ביאטריס ואקסל חיים בשוליה של קבוצה, המתגוררת במחילות ומנהלת אורח חיים שיתופי. הם עדיין נושאים בעול כמו כולם, אך בשל גילם נשללו מהם כמה זכויות, כמו הזכות להחזיק נר במגוריהם, כנראה מחשש פן יגרמו לשריפה. החשכה היורדת עליהם מוקדם, הערפל האופף את זכרונותיהם, והידיעה כי מותם קרב, מדרבנים אותם לקום ולעזוב. הם מחליטים לצאת לבקר את בנם, שעזב לפני שנים ועבר לגור בכפר אחר. למרות שלא היה ביניהם קשר, ולמרות שאין להם ודאות באשר למקום הימצאו, הם סמוכים ובטוחים שתוך זמן קצר יזכו להפגש אתו. יתרה מזו, הם יודעים שהוא מחכה להם וישמח לראותם. ביאטריס ואקסל הם המודל שכל זוג היה רוצה לאמץ. המסירות ההדדית שלהם מכמירת לב, האהבה השוררת ביניהם מוחלטת. האם כך התנהלו במהלך כל חייהם המשותפים? הם אינם יודעים. קרעי זכרונות צפים מדי פעם, מרמזים על משברים. בדרכם יגלו כי "הבל נשימתה של קווריג [הדרקונית] הוא שממלא את הארץ ושודד מאתנו את זכרונותינו", וכשיהיו מעורבים בנסיונות לחסל אותה אקסל יבקש מביאטריס: "הבטיחי לי, נסיכה, שלא תשכחי את מה שאת חשה בלבך ברגע זה […] תבטיחי לי, נסיכה? תבטיחי לשמור תמיד בלבך את מה שאת מרגישה כלפי ברגע זה, לא משנה מה תראי אחרי שיתפוגג הערפל". היא מצדה חשה בטחון: "מה שאקסל ואני מרגישים כעת בלבנו זה כלפי זה מעיד שהדרך שהלכנו בה לא סיכנה אותנו, ולא משנה שהערפל מסתיר אותה כעת". היא חרדה רק מן הפרידה שיכפה עליהם המוות, ומייחלת שגם בעולם הבא יזכו להשאר צמודים כבחייהם.

שלוש דמויות מצטרפות אל מסעם. הימים ימי שלום אחרי מלחמות עקובות מדם בין הבריטונים, תושבי האי המקוריים, לסקסונים, שפלשו אליו עם סיומו של השלטון הרומי. מן הצד הבריטוני משוטט סר גאוין, אחיינו של המלך ארתור ומי שנמנה עם אבירי השולחן העגול. מן הצד הסקסוני סובב באזור לוחם בשם ויסטאן, המאמץ אליו נער בשם אדווין, שנרדף על ידי אנשי כפרו השטופים באמונות תפלות. פני כולם מועדות אל קווריג, אם כדי לשמור עליה ולשמר את חסד השכחה שהיא משרה, ואם כדי לחסל אותה, ובכך לעורר טינות ישנות. "את ואני נכספנו לסופה של קווריג, וחשבנו רק על הזכרונות היקרים שלנו-עצמנו," אומר אקסל לביאטריס. "אבל מי יודע איזה שנאות ישנות ישתחררו עכשו ברחבי הארץ?". זה שמבקש להרוג את הדרקונית תוהה, "איזה אל הוא זה, אדוני, שרוצה שעוולות יישכחו ויחמקו מעונש?". ולעומתו זה שמבקש להגן עליה מבכה את שיתרחש אם ייכשל: "פעם נלחמנו למען אדמה ולמען אלוהים, ואילו עכשו נלחמנו כדי לנקום את נקמתם של רעים-לקרב שנפלו, שהם-עצמם נטבחו כנקמה. מתי זה ייגמר? תינוקות שגדלו להיות גברים מכירים רק ימי מלחמה".

איפה באמת נמצא בנם של ביאטריס ואקסל? לאן בעצם מועדות פניהם של הוריו? האם יזכו להזכר בעברם או שיוסיפו לגשש אחריו בערפל? מי יצליח לממש את תוכניתו לגבי הדרקונית, האביר או הלוחם, ומה יעלה בגורלו של האי ובגורלם של תושביו כתוצאה מכך? קאזואו אישיגורו מוליך את העלילה בסבלנות ובבטחה דרך עובדות היסטוריות ומיתוסים, וכדאי מאוד להצטרף אליו.

"הענק הקבור" נהנה מאותן האכויות שמאפיינות את "שארית היום", ספרו המצוין של אישיגורו. הוא מסופר באותה סבלנות, ומיטיב לחשוף את נפש גיבוריו במרומז ובהדרגה. וכמו ב"אמן של העולם הצף", המוצלח אף הוא, הוא משלב במיומנות את הפרטי עם התקופתי.

מומלץ מאוד.

The Buried Giant – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2020 (2015)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

סעיד, המספר את העלילה בגוף ראשון, שב מארצות-הברית לביקור בארץ. שבע-עשרה שנים עברו מאז התנתק לחלוטין ממשפחתו בטירה, אך כעת הוא נענה לקריאתו של אביו המאושפז במצב קשה. בבית באילינוי נשארים אשתו פלסטין, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים מנוכרת ויוצאת דופן, ושלושת ילדיהם. מה גורם לאדם, הקשור בכל נימי נשמתו לנוף ילדותו, לקום ולעזוב? כיצד נקלע למצב שבו הוא ואשתו כמעט ואינם מדברים, ואת לילותיו הוא מעביר בדירה נפרדת? הגורמים לכל אלה ייחשפו בהדרגה.

למרות המבנה הזה של הסיפור, המתאר מצב חריג וחותר אל שורשיו מעוררי הסקרנות, אין המדובר במעין ספר מתח. ה"תעלומות" הן הציר הסיפורי שסביבו משתרגים הנושאים המעניינים, ביניהם דינמיקה משפחתית בחברה שמרנית, חיים בשני העולמות היהודי והערבי, אבהות, בדידות, והגמישות החמקמקה של הזכרון.

המספר גדל בחברה הערבית וחייו המקצועיים כעיתונאי התנהלו בחברה היהודית. סיפור קצר שכתב שינה לחלוטין את חייו ואת חיי קרוביו, ובשל השפעתו הטראומטית חדל מכתיבת פרוזה. את פרנסתו הוא מוצא כסופר צללים הכותב אוטוביוגרפיות של זרים. באורח אירוני הספרים הראשונים שכתב עסקו בזכרונותיהם של יהודים מתקופת מלחמת העצמאות, שמן הסתם שונים מאוד מזכרונותיו שלו. ככל ששקע יותר בעבודה גילה כי במענה לשאלתו על הזכרון הראשון של לקוחותיו, ועל זכרונותיהם בכלל, קיבל תיאורים שנועדו לקרובים שיקראו את הדברים, כפי שהלקוחות רצו להזכר. פה ושם החל לשלב בספרים זכרונות פרטיים יפים מן הביוגרפיה שלו כדי להעשיר את הכתיבה. הלקוחות אפילו לא שמו לב. מאוחר יותר יגלה שגם הזכרון הבדוי שלו עצמו נשען על זכרון אמיתי של זולתו.

משעה שמסר את הזכרונות היפים נותר המספר עם המייסרים והמעיקים. כך הוא כותב על זכרון ילדות: "פעם הזכרון הזה היה ממלא אותי אושר, עד שכתבתי אותו באוטוביוגרפיה של אחד הלקוחות הראשונים שלי, ומאז האושר של הזכרון הזה דהה כלא היה, ונותרו ממנו רק תמונות נטולות רגש". אביו הגוסס שואל אותו לגבי הסיפורים שהוא מספר לעצמו על חייו: "אתה עדיין הקורבן בסיפורים האלה?". המספר זוכר את עצמו כילד דחוי על ידי בני גילו, וכמתבגר ומבוגר שאינו משתלב. כשהוא מתאר את חווית היות ערבי בישראל כשילוב של תחושת השפלה ופחד, אי אפשר שלא לתהות עד כמה התיאור מייצג על רקע תיאוריו את אישיותו שלו.

שמו של הספר הוא כשמה של פעולה בקובצי וורד, המאפשרת לעקוב אחר היסטוריית השינויים המבוצעים בטקסט. המספר, שעיסוקו בזכרונותיו, ובזכרונותיהם של אחרים, כמעט אובססיבי, חוזר ומשכתב את הדברים שכתב ואת מחשבותיו, דבק בגרסה האחרונה ואינו נפרד מקודמותיה.

סייד קשוע כותב בכשרון רב. תיאוריו מדויקים בפרטים ומלאי חיות. השימוש באירוניה מעודן ומחוכם, דמות המספר נוגעת ללב, והקריאה מושכת ומעניינת. מומלץ בהחלט.

 

כנרת זמורה ביתן

2017

"וירג'יל וביאטריס" נפתח בספר שנכשל עוד לפני שראה אור. הנרי, סופר שכתב שני ספרים מצליחים, החליט לכתוב על השואה באופן שונה מהמקובל. לדבריו, היצוג הספרותי של השואה הוא רובו ככולו מסוגת הריאליזם ההיסטורי, בעוד ארועים טראומטיים אחרים בהיסטוריה האנושית זכו ליצוג ספרותי בדיוני. לדעתו, אין הצדקה לכך שהטיפול הספרותי בשואה שונה. הספר שכתב במשך כחמש שנים הורכב משני חלקים, האחד פרוזה בדויה והשני מאמר. כדי לא לתת לחלק אחד עדיפות על פני השני, הציע לשלב אותם זה בזה כ"ספר היפוך", הווה אומר שני מערכי עמודים נפרדים, הפוכים זה מזה ובגבם זה לזה. המו"לים, שהיו אמורים לפרסם את הספר, הסבירו לו בעקיפין, אך בבירור, כי הרומן מייגע, המאמר שברירי, ורעיון ספר ההיפוך הוא לא יותר מגימיק. משום שהרגיש כי קולו הושתק, החליט לוותר על הכתיבה. הוא שכנע את אשתו לעזוב את עבודתה, ושניהם יחד הרחיקו מביתם בקנדה לעיר גדולה, אולי באירופה אולי באמריקה, ששמה לא נמסר, שם שוקע הנרי, שאת ספריו כתב בשם עט, באנונימיות. הקשר היחיד שלו עם עברו כסופר מתקיים באמצעות מכתבי קוראים שהמו"לים וסוכניו מעבירים אליו.

אחד המכתבים שהנרי מקבל מגיע מאדם, שאף שמו הנרי. המכתב מכיל קטע ממחזה, ופתק המבקש מהסופר עזרה. מכיוון שהכותב מתגורר בעיר בה השתקע הנרי, הוא מחליט לשלשל את תשובתו לתיבת הדואר של הכותב בעת שייצא לטייל עם כלבו. כשהוא מגיע אל היעד מתברר לו כי מדובר בסדנתו של מפחלץ, אדם חמור סבר, נטול חוש הומור, ממוקד לחלוטין בעבודתו ובכתיבת המחזה. ביאטריס ווירג'יל, שני גיבורי המחזה הקרויים על שם שתי דמויות בקומדיה האנושית של דנטה, הם אתון וקוף שאגן הרוכב על גבה, שפוחלצו על ידיו. השניים מסתובבים ומשוחחים במדינה, שהיא בעצם חולצת פסים. וירג'יל חרד "כי הוא קוף שאגן בעולם שלא רוצה קופים שאגנים". ביום בהיר אחד הוא מגלה שהאזרחים במדינתו נחלקים לשתי קטגוריות – אזרחים ולא-אזרחים – והוא עצמו נמנה עם האחרונה. השניים עוברים זוועות, והשאלה המרכזית שמעסיקה אותם, וכך גם את שני ההנרי, היא "איך נדבר על מה שקרה לנו יום אחד כשזה ייגמר?". לוקח להנרי הסופר זמן ארוך מדי להבין שלא הכחדת בעלי חיים היא הנושא שמעסיק את הנרי המפחלץ, אלא זכר השואה. נדרש רמז ברור, אזכור של רחוב נובוליפקי 68, שם התגלה ארכיון עונג שבת, כדי שהסופר, וגם הקוראים, יבינו שמה שהטיף לו הסופר בתחילת הספר, הווה אומר כתיבה אחרת על השואה, אכן הולך ומתממש כאן. כיצד חווה המפחלץ את השואה? את זאת יבין הנרי רק ברגע האחרון.

ההעדפה הברורה שלי בספרות שואה היא ספרי עדות וספרי מחקר. אני סבורה שהסיפורים האישיים, על אינספור גווניהם השונים, עוצמתיים דיים, ואין צורך בקישוטים ספרותיים ובזוועות מומצאות כדי לחדד את המסר העולה מהם. יחד עם זאת, אני לא דוחה על הסף ספרות אלגורית, כפי ש"וירג'יל וביאטריס" מנסה להיות. הבעיה בספר הזה היא שלוקח לו יותר מדי זמן, יותר מדי גיבובי מלים, כדי להגיע ללב הענין, ולכן הוא רוב הזמן טרחני וחסר מיקוד. כשהוא ממוקד, בתחילתו ובסיומו, הוא קולע אל השערה.

בסיומו של הספר כותב הנרי פרק פרוזה ראשון אחרי שנים. שמו של הפרק "משחקים לגוסטב", כשם אחת הדרכים שהמציאו וירג'יל וביאטריס כדי לדבר על מה שעבר עליהם. הפרק מורכב משאלות מוסריות קצרות ונוקבות, כולן מתיחסות לארועי השואה, והאחרונה שבהן נוגעת ישירות בנושא הזכרון: "רופא מדבר אליך: "הגלולה הזאת תמחק את זכרונך. אתה תשכח את כל סבלך ואת כל אובדנך. אבל תשכח גם את כל עברך". האם תבלע את הגלולה?".

קשה להמליץ על הספר משום הטרחנות שבו. יחד עם זאת, הוא מיוחד, מדויק כשהוא ממוקד, ובדרכו מעורר מודעות לתקופה הטראומטית ולתוצאותיה. אסכם אם כך בהמלצה מסויגת.

Beatrice and Virgil – Yann Martel

מודן

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

קורט רוזנדורף, מי שהיה כנר ראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ומייסדה של הרביעיה הקאמרית הקרויה על שמו, נפטר בקיץ 1973. במהלך השבעה מגיע לבית המשפחה הסופר אגון לוונטל, מי שהיה חברו הקרוב של המנוח בשנותיהם הראשונות בארץ, אי-אז בשנות השלושים. ארנון, בנו הבכור של רוזנדורף, שביקש מטעמים של מחקר היסטורי לשוחח עם לוונטל, עומד על זהותו רק לאחר שהוא עוזב, אבל צירוף מקרים יוצר ביניהם קשר זמן לא ארוך אחר-כך. ארנון, השוקד על עבודת דוקטורט המתייחסת לתקופה הנאצית, התוודע במהלך לימודיו להתכתבות בין איש ביון גרמני למי שארנון סבור שהוא לוונטל, והוא מבקש לרדת לסוד שמאחורי שחרורו של האחרון מדכאו. חקירותיו יובילו אותו לחשיפת סוד מחייו של אביו.

כפי שניתן להבין משמו של הספר, הוא מהווה מעין המשך ל"רביעית רוזנדורף". פרידמן, הציוני שבחבורה, נהרג לפני שנים. ליטובסקי ושטאובנפלד, שחיו בארץ במעין פסק זמן עד יעבור זעם, עזבו מכבר לטובת תזמורות זרות. לוונטל, שתכנן לכתוב ספר על חייו בארץ, ולתת לו את השם "יומן של גולה", חזר לגרמניה, ואכן פרסם ספר בשם זה. אבל למרות ההמשכיות הזו, מדובר בשני ספרים נפרדים, שנושאיהם שונים זה מזה. הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאיו המרכזיים של הספר הראשון. ההתיחסות ההיסטורית לתקופה הנאצית, בעיקר לסבלם של היחידים, והצלקות שנושאים מי שחוו אותה, הן נושאי הספר הזה. הסופר מספק ב"צלו של רוזנדורף" מידע מספק להבנת הדמויות, כך שניתן לקרוא את הספר גם בלי הכרת ההיסטוריה שלהן שתוארה בקודמו.

למרות שארנון הוא לכאורה הדמות המרכזית בספר, גיבורו הראשי הוא לוונטל, אדם חמקמק, אפוף סוד, שלא תמיד אפשר לדעת איפה נגמרת מציאות חייו ומתחילה הבדיה הספרותית. בשנותיו בארץ נצמד כצל לרוזנדורף, כפי שמציינת בבוז קל אמו של ארנון, וגם כעת, כארבעים שנה מאוחר יותר, הוא ממשיך להיות מעורב בחיי משפחתו. כפי שב"רביעית רוזנדורף" העניק לו נתן שחם את תפקיד הצופה החיצוני שמסוגל לספק מבט-על, גם כאן שם בפיו את האמירות המשמעותיות ביותר בספר, ובראשן, "מאתים שנים נחוצות כדי להבין אלו חיים היו לנו בגרמניה בשנים הנוראות ההן. ואנחנו, כנראה, נמות קודם שנבין… ואילו אתם, האקדמאים, קוראים קצת מסמכים וקצת מאמרים, והופ! אתם מבינים! הכל אתם מבינים". בין אם ארנון יסכים עם קביעה זו, ובין אם לאו, בביקוריו בגרמניה ובחקירותיו יתוודע לפנים הרבות של הסבל, ולאופנים בהם ביקשו בני האדם למלט את עצמם ממנו.

הצל שבשם הספר מרמז, כאמור, לדבקות של לוונטל ברוזנדורף, אבל הוא מרחף גם מעל הדמויות האחרות הנגלות בהמשך, אלה שדמותו של רוזנדורף ויהדותו קבעו את גורלן בימי המלחמה והמשיכו לרחף מעליהן גם אחריה.

"צלו של רוזנדורף", כמו "רביעית רוזנדורף", הוא ספר ממוקד, מסופר בסבלנות פרט אחר פרט, מכנס אל העלילה, בנוסף לנושאים המרכזיים, גם את רוח התקופה, וכתוב בכשרון רב. מומלץ.

עם עובד

2001

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

"נופים ממטרופולין המוות" נכתב על ידי אוטו דב קולקה, המשמש כאן בשני "תפקידים": כעד, שחווה את השואה בבשרו ובנפשו, הוא מספר ומעיד על חוויותיו, כהיסטוריון הוא מתייחס לעובדות ההיסטוריות ולמשמעותן (בעיקר במאמר החותם את הספר), ותחת שני הכובעים כאחד הוא עוסק בשאלת ההתמודדות עם הזכרון והחיים עם הטראומה.

את הספר פותחים שני עמודים גדושי דברי הלל ממקורות שונים, שפורסמו בעקבות הוצאתו של הספר לאור באנגלית בהוצאת "פינגווין". לדעתי, ההמלצות הגלומות בהם מופרזות וחוטאות במקרים מסוימים לרוח הספר. לא שהספר אינו ראוי להמלצה, נהפוך הוא. אבל מוטב היה להניח לו לדבר בעד עצמו, ולהניח לקורא להתרשם מן הדברים מתוך עולמו הפנימי, ולא להעמיס סופרלטיבים שמקומם יכירם בפמפלטים יחצנ"ים. נראה לי שקצת פספסתי את עומקו של הספר בתחילתו, כי באופן לא מודע חיפשתי בו את מה ש"אמרו" לי לחפש.

המספר נולד בצ`כיה ב-1933, ואת שנות השואה עבר כילד וכנער צעיר. הוא נשלח למחנה טרזינשטט, ומשם למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. המחנה הזה היה חריג בנוף מחנות המוות: תושביו לא עברו סלקציה, הורשו ללבוש את בגדיהם שלהם, וניהלו את חייהם התרבותיים באורח אוטונומי יחסית. במאמר הנכלל בספר הוא מסביר את יעודו של המחנה כאמצעי תעמולה להוכחת חייהם הטובים של היהודים. כשלא היה בתעמולה עוד צורך, נשלחו תושביו להשמדה.

קולקה ההיסטוריון עוסק בין השאר בחקר האנטישמיות מהעת החדשה עד ל"פתרון הסופי" ובחקר השואה. בעבודתו כחוקר הוא שומר על ריחוק מנושאי הכתיבה והמחקר. בספר הזה הוא מנסה להתמודד כאדם, ולא כאיש מקצוע, עם זכרונותיו. הספר נע בין זכרונות פרטיים, לנסיון לארגן אותם ולהבין את משמעותם כחוקר. יותר משהוא מספר זכרונות, הוא בודק את הזכרון עצמו, את מה אנחנו זוכרים ומה לא ולמה. ההמלצות בתחילת הספר מדברות בין השאר על מבט אותנטי של ילד, אבל לזה אין כמעט ביטוי בספר. קולקה המבוגר חוזר לשואה, אך לא כילד, אלא כמבוגר התוהה על עיבוד חוויותיו של הילד. זו אינה ביקורת שלילית, כמובן. ההתיחסות שלו לאספקט הזה מרתקת בעיני.

דווקא ההימנעות (לתחושתי, הימנעות לא מכוונת) מזכרונות ישירים, הופכת את חווית הקריאה למצמררת, כשהוא מתאר תמונות מחייו באותה תקופה רעה. לדוגמא, תיאור אמו הכותבת בקרון פתקים המעידים על גורלם, ומפזרת אותם ברוח בתקווה שיגיעו אל בני משפחתה, קורע לב, דווקא בשל פשטות התיאור. יתכן ששירו הידוע של דן פגיס, ידידו הקרוב של הכותב, נותן ביטוי לאפיזודה הזו:

כתוב בעיפרון בקרון החתום

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

הספר עוסק במגוון נושאים מעניינים. לדוגמא, הוא מדבר על חלומות הנקמה שרקמו הכלואים בשוביהם, ומנתח בצורה מרתקת את השאלה מדוע בתכנוני הנקמה לא נבנה מחנה אושוויץ דמיוני, שבו יתהפכו תפקידי המענים והמעונים.

הספר מורכב מקטעים שמקורם בראיונות שהוקלטו בעבר, ומקטעי יומנים שכוללים בעיקר חלומות. כאמור, מצורף גם מאמר מחקרי אודות מחנה המשפחות. הספר מלווה בתמונות רבות, רובן צולמו בביקוריו של הכותב באתרי ההשמדה שנים אחרי השואה. נוגעים ללב במיוחד ציורים שצוירו על ידי ילדי המחנה בשהותם שם.

סגנונו של הספר אינו אחיד ואינו מתפתח בקו לינארי מנושא לנושא. בעיני הפיזור הזה, שאולי יש בו להעיד על ההיסוס לגעת בזכרונות באופן הישיר ביותר, עושה את הספר אמין ביותר ומאוד נוגע ללב.

בשורה התחתונה: ספר עדות מרתק ובלתי שגרתי, שבו זכרונות משולבים בפרקי הגות.

ידיעות ספרים

2013

כשסולומון קוגל, ילד יהודי-אמריקאי, היה בן שש, אביו נעלם. אמו הפגועה פיתחה לעצמה בתגובה לטראומה תסמונת פוסט-שואה. האם, שנולדה בברוקלין ב-1945 להורים אמריקאים, ולא היתה דור שני לשואה, החלה להתעורר בבוקר בצרחות, כאילו חוותה חלומות זוועה, הטמינה בבית לחם בכל מחבוא אפשרי, זיהתה את עצמה בתמונות יהודים הכלואים בקרונות בקר, סיפרה בפחד אמיתי על זכרונות הרעב באושוויץ, והנחילה לילדיה חיים של חרדה מתמשכת מפני שואה חוזרת. על הקיר בסלון הדירה היה תלוי תצלום מוגדל מבוכנוואלד, אהיל המנורה הוצג לסולומון כ"סבא שלך", ופיסת סבון היתה "דודה שלך". אין לתמוה, אם כך, על שסולומון מקדיש זמן רב למחשבות על מוות, ועוסק באובססיביות בהכנות לחורבן: עורך רשימות לשעת חירום, תוהה מי משכניו יסכים להסתיר אותו בעלית הגג, ועוד. ואם לא די בנוכחות האם ובחרדות הפרטיות שלו, כשהוא עובר עם משפחתו לבית כפרי, הוא מוצא בעלית הגג את אנה פרנק שמסתתרת שם כבר עשרות שנים.

הפואנטה של הספר היא הקביעה שצריך להפסיק לזכור, לא רק את השואה, אלא כל טראומה (כדוגמא הוא מביא את נפילת התאומים):  מה הבעיה עם לשכוח? מה יוצא לנו מלזכור?… אם לא תלמד מהעבר, אמר מישהו, נגזר עליך לחזור עליו. אבל אולי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מהעבר הוא שנגזר עלינו לחזור עליו בכל מקרה? הצלקת, כך נראה, חמורה הרבה יותר מאשר הפצע. בדרך לקביעה הזו הוא רומס כמה פרות קדושות. במבט שטחי הספר מקומם, אבל כשמפרקים אותו למרכיביו, מסתבר שהוא עוסק בכמה מאפייני התנהגות בלתי ראויים בדרך בה אנו זוכרים, ולפחות לגביהם אי אפשר שלא להסכים אתו. לדוגמא, זלזול באסונם של אחרים, מתוך מעין תחרות "של מי יותר גדול":

ומה עם רצח העם הארמני? שאל פינקוס. גם הוא נמשך שנים. זה אומר שהוא נורא כמו רצח העם הנאצי?

רצח העם הארמני? שאלה אמא. כמה אנשים מתו? מליון?

מליון וחצי, ענה פינקוס.

תודיע לי כשתעברו את השלושה מליון, אמרה אמא, ואז נדבר. רצח עם, אפשר לחשוב.

בהקשר השואה הוא עוסק בהשרדות (האם כדי לשרוד תדרוך על אחרים?), בתרבות הביקורים במחנות, בנכונות לעזור לנרדפים (האם מיפ חיס היתה מסתירה את משפחת פרנק אם היו לה ילדים משלה? ואם היא היתה מעדיפה לא להסתכן כדי להגן על ילדיה, האם היינו יכולים לגנות אותה?), ועוד. הנגיעה הכי מקוממת שלו היא מן הסתם החיאתה של אנה פרנק בדמות זקנה מצחינה, אבל אני לא רואה בזה פגיעה במיתוס, כי ברור לגמרי שלא באנה הילדה מדובר, אלא בסמלים שנוצרו אחרי השואה, ובאופן שבו הסמלים האלה משפיעים עלינו עשרות שנים אחרי. אגב, פיליפ רות' קדם לו בטיפול דומה במיתוס אנה פרנק בספר "סופר הצללים" שראה אור כבר ב-1979 (גיבור הספר פוגש אשה מסתורית, ככל הנראה אנה פרנק, שחיה בארה"ב בשם בדוי, והיא מודעת לכך שאילו נותרה בחיים לא היתה זוכה להצלחה בינלאומית כמו אחרי מותה).

אפשר להסכים או להתנגד לעמדה שאוסלנדר מציג. אני לקחתי את הספר הזה לכיוון אחר: פחות לענין שאלת הזכרון והשיכחה, ויותר לענין התפשטות טראומת השואה לא רק אנכית לצאצאי הניצולים, אלא רוחבית. אוסלנדר עצמו נולד בארה"ב להורים שלא עברו את השואה, הוא לא גדל בארץ שבה השואה נוכחת בדרך זו או אחרת בשיח היומי, ובכל זאת זה הנושא שהוא בוחר לעסוק בו. טראומת השואה חלחלה אם כך למקומות שאולי לא היה צפוי שתגיע אליהם.

מה שיחודי בספר, והופך אותו לחווית קריאה מרתקת, מעבר לנושא הרחב מאוד שלו, הוא הסגנון. תמציתי למרות חזרות על דברים שכבר נאמרו, קופצני אך ממוקד, שנון, קליל לכאורה אך ניכרת הקפדה על כל מילה, כבד בתכניו אך מבדר עד מצחיק בדרך ההגשה. יש לאוסלנדר קול יחודי משלו, שאינו דומה לאף קול ספרותי אחר שאני מכירה. על כריכת הספר נכתב כי "אוסלנדר ממשיך במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות'", ולשם שינוי אני מסכימה עם הטקסט הזה. הוא אמנם לא ענק כמו הראשון והאחרון, אבל יש בו משהו משועשע-מריר כמו אצל שלום עליכם, וציניות עם טוויסטים מבדרים כמו אצל וודי אלן, וכובד ראש ויכולת להקיף מבחר נושאים כמו אצל פיליפ רות'. יעל סלע-שפירו מפליאה להעביר את כל אלה לעברית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר היא זו של פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המטפל בסולומון קוגל. אוסלנדר משתמש בו כשופר להבעת דעותיו בשלל נושאים. הנה מה שיש לו להגיד נגד אופטימיות: היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה. שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון – לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת לא הצלחנו למצוא תרופה – אלא פתרון סופי, לא פחות!… מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט. הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור ומתי תוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.

המוות, כאמור, הוא נושא המעסיק את קוגל בקביעות, והוא רושם לעצמו ללא הרף רעיונות למילים אחרונות שבדעתו לומר כדי לא למות כך סתם. הנה מה שיש לפרופ' יופיטר לומר על כך, וזו גם דוגמא לסגנונו של הספר:

מה אמר ישו, שאל פרופ' יופיטר, כאשר מיסמרו אותו לצלב?

אני לא יודע, אמר קוגל.  מה אמר ישו כאשר מיסמרו אותו לצלב?

הוא אמר "אאוץ'", אמר פרופ' יופיטר.

בין נושאי השואה והמוות אוסלנדר מצליח לשלב עקיצות כלפי תחומים נוספים, כמו תרבות המכירות, שמירת הסביבה, ועוד.

את כריכת הספר עיצב אמרי זרטל המצוין, והיא מתייחסת לעוד אמירה של פרופ' יופיטר: למה חצתה התרנגולת את הכביש? כי היא דפוקה. אם תרצו לדעת למה זכתה התרנגולת לכינוי הגנאי הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הספר, כי כשדפדפתי בו כדי לבחור ציטוטים להדגמה, מצאתי את עצמי נסחפת לקריאה חוזרת, ומספר הציטוטים הנבחרים הגיע להיקף שחורג בהרבה מזה של סקירה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ בהחלט. גם אם לא תאהבו את רעיונותיו, תמצאו את עצמכם מוטרדים בהרהורים אודותיו, ותיהנו מסגנונו המיוחד.

Hope: A Tragedy – Shalom Auslander

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו