כותרת משנה: על בית הספר שבספארי
בשטח הספארי ברמת גן ממוקם בית-ספר יוצא דופן. בחטיבת הביניים ובתיכון, בכיתות קטנות של שנים-עשר תלמידים בממוצע, לומדים בני נוער בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. התלמידים, שלא מצאו את מקומם במסגרות הרגילות, מוצאים כאן, במקום שהחליף את המונח "חינוך מיוחד" ב"חינוך יחודי", צוות שהמוטיב המוביל אותו הוא "לראות את הילד, זה העיקר". בשונה מן התפיסה הרואה בהישגים הפדגוגיים את חזות הכל, כאן רואים אנשי החינוך את עצמם כמורים-מטפלים, שתפקידם הוא "לאמן את התלמיד לחיים במלואם, לפתוח לפניו את האופק לקראת תכלית בתנועה קדימה ולקראת התעוררות חדשה של חלומות". ההישגים הלימודיים, אלה שנמדדים בציונים, מצויים בסוף רשימת היעדים, ובכל זאת בית הספר מציג שבעים וחמישה אחוזים של הצלחה בעמידה בדרישות של בגרות מלאה. החוקרת עמלה עינת והעובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט שאול אלבלק העובד במוסד, מסבירים בספר זה את עקרונותיו של בית הספר ואת הישגיו.
לאחר הסברים על תפיסות פדגוגיות ועל הקוים המנחים של בית הספר, רשות הדיבור ניתנת למורים, למטפלים ולבוגרים. פרקי הראיונות עם הצוות ועם הבוגרים מסוכמים בנפרד, אך בשני הסיכומים עולים קוים משותפים. התלמידים מתארים קשיים בבתי הספר הרגילים, קשיים שגרמו לתחושת ערך פגומה ולשרשרת כשלונות, ותחושה שויתרו עליהם, ולעומת זאת הם מספרים על עזרה קונקרטית ורגשית בבית הספר בספארי, ואנשי הצוות מדווחים על "מטרת־על – חיזוק האישיות של תלמידים שחוו כישלון מתמשך". גם הצוות וגם התלמידים מדגישים את חשיבות דמותו של המורה והקשר שנוצר בינו ובין התלמידים, ואת המרכזיות של ההקשבה והדיבור בסימביוזה ביניהם. כולם כאחד עומדים על ההשפעה היחודית של המיקום, של נוכחות בעלי החיים כחלק מן הטיפול, ושל המרחבים הפתוחים. בין בית הספר לספארי קיים סנכרון מלא, הן בעצם המגע עם בעלי החיים והן כחלק מתכנית הלימודים, והשטח הפתוח מחוץ לכתלי הכיתות הוא חלק ממרחב הלמידה.
איני אשת חינוך, אבל העקרונות שמנחים את המקום, שעל קיומו שמעתי כעת לראשונה, נראים לי מתאימים לא רק לילדים עם קשיים. חן, מנהלת בית הספר, סבורה שניתן ליישם אותם גם במערכת החינוך הפורמלית: "האם ניתן להעביר משהו מגישה זו לבתי ספר נורמטיביים למרות תנאי העבודה הטכניים השונים הקיימים בהם? ודאי שכן. ראשית את תובנת הקשר האישי. לדעתי, אפשרי בהחלט ליצור קשר אישי עם כל תלמיד בלי התייחסות למספר התלמידים בכיתה. כל מורה, בכל מסגרת כיתתית ובית־ספרית, חייב להכיר היכרות מעמיקה ונרחבת כל אחד מתלמידיו, ולו גם על חשבון זמן הוראה משיעורים מקצועיים. ושנית: זמן להתבוננות – פיתוח יכולת הסתכלות קשובה של המורה על תמונת חייו הרחבה של כל תלמיד ותלמיד. לעיתים מדובר בהבחנה בפרטים שוליים כביכול, שאינם קשורים כלל ללימודים, העשויים לפתוח ערוצי קשר חשובים להבנת המתחולל בנפשו. לראות את הילד, זה הדבר העיקרי. זה מה שהילד רוצה מאיתנו, שנראה אותו, שיהיה למישהו בבית הספר אכפת באמת ממנו. ולדעתי, כישרון הראייה הזה, לפחות ניצוץ ממנו, קיים בכל מורה ואפשר לעבות אותו, להלהיב אותו בתנאי שרוב אנשי הצוות, ובעיקר המנהלים, חיים אג'נדה חינוכית כזאת."
ספר מעניין וראוי לתשומת לב.
רסלינג
2025
סקירות ספרים 