תגית: טבע

ג'ראלד דארל נמשך אל הטבע ואל בעלי החיים מאז היותו פעוט. כשהיה כבן עשר עבר עם אמו, שני אחיו ואחותו מאנגליה לאי קורפו, שם מצא כר נרחב לתצפיות, למחקר ולאיסוף. את קורות המשפחה ואת סביבתו החדשה בארבע השנים באי – 1935 עד 1939 – תיאר בספר זה, שהפך למפורסם בספריו. הספר אוטוביוגרפי ברובו, אך הסופר נטל לעצמו חירות לשנות כמה מן הפרטים – לדוגמא, הוא כלל את אחיו הבכור לארי בין דרי הבית, למרות שגר עם בת זוגו בבית אחר באי – ולצרכים ספרותיים נקט לשון הגזמה שצבעה את הארועים המשעשעים שחווה בגוון משעשע אף יותר.

לא בכדי נכרכים יחדיו בני המשפחה ובעלי החיים בשמו של הספר. דארל מוצא ענין רב הן במחקר חיצוני של הטבע שסביבו והן במחקר פנימי של בני משפחתו הססגוניים. לארי זוכה לייצוג כמי שהוא בעיני עצמו יודע-כל, המבקש לנהל את המשפחה. מרגו מתעניינת בעיקר במראה החיצוני. לזלי הוא צייד נלהב הלהוט אחר כלי נשק. ג'רי רק רוצה שיניחו לו לשוטט בחוץ כל שעות היום ולא ימנעו ממנו להביא הביתה כל יצור חי שמלהיב אותו, מעקרבים ונחשים ועד שחפים. ובין כל אלה, והנזקים שהם ובעלי החיים המאכלסים את הבית גורמים, מתמרנת ברוח טובה לואיזה, אם המשפחה, שרק מבקשת שכולם יהיו מרוצים.

אל כל אלה מצטרפים אנשים מקומיים, או אנגלים חבריו של לארי, שמשתלבים באופן קבוע או זמני בחיי המשפחה. ספיירו, נהג מונית איש קורפו, מאמץ את המשפחה ודואג, באופן חוקי וגם לא כל כך חוקי, לכל צרכיה. תיאודור, חוקר ורופא יווני, הופך לידיד המשפחה ולמנחה של הילד, ומבלה אתו באופן קבוע מספר שעות בשבוע בחקירות בשטח. מורים ומחנכים חולפים בחייו, ולא ממש מצליחים לרתק אותו למקצועות שאינם קשורים בתחומי הענין שלו. והמשפחה כולה, פתוחה וידידותית, אוספת סביבה חברים.

תיאורי המשפחה, הסוערת מעצם היותה מורכבת מטיפוסים כל כך שונים זה מזה, קומיים ומצחיקים עד דמעות. גם מתיאורי חקירותיו של דארל בטבע לא נעדר הומור, והם מצטיינים באהבה ובתשוקה לנושא, וביופי רב המצוי הן בפרטים הקטנים והן בסביבה כולה. הומור ואהבה לטבע מצויים בשפע גם בספרים האחרים שכתב, ובהם תיאר את מסעות החקר שלו בעולם, את גני החיות שהקים על פי תפיסה מודרנית של שימור וחינוך, ואת פעילותו לשימור חיות הבר ולמניעת הכחדתן.

משפחת דארל נאלצה לעזוב את קורפו כשנעשה ברור שמלחמה עתידה לפרוץ, ושבין אנגליה ליוון עתידה לשרור איבה. הסופר, שתיאר את כל התקופה במנותק לגמרי ממה שהתרחש באותן שנים מחוץ לאי, בחר כעילה לפרידה את רצונה של אמו להעניק לו חינוך מסודר באנגליה.

זו אינה הקריאה הראשונה שלי בספר. יתכן שגם לא האחרונה. הוא שופע טוּב ויופי, מבטיח חיוך והנאה, נקי מחוליי המציאות, וכתוב באהבה ובכשרון – סיבות מצוינות לשקוע בו שוב ושוב.

My Family and other Animals – Gerald Durrel

ספרית פועלים

1978 (1956)

תרגום מאנגלית: עפרה ישועה

בשנת 1914, כשמרג'רי היתה בת עשר, עולמה התהפך. ארבעת אחיה הגדולים, שהיו מגויסים לצבא, נפלו כולם באותו קרב במלחמת העולם הראשונה. אביה, שקרס למשמע הבשורה, נטל את אקדחו, יצא מן החדר שבו בילה עם בתו, והתאבד. דקות קודם לכן, בטרם הגיע המבשר, הציג בפניה ספר ובו איורים של יצורים מופלאים, וכשאמר כי "היצורים האלה חיים אולי, אבל עוד לא גילו אותם. יש אנשים שמאמינים שהם קיימים, אבל עד היום לא תפסו אותם אז אין לזה הוכחה", פתח בפניה עולם של תגליות אפשריות. אחד מאותם יצורים היה חיפושית מוזהבת שנמצאת אולי בקלדוניה החדשה. הילדה, שאיש לא טרח להסביר לה מה ארע לאחיה ולאביה, נותרה עם חלום להיות זו שתמצא את החיפושית המופלאה.

בשנת 1950, כשמרג'רי כבר בת ארבעים ושבע, היא אשה בודדה. אמה, שנאטמה בעקבות האסון, כבר הלכה לעולמה, וכמוה שתי הדודות ומנהלת משק ביתן שאצלן גדלה. מרג'רי, שהקדישה עשור מחייה לחקר חיפושיות, ופרשה מסיבות שתתגלינה בהמשך, היא כעת אשה מגודלת, גבוהה וכבדה, נטולת חן, ומשמשת כמורה בבית ספר. בשל המחסור שבעקבות מלחמת העולם השניה היא לבושה בגדים דהויים, נועלת נעליים מתפוררות. כשהיא רואה את עצמה בציור לגלגני שציירו תלמידיה, משהו פוקע בה. היא מסתלקת מבית הספר, גונבת בדרכה החוצה את הנעליים החדשות של סגנית המנהלת שהתעמרה בה, ומחליטה להגשים סוף סוף את חלומה. היא מפרסמת מודעה בחיפוש אחרי עוזר או עוזרת שיתלוו למסעה אל קלדוניה החדשה, מקבלת ארבע תשובות, ובפיתול של הגורל מוצאת עצמה יוצאת לדרך דווקא בחברת זו שאותה פסלה על הסף, איניד הצעירה המוחצנת, הפטפטנית ללא תקנה, האנרגטית והמצטיירת כקלת דעת. נדמה שלא יכלה לבחור מישהי יותר שונה ממנה.

לא אכנס, כמובן, לכל פרטי העלילה. אציין רק שהיא אולי נדמית קלילה, והיא שטותניקית לעתים ואף מצחיקה עד דמעות, אבל היא קודם כל סיפורו של מסען של שתי נשים אל עצמן. לכל אחת מהן יעוד משלה, ובדרכן להגשים את היעוד הן מגלות גם כוחות פנימיים וגם את כוחן של אחווה נשית ושל חברוּת אמת. היציאה מן הקבעון שאליו נקלעו חייהן, בעיקר זה ש"הקפיא" את חייה של מרג'רי, מלמדת אותן אמיתות חדשות על עצמן ואשה על רעותה. מרג'רי, שרואה את עצמה כעת דרך עיניה של איניד, לומדת לקבל את דמותה שלה, לחיות בנוחות רבה יותר בתוך עורה.

רייצ'ל ג'ויס, הזכורה לטוב מספרה "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי", מיטיבה לתאר את מרג'רי ואת איניד, את המתרחש בנפשה של כל אחת מהן ואת הדינמיקה ביניהן. היא מעניקה תשומת לב גם לדמויות שסביבן, ובראש וראשונה לגבר שנלווה אליהן כצל בלי ידיעתן, אדם שחזר פגוע נפש מן השבי היפני, ומאיים על השליחות שנטלו על עצמן. תיאוריה את חבורת נשות הדיפלומטים הבריטית בקלדוניה החדשה, שהיא טריטוריה צרפתית, משעשעים על סף סטראוטיפ קריקטוריסטי, וכך גם אי ההבנות הנובעות מפערים בשפה בין התושבים במקום. לטבע ניתן מקום נכבד בעלילה, כששתי הנשים עושות דרכן בסבך הג'ונגלים בחיפוש אחר החיפושית המוזהבת.  

בחן, בחיוך ובעלילה קצבית ומעט פרועה, רייצ'ל ג'ויס מציעה התנערות מן השגרה המדכדכת, בחירה בשינוי, ואומץ לדבוק בחלום. שתי הנשים נכנסות אל הלב, והספר המרגש והמשעשע גם יחד מומלץ מאוד.

Miss Benson’s Beetle – Rachel Joyce

תכלת

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

כשאת לגמרי לבד עם עצמך, לתמיד, איזה אדם תהיי? אשה אחת, כבת ארבעים, אם לשתי בנות עשרה, בעלת השכלה בסיסית ונסיון חיים שמסתכם בעיקר בחיי משפחה שגרתיים, מקבלת בעל כורחה הזדמנות לגלות מי היא במנותק מכל מה ומי שהכירה. האשה, ששמה אינו ידוע לנו (היא מתעדת את קורותיה בגוף ראשון, ואין לה סיבה להשתמש בשמה), הוזמנה להתארח אצל חברים בבקתת הציד שלהם באלפים האוסטרים. החברים יצאו באחד הערבים אל הכפר הסמוך, ולא שבו. כשיצאה האשה לשוטט באזור לכיוון הכפר, נתקלה בקיר זכוכית שקוף שחצץ בינה ובינו, וככל שיכלה לבדוק התמשך לצדדים, חוסם אותה מלהמשיך בדרכה. וטוב שכך, שכן מן הצד שלה החיים נמשכו כרגיל, אך מצדו השני של הקיר שרר מוות. בני אדם ובעלי חיים כאחד כמו התאבנו במקומם, ובמהרה החלה צמחיה לכסות אותם.

ארוע שזעזע אותה, שארע אחרי למעלה משנתיים מאותו יום גורלי, גרם לה לכתוב את קורותיה. איש מן הסתם  לא יקרא את הדברים. פה ושם מפוזרים רמזים באשר לאותו ארוע, אבל רוב הזמן הכתיבה שלה כרונולוגית. היא עוקבת אחרי היומיום שבו ניהלה מאבק הישרדות, כדי להחזיק מעמד בקשיי המקום – הכנת מזון, דאגה לחימום, תחזוקת הבית ועוד – ובקשיי הבדידות שלא הורגלה לה. האם יש טעם בחיים שכל תכליתם לשרוד מבלי לצפות לשינויים, מבלי לקוות ליותר מאשר סיפוק הצרכים הבסיסיים? היא לא מסתירה שעלו במוחה הרהורי התאבדות, אבל אלה התפוגגו. היו בחברתה כמה בעלי חיים, ודי היה בכך כדי לספק לחייה משמעות ומחויבות. הראשון שבהם היה שונר, כלב הציד, שכנראה סולק מחברתם של מארחיה ועשה את דרכו הביתה בטרם הקיר צץ. אחריו התווספה בלה, פרה שהיתה זקוקה ליד חולבת, ומאוחר יותר המליטה עגל. הבאה בתור היתה חתולה, שבתורה הביאה לחבורה גורים, פנינה ונמר.

הספר שופע תיאורי טבע יפיפיים לצד תיאורים מדוקדקים של השגרה המפרכת של חיי האיכרות שנאלצה לסגל לעצמה במהרה. האם נותרה יחידה בעולם? הדעת נותנת שלא, שאי שם מצד זה של הקיר נותרו אנשים נוספים, אבל מכיוון שלא ראתה כל סימן להם, ומכיוון שאין לה את היכולת הפיזית לצאת למסעות חיפוש ממושכים, היא לבדה בעולם, מסתפקת – ולא סובלת מכך – בחברת בעלי החיים שבמשק ביתה. הבדידות הזו, העובדה שאת השיחות הממשיות היחידות היא יכולה לנהל רק עם עצמה, מפנה לה מרחב נפשי להרהורים על חייה שלה ועל חייהם של בני האדם בכלל.

הנה כמה דוגמיות של ציטוטים רבים שאספתי:

על הרגלי היומיום, מתיחת שעונים ומחיקת ימים מלוח השנה, המשמרים מסגרת של שעות ושל ימים: "אני לא יודעת מדוע אני עושה את הדברים האלה, הדבר שמניע אותי הוא כמעט דחף פנימי. אולי אני חוששת שאילו הייתי מסוגלת לפעול אחרת, הייתי לאט לאט מפסיקה להיות יצור אנושי ועד מהרה הייתי מסתובבת מלוכלכת ומסריחה ופולטת צלילים חסרי פשר".

על אפשרות נוכחותו של הצייד, או של כל גבר אחר, בחייה החדשים, ובהרחבה על מקומה של אשה בשנות השישים בזוגיות: "מבחינה גופנית הוא היה חזק ממני, ואילו היה כאן, הייתי תלויה בו. אולי היום הוא היה רובץ לו בבקתה ושולח אותי לעבוד. אין ספק שהאפשרות לגלגל את העבודה על מישהו אחר היתה מפתה כל גבר, ובתור גבר שאין לו סיבה לפחד מביקורת, מדוע לו לעבוד בכלל. לא, בכל זאת מוטב לי להיות לבד. גם החיים עם שותף חלש ממני לא היו מיטיבים עימי, הייתי הופכת אותו לצל של אדם ומטפלת בו עד מוות".

ועוד על חייה של אשה בתקופה שבה נדחקה להסתפק בחיי אשה ואם: "היום כשאני חושבת על האשה שהייתי פעם […] אני חשה חיבה מועטה כלפיה. אבל אני לא רוצה לשפוט אותה בחומרה. הרי מעולם לא היתה לה אפשרות לעצב את חייה במודע […] רק ענקית מהאגדות היתה יכולה להשתחרר מהכבלים האלה, והיא בשום אופן לא היתה ענקית, אלא אך ורק אשה מיוסרת ושחוקה ששכלה ממוצע, ועוד בעולם שמוטה לרעת הנשים והיה להן זר ומאיים […] אלא שיש דבר אחד שאני רוצה לזקוף לזכותה: היא תמיד חשה אי נחת עמומה וידעה שכל שהיה לה היה מעט מדי"

על מקומו של האדם בטבע, בהיותו היחיד שאינו פועל מכוחם של אינסטינקטים בלבד: "היצור היחיד ביער שבאמת יכול לעשות טוב או רע הוא אני. ורק אני יכולה לנהוג במידה של רחמים. לפעמים אני רוצה שנטל ההכרעה לא יוטל עלי. אבל אני בת אנוש, ואני יכולה לחשוב ולפעול אך ורק כמו בת אנוש, מזה ישחרר אותי רק המוות".

על הדברים שאנו מאבדים במירוץ המהיר של החיים: "רק מהרגע שהאטתי את הקצב, היער סביבי התעורר לחיים. אני לא מתכוונת לומר שזו הדרך היחידה לחיות, אבל היא בפירוש הדרך הנכונה עבורי. וכל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות לפני שיכולתי למצוא אותה […] השעמום שסבלתי ממנו לעתים קרובות היה שעמום של מגדלת ורדים פשוטה בכנס של יצרני מכוניות. ביליתי כמעט את כל חיי בכנס שכזה, ואני תוהה איך לא התפגרתי יום אחד מרוב דכאון"

וקינה על הבחירות השגויות של האנושות: "אין דחף הגיוני יותר מהאהבה. האהבה הופכת את חייהם של האהוב והנאהב לנסבלים. אלא שהיינו צריכים להבין בזמן שזו האפשרות היחידה, שזו התקווה היחידה שלנו לחיים טובים יותר […] אני לא מסוגלת להבין מדוע היינו חייבים לבחור בדרך הלא נכונה".

על הקריאות המגוונות האפשריות בספר כתבה באחרית דבר איילת בן-ישי.

אודה שלא נמשכתי אל הספר על סמך התיאור שלו. לא חיבבתי את הרעיון של קיר שצומח בן לילה, והתרשמתי שמדובר בעוד אחד מאותם ספרי עזרה עצמית. טעיתי ממש. לא, אין הסבר לקיר, לא מי בנה אותו, ולא איך השתלט המוות על צדו השני, אבל זה באמת לא משנה. משהו קרה, עולמה של אשה אחת השתנה דרמתית, ומה עושים מכאן? בכתיבה יפיפיה ומשכנעת, שתורגמה היטב על ידי שירי שפירא, מרלן האוסהופר מוליכה אותנו, תחת חום קופח וסופת שלגים, אל נפשה של אשה הלומדת את עצמה ואת סביבתה, מגששת את דרכה אל מקומה בעולם, ומגיעה לתובנות פשוטות הצומחות על רקע מציאות מסובכת.

מומלץ מאוד.

Die Wand – Marlen Haushofer

חרגול ומודן

2024 (1963)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

"אני אעשה את עצמי מקשיב ומתחרט ואבטיח כל שיש להבטיח, כדי שאוכל להמשיך ולהימלט ממחנק הכיתה והחברה, לשוב אל אחד מבתי הקברות. אולי להר הרצל הפעם, שחי ופועם ומושך אליו את מֵתי המלחמות הנערמות ואת הנדירות שבציפורים, המוזרים שבצפרים", כך כותב פיקי איש שלום על ילדותו. את מקומה של כיתת בית הספר המעיקה תפס הטבע, תפסו הציפורים. כשהוא נאלץ לחזות באמו, ההולכת ונעלמת בתוך עצמה, מזהה-לא-מזהה את קרוביה, הופכת להיות הזקנה במסדרון בית החולים, הוא שוב מוצא מפלט בצפרות הממלאת את עולמו, במה שהחל כתחביב בגיל העשרה והפך לאהבה וליעוד.

הספר גדוש תיאורי טבע מפורטים, ציור במלים הממחיש את יפי המראות והצלילים. אבל למרות הפריחה והציוצים, עוגמה שרויה עליו, בשל דעיכתה של "אותה אישה חזקה שבצילה גדלתי ומצילה השתחררתי באמצעות הצפרות ואל מרחבי המדבר. גם עכשיו אני לא מתווכח, בורח לצפרות ומותיר לה את נחמת האשליה". אי אפשר לשקוע ביופי ולמחוק את הכאב. "גלידי העלים מפשירים בשפעתה של החמה החורפית. צבעם מעמיק לירוק חם וחי. הם שבים לסגל לעצמם גמישות של רקמה חיה, כזו שאמי לא תסגל עוד לעולם".

כואב הפער שבין הילדה והאשה הנמרצת של פעם לזו שהולכת ומתנתקת בעל כורחה. מתסכל חוסר הישע. מאיימת תמונת העתיד שאולי מצפה גם לנו.

"מילים כמעט שאין, רק אי אילו בודדות שנמלטות ממנה, תלושות כמותה, חסרות פשר והקשר. חוץ מהמשפט החרישי ההוא בפעם ההיא, בפה נפער ובעיניים מעורפלות, שלא רואות את מראות העולם הזה: 'די כבר, אני לא יכולה'".

עצוב.

פטל

2024

תיאו ברן התאלמן מאשתו אליסה כשבנם רובין היה בן שבע. תיאו הוא אסטרוביולוג שיצר את מה שעמיתיו למחקר המחפש חיים ביקום מכנים "מדריך השטח של ברן לחוצנים", קטלוג של חתימות ספקטרוסקופיות שיכולות להעיד על צורות החיים שיצרו אותן. אליסה היתה פעילה נמרצת לשמירה על הסביבה ולהגנה על בעלי חיים. רובין היה תמיד ילד מיוחד, רגיש, מתקשה להשתלב בחברה, נוטה להתקפי זעם, מאובחן בשלל הגדרות משתנות. מות אמו, שנתים לפני הארועים המתוארים בספר, החריף את רגישותו ואת חריגותו.

תיאו מתנגד נמרצות לנסיונות לקטלג את בנו ולהלעיט אותו בתרופות. כשהוא מחליט לבקש עזרה בלתי פולשנית ובלתי פסיכולוגיסטית, הוא מספר כי לארבעה מאבחנים יש שלוש השערות שונות – "שני קולות לתסמונת אספרגר, אחד נוטה לצד של הפרעה טירדונית-כפייתית ואחד שוקל הפרעת קשב ופעלתנות יתר". באירוניה בלתי מוסווית הוא טוען כי "מוזר מאוד שבמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות אין שם לדחף הכפייתי לאבחן אנשים". לפני שהוא מבקש עזרה הוא מנסה לגדל את רובין כמיטב יכולתו, ליצור עבורו סביבה בטוחה, לאפשר לו לשגשג. הוא נוטל חופשות ממושכות כדי לבלות עם הילד בטבע, היקר ללב שניהם. הוא משתף אותו במחקריו, ויוצא אתו לסיורים מדומיינים מרתקים בגלקסיות רחוקות. כשחווית בית הספר הופכת קשה מדי לרובין, תיאו מעביר אותו לחינוך ביתי. רובין, שכולו לב ונשמה וסקרנות וכשרון, הוא ילד כובש לב, והקשר בינו ובין אביו מופלא. תיאו מודה שאינו מומחה להורות, שאין ספק שהוא עושה טעויות, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו, ומקווה "שכל הטעויות יאפסו זו את זו בדרך כלשהי".

ההורות בכלל, והורות לילד יוצא דופן כרובין, היא נושא מרכזי בספר, אבל לא הנושא היחיד, והיא אינה מתרחשת בחלל ריק. ארצות-הברית המתוארת בספר, אם כי ללא אזכור שמות אמיתיים, היא זו של עידן טראמפ, שאת תופעותיו תיאו מבקר נחרצות. יחד עם עמיתיו הוא נאבק לשמר את תנופת המחקר, אבל מבין שמפלגת השלטון מעונינת לחסל את הפרויקט ממניעים שאינם כלכליים או ענייניים. "אם אנחנו, האליטות באקדמיה, נגלה שיש חיים בכל מקום ביקום, הדבר לא יספק כל תימוכין לקשר המיוחד של האנושות עם אלוהים". הוא מבכה את טשטוש הפרדת הרשויות, את הפגיעה בחופש הדיבור, את השיח האלים סביב הבחירות, ומאבד אמון בכוחה של הדמוקרטיה. כשרובין מביע מודעות לעוולות, תיאו מתלבט כיצד להגיב. "רציתי לומר לו שהדמוקרטיה מצליחה למצוא פתרונות גם כשקורים דברים מכוערים. אבל הבן שלי נטה חיבה מיוחדת לכנות". הוא כואב גם את הפגיעה בחינוך – "מעולם לא תיארתי לעצמי שכל מחקר יצטרך להיות רווחי. אבל במחשבה שניה, מעולם גם לא דמיינתי שמשרד החינוך יקצץ תקציבים של בתי ספר יסודיים שמלמדים אבולוציה" – את רידודו של המדע – "הידע עבר תהליך דמוקרטיזציה והמדעים נמסרו לידי חוכמת ההמונים והוקטנו לכדי חטיפים" – את תרבות הצריכה, את התלות בשיווק ובמשפיענים, ואולי יותר מכל את השפעתו המזיקה של המין האנושי על הסביבה. רובין, בן דמותה של אמו, שותף לתחושותיו של אביו, ומושך לאקטיביזם ככל שילד בן תשע מסוגל לכך. באקלים החברתי המדכא והדורסני הם עלולים לשלם מחיר כבד.

הכתיבה של ריצ'רד פאוארס מצוינת. הוא אולי אינו אומר הרבה דברים חדשים, אבל שילוב נושאי הספר יחדיו מקורי ומוצלח, תיאו ורובין נוגעים מאוד אל הלב, והנושאים המעסיקים אותם ראויים מאוד לדיון. אני תוהה על הבחירה בשם הספר בעברית. "השתאות" בעיני נושאת משמעות חיובית של התפעמות ופליאה, בעוד השם המקורי מכוון יותר אל מבוכה ובלבול. אבל אין לי רעיון מוצלח יותר, ובסופו של דבר זה לא באמת משנה. שירי שפירא תרגמה להפליא, והספר, שנמנה עם הרשימה הקצרה לפרס בוקר 2021, מומלץ בהחלט.

Bewilderment – Richard Powers

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק […] כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים. כעת, בהווה של העלילה, כשהוא נודד ביער לבדו, הוא תוהה, האם היה מהלך ביער בתורת אויב אלמלא לא פתח את ראשו של הצביון ביום ההוא?

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

ואם אין די בכל אלה כדי לזרוע בלבו ובנפשו זעם ויאוש, צצה לה שמועה על הימצאותו של זהב ביער, ומחפשי זהב להוטים נוהרים אל המקום ועושים בו שמות.

כשמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

עלילת הספר מתנהלת בשתי תקופות במקביל. באחת שאול צועד בעקבותיו של זקן-רגל, להוט להשיג אותו לפני הסוחר, להעניק לו את הכבוד של מוות מידיו שלו. בשניה מסופר סיפור חייו, החל מן הלידה ב-1860 תחת עץ בדרכה של האם אל המקום בו חטב בעלה, דרך התהפוכות שעבר שאול ושעבר האזור, ועד ההווה.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לו [לשאול] ללמוד שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם. באחד הקטעים היפים בספר היא מספרת על תחושתו של שאול כשיצא לראשונה מן היער בהיותו בן שבע: "רגע עדיין היה היער מסביב להם ומעליהם, ומשנהו התחיל מידלל והולך ומאיר והולך… עוד שמש, ופתאם העולם מונח גלוי לעין. עירום. כמו אדם בלי כובע. בלי גג. הוא ביקש להפוך את פניו ולרוץ ולשוב אל המחסה המוצל של היער. גופו לא אבה להוסיף וללכת. והוא עמד מלכת בשיטים שבשולי הדרך והעגלה עברה על פניו. השמש הכאיבה לעיניו". בקטע נגדי, משעשע למדי, המתרחש שנים אחר-כך, מתמנה שאול ללוות מומחה לזהב אל תוך היער, ונאלץ להתמודד עם הקלאוסטרופוביה התוקפת אותו: "אני נחנק! המקום הזה סוגר עלי יותר מדי […] היער האיום הזה גורם לי. אין די אויר לנשום". נושא שימור הטבע ורווחת בעלי החיים מעסיק אותה, והביקורת שלה על ההתנהלות חסרת האחריות של בני האדם ברורה: "לזקן-רגל חוקיו שלו. חוק היער […] רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו".

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא נותר חקוק בלבי כאחד הטובים שזכיתי לקרוא. הזמן שחלף לא פגם בהתרשמותי הזהה ממנו כעת.

מומלץ מאוד, ורלוונטי גם קרוב לארבע עשורים לאחר שראה אור.

Circles in the Forest – Dalene Matthee

עם עובד

1985 (1984)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

אי שם בלב ים, על קו הגבול בין האוקינוס ההודי לאוקינוס השקט, שוכן האי זֶנקאלי. בתקופה המתוארת בספר, האי הוא חלק מן האימפריה הבריטית, ופיטר פוקסגלאב, עובד מדינה צעיר, נשלח אליו כדי לשמש כעוזר ליועץ המדיני. האי, העומד על סף קבלת עצמאות, זכה לפרסום בלתי צפוי, כשהוחלט על ידי הבריטים להקים בו שדה תעופה בנימוק שבכך תימנע מן הרוסים דריסת רגל באזור. מפעל נוסף, שעתיד לשנות את פני המקום, הוא סכר שיגרום להצפת חלק משטחו של האי.

את האי מאכלסים שני שבטים מקומיים, יריבים זה לזה, החיים בסטטוס קוו נינוח. שבט אחד מאמין באל דג, השני באל ציפור. אך אויה, הציפור, שכינויה "ציפור הלעג", נכחדה. יחד איתה נעלמו גם עצי האומבו, ורק שריד יחיד ממנו נותר לפליטה, שמור מכל משמר. לצדם של השבטים המקומיים חי באי השבט המערבי הלבן, המונה כמה פונקציונרים בריטים, אנשי עסקים, זונות, ונציגי שלוש כנסיות.

ג'ראלד דארל, בגישתו הקלילה והאופטימית, המוצאת טוב ויופי בכל מקום, מתאר קולוניאליזם נינוח, שאין בו ניצול חד צדדי. המושל הבריטי הוא מאובן טקסי, והמלך המקומי הוא דיפלומט מתוחכם. האמונה המקומית אינה נחותה מן המערבית – "עליכם לזכור תמיד כי אלוהיו של אדם אחד עשוי להיות מעשיה לילדים לדידו של אדם אחר, אך הן לאלים ולהן למעשיות לילדים יש מקום בעולם", אומר המלך למיסיונרים. הכומר הלבנה של כנסית ההתגלות השניה היא לוחמת קשוחה למען הטבע המקומי ולרווחת המקומיים, ודווקא אחד מאנשי הממשל המקומי הוא זה שדוחף, למטרות רווח אישי, למפעלים שיהרסו אותם. הלבנים, בפטרונות, נותנים לילידים שמות מן התרבות המערבית, כגון נפוליאון וליאונרדו, אך האחרונים מקבלים אותם בסלחנות שוות נפש. המלך קינגי מייצג את גישתם, כשהוא אומר ליועץ המדיני הבריטי: "הו, חניבעל, אלמלא היה לי אותך ואת 'קול זנקאלי' שישעשעו אותי, היה שלטוני כה משעמם". בני אדם הם בני אדם, עור שונה אבל פנימיות דומה, כך אומר דארל מבלי לומר זאת מפורשות.

הספר ממוקד מסר – "עתיד המין האנושי כולו תלוי בשימור הטבע, ולא בניצול מתמשך וחמסני" – אבל עובדה זו אינה פוגמת בהנאה ממנו. למעשה, המסר מחודד רק לקראת סיומו, ובדרך לשם דארל מעביר את הקורא בחיוך דרך שלל דמויות, המתוארות בחיוניות מרובה, ורוב הזמן גם בלגלגנות בלתי מוסתרת, אם לכך הן ראויות. בין השאר הוא מבקר בחן את ההתנשאות המערבית, שהיא לרוב בלתי מודעת לעצמה. כך, לדוגמא, עיתונאי מתייחס בהערצה אל הצלם המתלווה אליו, ומכנה אותו "אנגלי אמיתי", אחרי שהלה משמיע אמירות בזכות כל דבר אנגלי, כולל "אוכל אנגלי הגון […] דגים וצ'יפס", ודברי גינוי כלפי כל דבר זר. ואותו עיתונאי, כשהוא מבקש לסלק קהל מקומי המתגודד סביבו, מנפנף ב"אני הבי.בי.סי.", "אין לכם מושג איזה ערך יש לפרסום", "אנחנו הבי.בי.סי., לא האי.טי.וי.", כי באטימותו אין לו ספק שכל מקום, נידח ככל שיהיה, מודע לעוצמת המדיה ולהבדלים שבין רשתות טלויזיה בבריטניה.

אינטרסנטים, מקומיים וזרים, בוחשים במתרחש באי, ונראה שגורלו נחרץ לשנות פניו לנצח. אבל תגלית שמגלים באקראי פיטר ואודרי, בתו של בעל העתון האירי 'קול זנקאלי', הופכת את הקערה על פיה. בעמק נסתר, שאמור להיות מוצף מים לאחר בנית הסכר, הם מוצאים את ציפורי הלעג שנחשבו אבודות, וגם את עצי האומבו. שובו של האל הציפור הוא תמריץ לשימורו של העמק, אך מסתבר שאין בכך די. צריך להופיע מדען תמהוני עם הסבר משכנע בדבר חשיבות השימור לעתידו הכלכלי של האי, הסבר שמתחיל בפרפר אחד, כדי שהמלך יוכל לדחוף בעדינות לקבלת ההחלטה שהיתה רצויה לו מלכתחילה, הווה אומר למנוע את פלישת מאות האנשים שהיו מגיעים בעקבות הפרויקטים המתוכננים. "אנו, כמדענים צלולי מוח, מבינים שהעולם נשלט בידי נבערים מדעת […] היש תמה אפוא, מר פוקסגלאב יקירי, שהאנשים האחרונים בעולם ששליטינו נועצים בהם הינם המדענים, וזאת רק לאחר שהם כבר עשו מיש-מש גדול מהמצב כולו?", כך מתלונן המדען. ונדמה, למרבה הצער, שדבר לא השתנה מאז. במקום לראות במדע מורה דרך, השליטים פונים אליו רק כאל מוצא אחרון.

בנימה רצינית יותר מתבטא דארל ב"דבר הסופר" בסיומו של הספר. סיפרתי לכם סיפור משעשע, הוא אומר, אבל הכחדות מתרחשות כל הזמן, ובזמן שאנו אולי אדישים להיעלמותו של בעל חיים או צומח מסוים אנו לא לוקחים בחשבון את השרשרת הרת האסון שהיעלמות זו גורמת. הוא מסיים בהזמנת הקוראים להצטרף לארגון ג'רזי לשימור עולם חיי הבר, העוסק בשימור מינים הנמצאים על סף הכחדה.

"ציפור הלעג" הוא סיפור משעשע ומעורר מחשבה גם יחד, מתורגם יפה על יד צילה אלעזר, ומומלץ בהחלט.

The Mockery Bird – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1985 (1981)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

איור הכריכה: אמי רובינגר

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

צ'ן ג'ן הוא סטודנט סיני, שבמסגרת מהפכת התרבות נשלח לעבוד בערבות מונגוליה הפנימית. בתקופה הראשונה מסופחים הסטודנטים למשפחות הנוודים המונגולים, ולאחר תקופת הכשרה הם עוברים לגור ביורט נפרד, כמה סטודנטים בצוותא, ומקבלים תפקיד כמו כל אחד מן הנוודים. צ'ן ג'ן, שהוכשר בידי ביליגה, מנהיג מקומי, מאמץ את אורח חייהם של המקומיים, הולך שבי אחר תפיסת חייהם, ובעיקר מוקסם מן הזאבים המסתובבים בערבה בלהקות מאיימות. כדי לעמוד מקרוב על יחודו של הזאב, הוא לוכד גור, ומבקש לגדל אותו, למורת רוחו של ביליגה, הזועם על הפגיעה בטוטם הזאב, בעיקר כשג'ן צ'ן מספר לו על כוונתו לזווג את הגור עם כלבה. הימצאותו של הזאב במחיצת בני האדם אינה טבעית לאף אחד מן הנוגעים בדבר, בני אדם וזאבים גם יחד, וג'ן צ'ן מודע לכך, אך היקסמותו מן החיה גוברת על שיקולי הגיון וחמלה.

סביב הסיפור המשותף של ג'ן צ'ן והגור, מתאר ג'יאנג רונג, בהתבסס על חוויותיו שלו, את חיי הנוודים בערבה, את האיזון העדין בין בני האדם לטבע, ואת המאבק בן אלפי השנים בין נוודים לחקלאים. הקריאה בספר כמוה כצפיה בסרט טבע מרתק, נורא הוד, אכזרי ויפהפה. ג'יאנג רונג מספר בפירוט רב על חיי היומיום של הנוודים, על האופן בו הם מתפקדים בעונות השנה המתחלפות, על השתלבותם בטבע המערים קשיים, ועל היאחזותם באורח חייהם העתיק. הוא מתאר לפרטי פרטים קרבות בין זאבים לסוסים, והתקפות על צאן ועל ישובי בני אדם, בהם באה לידי ביטוי האסטרטגיה העילאית של התוקפים. הוא מצייר במילים את הנוף ואת בעלי החיים, מן היתוש הקטן, דרך העכבר והמרמיטה, הברבורים והברווזים, הכלב המבוית, הצאן והבקר, ועד הזאבים מעוררי היראה.

ג'יאנג רונג כתב ספר עם מסר, שתמציתו היא כבוד עמוק לאופן בו הטבע מאזן את עצמו ושאיפה להשתלב באיזון הזה. ביליגה מנהל קרבות מאסף נגד הפלישה הסינית, שהביאה איתה את התפיסה של צעדים קיצוניים כדי לממש באופן מיידי מטרות קצרות טווח. התושבים המונגולים המקומיים והתושבים הסינים החדשים מאורגנים ביחידות יצור, שעליהן מוטלת משימת אספקת בשר לאוכלוסית סין הצומחת במהירות. אם הזאבים מהווים איום על הצאן, יש לתפיסתם להרוג את כל הזאבים. ביליגה, לעומתם, מצביע שוב ושוב על האופן בו הזאבים מטייבים את הערבה, ומזהיר מפני תוצאות הרות אסון של המדיניות הסינית. לדבריו, הסוסים המונגולים מצטיינים בסגולות גופניות וטקטיות, משום שהם נאלצים ללמוד להתגונן מפני הזאבים; הצאן והבקר יכולים למצוא עשב במרעה, משום שהזאבים מדללים את אוכלוסית הצבאים, שמסוגלים לחסל כמויות עצומות של עשב ולהותיר מאחוריהם שממה; ג'ינג'יס חאן שלט על שטחים נרחבים, כי למד טקטיקות זאביות. מערכות איזונים ובלמים מתקיימות בטבע ללא הרף. לדוגמא, במקום בו הסטודנטים העירונים רואים מים מזוהמים מצואת כבשים שהופשרה בתום החורף, המקומיים רואים דשן שמצמיח את העשב החיוני כל כך; כשהסטודנטים סבורים שכדאי לאסוף את גופות הצבאים שהותירו הזאבים בקרח לאחר ששבעו, ביליגה מורה להותיר גופות רבות מאחור, כדי שבבוא ההפשרה ישמשו מזון לזאבים, ואלה לא יוכרחו לתקוף סוסים וצאן ובני אדם. המערכת המאוזנת מתקיימת גם לאחר מותם של בני אדם, כשגופותיהם מושארות על פני האדמה, מאכל לזאבים: "אנחנו, תושבי הערבות, אוכלים בשר כל חיינו, ולשם כך אנחנו הורגים יצורים רבים. לאחר מותנו אנחנו תורמים את בשרנו בחזרה לערבה. זה נראה לנו פשוט הוגן, וזה מועיל לנשמותינו כאשר אנחנו עולים לטֶנְגְרִי". על האדם להוות חלק מן המערכות הללו, שאם לא כן התוצאה תהיה הרס הערבות והפיכתן למדבר. המדבר בתורו יסתער בסופות חול על עריה הגדולות של סין.

נראה שסיכוייו של ביליגה להנחיל את תפיסת עולמו קלושים, שכן מולו ניצבת סין המאואיסטית, שנציגיה באזור רוצים לראות תוצאות מהירות, ובעיניהם הכל פוליטי. כשבאטו, רועה סוסים, מאבד חלק נכבד מן העדר לאחר קרב נואש נגד להקת זאבים, רוב האנשים סבורים שהוא והרועים האחרים אינם צריכים להענש, אבל כמה מן הסינים אומרים שהרועים אולי ניצלו אסון טבע למטרות שליליות, אקט אנטי-צבאי וקונטרה-מהפכני, ושצריך לבדוק בקפידה את הרקע של כל הארבעה. מנהיג במשמרות האדומים טוען כי "זאבים הם האויבים המעמדיים האמיתיים [..] אנחנו צריכים לארגן את ההמונים כדי לצוד אותם וליישם את דיקטטורת הפרולטריון על כל הזאבים […] אנחנו חייבים גם לחשוף את כל הרעיונות המיושנים וההרגלים המיושנים – כמו אהדה לזאבים, פיוס הזאבים והאכלת הזאבים בגוויות המתים שלנו – לביקורת חמורה". המנהיגים הסינים במקום, הנתונים לביקורת של שולחיהם, דורשים עמידה במכסות הבשר, ללא התחשבות בהשלכות עתידיות, והם מבקשים ליישם במהירות את חיסול אורח החיים הנוודי ולהקים ישובי קבע. ביליגה אינו עיוור ליתרונות הקביעות, כמו בתי ספר ובתי חולים, אבל חרד לגורל הערבות.

כשמשימה פוליטית משתלבת בהנאתם של הסינים מן הציד, וכשרכבים מהירים הופכים את הציד לשעשוע עבור בני אדם ולבריחה מתישה עבור הזאבים, נדמה שגורל האחרונים נחרץ, ואתו, בתגובת שרשרת בלתי נמנעת, גם גורלם של הנוודים וגורל ערבות מונגוליה הפנימית.

ג'יאנג רונג כתב ספר נפלא, שלמרות היותו ממוקד מסר הוא יפיפה ומרתק. עלילתו מתרחשת רובה ככולה בטבע, ללא קישוטים סיפוריים מיותרים, ותחושת ההיקסמות של הסופר, ושל צ'ן ג'ן בן דמותו, עוברת היטב בתרגום של עודד פלד, וכובשת.

מומלץ מאוד.

姜戎 – 狼图腾

כנרת זמורה ביתן

2012 (2004)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין