הנשים של וול סטריט / סמנתה גריף וודראף

בּי אברמוביץ' ניחנה בכשרון אנליטי ובזכרון למספרים, וחלומה היה לזכות במשרת ברוקרית באחד הבנקים הגדולים ולממש את כישוריה. אלא שהשנה היא 1927, והדלתות סגורות בפניה משום שהיא אשה, משום שהיא יהודיה, ומשום שאינה בת החברה הגבוהה. העולם הפיננסי הוא מבצרם של הגברים, ולנשים, מכל הסוגים, שמורים בעיקר תפקידי מזכירות. יחידות סגולה, אם הגיעו מרקע הולם, זוכות לתפקיד בכיר יותר במחלקות מיוחדות שבהן נשים יועצות לנשים. לא עזר לבי כשרונה הבולט, לא עזרו לה גם המלצותיו של מרצה שלימד אותה מחוץ לשעות הלימודים כשנמנע ממנה ללמוד בחברת סטודנטים ממין זכר. לא עזרו לה גם פניותיה ללבן של נשים אחרות, ביניהן מרי וייל אנדרס. היא הצליחה להשיג דריסת רגל בבנק בתפקיד זוטר, זכתה לקידום קל כשיכולותיה התגלו, ואז נעצרה ללא סיכוי לקידום נוסף. משרת החלומות נותרה בגדר חלום.

"הנשים של וול סטריט" הוא סיפור שוק המניות המנופח שהוביל למפולת הפיננסית של אוקטובר 1929, אשר הותירה רבבות אנשים חסרי כל אחרי שהשקיעו את חסכונותיהם, קטנים או גדולים, בשוק שהבטיח הבטחות שווא לצמוח לנצח. מפולות ותרמיות, כמו זו של ג'וליאן פטרוליום, שהנחיתה מכה אנושה על ג'ייק, אחיה התאום של בי, בישרו את העתיד לקרות כשהשוק התנפח ללא כיסוי. יחידים, דוגמת ג'סי ליוורמור, הצליחו להרוויח הון כשנערכו מראש לבאות, אבל לרוב האנשים לא היה סיכוי להמלט מן הקטסטרופה. זהו גם סיפורן של נשות התקופה, שיועדו לחיים של רעיות ואמהות, בעוד אפשרויות התעסוקה שלהן הצטמצמו לעמדות זוטרות. זהו גם סיפור על הגירה, על השבר שהיא מביאה, ועל המאמץ לבנות חיים חדשים. ולא נעדר גם מקומו של סיפור רומנטי מהאגדות – גבר מושלם מתאהב באשה מיוחדת, וחרף כל המהמורות שבדרך הם זוכים לסוף מתוק.

כפי ששמו המקורי של הספר מעיד, הפתרונות למכשולים מצויים בפשרה. אם נמנע מבי לזכות במשרת ברוקרית, היא מוכנה להיות ברוקרית צללים. אם גם משרה סודית זו נתקלת בקשיים, היא מוצאת אפיק אחר לכישוריה ולמרץ המפעפע בה. אם איש, כולל אחיה וארוסה אנשי הפיננסים, אינו שועה לאזהרותיה מפני המפולת הבלתי נמנעת, היא מחפשת דרך להבטיח את בטחון בני משפחתה מבלי לערב אותם בתכניותיה. אם הקשר האמיץ שלה עם אחיה פוגע בקשר שלה עם ארוסה, היא מתמרנת כדי להיות בסדר עם שניהם. יש הרבה אומץ ונחישות ביכולת שלה להתאים את חלומותיה למציאות ולפעול בהתאם.

אני מחבבת ספרים שמתארים אנשים הדבקים בלהט בעיסוקם, אבל הפעם הלהט לא הצליח לחלחל אלי מבין הדפים. בנוסף, לא השתכנעתי שהסוד של בי וג'ייק, שתופס נתח ניכר מהעלילה, יכול היה להוות מהמורה כל כך חמורה בקשר של בי עם בן זוגה נייט. ובפינת הקטנוניות – הביטוי "תקרת הזכוכית" הוכנס לשימוש במשמעות המוכרת כיום בסוף שנות השבעים, והשימוש בו כאן חורק. יחד עם זאת, הספר, בתרגומו של אילן פן, קריא מאוד, דמויותיו מתקבלות על הדעת, והוא שופך אור על התקופה מזוית מעניינת. הערות המחברת בסיום מתארות את תהליך הכתיבה, ומצביעות, כיאה וכיאות, על ההיבטים האמיתיים והבדויים שבעלילה.

העיצוב המושך של הכריכה הוא פרי מכחולה של טליה בר.

The Trade Off – Samantha Greene Woodruff

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

נשארתי בשבילכם / רוחמה אלבג

את "נשארתי בשבילכם" מספרת אשה, המבקשת להבין בדיעבד את ילדותה ואת התבגרותה לצד אם בלתי מרוצה ואב בלתי נגיש. צרוב בזכרונה ארוע שהתקשתה לעכל בעת שארע, ושמצטייר בעיניה כמפתח להיכרות עם הוריה. כשהיתה ילדה צעירה התגוררה המשפחה בדירה קטנה שבנה האב על גג בנין. ברחבה הפתוחה של הגג הקים שובך וטיפח יונים. את השובך הזה הרסה אמה. בבוקר למחרת העזה הילדה לשאול: "למה עשית את זה?", ולא קבלה תשובה. כעת, כמבוגרת, היא מתעקשת ושואלת שוב. "מההתחלה ידעתי שהוא לא בשבילי", עונה האם, לכאורה ללא קשר בין התשובה למעשה. אבל נאחזת בקצה חוט פה ומושכת בקצה חוט אחר שם, הבת מוצאת עצמה נחשפת לקורותיהן של שתי נשים, אמה וסבתה, ובמידה פחותה גם לקורות אביה וסבה.

זהו סיפורן של נשים שהוטבעה בהן מגיל צעיר ההכרה שהן מספר שתיים לגברים, שלידת בת היא אכזבה, שאשה "בלי אף אחד" אינה שווה הרבה. "את צריכה גבר לידך. מישהו שיחזיק אותך", היתה המוסכמה המקובלת. לכן השיאו את הסבתא כשהיתה בת ארבע-עשרה וחצי, ולכן התאמצו להשיא את האמא כדי למחוק את בושת רווקותה. "אני במשפחה שלי לא הייתי שווה משהו, חשבתי שבחיים החדשים האלה אני אתחיל להיות משהו", ניחמו הבנות את עצמן בתקווה שאין לה על מה להסתמך. הן למדו להשלים עם "חיי הפשרה שלהן במחיצת בעליהן", למדו לשרת. סבתה של המספרת סבלה מבעל שנעלם לתקופות ארוכות, ושב כדי להכניס אותה להריון ולהכות אותה. אמה של המספרת חיתה לצד גבר מסוגר. "כן. היה לו קיר ולכל מקום לקח את הקיר הזה. תמיד מאחורי הזכוכית", תיארה אותו שנים אחרי מותו באוזני בתה. "חיינו שנים לצידו של איש שחמק מאיתנו. איש שאולי ויתרנו עליו", כותבת עליו בתו.

לא ייפלא ששתי הנשים היו חסרות מנוחה, קפריזיות לעתים, בלתי מובנות לבני משפחתן. הסבתא שקעה בדכאון למשך כמעט שנה, וכשנחלצה ממנו מצאה לעצמה פורקן בטיפוח גינה, בעבודות יד יצירתיות ובהגשמת חלום ישן ללמוד קרוא וכתוב. האמא לא מצאה לעצמה מקום שלו תוכל לקרוא בית, נדדה בין בית בעלה לבית הוריה, ושינתה חדשות לבקרים את העיצוב הפנימי בדירה בה התגוררה עם בעלה וילדיה, כאילו מנסה לעצב שוב ושוב את חייה. מכיוון שלא זכו לביטחון שבאהבה כילדות, לא היה בכוחן להעניק את הביטחון שבאהבה לילדיהן. עצוב ומזעזע להיווכח עד כמה הוטבע בהן חוסר הערך המגדרי, עד שבמו ידיהן הורישו אותו הלאה. האשה שאולצה להנשא בעודה ילדה, שסבלה מבעל בלתי רצוי אלים, היא זו שלחצה על בתה להנשא כדי שתהיה שווה משהו, והיא זו שרטנה כשנולדה נכדתה, ילדה ולא ילד. וגם בתה, זו שראתה את האלימות של אביה כלפי אמה, וחוותה את החיים לצד בעל זר לה, הרהרה כך כשנולדה לה בת: "אין מה לעשות, גורל," היא שבה ומנחמת את עצמה ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. "תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה."

זה אמנם סיפורן של נשים, אבל הבת ערה גם למצוקתם של הגברים. כמו הנשים, גם הם הוכנסו לנישואים מכוחו של שידוך, ונאלצו לחלוק את חייהם עם זרות. הם פריבילגיים, "התרגלו לשלוט", הם יכולים לקום ולהסתלק מבלי לתת דין וחשבון, אבל גם הם קורבנות של נסיבות – האב חי כנער אצל אחותו הבכורה ואצל בעלה שהתעלל בשניהם – ושל ערכים מעוותים. כמו נשותיהם, הם רוצים לאהוב, אבל אין להם מושג איך. "עיניו הלחות הביטו בה בחיבה", תזכור האם רגע של חסד אחרי הולדת הילדה. "סבא, עם גביע הקידוש הכסוף בידו האחת וסידור התפילה בשנייה, היה שולח אליה מבטים מלאי הערצה", זוכרת הנכדה רגעים מארוחת ערב שבת, כשהיה הסב שר לאשתו "אשת חיל". אבל היו אלה רגעים בלבד, ולא הגברים ולא הנשים ידעו להפיק מהם נחת מתמשכת.

"נשארתי בשבילכם" הוא סיפור עצוב על בזבוז של פוטנציאל לאושר או לפחות לחיים הרמוניים. רוחמה אלבג מעמידה דמויות מסוכסכות אמינות הנכנסות אל הלב, וצובטות בכאבן ובהחמצות המתמשכות שחוו בגלל תפיסות מקובעות שלכדו את חייהן בסד חונק.

את עטיפה המושכת עיצבה טליה בר.

כתוב היטב, נוגע ללב ומומלץ.

אפרסמון

2023

דגנרט / הוד הלוי

סמי, גבר בשנות החמישים לחייו, חי לבדו מאז שאשתו ענת עזבה אותו. שני ילדיו שבגרו כבר אינם מתגוררים בביתו, והוא מתקשה לשמור איתם על קשר בריא. סמי הוא צלם חדשות, שמרגיש שמקצועו התייתר ושהוא עצמו בר-החלפה, כשכל אדם בימינו הוא צלם וספק חדשות פוטנציאלי. מאז גירושיו לא יצר זוגיות חדשה, אולי משום שמעולם לא הצליח באמת להשתחרר מענת, שנפטרה בינתים. סמי תקוע בחיים חדגוניים, ונדמה שהדבר היחיד שזז בחייו הוא הזמן השועט קדימה, "זמן משעמם, אחיד ורודני".

אל חייו של סמי נכנס בחור צעיר בשם הוד, שחושף באוזניו סוד שמנער אותו במידה כלשהי. הוא נסחף אחרי הצעיר לבילויים ליליים ולשימוש בסמים, ומצדו סוחף את ידידו החדש למעשה ונדליזם ראוותני, מעין אקט שנועד לעצור באופן סמלי את מרוץ הזמן, ושישלח את שניהם למעצר.

לא מצאתי בספר דבר מכל הטוב שמובטח על כריכת הספר. הוא אינו תיאור של החיים בישראל בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", אלא תיאור חייו של אדם יחיד, די תלוש. הוא אינו מתאר תיאור נועז את חולייה של התקשורת הממסדית ואת צדדיה האפלים של תקשורת ההמונים (האם יש בכלל צורך בתעוזה לענין זה?), את כוחה המחייה וההרסני של התשוקה (יש תשוקה בספר, אך אין בה כוח), את הגבריות הישראלית ואת "יהדות השרירים" במלוא עליבותן (שתי הכללות שאין להן סימוכין בספר), את שברו רווי האלימות של החלום הישראלי (החלום היחיד הוא של סמי, וגם הוא מעורפל), ואת עריצותו חסרת הרחמים של הזמן (רפיון הידים של סמי הוא העריץ השורר בחייו). הבילוי המשותף עם הוד אינו חזרתו של סמי אל החיים. זה גם אינו סיפור שכולו פריצת גבולות המהוגנות (תיאורים מפורטים של אוננות ושל השתנה אינם פריצת גבולות אלא מציצנות מיותרת), והאזכור של התנהלות השלטון הוא נסיון בלתי מוצלח לשוות לספר גוון אקטואלי.

מה שיש בספר הוא תיאור של בדידות ממאירה, המוליכה אדם אל מחוזות הזויים. "אף אחד לא חיפש אותו –  בדידות אמיתית. כי הבדידות מתחילה כשאין אף אחד בעקבותיך, כשאף אחד לא מחפש אותך, כשאתה נעשה חסר פניות, ולא כשאתה נמצא לבד, מצב שגרתי למדי כיום". בפרץ אנרגיה פתאומי סמי מחליט שהגיע הזמן לשינוי, שייפתח בטיפול בחפציו. הוא נפטר מכל הדיסקים שברשותו, אלה שמכילים מוזיקה ישראלית שאהב, ומתכנן לשפץ את דירתו, תכנון שלא יתממש, כמובן. הסוד של הוד מספק לו טלטלה שאולי תחלץ אותו מן הקפאון, אבל במקום לנקוט פעולה להיטיב עם עצמו, הוא בוחר בסמים, וכאמור בונדליזם.

הקורא נדרש להאמין, שמעשה ונדליזם, ראוותני ככל שיהיה, שביצעו שני גברים יהודים-ישראלים נורמטיביים נטולי רקע פוליטי, יחשיד אותם כאנשי שמאל קיצוני, ישגר אותם אל זרועות חוקר סדיסט במרתפי השב"כ, ויעמיד אותם בסכנת מאסר של עשרות שנים. מראיון עם הסופר התרשמתי שיש פה נסיון לייצר אמירה, אבל האמצעים אינם משכנעים.

אם את דמותו של סמי ניתן להסביר ולהבין, ידידו הצעיר נותר תעלומה. העובדה שהסופר נתן לו את שמו המלא, פרטי ומשפחה, משונה בעיני, שכן אין המדובר בביוגרפיה. באותו ראיון היתה התיחסות גם לענין זה, אך הוא עדיין נותר בלתי ברור.

יש בספר קטעים מעניינים או נוגעים ללב, אבל התחושה שקיבלתי היא של נסיון להעיף יותר מדי כדורים באויר ושל הפרזה סיפורית על חשבון האמינות, והתוצאה מפוזרת.

את העטיפה היפה עיצבה טליה בר.

אפרסמון

2024

האחים ברג'ס / אליזבת סטראוט

ג'ים, בוב וסוזן, שני האחים והאחות לבית ברג'ס, גדלו בעיירה שרלי פולז במדינה מיין. ג'ים הבכור, הכוכב הכריזמטי של המשפחה, עזב את המקום, הפך לפרקליט שמטפל בעבירות צווארון לבן, וזכה לפרסום בעקבות משפט מתוקשר שבו הביא לזיכויו של נאשם שהרשעתו נראתה בטוחה. בוב הפך גם הוא לעורך-דין, פחות מצליח, הרבה פחות מפורסם. בניגוד לג'ים, שמנהל חיי משפחה שנראים יציבים, בוב הוא גרוש ללא ילדים, שעדיין קשור נפשית לאשתו לשעבר. על חייו מעיב ארוע טרגי שארע כשהיה בן ארבע: אביהם של הילדים השאיר אותם ברכב, ובוב, שככל הנראה שיחק עם ידית ההילוכים, גרם לרכב להדרדר ולדרוס את האב למוות. סוזן, אחותו התאומה של בוב, היא היחידה שנותרה בשרלי פולז, והיא מגדלת לבדה את בנה זאק אחרי שבעלה נטש. כל השלושה מתכנסים שוב בעיירה כשזאק מסתבך במעשה שטות. הבחור הצעיר גלגל ראש חזיר אל תוך מסגד שבו התפללו מהגרים מוסלמים מסומליה, ופתח תיבת פנדורה של גזענות ושל שנאה.

המעשה של זאק מהווה פתיח לתיאור בעיית ההגירה והיחס לזרים. הסופרת עוסקת בנושא מכמה נקודות מבט, מתייחסת לתלאות הקשות שחוו הסומלים במחנות הפליטים בקניה, מתבוננת ביחס הכפול של רתיעה ואימוץ מצד תושבי העיירה, מספרת על היחסים ההדדיים, או על היעדרם, מנקודות המבט של המהגרים ושל המקומיים, כולל מנהיגי המקום, מבינה את כולם וחומקת מאמירה ברורה (אולי אין זה תפקידה). הנושא הזה לבדו יכול היה לאכלס ספר מעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא מהווה רק רקע לסיפור המעניין הרבה פחות של בני ברג'ס. היחסים המוזרים ביניהם נלעסים עד זרא – כולל הדמויות הנלוות של הלן, אשתו של ג'ים, ופאם, גרושתו של בוב – אינם מתקדמים לשום מקום, וגם סוד שחושף ג'ים ברגע של חולשה אינו מצליח להסביר את מורכבותם המתישה. נראה לי שהסופרת ביקשה לתפוס יותר מדי בעלילה אחת, והתוצאה מפוזרת בכל אחד מן התחומים שבהם היא נוגעת.

התרגום של עידית שורר מוצלח והכריכה של טליה בר נאה מאוד, אבל על הספר, לדעתי, אפשר לוותר.

The Burgess Boy – Elizabeth Strout

ידיעות ספרים

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

לא ממואר / מוטי פוגל

"האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ"א".

ב-11 במרץ 2011 היכה גל צונאמי ביפן, ובעקבותיו ארע האסון בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה. באותו היום היכה צונאמי פרטי במשפחת פוגל. שני מחבלים חדרו אל הישוב איתמר, ורצחו את אודי פוגל, את אשתו רות, ושלושה מששת ילדיהם, יואב בן עשר, אלעד בן ארבע, והדס בת שלושה חודשים. מבקר הספרות והעורך מוטי פוגל, אחיו הבכור של אודי ("הילד השני הוא האח הראשון. נולד לך אח, אומרים לילד הגדול. מזל טוב! הוא אחיך, ומרגע שהגיע, בעקבותיו אתה הילד הבכור – אחיו"), כתב את הספר סביב אחיו, סביב הרצח, סביב ההתמודדות עם הצונאמי האישי. ברוב פרקי הספר הוא נוגע-לא-נוגע באסון, צולל אל יצירות ספרותיות ואל המשמעויות שהוא מוצא בהן, ומתוך הריחוק מתקרב אל המת. "הספר הזה אינו עוסק ברצח, וגם לא באודי. יש בו זיכרונות, אבל הוא אינו ממואר. אלו עיונים ספרותיים, קריאות ביצירות שאני אוהב ושמדברות אלי. ניסיתי לתאר באמצעותן משהו מהרושם שהותירו עלי חייו של אודי ומותו". באופן בלתי נמנע הוא בכל זאת נוגע מדי פעם ישירות בעצב חשוף, בפצע שאינו מגליד.

כל אחד מן הפרקים מעמיק בנושא ממוקד: זמן, ילדוּת, אחים, התנחלות, גלות, בשורה, קומדיה, קבורה, שבעה, קורבנות, נקמה, נחמה. פוגל חודר אל נבכיהן של יצירות ספרותיות, מאדגר אלן פו ועד הרב קוק, מבורחס ועד הגמרא, ובעיקר אל יצירותיו של ז'ורז' פרק, שאמו נרצחה בשואה, ויצירתו נבעה מן הארוע המכונן הזה מבלי לגעת בו ממש. בהעמקה אל צפונותיהן הוא מייצר דיון מעורר ואמירה נוקבת, שכולם מתכנסים באופנים שונים אל האובדן, אל האבל, אל האח האבוד. פוגל, שגדל בהתנחלות נווה-צוף ולמד בישיבת הסדר, מביא אל הדיון שילוב אלגנטי ואינטליגנטי של השיח התלמודי המפולפל ורב-הפנים עם תפיסת עולמו שאינה זו שעליה חונך. בין שאר הנושאים המרתקים בספר הוא מתייחס ליחסים בין אחים ולמאבק על הבכורה, לשאיפה לנקמה ולמה שהיא מעוללת לנוקם, למפעל ההתנחלות שבו הוא אינו מאמין, ועוד כהנה וכהנה נושאים שלהזכיר אותם בתמצית פירושו לעשות עוול לחשיבה שהושקעה בהם ולאופן בו הועלו על הכתב. בצירוף מקרים שלא המו"ל ולא הסופר יכלו לכוון אליו, הספר רואה אור אחרי המתקפה הרצחנית על ישובי העוטף בשמחת תורה, והוא מקבל משנה אקטואליות ורלוונטיות לכאן ולעכשו.

במקומות שבהם פוגל נוגע ישירות באסון, הוא חשוף וכן ומדמם. "מותר להם – לנו – לזעום", הוא כותב על היחס למשפחות השכולות, "אבל מתון־מתון, שלא להבהיל. לחרוק שיניים ולהמשיך לחיות. לזכור אבל לא להזכיר. לקבל את המציאות כי אין ברירה, חייבים להמשיך. להפגין שכול טוב. לא לחינם אות הגבורה הגבוה ביותר שניתן להורים שכולים הוא שהם "ממשיכים לחיות", כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים. איזו מילה שקרית, להמשיך כאילו החיים שאחרי הם המשך של החיים שלפני, כאילו הזמן הוא אותו זמן". עם הנסיון לייחס משמעות לרצח הוא אינו יכול להשלים: "כעסתי, ואני עדיין כועס, על כל ניסיון לייחס משמעות למוות, לראות בו חלק מתוכנית גדולה […] אני לא מוכן לראות בסוף הסיפור, במוות של אודי, את מה שמעניק משמעות לחייו […] אני מחפש אסטרטגיות של כתיבה על אובדן שלא תתיימר להפוך את החוסר לבעל משמעות, שלא תהפוך את האדם לאלגוריה, שלא תהפוך את האובדן לסיפור. אני מתעקש לא לתת למוות של אודי משמעות". באופן אירוני משהו אודי היה נוקט כנראה גישה הפוכה, נאמן לאורח החיים שאליו גדל ובו בחר להשאר.

"לא ממואר" הוא ספר שמסרב להתכווץ לתוך סקירה. הוא אוסף של דיונים מתפתחים שראויים לקריאה קשובה. הוא כאב שבא לידי ביטוי בגעגוע, בכעס, בהימלטות אל המילה ובהיאחזות בה. הוא תזכורת צלולה למה שחי ומתייסר מאחורי עוד כותרת על פיגוע קטלני.

את העטיפה ההולמת עיצבה בכשרון כרגיל טליה בר.

מרחיב דעת, מיוחד ומומלץ בהחלט.

אפרסמון

2023

שיעורים / איאן מקיואן

"ההתחלות שלנו מעצבות אותנו ומן ההכרח שנתייצב מולן"

רולנד, גבר צעיר לקראת סוף העשור השלישי לחייו, נשוי ואב לתינוק, ננטש על ידי אשתו אליסה. "אל תנסה למצוא אותי. זאת לא אשמתך. אני אוהבת אותך אבל זה לתמיד. חייתי את החיים הלא נכונים. נסה בבקשה לסלוח לי", היא כותבת בפתק שהשאירה על הכר במיטתם. בתוך הבית נותרים לבדם אב ובן. בחוץ הולכות ומצטברות אזהרות על התקרבותו של ענן רדיואקטיבי, תוצר של אסון צ'רנוביל.

רולנד מציית, נסחף עם האירועים. הוא אוטם את ביתו, שלא לצורך, בפני הענן, ואינו יוצא לחפש את אשתו. מגלויות מעטות שכתבה לו למד כי חשה מחנק, והבינה שלא תוכל לשלב בין אימהות ובין חלומה להיות סופרת. "ידעתי שהאימ' תטביע אותי", כתבה. שנים רבות אחר-כך ינסח רולנד במחשבותיו את הפסיביות שלו: "כמה קל היה להסחף לאורכם של חיים שלא בחר בהם, ברצף של תגובות למאורעות. הוא מעולם לא קיבל החלטה חשובה […] ואילו אליסה – הוא ראה את היופי שבזה". אם יש בו מרירות על הבחירה שלה שבאה על חשבון האפשרות שלו לפתח את חלומותיו, היא נמוגה מול הישגיה הספרותיים. "איש לא היה יכול להביא לעולם ספר עם שאיפות כאלה וביצוע כזה בבית ההוא. אלא אם כן היא היתה לבדה שם", הוא יודע. ובכל זאת, נותר תמיד הפצע הפתוח של התינוק לורנס שננטש. "מצדי היא יכולה להיות שייקספיר מספר שתים. היא צריכה לכתוב לבן שלה", אומרת בצדק ידידת המשפחה.

למה התכוון רולנד כשהרהר בחיים שלא בחר בהם? כמו מקיואן יוצרו, רולנד היה בנו של איש צבא שהוצב מעבר לים, והעביר את משפחתו אתו. בגיל אחת-עשרה נשלח רולנד הילד ללמוד בפנימיה, שם (ככל הנראה בשונה ממקיואן, כפי שהוא מספר בדברי התודות) חווה הטרדה מינית מצד המורה לפסנתר. שלוש שנים אחר-כך, כשהילד היה בן ארבע-עשרה, הפכה ההטרדה ל"רומן". נקודת המפנה האמיתית בחייו התרחשה ברגע בו עלה על אופניו מתוך החלטה לנסוע אליה ולממש את הפנטזיות שהחלו להנץ בו בהשפעת אותה הטרדה ישנה. בשנות השבעים לחייו, כשהוא מבודד בביתו בשל הקורונה, ויש סיפק בידו לשבת ולהרהר, הוא רואה בבהירות כיצד כל דבר בחייו נבע מאותה פרשה, שהתמשכה בלא מפריע במשך שנתיים. כל החלטה שקיבל, כל החלטה שלא הצליח לקבל והעדיף היסחפות על פניה, כל קשר זוגי שלא האריך ימים, כל חלום שהתפוגג, כולם קשורים בשרשרת סיבתית אל אותה נקודת מפנה. הוא יודע שבסיכומו של דבר חי חיים טובים יחסית, ואין בו כעס, ויחד עם זאת "זה טבעו של הנזק. כמעט בן שבעים ושתים וטרם נרפא. ההתנסות נשארה עמו ואין בכוחו לוותר עליה". האם היה רוצה שהדברים יתרחשו אחרת? אין לו תשובה מוחלטת. הויתור על הניצול הוא גם ויתור על השמחה שחש. ורולנד, כמו רולנד, אינו אוחז בקצה כלשהו. הוא נסחף.

מקיואן מלווה את גיבורו מילדות לזיקנה. במיומנות רבה הוא שומר על עקביותה של האישיות בשינויים שמביאות איתן השנים. רולנד הילד ורולנד הזקן הם שני אנשים שונים – רולנד עצמו מתקשה למצוא את האדם שהיה בתמונות מן העשור השלישי לחייו – ועדיין אותו האיש עצמו. בדומה להשפעה המשולבת של נטישת אשתו ושל אסון צ'רנוביל בפתח העלילה, חייו כולם מושפעים הן מן האישי והן מן הגלובלי. הוא מבריח תקליטים אסורים מן המערב לידידים במזרח ברלין, וכשהוא נוסע לחוות מאוחר יותר את נפילת החומה שוב מצטלבים החוץ והפנים כשהוא פוגש באופן אקראי את אליסה. העבר הקרוב משפיע על חייו בשל הקשר בין הוריה של אליסה לאנשי "הוורד הלבן". משבר קובה משחק תפקיד בחוויותיו, כמו גם נפילת הקומוניזם והתהפוכות הפוליטיות בתוך בריטניה. לפרנסתו הוא עובד כפסנתרן במלון, זכר קלוש לעברו כפסנתרן מבטיח, וכחורז חרוזי ברכה וכותב מאמרים מזדמנים, זכר לחלומו להיות משורר.

למרות צלקת העבר, ולמרות התפוגגות החלומות, מקיואן אינו מתאר אדם שחייו הוחמצו, משום שרולנד משלים, ולא מתוך תבוסתנות, עם המקומות שאליהם התגלגלו חייו, ואינו מרחם על עצמו. אם יש לו הזדמנויות לעימותים, הוא אינו מסתער עליהן. רולנד אינו איש של סערות.

מקיואן אורג אל תוך הסיפור הכרונולוגי סיפורים משתלבים, שיחד מגדירים את רולנד. אולי הבולט שבהם הוא סיפורם של הוריו, האב הקשוח, שתלטני וכוחני, אטום לחברויות, מסור לסדר צבאי, מרבה בשתיה, והאם הכנועה, אולי אשה מוכה, שצייתה לו בכל ולא זכתה לגדל בצל קורתה אף אחד מילדיה (המלצה: סוד מפתיע שנחשף בשלב מאוחר לקוח מחייו של הסופר. כדאי להמנע מלקרוא את הערך אודותיו בויקיפדיה לפני קריאת הספר). המיומנות של הסופר באה לידי ביטוי גם בשילוב של נקודת המבט של רולנד הילד עם זו של המבוגר. כך, לדוגמא, האופן בו המורה לפסנתר נחווית על ידי הקורא משתנה עם השתנות האופן בו רולנד חווה אותה לאורך חייו. ה מקיואן אמנם מספר על אדם "רגיל", אך שום דבר בספר אינו שגרתי או בנאלי.

ה"קשר" שלי עם מקיואן חווה עליות ("על חוף צ'זיל"), מורדות ("נחמת זרים"), וכמה מישורים נעימים ביניהם ("דברי מתיקה"). "שיעורים" הוא ללא ספק שיאה של עליה. הכתיבה המרשימה של הסופר, הדמות הנוגעת ללב של רולנד, החיבור המורכב והמוצלח של סיפור פרטי עם היסטוריה לאורך שנים, כל אלה מתחברים ליצירה מרתקת, נכנסת לנשמה, שעוד אוסיף להרהר בה.

את העטיפה היפה איירה ועיצבה טליה בר. על התרגום המוצלח אמיר צוקרמן.

Lessons – Ian McEwan

עם עובד

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

בתוך אישון / סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי

סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי, סופר רוסי ממוצא פולני, כתב את יצירותיו בברית המועצות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. נסיונותיו להוציא את יצירותיו לאור נכשלו בשל מחסום הצנזורה, וכשהצליח לעבור אותו סבל מבעיות מימון. רק לקראת שלהי המאה העשרים, שנים רבות אחרי פטירתו ב-1950, נגאל מן השִכחה. שבעה מסיפוריו נכללים בספר זה.

קשה לאפיין את כתיבתו של קרז'יז'נובסקי. המילה סוריאליזם עולה על הדעת משום המרכיבים הפנטסטיים, המתנהלים ליד המציאות, שמובילים את העלילה. גם המונח פילוסופיה יתאים, שכן הסוריאליזם אינו משרת את הסיפוריות בלבד, אלא את הרעיונות שהסופר מבקש להביע. במבוא שכתבה אולגה סונקין, המתרגמת שהתמודדה בהצלחה עם אתגר מסובך, היא מציינת כי "השפה המפורקת של קרז‘יז‘נובסקי מפליאה לתאר עולם מפורק", והפירוק המורכב הזה מאפיין אף הוא את הסיפורים. כך, לדוגמא, באחד החביבים עלי, "האצבעות שנמלטו", מתפרקת ידו של פסנתרן בעיצומה של נגינה, ואצבעותיו יוצאות לשיטוט עצמאי. הן חוות את העולם באופן שונה מכפי שחווה אותן הפסנתרן, ובשובן אליו הוא כבר לא יהיה האדם שהיה. בסיפור שנתן לקובץ את שמו, "בתוך אישון", האיש הקטן שבאישון מקבל חיים משל עצמו, ומנהל עם אישונים אחרים שיחה מעמיקה על אהבה.

אודה שלא תמיד היה לי קל לרדת לעומק דעתו של הסופר. בכמה מן הסיפורים דליתי מתוך העלילה, המתפרקת ומורכבת תדיר, רעיונות מעוררי מחשבה, באחרים נדרשתי לקריאה חוזרת ואיטית כדי לעקוב אחרי חוט המחשבות. אבל בכל אחד מהם הערכתי את המקוריות ואת הכשרון לנטוע את ההתרחשויות הפנטסטיות בקרקע המציאות.

החביב עלי מכולם הוא "המרפק הלא נשוך". אדם עונה לסקר שנשלח אליו, ומצהיר ששאיפתו בחיים היא לנשוך לעצמו את המרפק. תמהונותו מנוצלת על ידי אנשי עסקים רודפי כסף, עיתונאים רודפי סנסציה, מדענים רודפי הכרה, וכמובן פוליטיקאים שמנכסים אותו לצרכיהם. חיש קל הוא הופך לסלבריטי, מבלי שאיש יתעניין בו באמת, אפילו שמו אינו מוזכר, רק חריגותו מעניינת את הבריות ומנוצלת לטובתם. הסיפור, שנכתב ב-1935, נותר רענן ורלוונטי, חוצה תרבויות וזמנים, וכמוהו גם הסיפורים האחרים בספר.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה טליה בר.

מומלץ בהחלט.

в зрачке – избранные рассказы – Сигизму́нд Домини́кович Кржижано́вский

אפרסמון

2023 (1922 – 1935)

תרגום מרוסית: אולגה סונקין

הכלבה / פילאר קינטנה

"הכלבה" מתרחש בכפר דייגים על חוף האוקינוס השקט בקולומביה. בין הים המאיים מצד אחד והיערות האפלים מן הצד השני, מתגוררים דמריס ורוחליו, כבני ארבעים, בבקתה המצויה בשוליה של אחוזה שבעליה הלבנים האמידים אינם מתגוררים בה. רוחליו מתפרנס מדיג ומתחזוקת האחוזה. דמריס משגיחה על הנקיון, מוודאת שהרטיבות והחרקים לא יעשו שמות במבנה כפי שהם עושים בבקתה. נישואיהם של השניים, נישואי אהבה, שקעו עם השנים, כשכל נסיונותיהם ללדת ילדים כשלו, במעין מסירוּת עוינת, חיים זה לצד זה כשכל אחד מכונס בשלו, קרובים ומרוחקים לסרוגין.

דמריס נכבשת יום אחד בקסמה של גורת כלבים, ומחליטה לאמץ אותה. בבית כבר יש לבני הזוג שלושה כלבים תחת חסותו המטַפחת-מתאכזרת של רוחליו, אבל הכלבה החדשה היא כולה של דמריס. תחליף לילד? תחליף לבעל? נחמה על חבר ילדות שנלקח על ידי הים? הכלבה, שדמריס מעניקה לה את השם צ'ירלי, על שמה של מי שנבחרה כמיס קולומביה ב-1977, שנה טראומטית בילדותה, היא אולי כל אלה ויותר. היא ילד, היא נחמה, היא חברה נאמנה, אבל היא גם יריבה והיא בלתי ניתנת לריסון. יחסיה של דמריס עם כלבתה מורכבים ועצובים וכואבים כמו כל הקשרים בחייה.

פילאר קינטנה כתבה ספר קצר המכיל הרבה, וכל פרט בו הוא רב-מימדי. היא מספרת על זוגיות מורכבת, על פערים חברתיים בלתי הוגנים, על משפחות מפורקות, על החיים ועל מאבקי ההישרדות בתנאי מצוקה תחת כוחם הפראי של איתני הטבע. הסופר חואן גבריאל ואסקס, המצוטט על כריכת הספר, סיכם יפה את קסמו של הספר: "הקסם של הרומן הקצר הזה הוא יכולתו לדבר על דברים רבים, כולם חשובים, בשעה שנדמה שהוא עוסק במשהו אחר לגמרי. מהם הדברים האלה? אלימות, בדידות, שרידות, אכזריות. קינטנה מדהימה בפרוזה המפוכחת, העניינית והחזקה שלה." אני מסכימה אתו לגמרי, וממליצה על הספר המיוחד הזה.

מיכל שליו תרגמה יפה. את הכריכה היפיפיה איירה ועיצבה טליה בר.

La Perra – Pilar Quintana

חרגול ומודן

2022 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

תמציות / אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל, ילידת 1911, נדדה בין מספר ערים ומדינות בזו אחר זו: וינה, שם נולדה, ברלין, אליה עברה עם אמה לאחר מותו של אביה, פראג ולונדון, בנסיון להתרחק מן האיום הנאצי, ברלין של אחרי המלחמה, ומ-1965 ירושלים שבה נפטרה ב-2001. על התחנות בחייה כתבה באחד מפרקי הספר: "העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות". יוקל היתה פסיכותרפיסטית, עתונאית, תסריטאית וסופרת, כתבה פרוזה, מחזות ועיון בתחום התמחותה, ותרגמה יצירות מעברית ומיידיש לגרמנית. בארץ תורגם עד כה רק ספר אחד שלה, "צבע הפנינה", אך פרט לכך היא נותרה אלמונית לציבור הקוראים הישראלי. בגרמניה, שנים רבות אחרי שעזבה, הוענק לה פרס על מכלול יצירתה.

"תמציות" מכיל תמונות מתחנות חייה של יוקל, קטעים שכתבה בין השנים 1969 ו-1992, וראו אור בגרמנית ב-1993. חנן אלשטיין, שתרגם את הקטעים, סיפר בראיון כי במשך שנים רבות ניסה לעניין הוצאות לאור בפרסום הספר המתורגם, אך נדחה. טוב עשתה הוצאת אפרסמון שנטלה על עצמה את המשימה, ואפשרה לקוראים היכרות עם אשה מעניינת, חדת מבט ובהירת לשון, שהשכילה לתמצת משמעות ותובנה מאפיזודות שוליות לכאורה – ערב ריקודים בבר צ'כי, מפגש עם חייל הודי שאיבד את דרכו בלונדון, סיור במערת אבשלום. לפעמים היא מספרת סיפור אינטימי כמו "החתולה", אודות כאבה של אשה שהתאלמנה, ולפעמים היא מציעה נקודת מבט מקורית ומעניינת על מאורעות גלובליים, כמו "השלישיה", הנפתח ברצח קנדי ומפליג אל האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה ואל ניקיטה כרושצ'וב, שלישיית הנהגה חד-פעמית בעיניה שירדה מן הבמה פחות או יותר באותו הזמן. בפרק הקצר ביותר, ואולי אחד הנוקבים ביותר, בספר מציגה ווקל שתי תמונות מפיהם של מי שחוו את השואה: הראשונה, מפיו של יוזף וולף, היסטוריון יהודי שורד אושוויץ, מתמצתת את הקלות בה אובד כבודו של האדם, השניה, באותה תמציתיות, מתארת כיצד מחווה פשוטה עשויה להחזיר אותו.

אנה מריה יוקל כתבה בעדינות ומתוך תשומת לב רגישה לפרטים ולמשמעותם. חנן אלשטיין תרגם באהבה, טליה בר איירה את הכריכה באיור הולם, והספר ראוי בהחלט לתשומת לב.

Essenzen – Anna Maria Jokl

אפרסמון

2021 (1993)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

זר שלגים – מבחר משירת יידיש

"זר שלגים" מציג מבחר של מאה ארבעים ושלושה שירים שנכתבו ביידיש על ידי חמישים וחמישה משוררים. הספר נחלק לשלושה פרקים על פי המקום שהיה מרכז פעילותם של הכותבים – אירופה, אמריקה וישראל. אי-אפשר, וגם אין סיבה, לקטלג את כולם תחת מכנה משותף אחד, למעט היותם שירים שנבחרו על ידי בני מר ותורגמו על ידו. למעשה, דווקא העדר המכנה המשותף הוא המשותף להם. משוררי היידיש – שנתפסים בטעות כמשוררי השטעטל – כתבו על כל נושא שבעולם: הם התבוננו בסביבתם והביטו גם אל תוך נפשם ברוח חבורת "אינזיך" ("בתוך עצמך"). הם התיחסו לפוליטיקה, כתבו על אהבה, תיארו את הנוף האורבני והפסטורלי בכל מקום אליו הגיעו, נגעו בבעיות חברתיות, כתבו על מלאכת הכתיבה, וכמובן עסקו בגורל היהודי.

בסיומו של הספר מוצגות ביוגרפיות מקוצרות של המשוררים, שפעלו בשלהי המאה ה-19 ובמאה ה-20. נדמה שאיש מהם לא זכה לחיי שלווה ויציבות. רובם ככולם נדדו והיגרו בשל לחצי התקופה, סיפורם של רבים מדי מסתיים ברצח בידי הנאצים או בידי שלטונות ברית-המועצות. בין הכותבים שמות מפורסמים כמו י"ל פרץ, איציק מאנגר, חיים נחמן ביאליק, קדיה מולודבסקי, אברהם סוצקבר ויעקב גלאטשטיין, ולצדם שמות מוכרים פחות (או ליתר דיוק, פחות מוכרים לי ולמי שאינו מצוי בשירת יידיש). צירוף הביוגרפיות התמציתיות זו לצד זו יוצר תמונה מזוקקת של התקופה ושל קורות יהודי מזרח אירופה.

בני מר, מתוך העדפה אישית, בחר לתרגם שירים קצרים בעלי חריזה, ולדבריו חריזה היתה רוב הזמן גם ההעדפה של כותבי יידיש. הוא שמר על פשטות לשונית ועל קירבה למקור, וכתוצאה מכך הקריאה בשירים, גם באלה שתוכנם כואב, נגישה, נעימה ומתחבבת. "קִסמהּ של היידיש", כותב מר, "היה חבוי בראש וראשונה בכך שהיא הייתה שפתה של יצירה עממית מגוּונת, שפה שקיימה דו־שיח אינטימי גם עם לשון הקודש ועם הטקסטים הקנוניים של התרבות היהודית וגם עם לשונות הסביבה, צירוף שפתח אפשרויות של ביטוי לשוני גמיש להפליא".

השירים בספר, כאמור, קצרים כולם, למעט שני חריגים. אחד מהם הוא "אל פולין", שכתב אברהם סוצקבר ב-1946. השיר, החותם את פרק אירופה בספר, הוא שיר פרידה, כתוב באהבה, באכזבה ובזעם, ובעיקר בעצב רב הבא לידי ביטוי במילים בפולנית החותמות כל אחד מפרקי היצירה: Smutno mi, Boże! אני עצוב, אלוהים! לצד שפע השירים הטובים בספר, "אל פולין" הוא, בעיני, העוצמתי מכולם, וטוב עשה בני מר שלא הותיר אותו בחוץ למרות אורכו. את השיר המלא אפשר לקרוא בבלוג הספריה הלאומית.

ברשות ההוצאה, בחרתי לכלול בסקירה שלושה שירים. ההחלטה איזה מהם להציג כאן היתה קשה מאוד, שכן רובם נשאו מאוד חן בעיני, ולבטח אשוב לקרוא אותם. בכל זאת, הנה שלושה המייצגים את הנושאים המגוונים שבהם עסקו המשוררים.

לייב ניידוס כתב ב-1917, שנה לפני מותו והוא בן עשרים ושמונה בלבד, את "אני רואה אותו כבר…", שיר אירוני על מבקרי השירה:

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ כְּבָר: מְבַקֵּר

נִכְבָּד, מֻשְׁלָם, שָׁקוּל, יוֹדֵעַ־כֹּל,

נִגָּשׁ לַשִּׁיר שֶׁלִּי — בָּקִיא, עוֹקֵר

טוּרִים, שׁוּרוֹת, מֵיטִיב לַחְקֹר, לִשְׁקֹל.

הוּא מְנַתֵּחַ־עַל; מֻמְחֶה, שָׁלֵו,

מוֹצֵא בִּי חֵטְא, אֲבָל גַּם זְכוּת נִמְצֵאת!

אוֹי פֶּרַח־שִׁיר שֶׁלִּי, יָקָר לַלֵּב,

גּוֹנֵחַ שָׁם מִתַּחַת לַפִּינְצֶט.

וְהוּא מוֹדֵד, מַסְבִּיר, אוֹמֵר מִלָּה

טוֹבָה, אַךְ זוֹ — אֶפְשָׁר גַּם בִּלְעָדֶיהָ.

הוּא מְבַקֵּר יָקָר, נִכְבָּד, נִפְלָא,

וְהוּא יוֹדֵעַ־כֹּל, אוֹי כֹּל־יוֹדֵעַ!

הירש גליק, ששמו אולי אינו מוכר ברבים, אך שירו "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" מוכר עד מאוד, כתב את "הס עלו כוכבי הערב" על חיי הפרטיזנים, לפני שנרצח בקיץ 1944:

הַס עָלוּ כּוֹכְבֵי הָעֶרֶב,

עַל הָאָרֶץ כְּפוֹר קָדַח.

הוֹרֵיתִי לָךְ, הַאִם עוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת,

אֵיךְ לִטֹֹּל אֶת הָאֶקְדָּח.

עַלְמָה בְּכוֹבַע וְאַדֶּרֶת

אֶת הַנֶּשֶׁק כֹּה חִבְּקָה.

אֲרֶשֶׁת שֶׁל קְטִיפָה, עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ

לְאוֹיֵב הִיא מְחַכָּה.

כִּוַּנְתְּ, וְאָז יָרִית בְּחֵשֶׁק —

הָאֶקְדָּח שֶׁלָּךְ פָּגַע.

וְרֶכֶב הָאוֹיֵב, מָלֵא בְּנֶשֶׁק,

שָׁם עָצַר לִנְסִיגָה.

עִם נֵץ מִיַּעַר הִיא הִפְצִיעָה —

זֵר־שְׁלָגִים זָרַע בָּהּ אוֹר.

מִקְצֵה הַנִּצָּחוֹן תִּקְוָה הוֹצִיאָה —

דּוֹר חָדָשׁ צוֹעֵד לִדְרוֹר.

אנה מרגולין, שהיגרה מאירופה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כתבה בניו-יורק בשנות העשרים את "במרפסת", שיר עדין על ידידות נשית המסתפקת בעצמה:

מִן הַקַּיִץ הַהוּא, הָרָחוֹק, מִתְקָרֵב לִי צְחוֹק חַם.

שְׁתֵּי נָשִׁים עֲדִינוֹת וּקְטַנּוֹת

דִּפְדְּפוּ שָׁם בְּסֵפֶר תְּמוּנוֹת.

יְדֵיהֶן נִפְגְּשׁוּ בְּעֶרְגָּה.

כִּתְפֵיהֶן הָרַכּוֹת גִּשְׁשׁוּ, נִרְעֲדוּ,

וְגוּפָן הַצָּלוּל הִתְקַמֵּר בִּמְשׁוּגָה

מוּל הַנּוֹף הַכָּתֹם־הָאָדֹם הַצָּמֵא.

וְגַם גֶּבֶר אֶחָד הִתְנַשֵּׂא עֲלֵיהֶן בִּגְבוּרָה,

מְקֻשָּׁט לְתִפְאֶרֶת —

תַּפְאוּרָה הֲדוּרָה וּמְיֻתֶּרֶת.

עטיפת הספר הנאה היא פרי מכחולה ועיצובה של טליה בר.

"זר שלגים" הוא אוסף מענג ונוגע ומומלץ מאוד.

אפרסמון וה-21, קלאסיקות לאלף השלישי

2021

בחירה ותרגום: בני מר