תגית: טל ניצן-קרן

שלושה אקסים של מולי מגיעים לטקס שריפת גופתה. קלייב הוא מלחין בעל שם, שטרוד בכתיבת סימפוניה לקראת שנת אלפיים. ורנון הוא עורך עתון, שמנסה לשפר את תפוצתו, ומאמין שישיג זאת באמצעות הפיכתו לצהובון. ג'וליאן, הנתעב בעיני שני האחרים, הוא שר החוץ. מולי היתה כל חייה בעלת רוח חופשיה, שחיה על פי כלליה שלה, אך בתקופה האחרונה לפני מותה, כשלקתה במחלה שנטלה ממנה את כישוריה הגופניים והמנטליים, היתה נתונה בלית ברירה למרותו של בעלה ג'ורג', שמנע ממנה את חברתם של ידידיה, ובהם שלושת האקסים.

תכניותיו של ורנון באשר לתפוצת עתונו מקבלות רוח גבית, כשג'ורג' מוכר לו תמונות מביכות של ג'וליאן, שצילמה מולי. השר, המנפנף בערכי המשפחה ומחזיק בדעות ריאקציונריות, מצולם בהן מאופר ולבוש בבגדי נשים. למרות התנגדותו המובנת מאליה של ג'וליאן, השואף להיות ראש ממשלה, ורנון משיג אישור מטעם בית המשפט לפרסם את התמונות, והוא ערוך ומוכן לתהילה שישיג עם הפרסום. ידידו קלייב שופך מים קרים על התלהבותו, כשהוא טוען כי עצם ההתיחסות לתמונות כשערוריתיות עומדת בניגוד לתפיסת העולם הליברלית לכאורה של ורנון: "אם זה בסדר להיות טרנסווסטיט, מותר גם לגזען להיות כזה. מה שלא בסדר זה להיות גזען".

לרגע מתחשק להריע למוסריות העקבית של קלייב, אלא שהוא עצמו, כך מתברר, אגוצנטרי ומרוכז בעצמו עד כדי אדישות גורפת לגורלם של אחרים. כשהידידות בין שני הגברים מתערערת, הם מטיחים זה בזה את מגרעותיהם, והשנאה שמתפתחת ביניהם מובילה אל רגשי נקמנות שמאיימים לחסל את שניהם. נראה שגם ג'וליאן, שלרגע מצא דרך לחמוק מן המבוכה, לא יצליח לשרוד המערבולת.

איאן מקיואן מספר, רוב הזמן, סיפור שנון ומצליף, הנוגע בחולשות גיבוריו בפרט והחברה בכלל. הנה שני ציטוטים אופייניים, הראשון מתייחס לפוליטיקאים והשני לאנשי רוח המחזיקים מעצמם גאונים. "מזמן לא פגש פוליטיקאי מקרוב, ומה שנשכח ממנו היו העיניים המתרוצצות, המארב חסר המנוח למאזינים חדשים או לעריקים, או לקרבתה של דמות ממעמד גבוה יותר, או לכל הזדמנות פז אחרת שעלולה לחמוק מן היד". "הטיפוסים הללו – הסופרים היו הגרועים שבהם – הצליחו לשכנע חברים וקרובים שלא רק שעות עבודתם, אלא גם כל תנומה ושיטוט ברגל, כל התקף שתיקה, דיכאון או שתיינות, נושאים תוית של זיכוי מאשמה בשם המטרה הנעלה. בינוניות במסכה, לדעתו של קלייב". קלייב, כמובן, אינו מודע לבינוניות של עצמו.

נהניתי לקרוא את רובו של הספר, אבל הסוף החלש אכזב אותי ודי פגם בהנאה הכללית. מקיואן מעמיד בסיום סצנה מופרכת בעליל, מסוג הסצנות שאולי עובדות בסרטים מצוירים פשטניים, אבל לא בספרות שמבקשת להיות בעלת משקל. מעניין לציין בהקשר זה כי אחרי שהספר זכה בפרס בוקר בשנת 1998, מקיואן עצמו, שאולי הופתע מן הבחירה, אמר שהספר מספר "עלילה קומית בלתי סבירה למדי". אין פסול בעלילות מסוג זה, כמובן, אלא שבמקרה הזה הסיום, לטעמי, אינו "נדבק" היטב לכל מה שקדם לו.

"אמסטרדם" היה הספר הראשון של מקיואן שקראתי, ובזמנו לא הערכתי אותו. מאז ידענו עליות ומורדות.

בגלל שפע האבחנות הביקורתיות במהלך העלילה מצד אחד והסיום המופרך מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

Amsterdam – Ian Mcewan

עם עובד

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

"הרעיון לספר הראשון שלי, 'העין הכי כחולה', הגיע ממקרה שקרה לי בבית הספר, כשחברה סיפרה לי שהיא חולמת שיהיו לה עיניים כחולות כדי שהיא לא תהיה מכוערת. כבר אז, בגיל שתים-עשרה, לא הבנתי איך היא הגיעה למצב כזה נורא", כך סיפרה טוני מוריסון בראיון לידיעות אחרונות. פֶּקוֹלָה, ילדונת בת אחת-עשרה, מכוערת בעיני עצמה, שקופה לסביבתה, מאמינה שגאולתה תגיע כשעיניה תהפוכנה כחולות, הכי כחולות, כמו עיניהן של הילדות הלבנות. הספר פותח כמעט בנקודת הסיום – בשנת 1941, שתי ילדות, פרידה וקלודיה, מטמינות בקרקע זרעי ציפורני חתול ומצרפות אליהם את תפילותיהן ואת יחולי כישופיהן, כדי שהכל יהיה בסדר גמור עבור פקולה, שהרתה לאביה. אבל אף פרח לא פרח אותה שנה באדמה הסרבנית.

סיפורה של פקולה מתרחש באוהיו שבצפון ארצות-הברית. הוריה, פולין וצ'ולי, נולדו בדרום, ועברו צפונה כדי להיטיב את תנאי חייהם. הם אמנם התרחקו מן הגזענות הדרומית הבוטה והאלימה, אך המעבר אל קהילה מעורבת לא שיפר את מעמדם בעיני אחרים, ובעיקר לא בעיני עצמם. עירם מחולקת בבירור לאזור שחור, אזור של מצוקה ועוני, ולאזור לבן, נקי, מטופח, שופע מותרות. אפילו השמים המוכתמים כתום שמעל מפעל הפלדה מעולם לא הגיעו לחלק זה של העיר. השמים האלה היו כחולים תמיד. צ'ולי, שגדל ללא הורים, וכבר כנער הושפלה גברותו בידי בריונים לבנים, לא הצליח לתפקד כבעל וכאב, התמכר לשתיה, ושגרת חייו היתה רצופה עלבונות ומריבות. פולין לא חשה בנוח בצפון, אפילו לא בחברת נשים שחורות אחרות, שהעדיפו להידמות ללבנות ולגלגו על הופעתה. כשמצאה עבודה כעובדת משק בית אצל משפחה לבנה, מצאה פורקן אהבתה ליופי ולנוחות, ובעוד פקולה הזדעזעה ונעלבה כששמעה את מעסיקי האם פונים אליה כ"פולי", כשאפילו בנותיה כינו אותה "גברת ברידלאב" ביראה, פולין חשה שסוף-סוף זכתה לשם חיבה.

פקולה, הצעירה בשני ילדי המשפחה, שחלקה כל חייה חדר צפוף עם אחיה ועם הוריה, מודעת בחריפות ליחס הסביבה אליה. כשהיא קונה ממתקים בחנותו של מוכר לבן, שמהסס לגעת בידה המושיטה לו כסף, "היא נושאת אליו את מבטה ורואה את הריקנות במקום שאמורה היתה להיות סקרנות. ועוד משהו – העדר מוחלט של הבחנה אנושית – נפרדוּת מזוגגת […] בנקודה כלשהי בעפעף התחתון שוכן הגועל. היא ראתה אותו אורב בעיניהם של כל הלבנים". אשה שעורה בהיר יחסית מסלקת אותה מביתה במילים "חתיכת כלבה שחורה קטנה מלוכלכת, תסתלקי מהבית שלי". כשהיא הורסת בטעות עוגה בבית בו אמה עובדת, מטיחה בה האם את המלים "טפשה משוגעת… טינופת", ובמקביל מרגיעה את הילדה הלבנה: "ששש, קטנטונת, ששש. בואי אלי". נעה בין אלימות לדחיה, בין בושה לכעס, היא חולמת על עיניים כחולות. אך המכה הגדולה מכולן עדיין ממתינה לה. צ'ולי, שנכנס יום אחד הביתה בעודה מדיחה כלים, ותנוחתה הכנועה, ההצהרה הברורה על אומללותה, מצטיירת לו כהַאֲשָמָה, אינו יודע לאן להוליך את תסכוליו, את בלבולו, את תשוקותיו, ואונס אותה בו במקום בשנאה מעורבת ברוך.

טוני מוריסון, בספר ראשון זה ובספריה הבאים, מצביעה על תוצאותיהן המתמשכות והטרגיות של העבדות ושל הגזענות. דור מוריש לדור את הצלקות, והנורמות הלבנות רומסות את תחושת הערך של השחורים. בהעדר תחושת קהילה, כשכל יחיד לנפשו, הסיכוי לשבור את המעגל כמעט ואינו קיים. הילדה קלודיה מתארת את יחסם של האנשים אל הטרגדיה של פקולה ואומרת: "ציפינו לשמוע את האחד שיאמר, "ילדונת מסכנה" או "קטנטונת מסכנה", אך היכן שהמלים האלה היו צריכות להיות היו רק נענועי ראש. חיפשנו עיניים מקומטות בדאגה אבל ראינו רק רְעָלות". הסופרת אינה מנקה את דמויותיה מאשמה, ואינה מחפה על עוולות, אבל מספקת את הרקע ואת הפרספקטיבה החומלת.

הספר מסופר מכמה זויות. בחלק מן הפרקים קלודיה היא המספרת, ומתארת את עולמה של משפחתה, אף היא משפחת מצוקה, ואת פקולה כפי שהיא רואה אותה. כמה מן הפרקים מסופרים בגוף שלישי, ומתארים את חייהם של פולין ושל צ'ולי, ושל דמויות נוספות, וכמו הספר כולו הם מסופרים מן הסוף, קודם ההווה ורק אחר כך העבר שיצר אותו. בשיטת סיפור זו הסופרת מניחה לקורא לשפוט את הדמויות ואת הארועים, מן הסתם לחומרה, קודם שהיא עוסקת בלמה ובכיצד, מרחיבה את נקודת המבט, ומניחה את היסודות להבנה כי לא ניתן לבודד את היחיד מתוך הקהילה, מתוך הסביבה, ומתוך שלשלת הדורות.

"העין הכי כחולה" הוא ספר מכאיב, כתוב בכשרון גדול ובתבונה מעמיקה, וכמו כל ספריה של טוני מוריסון הוא מומלץ כחווית קריאה וכמעורר מחשבה.

The Bluest Eye – Toni Morrison

הספריה החדשה

1996 (1970)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

אשמול ויליאמסון, ילד החי עם משפחתו בלייטנינג רידג', עיירת מכרות לֶשֶם (Opal) אוסטרלית, מספר בנובלה מקסימה ומרגשת את סיפור היעלמם של חבריה של אחותו, קֵליאן. הסיפור נפתח כשקליאן נכנסת לחדרו של אשמול, פניה נפוחות וחיוורות, ובקול מודאג היא אומרת לו שפובי ודינגן כנראה מתים. התגובה של אשמול – "תפסיקי להיות דפוקה בשכל" – נשמעת בוטה, עד שמתברר שפובי ודינגן הם חבריה הדמיוניים של קליאן.

באמצעות האפיזודה הלכאורה שולית הזו, בן רייס, באמצעות אשמול, מכניס את הקורא אל עולמם של כורי הלשם, חיים של עבודה מפרכת במעבה האדמה, חיים של חלומות על האבן המושלמת שתזכה את המוצא אותה בעושר אגדי. הגברים בעיירה הם אנשים קשים, חשדניים, מגוננים על חלקת אלוהים הקטנה שלהם, לעתים מאבדים קשר עם המציאות. אביו של אשמול הוא כזה: כורה בחירוק שיניים, בטוח שהאבן הנכספת עוד רגע תימצא, מטביע את תסכוליו בשתיה. אמו הבריטית של אשמול מרשה לעצמה מפעם לפעם הרהור על גורל חלופי שהיה נופל בחלקה, אילו נישאה לחבר נעורים בבריטניה, הרחק מן העיירה המאובקת והחמה. גם אשמול מקבל הצצה רגעית אל העולם שיכול היה להיות לו, כשהוא משתאה למראה מרבד פעמוניות בתמונת נעורים של האם.

פובי ודינגן, דמיוניים ככל שיהיו, נוכחים באופן ממשי מאוד בחייה של קליאן. אמה, רגישה לצרכיה של בתה, משתפת פעולה, מגישה לשניים אוכל, מתעניינת בהם. האב, בציניות לגלגנית, מכיר בקיומם. אשמול, ילד עם שתי רגליים על הקרקע, היה שמח אם היו מתפוגגים להם. היעלמותם והחשש שמתו מפילים את קליאן למשכב עד כדי סכנת חיים, וכתוצאה מכך משתנים הדגשים בחיי המשפחה, והם מנסים לסייע, איש בדרכו.

לאורכה של הנובלה כולה, בן רייס מוצא מקבילות בין פובי ודינגן למרדף אחר הלשם, בין היותם אמיתיים בעבור קליאן כשם שהלשם החמקמק אמיתי עבור אביה, בין חוסר האמון של הסביבה כלפי האב לחוסר האמון בחברים דמיוניים. ההקבלות האלה מעלות את הספר מעל לסיפור ילדים, כפי שהוא מצטייר למראית עין, לספר בעל עומק. במקביל הוא נוגע בסיפור האוסטרלי, ביחסים בין הלבנים לאבוריג'ינים, בחווית הסְפר  האוסטרלי, ובדינמיקה משפחתית.

ואם תבואו היום ללייטנינג רידג' עדיין תוכלו לראות אנשים מפסיקים באמצע מה שהם לא עושים […] כדי לדבר עם פובי ודינגן ועם הלֶשֶם בחלומות שלהם. ושאר העולם חושבים שאנחנו משוגעים על כל הראש […]. כי מי שדפוק בשכל זה הם, שלא יודעים מה זה להאמין במשהו שקשה לראות, או להמשיך לחפש משהו שנורא קשה למצוא.

המתרגמת הצליחה לתרגם יפה שיבושי לשון ילדותיים מבלי לרדד את השפה ולהוזילה.

הספר מלווה באיורים נעימים לעין מאת ליאורה גרוסמן.

לפני מספר שנים ביקרתי בקוּבֶּר פֶּדי, עיירת מכרות בלב המדבר האוסטרלי האדום. התיאורים בספר החיו אחד לאחד את כל זכרונותי מן המקום. בתמונה המצורפת נראה פיר כניסה למכרה במוזיאון המקומי. כשאשמול מתאר ירידה לתוך מכרה, עמדה מול עיני התמונה הזו.

בשורה התחתונה: ספר מקסים, המחזיק בין דפיו המעטים יחסית עושר סיפורי וחמלה שופעת

Pobby and Dingan – Ben Rice

מודן וספר הוצאה לאור

2002 (2000)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

לאחר שהוזהרתי מפני נפילה, ניגשתי אל הספר עם ציפיות בגובה אפס. האם משום כך נהניתי ממנו למדי? יכול להיות. כשיבקשו ממני המלצות על ספריו של יוסה, "שבחי האם החורגת" לא יככב במקום גבוה ברשימה, אבל כשעשוע בלתי מזיק לערב אחד הוא בהחלט מתאים. 

אלמן עשיר, בעל אובססיה לנקיון הגוף, נישא בשנית. לאשה אין כל עיסוק בחייה – הבעל מפרנס, המשרתת עושה כל עבודה נדרשת – ועיתותיה בידיה להקדיש את זמנה לתשוקותיה ולתשוקות בן-זוגה. בנו של האיש, ספק מלאך טהור ספק מלאך חבלה, מתאהב (לכאורה?) באם החורגת החושנית. זוהי בתמצית עלילת הספר, לא כולל סיומו, הנבנה בהדרגה לקראת שיא דרמטי וטוויסט מפתיע. האיש והאשה שוקעים ביחד ולחוד בהזיות מיניות, שבספר הזה הוענק להן שדרוג באמצעות טווייתן סביב יצירות אמנות ידועות, החל בציורי רנסאנס ועד ציור אבסטרקטי. 

הספר יכול היה לטבוע בחרמנות גרידא, לולא התחושה שהסופר ישב וקרץ וחייך לעצמו כשכתב אותו. אני חושבת שבמשך מרבית הקריאה חייכתי בתגובה. צריך כשרון כדי לתאר ניקוי אוזניים בדרך שמעוררת חשק לקרוא, וצריך כשרון גדול עוד יותר לרקוח סיפור דרמטי סביב הדמויות הדי חד מימדיות שבספר. יומיים אחרי הקריאה, ואני עדיין מתחבטת בפענוח דמותו של הילד, פעם מאמינה בתמימותו ופעם מקווה לא להקלע לעולם לסביבתו. מבחינתי העובדה שספר מעסיק אותי לאחר שכבר עברתי לספר אחר, מדברת בזכותו. 

הספר קצר – 140 עמודים, חלקם ריקים, חלקם כתובים רק עד מחציתם. הוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם – עוד נקודה לזכותו.