תגית: טראומה

כשנעמי היתה בראשית שנות העשרים לחייה, היא שבה מהטיול הגדול להודו אדם אחר משהיתה קודם לכן. היא אימצה את השם גיטאמה, חברה אל אנשים כמוה החדשה, התנחלה תחילה עם חבורתה בזולות סמוך לבניאס, אחר-כך באזור ים המלח, ובסופו של דבר בבית שהועמד לרשותם בפרדס חנה על ידי יואב, אחד מן החבורה שקיבל אותו בירושה. די בטבעיות החליקה אל תפקיד המנהיגה, והובילה את החבורה להקמת קואופרטיב מצליח. אלא שאז חוותה בגידה, החליפה את שמה חזרה לנעמי, נישאה ליואב, והקימה אתו משפחה בחדרה. אבל אותה בגידה הלכה איתה לאורך כל הדרך.

עלילת הספר מתרחשת לסירוגין באותם ימים של החבורה, ובהווה של נעמי, עד ששני העולמות נפגשים שוב. כעת היא אם לשני בני-עשרה דעתניים ועצמאיים, אשת רופא, בעלת בלוג אישי שמניב הכנסות, ובעיקר, אולי להפתעתה, עקרת בית חסרת מנוח. הנתיב שבחרה בו – אימהות ובית – התאים עד שכבר לא. "היא נטמעה באימהות שנולדה מתוכה באחת ושקעה בה עד מעל הראש, ללא מחשבות על החמצה ובלי שיעניין אותה העולם שבחוץ. שוב בועה, והפעם משלה. אבל אז הם גדלו ולאט לאט היא החלה להידרדר במדרון סדרי העדיפויות שלהם, עד ההדחה". כשהיא במצב מתוסכל שכזה, מגיע מכתב המודיע שבעלת הבית מכרה את הדירה ועליהם להתפנות. יואב מקבל את הבשורה בשלווה, ומיד מתחיל לבחון את האפשרויות העומדות בפניהם. עבור נעמי הבשורה הזו היא נקודת שבר.

"טריקה שקטה" מציע, בתוך מסגרת צנומה יחסית, שפע נושאים למחשבה. ביניהם התמודדות עם תדמית הגוף – נעמי גבוהה מאוד ובעלת מבנה גוף מלא – יחסים בין אחיות, גידול ילדים, יחס הרפואה אל מחלות נשיות (אחת הדמויות חולה באנדומטריוזיס), התמודדות עם הדרדרות פיזית ומנטלית של הורים מתבגרים, קהילתיות מול אינדיבידואליות, ועוד. לצדם, ובעיני אלו הנושאים המרכזיים והמעניינים במיוחד, הסרטים שאנו מריצים בראש עד שנדמה כי הם המציאות היחידה, נטילת אחריות על האופן בו העבר שלנו מכתיב את ההווה, והיכולת לסלוח.

אספתי שלושה ציטוטים בנושאים אלה שראויים לתשומת לב (ויש עוד מסוג זה לאורך הספר כולו).

דבורקי, אחותה החוזרת בתשובה של נעמי, היא, בניגוד לה, סלחנית, לא נוטרת טינה, לפעמים מניחה לעצמה להרמס. הנה אחת מהתבטאויותיה בעניין זה: "אני סולחת בשביל עצמי. כי מי שלא סולחת, הכעס שלה מציף את הלב וגומר אותו. מי שלא סולחת נשארת זועפת ונרגנת באופן בלתי נסבל. מסתובבת ממורמרת כל החיים שלה. זאת ששומרת על הכבוד," עכשו תורה להציג גרשיים באויר, "מכלה את הכוחות שלה על תסכול וכיליון".

כשנעמי נאבקת עם עברה, ולראשונה שומעת את הצד השני, מתחוור לה פתאם "שאף אחד מהם לא יקח אחריות והיא – לעולם לא תקבל הכרה. מה שנותר הוא פשוט להשלים עם מה שיש, זוהי התורה כולה".

נעמי ויתרה, כאמור, על החיים בחבורה, אבל משהו בה תוהה ברגע של כאב: "אי אפשר לרצות רק חלק אחד מהעסקה. כדי להיות יחד צריך קצת להתעלם, מעט לספוג, הרבה לזייף, ואז את זוכה להיות שייכת וליהנות מהגנה בצערך. אז חיים שלמים של ויתור עצום בשביל רגע אחד של חסד?"

בכתיבה יפה מיה הוד רן מציגה דמויות מגוונות, לעתים מעוררות הזדהות, לעתים גורמות לי להתווכח אתן, ובכל מקרה מגרות למחשבה ומאוד אמינות ומלאות חיים. כעת אני סקרנית לקרוא את ספריה הקודמים.

ספר מומלץ בהחלט.

נ.ב. 1 – זו הפעם השניה בתוך מספר ימים שאני קוראת אודות זולה ליד הבניאס (הספר הקודם היה "שמרי נפשך"), ואני לא ידעתי כלל על קיום התופעה

נ.ב. 2 – בדרך כלל איני נותנת דעתי על שמות הספרים. הפעם השם מושלם בעיני

שתים בית הוצאה לאור

2025

מיכאל עמית, מצולק פיזית ונפשית משריפה שהציתה בת זוגו שהתאבדה, אינו מוציא מילה מפיו. האיש, שהיה תחקירן ידוע, עבר לכתוב מאמרים נטולי ערך ממשי, והוא מעדיף את הבדידות בין ארבעה קירות ביתו על פני חברה אנושית. דריה שמי, שוטרת חוקרת שהושעתה מתפקידה, נאלצת להסתפק בעבודה משרדית. שני מקרי מוות שהוגדרו כהתאבדויות מעוררים את תשומת לבה, והיא פוצחת בחקירה עצמאית. מיכאל מצטרף אליה, כמעט בעל כורחו, בעקבות פנייתה אליו. כשמקרה מוות שלישי מצטרף לשלשלת הם בטוחים שמדובר ברוצח סדרתי, ונאבקים להתגבר על מעצורים מסוגים שונים כדי לפצח את התעלומה.

את הפרקים הראשונים של הספר קראתי בהנאה, אבל זו דעכה במהרה אחרי שהגימיק של אילמותו של מיכאל מיצה את עצמו. בסופו של דבר מדובר כאן בסיפור סטנדרטי של שני אנשים שנאבקים במערכת מצד אחד ובטראומות אישיות מצד שני, וסופם, כמובן, להוכיח את צדקתם, ואיך לא – להתאהב זה בזה. בדרך לשם הם לועסים עד זרא את התחבטויותיהם, ונותרים שטוחים ובלתי אמינים. יתכן שהבחירה לספר את העלילה בגוף ראשון זכר גם היא בעוכרי הספר. שלא לדבר על כשלים בלתי סבירים בחקירה, על דמויות בלתי מפותחות במקרה הטוב או סטראוטיפיות במקרה הפחות טוב, ועל תחושה בלתי נעימה של הידחקות אל תוך שבלונה שחוקה.

לצערי התאכזבתי.

שתים בית הוצאה לאור

2025

השנה היא 1938. בעוד רגע תספח גרמניה את אוסטריה, בעוד מספר חודשים תערך ועידת מינכן שתמסור לידי הגרמנים את חבל הסודטים, וחודש ומחצה אחר-כך יתרחש ליל הבדולח. פינלנד, עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים, עדיין שסועה ומקוטבת. דוברי שוודית מול דוברי פינית, אוהדי גרמניה מול אוהדי ברית המועצות. יש החוזים באימה את פריצתה של מלחמה עולמית נוספת, ויש הנסחפים אחר הרטוריקה ההיטלראית ומאמינים שהרוחות תירגענה כשגרמניה תזכה למרחב המחיה שאליו היא משתוקקת.

במשרדו של עורך הדין קלאס תּוּנֶה מתכנס מועדון יום רביעי. חברי המועדון הכירו אלה את אלה בהיותם צעירים, ולמרות שחייהם הובילו אותם בנתיבים שונים הם שומרים על מסורת ההתכנסות החודשית. בין החברים נמצא יארי, יהודי מאני-דפרסיבי, שהשמועות על רדיפת היהודים בגרמניה ובאוסטריה מערערות עוד יותר את יציבותו הנפשית; ארליוס הלאומן האנטישמי, שמרסן את התבטאויותיו בנוכחותו של יארי; לינדמרק, בן זוגה של אשתו בנפרד של תונה, שמטפל ביארי במכון הרפואי שהקים; ועוד. תונה עצמו הוא ליברל, השוקד על כתיבת מאמר שמסקנתו המרכזית היא כי "לאומנות וחשיבה שבטית הן מחלות עיקשות", מאמר שיחשוף אותו למתקפות מילוליות ופיזיות. תונה מעריך את העובדה שלמרות הקיטוב האלים הוא חי במדינה שבה הוא יכול לתת ביטוי לדעותיו מבלי שייעצר או יוצא להורג, אבל גם יודע שהוא "חי בתקופה אכזרית. האיום של מעשי אלימות ומלחמה היה נוכח כל יום ויום, הוא כרסם את דרכו לתוך בני האדם כמו חיידק, וגרם לבעלי מצפון רגיש להאפיר ולחלות, בעוד שאנשים חסרי התחשבות התמלאו חיים […] העיתונים התמלאו בכתבות מאת עיתונאים ששיבחו את הדיוק הצבאי של החיים המודרניים, אבל גם שרו שירי הלל לכוחות הגבריים הפרימיטיבים והאכזרים".

גברת מיליה מטילדה ויק היא מזכירה חדשה במשרדו של תונה. היא רדופת שדים לאחר שחוותה את אימת מחנות המעצר בתקופת מלחמת האזרחים, וכדי לחמוק כמיטב יכולתה מלהתמודד איתם וגם עם תגובות פוגעניות, גברת ויק שותקת. אבל גברת ויק היא גם מטילדה, אשה שרק רוצה לחיות חיים נורמטיביים, והיא גם העלמה מיליה, אלת נקם וזעם. כשהיא מזהה בין חברי המועדון את קולו של הקפטן, האיש שאנס אותה שוב ושוב במחנה, המאבק בין שלוש הנשים שבתוכה עז מתמיד.

הקפטן, שבינו ובין גברת ויק נוצר קשר מבלי שהיא חושפת בפניו את ההיסטוריה המשותפת שלהם, נותר מזוהה בתוארו זה כמעט עד לסיום. הסופר מותיר את זהותו מעורפלת, ומפזר רמזים המצביעים על אחד מחברי המועדון. למען האמת, לא מצאתי סיבה טובה לערפל הזה, בין השאר משום שהנחתי שהרמזים מטעים ושהקפטן הוא חבר מועדון אחר. לטעמי הספר לא היה ניזוק כלל, אולי אפילו מרוויח, אם זהותו של הקפטן היתה ידועה לקורא מלכתחילה. יכול להיות שביקש ליצור מתח, או אולי ביקש לשלב את המסתורין הזה באוירה הכללית של התקופה, שאליה הוא מתייחס בשמו של הספר בשפת המקור, "מיראז' 38", מראה תעתועים. באנגלית, אגב, שמו "מועדון יום רביעי". אני אוהבת יותר את השם שנבחר לתרגום העברי.

אמנם מדובר בעלילה בדויה ובדמויות בדויות, אך הסופר משלב בה ארועים שהיו. כך, לדוגמא, הוא מתאר את שלילת המדליה מאחיינו היהודי של יארי, שניצח בריצת מאה מטר בטקס חנוכת האיצטדיון האולימפי ביולי 1938, בארוע שמועתק מסיפורו האמיתי של אברהם טוקזייר. האצן ניצח בבירור, אך נדחק אל מחוץ לפודיום, כדי לרַצות משלחת מגרמניה שנכחה במקום. מכיוון שהעלילה מתרחבת מעבר לפוליטיקה, אנחנו נוכחים גם בקונצרט שבו מוצג הטרמין בשנה שבה נעלם ממציאו, שנפל קורבן לטרור הסטליניסטי. שילוב הארועים ההיסטוריים מעניק לספר יתר עניין.

למעט טשטוש זהות הקפטן, ועודף מסוים של חזרות, הספר כתוב היטב, ממחיש את התקופה על חרדותיה ועל הבלבול שבה, מתאר דמויות מורכבות ונוגעות ללב, ומספר על היסטוריה כמעט בלתי מוכרת מחוץ לפינלנד, שאודותיה מרחיבה רות שפירא המתרגמת באחרית דבר מעשירה. למרות שהיא הוסיפה גם הערות שוליים מועילות להבהרת אזכורים שמן הסתם מוכרים לקוראים פיניים אך לא לקוראים זרים, אני ממליצה להצטייד במעט רקע היסטורי לקראת קריאת הספר.

האיור שעל הכריכה הוא של Chiara Ghigliazza.

שונה, מרחיב אופקים ומומלץ.

Hägring 38 – Kjell Westö

אחוזת בית

2023 (2013)

תרגום משוודית: רות שפירא

אליענה, על סף גיל חמישים, היא פסיכולוגית מצליחה, המטפלת בילדים ובנוער, בעלת תכנית רדיו וטור עיתונאי פופולריים. ברקע מצויים בעל מוצלח ואוהב וילדון מקסים. הכל דבש. מבחוץ. אבל מבפנים, כפי שהיא אומרת בהזדמנות נדירה שבה היא שופכת את לבה, "זה מאוד מכביד כשמישהו שאת גם מתעבת וגם לא מעריכה יושב לך על הגב במשך עשרות שנים, הולך איתך לכל מקום ומקלקל לך. צובע כל דבר שאת מסתכלת בגוונים עכורים, בחוסר אמון, ברוע. זה חתיכת משקל עודף לסחוב".

מיהו המישהו שהעכיר את חייה לפני עשרות שנים? מה עושים עם משקל עודף שכזה?

הקורא העירני חש כבר בתחילה שמשהו חורק בממלכת אליענה. המנהג המוזר שלה למלמל רשימות – ביניהן סוגי בדים, שיטות הוצאה להורג, ספרים של מאיה ערד – כאילו כדי לשמור על סדר בעולם ובתוכה, מעיד שמתחת לשלמות המקצועית והאישית מצוי משהו שביר. בספר עתיר תפניות, שלא אוכל להתייחס לאף אחת מהן, כי למה לקלקל לקוראים עתידיים את ההפתעות ואת חדוות הגילוי, חייה של אליענה בעבר ובהווה נחשפים. בנקודה מסוימת בחייה נאמר לה, "מתישהו נמאס לך לקבל כאפות מהחיים, אז את שמה את העקבים הכי מחודדים שלך ומכסחת אותם בחזרה. זה הכול", והיא מכסחת.

בארבעת ספריה הקודמים הציגה שירז אפיק דמויות קצת אבודות, מגששות, מתמודדות עם קשיים ועם אתגרים, שגם כשהן שוגות הן מכוונות לטוב. אליענה היא אחרת. היא חוצה קוים אדומים, היא לא מהססת לפגוע באחרים. ובכל זאת, כמו בספרים הקודמים, הסופרת מצליחה להציג, מבלי לנתח ומבלי להביע שיפוטיות, רק באמצעות תיאור פרקי חיים, את המורכבות שבגינה אליענה היא גם מכעיסה וגם מעוררת חמלה, גם דוחה וגם מושכת, ואפילו, למרות חציית קו אדום בוהק במיוחד, מעוררת הזדהות בלי לבלבל בין הבנה לקבלה.   

לצדה של אליענה מסתובבות דמויות נוספות, מתוארות אף הן באמינות. ה"מישהו" ההוא ששינה את חייה, שָני בן האחת-עשרה, ילד אינטליגנטי שסובל בין השאר משום שאינו מסוגל לשקר, המעסיקה של אליענה בעבודה הראשונה שלה אחרי הצבא, אמה שהיא לפעמים צלולה ולפעמים מטושטשת, ועוד.

"ליל הברווזים" נקרא במידה מסוימת כספר מתח, שבו כל פרק חושף פרטים חדשים שמשנים את האופן בו הובן הסיפור עד כה. את האפקט הבלשי-משהו מספקת רוני, מטפלת חדשה בקליניקה, שהגיעה למקום בעקבות אליענה הנערצת, והפכה אותה למושא חיטוטים אובססיביים בשל הסודות שנדמה לה שהיא מסתירה.

מבלי להכנס לפרטי העלילה אציין רק שהיא מקיפה נושאים כמו התמודדות עם טראומה, יחסי הורים-ילדים ויחסים בין אחיות, יחסי הכוחות מטפלת־מטופל, מבוגרת־ילד, "נקמה – כוס תרעלה או קתרזיס", ואולי, כמו שאליענה אומרת למאזיניה ממש בתחילת הספר, "זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו".

אני אוהבת את הכתיבה של שירז אפיק (שגם עיצבה את הכריכה היפה). מלבד הכשרון להקיף מורכבות אנושית, היא ניחנה ביכולת להשתמש במינון מדויק של הבעת רגש, כך שיהיה נוכח מבלי להציף, ויותיר לעובדות הסיפוריות להביע את עצמן. אני נהנית גם מהשילוב של פרטים קטנים – מזלג שצץ במדיח, פיסת פטרוזיליה תקועה בין השיניים, בובת פינגווין מנחמת – שמקנים לעלילה חן ומביעים בעקיפין תחושות והלכי רוח.

כתוב מצוין, מרתק, נוגע ללב, ומומלץ מאוד.

פרק ראשון

הוצאת המקור

2024

נוגה, ילידת קיבוץ, נשואה לברק, שמתייחס אליה כאל נסיכה ומבקש לשמח אותה ולרַצות אותה, אם לצליל ולשי, ילדים מוצלחים, אמנית פורצלן מוערכת. אבל נוגה אינה מאושרת. היא סובלת מהתקפי חרדה משתקים, שאותם מכנים היא וברק בשם מיגרנות כדי לגונן על הילדים, והיא סוחבת איתה טראומות מושתקות, שעליהן היא אינה מספרת לאיש, גם לא לברק, וגם לא לתמרה, חברת נפש קרובה ותומכת. בעבר חוותה אהבה ראשונה עם אוהד, שבדומה לברק, אך באופן שונה ממנו, הקדיש עצמו להיות בשבילה ככל שתצטרך, אבל במו ידיה הרסה אותה. כשנדמה לה שראתה את אוהד ברכבת חולפת, משהו מתערער בשגרת חייה. לראשונה בחייה לא תפחד מעימות, ותדע לומר מה היא רוצה בשביל עצמה. מור אסאל מלווה את נוגה בהווה המיוסר, ובמקביל בעבר הנגול לאטו ומסביר כיצד התגלגלו חייה וכיצד הפכה לאשה הלכודה בשגרה מפוחדת ודוחה כל אפשרות לשינוי.

נוגה גדלה, כאמור, בקיבוץ, שבו היתה נהוגה לינה נפרדת. "איכשהו המקום הדפוק שלך הצליח לשכנע אותך שלא מגיע לך שיכבדו אותך", אומרת לה חברתה בעת השירות הצבאי, ובתה צליל מאבחנת שנים אחר-כך: "תכל'ס, גדלתם בבית יתומים". זו אמנם אינה החוויה המשותפת לכל מי שגודלו באופן זה, אבל מבחינת נוגה היה באמת מדובר בילדות בודדה. אמה היתה טרודה בפעילות עסקנית, אביה היה מרוחק. בשלב מסוים, בשל משבר ביחסי ההורים, שניהם עזבו את המקום והותירו אותה לבדה. אחיה עמוס, שהיה מקור תמיכה עבורה, עזב גם הוא. אוהד, שנכנס לחייה, היה פיצוי ותיקון. אבל אז מצאה עצמה נוגה בסביבה הקשה של ההטרדות המיניות בצבא, ומכאן הכל הלך והדרדר, עד שהפכה לבלתי מוכרת לעצמה ולאוהביה. "נתתי לעצמי להעלם", היא מבינה בסופו של דבר.

באמצעות סיפורה של נוגה, הסופרת עוסקת בהיבטים השונים של יחסי זוגיות ושל יחסי הורים-ילדים. החל מיחסי הוריה של נוגה ומהתיחסותם אליה, שהיתה נגועה בשורה של אי-הבנות, ועד יחסיה של נוגה עם ברק ועם ילדיה, שגם הם סובלים מהעמדות פנים ומחוסר בתקשורת פתוחה וכנה. היא עוסקת גם בטראומות ובהתמודדות איתן, או בהתעלמות מהן בתקוות שווא שיתפוגגו ולא יותירו סימן. לעתים צריך לקחת צעד לאחור ולתפוס מרחק מן החיים כדי להצליח להבין אותם בבהירות, ונוגה אכן תזכה בהארה וגם באומץ להתבונן בעצמה. מה יעשה הצעד הזה למשפחתה? מור אסאל מותירה בתבונה פתח לאפשרויות שונות.

"איך ללטף קיפוד" כתוב ברגישות, בסבלנות לפרטים, ומציג דמות מעוררת חמלה והזדהות לצד דמויות משנה משורטטות היטב. בהחלט מומלץ.

הוצאה עצמית

2020

יהונתן דותן איבד את יוסקה, חברו הטוב, בעת שלחמו יחדיו מול מצרים במלחמת ששת הימים. עם שוך הקרבות חיפש את גופתו בבית הקברות הזמני ליד קיבוץ בארי, יחד עם הורים שבורים שבאו לחפש את ילדיהם, אך לא הצליח לזהות אותו. בעבור יהונתן יוסקה נותר נעדר, למרות שהוכרז כחלל. נדמה היה כי הצליח להתאושש מן הטראומה, נולדו לו ילדים, הוא הצליח בלימודיו ובעבודתו. אבל שנים אחר-כך, כשכבר היה פטור מגיוס, התנדב להרצות בפני חיילים באחת המלחמות בלבנון, ונפגע בראשו מכדור תועה. הפגיעה שספג מערערת את תפיסת המציאות שלו, גורמת לו טשטוט, התקפי שיכחה ובלבול בין זמנים. עבר והווה מתערבבים יחדיו, והאובדן הישן שב להיות חי ופוצע.

אלנה אשתו, שהיא בעלת מעמד בכיר בחברת נדל"ן, הופכת להיות המפרנסת היחידה, לאחר שהתנהגותו החריגה של יהונתן גורמת לפיטוריו. בעוד היא ממהרת מדי בוקר לעבודה, שבה מאוחר לאחר ישיבות מתישות, וטסה לעתים לפגישות בחו"ל, יהונתן יושב ימים שלמים ליד שולחנו, משרבט נוסחאות, חולם על המצאות, ושב וחי ארועים מן העבר, מבלי יכולת להבחין אם ארעו אתמול או לפני שנים. אמו, שלא היתה יהודיה, נפטרה בעודו צעיר, ונקברה מחוץ לגדר, והוא חווה שוב ושוב את עלבונה. אלנה, שהודתה בפניו לפני שנים בקשר מיני חולף עם גבר צרפתי, מצטיירת בעיניו גם כעת כשטופת תאווה ובוגדת. יהונתן חש משיכה עזה למוות, עד כדי שאיפה למות בעצמו. הוא סורק את מודעות האבל כדי לאתר מכרים רחוקים שנפטרו, מצטרף ללוויות ואף מבקר בשבעה. "אני לא מרגיש טוב כל כך בין החיים, הם מזלזלים בי, מלגלגים לפעמים", הוא מסביר. "בין המתים אני מרגיש טוב. אני מכבד אותם והם מכבדים אותי".

הספר מתנהל ברובו בתוך הטשטוש שבו חי יהונתן. הקורא חווה יחד אתו את הטעויות, את הבלבול, את החיים כאדם שאיבד את היכולת לווסת תחושות, להבחין בין עיקר ותפל, ולתפוס את רגשותיהם של אחרים כלפיו. מדי פעם אנו מקבלים הצצה אל המציאות באמצעות פרקים שבהם ניתנת רשות הדיבור לדמויות סביבו, והכאב הקיומי של יהונתן מקבל דרכם משנה עוצמה ויסורים.

אהרן מגד, כרגיל, מיטיב לתאר את המתרחש בתוך תוכו של אדם יחיד, ונכנס ברגישות ובכשרון אל תוך עולמו של אדם פגוע. מומלץ, כמובן.

עם עובד

2013

מיקי האמינה שהיא יודעת כל מה שיש לדעת על בעלה ועל שני בניה. מתן, אותו הכירה כשהיה המפקד שלה בגולני, היה ברוב שנותיהם המשותפות איש קבע, נוכח-נעדר בחיי משפחתו, מורעל על הצבא, מסור לחייליו. יואב, הבן הבכור, משרת ביחידה מובחרת. אוריה, אותו היא מכנה אור, אמנם היה מעדיף להיות צייר, אבל יחד עם שני חבריו הקרובים הוא מכשיר את עצמו להיות לוחם בגדס"ר גולני, כמו אביו בשעתו. המשפחה מתנהלת פחות או יותר על מי מנוחות, עם מינון נורמטיבי של חיכוכים ושל מחשבות על חיים אלטרנטיביים לצד אהבה ושגרה.

אבל יום אחד יורה אור בשוגג באחד משני חבריו והורג אותו. מה גרם לו לאחוז באקדח, שהיה טמון במגירה בחדרם של הוריו? מדוע לא היתה המגירה נעולה? למה בכלל הוחזק אקדח בבית? ותמוה מכל, כיצד בבית שהקפיד על בטיחות ועל אחריות, היה האקדח טעון למרות שהמחסנית הוחזקה בנפרד ממנו?

חיי המשפחה משתנים באחת. חברים נעלמים, עיתונאים מחטטים ומפיצים מידע שגוי, פרשיות עבר צפות. מיקי ומתן למודי שכול – הוא כמפקד, היא כבת לאב שנהרג בעודה צעירה – אבל ההתמודדות עם אבלם של הורי הנער ההרוג, שהיו עד אתמול חבריהם הטובים, שונה וקשה במיוחד. ובתוך המשפחה פנימה מיקי מוצאת עצמה לא מוכנה לנוכחותו של אור המסתגר ואולי מאבד טעם לחייו, ולאי-נוכחותו של יואב, המעדיף לסגור סופי שבוע בקורס קצינים ולא להגיע הביתה ולהיות חלק מן הבושה. גם בקשר עם מתן, שאת סמכותו היא בדרך-כלל מקבלת, חל שינוי, כשהיא נוקטת מדי פעם צעדים בניגוד לרצונו. כל אלה מערערים מאוד, אבל מה שאולי מטריד אותה יותר מכל היא התהיה אם היא לוקה בעיוורון כלפי אהוביה: "יכול להיות שהאנשים סביבי רואים משהו שאני מתעקשת לא לראות. אולי בתוך המוח והלב והמחשב שלו קיימים דברים שנעלמו ממני? יתכן שלבן שקראתי בשם המואר בעולם יש סדר יום אפל?", היא תוהה כשהיא קוראת בלי רשותו דברים שכתבו חברים לשעבר בדף הפייסבוק שלו. שוב ושוב תיחשף להתנהגויות בלתי צפויות של קרובים ושל מכרים, תופתע לטובה וגם תתאכזב, ותיווכח לדעת עד כמה אסון משנה עובדות חיים שנחשבו מוצקות.

יעל טבת קלגסבלד מתארת באמינות וברגישות את שעובר על מיקי ועל בני משפחתה. אמנם נקודת המבט היא של מיקי, אבל היא עצמה רואה נכוחה את שלושת הגברים ולכן צמצום נקודת המבט אינו פוגם בשלמות של דמויותיהם. מדובר כאן באנשים ערכיים, מצפוניים, שנקלעו לסיטואציה קשה, והם מתמודדים איתה כל אחד על פי יכולתו ועל פי אופיו. המצב טעון מאוד, והתלקחויות אכן פורצות ביניהם, שגיאות נעשות, משהו חבוי באופיו של כל אחד מהם נחשף, אבל היסודות האיתנים יחזיקו אותם בדרך החתחתים המחכה להם.

קל היה לגלוש לכתיבה סטראוטיפית, אבל הסופרת נמנעת מכך לחלוטין. מתן הוא, כאמור, מורעל צבא, וגם בבית הוא בעמדת הפיקוד, אבל הוא גם אוהב וקשוב, וגם סוטה מן השלמות שהיא נר לרגליו. מיקי, שרוב השנים ניהלה את משפחתה בלעדיו, מרגישה לעתים מנוצלת, נדחקת מעט לשוליים, אבל היא בשום אופן אינה קורבן. גם הם וגם הבנים יגלו, אחרי ההלם הראשון, כל אחד בהתאם לאישיותו, שאחיזה במשבצת הקבועה לכל איש כבר אינה אפשרית, והדינמיקה ביניהם בהכרח תשתנה. הסופרת משכנעת בתיאור התהליכים שהם עוברים ביחד ולחוד.

למרות עוצמת הטראומה ועומס הרגש, הכתיבה של יעל טבת קלגסבלד מדודה ומתונה, אינה נסחפת להפרזות, ומחוברת למציאות. היא אמנם מוליכה את גיבוריה ממשבר אל משבר, אבל גם מעניקה להם רגעים של הומור, של עיסוק בקטנות ושל נורמליות למרות הכל.

מומלץ מאוד.

איור הכריכה הוא בהשראת ציורו של גיל מרקו שני, "איש עם נמר"

כנרת זמורה דביר

2013

דויד, מהגר מארצות-הברית, תשע שנים בארץ, מספר את רובה של עלילת "שום דבר לא יסתיר את השמש" בגוף ראשון, כשהוא כלוא בבית-סוהר. כיצד אדם, שאוחז בפילוסופית חיים שתמציתה "להיטמע בצללים, לעבור בעולם בלי להשאיר סימן, להיות שווה נפש לגודל הצל שאתה מטיל", מגיע להיות עבריין מורשע, כלומר אחד שבהחלט השאיר סימן? התשובה החלקית, או שמא יש לומר התשובות הרבות האפשריות, יגיעו לקראת סיום.

אמנון, מהנדס נוף, פוגש את דויד במנהרת שטיפת מכוניות, שם הוא עובד אחרי שהיה שומר לילה ופועל בנין. הוא מכיר לו את אשתו עדנה, חוקרת מוח, והשניים מציעים לדויד לעבוד עבורם במשק ביתם. יחסי הקירבה הנוצרים בין השלושה מעוררים אי-נוחות אצל אנה, אשתו של דויד, החושדת בכוונותיהם, ובמהרה מסתבר שצדקה, אם כי דויד אינו טורח להודות בכך ולשתף אותה במחויבותו החדשה. שתי בנותיהם של אמנון ועדנה התנתקו מהם: תמר חזרה בתשובה, ובגיל שלושים היא כבר אם לחמישה, שאותם הוריה כמעט אינם מכירים. מאיה חוותה טראומה בעת שירותה הצבאי (שהיתה נראית מופרכת ומוגזמת לולא היינו מודעים לפרשות אומללות אחרות כמו זו של החיילות והאסירים הבטחוניים), ועזבה את הארץ כדי לחיות בקומונה, קרובה לטבע. לדויד מוצע סכום כסף משמעותי אם יחזיר אותן הביתה.

הספר עוסק במספר גדול של נושאים. ביניהם קשיי המהגרים; היוהרה, התועלת והנזק שבישום חקר המוח; הניכור בחברה בת ימינו, שבא לידי ביטוי בכל הרבדים, מרמת הפרט בתוך המשפחה ועד רמת היחיד בתוך המדינה; היחס למחבלים פוטנציאלים, בעיקר אלה המוגדרים כפצצות מתקתקות; השפעת השירות הצבאי בתפקידים מסוימים על נפשם של העוסקים בהם; חיפוש אחר משמעות, אחר אמת ואחר שלוות נפש; ועוד. כולם מעניינים, אבל בעיני הנושא המרכזי של הספר הוא הורות.

דניאל, שותפו של דויד לתא, נאלץ למסור את בתו לאימוץ, והוא מייחל לקשר איתה. אמנון ועדנה מרגישים שאיבדו את בנותיהם, ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר אותן לנקודה שבה הדברים השתבשו. דויד עצמו הופרד משני ילדיו. שלוש הבנות, של דניאל ושל אמנון ועדנה, מספרות כל אחת בנפרד פרק בעלילה, ומתיחסות הן להורות שלהן עצמן והן לזו שחוו כבנות. ילדים הם עקב אכילס, אומרת תמר, ומוסיפה, "אנחנו תופעה יחודית בטבע. אנחנו מטפחים בגופנו נקודת תורפה". ומאיה אחותה תוהה לגבי הוריה, והיא לא יחידה, "מה הם יודעים? מה הם רוצים לדעת ומה לא? מה הם יודעים ולא רוצים לדעת? ומה לא ייודע לעולם?”

הספר, אם כך, מעניין במובנים רבים. הוא כתוב בבהירות, קריא מאוד, ומרבית דמויותיו, גם אם אינן מתחבבות, משורטטות היטב ואמינות. חולשה אחת מבחינתי היא דמותו החידתית משהו של דויד. יש משהו מצמרר בקור הרוח שבו הוא מספר את סיפורו, כמעט בחוסר רגש, כצופה נסחף ואדיש. בשלב מוקדם הוא אומר שמבחינתו נוסחת הנישואים היא "0=4-3 שני הורים, שני ילדים. ירדו האמא והילדים, מה נשאר?", ונדמה לי שזו הבעת הכאב היחידה שלו כלפי עצמו. פרט לכך לא מצאתי נקודת אחיזה באישיותו שתאפשר לי להתחבר אתו. הבחירה של הסופר להציע שש סיבות להרשעתו ולכליאתו, כולן מתקבלות על הדעת, משמרת את הריחוק שלו. אני מניחה שהבחירה לתאר אותו כך מכוונת, אבל אני אוהבת להבין, ואת דויד לא ממש הבנתי.

בשורה התחתונה: חווית קריאה טובה ומעוררת מחשבות.

ספרית פועלים

2021

כשאנני ארנו היתה בת עשרים ושלוש היא נכנסה להריון לא מתוכנן מקשר בלתי מחייב. השנה היתה 1963, והפלות היו בלתי חוקיות. קנס ומאסר איימו על נשים שיזמו הפלה ועל מי שסייעו בעדן. כמעט ארבעה עשורים אחר כך כתבה את "האירוע", ובו תיארה את שעבר עליה מרגע הגילוי ועד ההפלה. "העובדה שאי-החוקיות של חוויית ההפלה שלי כבר חלפה מן העולם, אין פירושה כלל שצריך להשאיר את החוויה קבורה בשכבות הזמן", היא מאמינה.

חברי ועדת פרס נובל לספרות, שבחרו בה ככלת הפרס לשנת 2022, הזכירו בדבריהם את "החדות הקלינית" של כתיבתה. "האירוע" ניחן בחדות כזו. ארנו כותבת כמתבוננת בעצמה של אז ושל עכשו, מתארת כמעט ביובש את עוצמת רגשותיה, ומובילה את הקורא אל חדרה של "יוצרת המלאכים", כינוייה של המסייעת בהפלה, ואל התהליכים הגופניים שלה עצמה. בזמן הכתיבה, כמו אז ב-1963, היא דוחקת את הרגש לטובת המעשיות. "במהלך הכתיבה אני צריכה לפעמים להתנגד לליריות של הכעס או של הכאב. אני לא רוצה לעשות בטקסט הזה את מה שכמעט ולא עשיתי בחיים באותו הזמן: לצעוק ולבכות. אני רוצה רק להיצמד ככל האפשר לתחושה של ההתנהלות השקטה של הצרה".

ארנו מתקוממת נגד השתלטנות האלימה כלפי גופן של הנשים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק של אותם ימים. "לא היה אפשר לדעת אם הפלות אסורות מכיוון שזה רע או אם זה רע מכיוון שזה אסור. שפטו ביחס לחוק, לא שפטו את החוק עצמו", היא מתריסה כנגד הפורמליות היבשה שאינה מתירה שיקול דעת ואמפתיה. היא מתארת את תגובות הסביבה, את הרופאים שבחרו לשלוח נשים לבצע הפלות מסכנות חיים כדי לא לסכן את הקריירה של עצמם, את הגברים שמשעה שגילו שאשה בהריון ראו בה פרוצה ומותרת, את היחס המשפיל כלפי נשים ממעמד חברתי נמוך, את הכומר שגרם לה להרגיש כפושעת.

הספר נכתב משום שביקש להכתב, ומשום שארנו ראתה בכתיבתו שליחות. "אם איני ממצה את סיפור החוויה עד תום, אני תורמת להאפלה על מציאות של נשים, ובכך נעמדת לצדה של השליטה הגברית בעולם", היא מרגישה. ובסיום הכתיבה היא חשה כי "מחקתי את האשמה היחידה שחשתי אי-פעם ביחס לאירוע הזה: שהוא קרה לי ושלא עשיתי אתו דבר".

"האירוע" הוא אמנם ממואר הממוקד בחוויה אינטימית, אך חשיבותו חורגת מן הגבולות הפרטיים כשהוא נותן קול ומקום לחוויה שגם היום היא במידה רבה אפופת שתיקה והסתרה. כשנותנים את הדעת על ההתפתחויות האחרונות בארצות-הברית סביב חוקיות ההפלות, הספר הופך רלוונטי אף יותר.

כתוב מצוין ומומלץ.

L’événement – Annie Ernaux

רסלינג

2008 (2000)

תרגום מצרפתית: נורה בונה

שנים-עשר הסיפורים שב"שבר ענף ירוק" מתרחשים סביב שבר כלשהו שארע בחיי גיבוריהם. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הדמויות המופיעות באחד מהם עשויות לשוב ולהופיע בסיפור מאוחר יותר, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, וקשרים עדינים אך בני קיימא אלה שוזרים יחדיו את כל ההתרחשויות למסכת אחת שמרכזה בשכונה ירושלמית.

המילה הראשונה שעולה על הדעת היא 'מדויק'. בלה שגיא משרטטת את דמויותיה בקוים דקים וברורים, מיטיבה לתאר את שמתרחש בנפשותיהן, וכורכת באופן משכנע בין תחושותיהן לסביבתן. בין אם מסופר על צעיר שמתקשה להשלים עם שיתוק בעקבות פציעה, או על אם החרדה בשל אי-השתלבותו של בנה בחברת ילדי הגן, בזכות הכתיבה המדויקת קל לקורא להעמיד עצמו במקומם, לחוש את כאבם, לייחל עבורם להקלה. כמה מן הדמויות המיטו על עצמן את יסוריהן, כמו האשה שהפכה לצמח אחרי תאונת דרכים, אחרות הן קורבנות בעל כורחן, כמו הילדה המכווצת בחדרה בעוד מעבר לקיר אביה מכה את אמה. כמה מהן חזקות, כמו אמה של קארינה שלקחה על עצמה את עול המשפחה בעוד בעלה מרחף בחלומותיו, אחרות שבירות, כמו רומי שהיתה ילדה הססנית ונשברה בשל אהבה שהתפוגגה. אבל כך או כך, בשל כתיבה אמפתית, לא שיפוטית, רגישה – וזו המילה השניה לתיאור חווית הקריאה – כולן נכנסות אל הלב.

מה אנחנו יודעים על מה שקורה אצל אנשים סביבנו? לא הרבה. ליאת, שמתוארת בשני סיפורים, פעם כילדה ופעם כאשה צעירה, מאבחנת בדיעבד כי "אף אחת מהחבורה שלהן לא רצתה לחזור הביתה, לכל אחת חיכה איזה סיפור בבית, כמו טלנובלה. כלום לא היה רגיל בשכונה ההיא, בזמנים ההם, לא היו "משפחות טובות", אבל כאילו כולן היו מ"משפחות טובות"". לכל אותן "טלנובלות" השפעה על חיי גיבוריהן לאורך שנים, וכל אחת מהן הושפעה אף היא משורשים רחוקים יותר.

בלה שגיא, שזהו לה הספר הראשון, כותבת במיומנות בשלה. הדבר היחיד שהפריע לי בספר היתה הבחירה במקרים רבים לכתוב משפטים המדלגים היישר אל הנשוא ללא נושא, בחירה שגויה תחבירית ולדעתי מאולצת ספרותית. מכל מקום, עוצמתם של הסיפורים גברה על חריקת השיניים שלי. זהו גם אחד מספריה הראשונים של ההוצאה החדשה, "שתים". בהחלט פתיחה נאה.

את הסיפור הראשון, "אומנות השברים היפנית", ניתן לקרוא באתר עברית.

שתַּים בית הוצאה לאור

2021