תגית: ידיעות ספרים

סיפורו של אולדן פייל, האמריקאי השקט, מתרחש בוייטנאם בראשית שנות החמישים על רקע מלחמת הודו סין הראשונה. הצרפתים מבקשים לבצר את אחיזתם הקלוניאליסטית במדינה; בריטניה וארצות הברית, שחוששות מן הקומוניזם העולה, תומכות בה; ואיש עדיין אינו יודע שהמעורבות האמריקאית עתידה להיות פתח למלחמה ארוכה. גרהם גרין, ששירת ככתב באזור, העניק למספר, תומס פאולר הבריטי, קוים ביוגרפים דומים לשלו, ובאמצעותו הוא מעביר ביקורת על המעורבות הזו ומנבא את ההסתבכות הצפויה.

פאולר השאיר בבריטניה אשה, ואת חייו בוייטנאם הוא חולק עם פואונג, צעירה מקומית שבה הוא מאוהב, עד כמה שהוא מסוגל לכך. פייל האמריקאי, שמגיע למקום לשמש בתפקיד דיפלומטי, מתאהב בפואונג, אך לפני שיתוודה בפניה וינסה לגזול אותה מפאולר, הוא נוסע בעקבותיו אל אחד מאזורי הקרבות להצהיר על כוונותיו. פאולר, המבוגר יותר ומחוספס יותר, יכול היה להגיב בדרכים שונות, אך התמימות של פייל מעוררת בו רגש בלתי מוכר. "זה היה הדחף הראשוני שלי – לגונן עליו. לא עלה על דעתי שהרבה יותר חשוב שאגונן על עצמי. בתמימות יש תמיד הזמנה אילמת להגנה, כשבעצם יהיה חכם הרבה יותר מצדנו לו נדע להתגונן מפניה. התמימות היא כמו מצורע אילם שאיבד את הפעמון התלוי לצווארו, והוא משוטט בעולם ללא כל כוונת זדון". הוא ישקר לפייל וגם לפואונג כדי לשמור אותה לצדו, אבל יחוש חצוי.

הפן האישי הזה הוא רק חלק מן המורכבות של יחסי שני הגברים. באותה תמימות שבה התייצב מול פאולר, ובצירוף בורות וחוסר ראיה למרחק, פייל, המושפע מתיאורטיקן פוליטי שקרא להקים בוייטנאם "כוח שלישי", יתייצב לצד ארגון וייטנאמי טרוריסטי ולא יבין שהוא מנוצל על ידו. הוא מצדו מגיש לארגון סיוע כדי להרחיק את הקומוניסטים, וגם פעולות עקובות מדם שמבצע הארגון כנגד אזרחים תמימים אינן גורמות לו לפקפק. פאולר, לעומתו, רואה את העוול ומבין את השלכות המעורבות האמריקאית המיוצגת על ידי פייל. הספר נפתח בבשורת הירצחו של פייל, ומכאן ואילך נפרשת התפתחות הקשר רב הניגודים בינו ובין פאולר, שבמהלכה יבין האחרון שאינו יכול להסתפק בתפקיד הצופה מן הצד והמדווח האובייקטיבי. "במוקדם או במאוחר," אומר לו תושב מקומי המעורב בפוליטיקה הוייטנאמית, "אדם צריך לנקוט עמדה. אם הוא רוצה להישאר אנושי."

לצד סיפור הכוחות הבוחשים בקלחת הוייטנאמית, ולצד סיפור המשולש פאולר-פואונג-פייל, הסופר עוסק בהרחבה באיוולת וברוע שבמלחמה. תיאוריו, עמוסי גוויות וגופים פצועים, אינם חסים על הקורא, אך נדמה שלא נכתבו במטרה מוצהרת לזעזע אלא במטרה לומר "כך נראית מלחמה, אין בה שום יופי". הוא עוסק גם בזרוּת שבין הוייטנאמים, המיוצגים כאן בעיקר על ידי פואונג התמה, הנכונה בתמימותה לרַצות עד שאפילו אוהביה אינם יודעים את שבאמת בלבה, ובין הזרים הבלתי קרואים. "ידעתי שאני ממציא לה דמות בדיוק כשם שעשה פּייל", מודה פאולר, "אדם לא יודע אף פעם מיהו אדם אחר".

"האמריקאי השקט" הוא ספר עוצמתי, רחב יריעה, כתוב היטב ומומלץ.

The Quiet American – Graham Greene

ידיעות ספרים ופן

2012 (1955)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

אליעזר בן-יהודה, נכדו של מי שכונה "מחייה השפה העברית", כותב בספר זה את קורות חייו של סבו. בן-יהודה הנכד, בנו של אהוד שנולד לסבו מאשתו השניה, חמדה, אינו היסטוריון, ואינו מתיימר להיות אובייקטיבי. הוא עוקב אחר חייו של סבו מלידה ועד פטירתו, מסתמך על מאמרים שכתב, על מכתבים שנשלחו ממנו ואליו, על עובדות היסטוריות ועל זכרונות משפחתיים.

פה ושם הפרשנות של הנכד לארועים, או פרטי ארועים מסויימים, שונים מאלה שמצאתי במקורות אחרים, אבל זה לא באמת משנה, בוודאי לא בפרספקטיבה של זמן. תפקידו ההיסטורי של בן-יהודה אינו שנוי במחלוקת, ומפעלו בעל ההיקף המרשים ראוי להערכה.

למרות שסיפור חייו של בן-יהודה מוכר ומצוי גם במקומות אחרים, יש ערך בספר הזה. הן משום שמה שבסופו של דבר נותר בזכרון של רוב האנשים הם כינויו של האיש והשיר שנכתב עליו, למרות שהדרך שעבר מרתקת מכדי לתמצת אותה לשני אלה, ופעילותו חרגה מתחום השפה בלבד, והן משום שסיפורו האישי אינו משקף אותו בלבד אלא גם תהליכים שעברו רבים מבני דורו מן החדר והישיבה בגולה אל החלום הלאומי וישוב הארץ.

הכותב משלב בין האישי לציבורי, בין סיפור האהבה בין סבו לשתי נשותיו (שהיו אחיות) לפעילותו הבלתי נלאית למען הקמת חברה עברית בארץ; בין יחסיו עם אמו ליחסיו עם דמויות היסטוריות ששמותיהן מתנוססים כיום בשלטי רחובות; בין חיי ילדיו (ומותם בגיל צעיר של חמישה מהם) לנסיונות לייסד מערכת חינוך עברית בארץ-ישראל. התוצאה היא גם מעניינת היסטורית וגם מקרבת את האיש אל הקוראים.

ברוח ימים אלה, אי אפשר שלא לצטט מן המאמר שכתב בן-יהודה ב-1879, 'ועוד מוסר לא לקחנו'. הנה קטע רלוונטי ממנו, כפי שהוא מופיע בפרויקט בן-יהודה (בספר הוא עבר עריכה בדילוגים לשפה פשוטה ועדכנית יותר): "כן, בכל עת מלחמה מחוץ, בכל עת אשר אויבי העברים כלם חותתו יחד עליהם לכלותם ולאבדם, – לעת כזאת נראה תמיד כי מפלגות שונות בחיק הלאֹם תלחמנה ותפתלנה אשה את רעותה, קורעות את הלאֹם לקרעים, מרפות את ידיו ונותנות מֹרך בלבו עד אשר יכשל כחו, – עמוד לא יוכל בפני אויבו ויפול לפניו בלא כח והיה מרמס לרגליו. לו נפתלו המפלגות בעמנו רק בעת אשר שלום היה להעם מחוץ, – ובעת מלחמה, בעת אשר האויב פער פיו לבלוע את כל העם כלו, לוא התחברו והתאחדו כל המפלגות יחד לעת כזאת לצאת בלב אחד וברגש אחד בעֹז ובגבורה נגד צר ואויב, – לוא כזאת היתה בנו, כי אז מי יודע, מי יודע אם גדל כה שברנו עתה, אם הגלינו מארצנו הגלת שלימים, אם לא היינו גם עתה עם בארצו –, אולי נכנעים תחת ידי התוגרמים; אך הלא טוב טוב להיות בארץ אחת, ואם גם תחת שבט מושל זר, מהיות מפזרים ומפרדים לכל רוחות השמים בארצות שונות בלי ארץ מולדת, בלי שפה לאֻמית, בלי רגש לאֻמי! אך אהה לשברנו, לא כזאת עשו מפלגותינו מאז ומעולם ראה נראה כי נפתולי-המפלגות וחלוקות הלבבות גדלו וגברו עוד יותר בימי מלחמה, בימי צרה ומצוקה מחוץ, וזאת היא שהיתה בעוכרינו, זאת היא אשר הפליאה אידנו עד מאד!"

בשל הכתיבה הפשוטה של הספר הוא יכול בהחלט להתאים לקוראים צעירים, אך גם קוראים מבוגרים, שירצו לרענן את זכרונם ולהעמיק את היכרותם עם ההיסטוריה, ימצאו בו ענין.

ידיעות ספרים

2018

"קבר דוהר", השביעי בסדרת קורותיהם של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, הוא ביקור מצמרר בכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, לכאורה קהילה דתית, ולמעשה כת אפלה. לקוח חדש מבקש את עזרת הבלשים בחילוץ בנו שנשבה בקסמי הכנסיה וניתק קשר עם משפחתו. כדי ליצור מגע עם הבן, רובין מתחזה למצטרפת פוטנציאלית, וחווה על בשרה את האופן בו הארגון שובר את רוחם של חבריו, תוך שהוא משכנע אותם שכל הסבל שהם סובלים – ומדובר בהתעללות פיזית ונפשית גם יחד – עתיד להוביל אותם אל הסטטוס הנכסף של נפש טהורה.

כמו ב"תולעת משי", השני בסדרה והיחיד שקראתי עד כה, גם כאן החקירה המרכזית שבלב העלילה מוקפת בחקירות אחרות, שבהן עוסקים הבלשים ואנשיהם, ביניהן מעקב אחרי בני זוג בוגדים ונסיון ללכוד מטרידנים בפעולה. לא נעדרים גם ההיבטים האישיים. סטרייק ואחותו לוסי מנסים לסייע לדוד דמנטי; ארוסתו לשעבר של סטרייק שבה להטריד אותו; רובין שואלת את עצמה אם בן זוגה מפתח תסמיני קנאה ושליטה כמו בעלה לשעבר; ועוד. כמו כן, וזו לטעמי החוליה החלשה בספר, השניים ממשיכים להיות מאוהבים זה בזה אך לא מודים בכך, אפילו לא בפני עצמם.

וכמובן, מכיוון שבסופו של דבר זהו ספר מתח, התעלומות סביב הכנסיה מצטברות, וחשדות חדשים צצים נוסף על העובדה הברורה של ההתעללות בחברים בזמן שראשי הכנסיה נהנים מכל טוב. התעלומה הגדולה מכולן היא זו של הנביאה הטבועה, ילדה שנעלמה וסביבה התפתח פולחן, כולל התגלויות מסתוריות, ולצדה נחקרים מקרי מוות, השתלטויות על נכסים, החזקת נשק, הטרדת עדים, וכיוצא באלה.

לב העלילה, כאמור, הוא האופן שבו הכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, או כל כת לעניין זה, בין אם מדובר בכת מקומית קטנה או בסין תחת מאו, שוטפת את מוחם של הנלכדים ברשתה. הסופרת מתארת דמויות רבות של מאמינים, אנשים ריקניים שנסחפו עם הטרנד, אינטלקטואלים שסקרנותם התעוררה, אנשים שחוו משבר וביקשו נחמה. רובם ככולם, מרגע שהחלו בתהליך, פיתחו הערצה כלפי המנהיג וכתוצאה ממנה כניעות אינסופית גם נוכח מעשים שמחוץ לכנסיה היו מוקעים כפשעים. יתרה מזו, גם המעטים שאזרו עוז ונמלטו, לא השתחררו מן הפחד מפני הנביאה הטבועה והוסיפו להאמין בקיומן של הרוחות שהוצגו בפניהם. אפילו רובין, אשה רציונלית, חדורת מטרה, מגובה ברשת בטחון של קשר שבועי עם סטרייק, ומודעת היטב לעוולות הכנסיה, מצאה עצמה נפעמת בטקסי ההתגלות של הנביאים וממלמלת ססמאות חסרות פשר בעיתות מצוקה.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב ג'ורג' ברקר, שמתוכה ניכס לעצמו מנהיג הכנסיה מספר שורות, מבלי לציין את המקור, כמובן.

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, היא מספרת סבלנית, מרבה בפרטים, נמנעת מקיצורי דרך. דמויותיה, כולל דמויות משנה, משורטטות היטב ומלאות חיים. העלילה מותחת, ותיאור פעילות הכת מטיל אימה ומאיר עיניים. אמיר צוקרמן תרגם יפה, והספר מומלץ.

The Running Grave – Robert Galbraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כשנדמה שחייו של הצאר הרוסי בסכנה בעודו נופש עם משפחתו בעיר יאלטה, מזעיק ראש העיר את אראסט פטרוביץ' פנדורין לעזרה. הרוצח הפוטנציאלי, המכונה בפי הבלשים אודיסאוס, אם כי הוא עצמו בוחר בשמות ציפורים כמסווה, הוא טרוריסט חמקמק, אפילו טביעות אצבעותיו אינן מצויות במערכת. פנדורין, שהגיע לעיר בתפקיד רגוע של חבר הוועד המארגן ארוע להנצחתו של צ'כוב, נענה לקריאה. אודיסאוס מצליח לחמוק (לצאר ולמשפחתו שלום), ופנדורין יוצא למרדף, שיוביל אותו אל באקו, העיר השחורה, שכינוייה ניתן לה בשל עסקי הנפט המשגשגים בה ובסביבתה.

העיר רוחשת מאבקים, גלויים וסמויים. דם רע זורם בין הארמנים לאזארים, בין הבולשביקים לתעשיינים ולבעלי ההון. היצרים גועשים סביב העסקים המניבים עושר אגדי. שוחד ודמי חסות הם נוהג נפוץ, אף פעם לא ברור מי אויב ומי ידיד. שביתה מאיימת לשתק את שדות הנפט, ולא תמיד ניתן לדעת מי מלבה אותה. השנה היא 1914, ונדמה שהעולם יושב על חבית אבק שריפה בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. פנדורין מנסה למצוא את אודיסאוס, המכונה גם נקר, בתוך הסבך הבלתי אפשרי של התככים והשנאות. עוזרו היפני המסור מאסה אינו יכול לעמוד לצדו הפעם, ואת מקומו תופס קארה-גאסים האזארי, שודד המקושר היטב בעיר. אשתו של פנדורין שוהה בעיר עם צוות הסרטה; אלמנה מוסלמית מכובדת נותנת בו עינה; אנשי משטרה, אנשי עסקים ודיפלומטים מעורבים בדרכים מפותלות בתסבוכת המקומית. פנדורין נעזר בכישורי הדדוקציה שלו כדי לפלס את דרכו בין כל אלה ולצוד את הנקר בטרם ימיט חורבן על העיר, וכתוצאה מכך על כל מי שתלוי בנפט שהיא מייצרת. הוא נעזר גם בכישורים הפיזיים והמנטליים הפנטסטיים שרכש בשנים של אימון על פי שיטות יפניות, תוצר של התמדה ושל משמעת ברזל (על היכרותו עם השיטות האלה הרחיב אקונין ב"מרכבת יהלום"). אולי נדמה שפנדורין הוא כל יכול, אבל הוא טועה לעתים ונדרש לתקן מסלול, והוא בוחר בחירות שאינן תמיד שקולות אלא מושפעות מן הרגש. בשלב מסוים גורלם של מיליוני בני אדם נתון בידיו, פשוטו כמשמעו, אבל במקום לחוש אל המשימה הוא הולך אחרי משימות שמכתיב לו לבו, מאמין בטעות שיוכל לעמוד בכולן כאחת (או אולי לא ממש מבין את גודל השעה, הבנה שהקורא מבין בחוכמה שלאחר מעשה).

בוריס אקונין מחבר בין סיפור מתח בדוי לרקע היסטורי ולארועים שארעו בפועל. את הטעם המיוחד של הספר מעניקות הדמויות היחודיות שבו, המתוארות ביד אמן, כמו גם ההיבטים היפניים שבהתנהלותו של פנדורין, ועובדת היותו בן אנוש על חולשותיו למרות מעלותיו וכישוריו. הכתיבה של אקונין מפורטת, מלאת חיים, שופעת ידע ומידע, ובחלק גדול מן הזמן שנונה ומצחיקה. סיפור המתח רב תהפוכות, מתקבל על הדעת, ומפתיע עד הרגע האחרון ממש. זהו הספר הארבע-עשר בסדרה, שתחילתה ב"עזאזל", אך ניתן לקרוא אותו כעומד בפני עצמו. יגאל ליברנט העניק לספר תרגום זורם וטבעי.

מהנה מאוד לקריאה ומומלץ בהחלט.

Чёрный город – Борис Акунин

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2012)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

אילזה נולדה באוסטריה ב-1899 כשאמה היתה בת ארבעים ושמונה. "ילדת נס", כך כונתה בחוג המשפחתי. שלושת אחיה ואחותה היו מבוגרים ממנה בשנים רבות, ארבעה אחים אחרים נפטרו בעודם ילדים. אילזה, עיקשת ורבת כשרונות מילדות, היתה אהובה במיוחד על אביה, ובזכות שילוב זה ירשה את הניהול על העסק המשפחתי כשבגרה. גם את חייה האישיים ניהלה כעסק, מחליטה החלטה שכלית מתי להנשא ולמי, אם ומתי ללדת את בתה היחידה. את עתידה ראתה בטיפוח העסק בארץ מולדתה, למרות שליאון, בעלה הרופא, בחר בציונות ובעליה לארץ, גם אם פירוש הדבר היה ניתוק מאשתו ומבתו. ואז הגיעו הנאצים, והתכניות השתנו מכורח הנסיבות. רוב בני משפחתה של אילזה נותרו באוסטריה ואבדו לנצח. היא עצמה, שוב מתוך החלטה קרה של סיכויים מול סיכונים, עלתה עם בתה לפלשתינה שאותה לא אהבה, וחידשה את הזוגיות הרעועה עם ליאון.

פרקי חייה של אילזה לאורך השנים מתוארים לסירוגין עם פרקי הווה, שהם מונולוג של נכדתה, המתעמתת עם אביה אחרי מותו. האב, רופא כליאון, שהיה רוב חייו מנוכר ומרוחק בשל אופיו, ובאחרית ימיו מנותק בשל דמנציה, היה נשוי לבתה של נעמי, ונדמה שלא אהב איש למעט אילזה.

מי שלא קרא מעולם שום ספר על יהדות אירופה הבורגנית, על הההתלבטויות עם עלית הנאצים, ועל קשיי הקליטה בארץ שלא היתה הבחירה הראשונה של המהגרים אליה, ימצא בספר חידוש. מי שכבר מכיר את ההיסטוריה בפריזמת הספרות, ימצא קלישאות וכתיבה תבניתית של דמויות חד מימדיות ותו לא. השיטה של שני סיפורים מסופרים במשולב, גם אם יש חיבור ביניהם, כבר מיצתה את עצמה מזמן, לדעתי, ורק לעתים נדירות יש לה הצדקה. כאן לא. פרקי ההווה לועסים את עצמם עד זרא, חוזרים עוד ועוד על אותן התלונות, ואינם תורמים דבר להבנת הדמויות.

מכיוון שזיהיתי בספר רמזים לדמויות אמיתיות, אני מנחשת שיש בספר סממנים אוטוביוגרפיים. אם ההנחה הזו נכונה, יש בכך הסבר לחזרתיות המרובה, וגם לטיפול הבלתי מעמיק בדמויות, וניתן לתלות זאת בקרבה של הכותבת לכתוב. אם ההנחה שגויה, אין לי הסבר.

קראתי ביקורות חיוביות על הספר. לצערי, לא הצלחתי להסכים אתן.

ידיעות ספרים

2025

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוצב לאון בן השבע-עשרה בעיירה בנורמנדי כאלחוטאי. בשיטוטיו באזור התוודע אל לואיז, צעירה מקומית שנטלה על עצמה לבשר למשפחות את הבשורה המרה על נפילת יקיריהן בקרבות. בין השניים נוצר קשר חברי ורומנטי עמוק, שנקטע באחת כשדרך בה פסעו הופצצה דקות לאחר שפנו איש לדרכו. במשך כעשור היו שניהם בטוחים שהאחר נהרג, אך מכיוון שהספר נפתח בלוויתו של לאון שנפטר בזקנתו, ומכיוון שלואיז מופיעה בכנסיה בטקס האשכבה, אנו יודעים ששרדו.

פגישה אקראית בפריז, בה מתגוררים שניהם, מחדשת את הקשר. לאון התחתן בינתים עם איבון, נולד לו ילד, אשתו בהריון, והוא עובד ככימאי במשטרה. לואיז עובדת במרחק רחובות ספורים בבנק. קרבת הלבבות לא התפוגגה, אך שניהם יודעים שלא יהרסו את מה שנבנה בשנות הפירוד כדי להתאחד על החורבות. העלילה מלווה אותם אל תוך מלחמת העולם השניה ולאחריה, עד מותו, כאמור, של לאון.

הסופר הוא נכדם של לאון ואיבון, והספר הוא מחווה שכתב לכבודם. לצד סיפורו של המשולש הלא פשוט הזה, הוא מאיר שתי פרשיות מתקופת הכיבוש הגרמני, והן, בעיני, המעניקות לספר את הענין שבו. האחת היא מתחום העיסוק שנכפה על לאון: המחלקה לפיקוח על תושבי חוץ ופליטים, שהוקמה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקבה אחרי המהגרים לצרפת, והגבירה את פעילותה בשנים של עלית הנאצים בגרמניה, כשאלפי פליטים נהרו אליה. כשהכיבוש היה ממש מעבר לפינה, חלק מן המידע, שנצבר במאות אלפי כרטיסיות, הושמד, ואת חלקו נעשה נסיון להסתיר. הגרמנים מצאו את הכרטיסיות שהוחבאו והושחתו בשל תנאי המחבוא, והושיבו עשרות שוטרים ליצור עותקים נקיים. הסופר מייחס לסבו נסיון לחבל בעבודת ההעתקה, אם בקצב עבודה איטי ואם בהכנסת שגיאות. הפרשיה השניה היא מתחום עיסוקה של לואיז: בצרפת הצטברו רזרבות גדולות של זהב, שהצרפתים ביקשו למלט מידי הגרמנים. אחד המקלטים המרכזיים של הזהב היה בסנגל, ולואיז נשלחה לשם כדי להשגיח עליו.

דמותה של איבון אמנם אינה מוזכרת בשמו של הספר, אך היא בעיני הדמות המעניינת במשולש. בעוד לואיז ולאון ממשיכים פחות או יותר בשגרה ומתרפקים על האהבה שידעו ושעוד יידעו, איבון היא זו שמנהלת מאבק הישרדות יומיומי. היא זו ששומרת על שלמות משפחתה, ומאפשרת בתבונה ללאון להחזיק באהבתו ללואיז, יחד עם מסירותו כלפיה, ובלבד שילדיה יזכו למשפחה הרמונית ומגוננת בשנים הקשות. היא זו שמתמרנת ומנווטת ומתחמנת בתנאים המלחיצים של הכיבוש כדי לוודא שלכל חמשת ילדיה לא יאונה כל רע. לאון מרשה לעצמו בשנות המלחמה קשת של רגשות כלפי משפחתו, כלפי הכובשים, כלפי מצבו הפרטי והלאומי. איבון מרשה לעצמה באותן שנים רק קשיחות ודריכות, כלביאה המגנה על הלהקה כולה.

הספר כתוב יפה, נוגע ללב, ומשלב בין הפרטי לציבורי. צרם לי שאין בו כמעט שום נגיעה למה שעוללו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, כי הסופר בחר להתרכז במשפחתו בתוך הבועה של עצמה ולצמצם את היריעה. בהתעלם מכך, מומלץ.

Léon und Louise – Alex Capus

הכורסא וידיעות ספרים

2012 (2011)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

הסקירה כוללת קלקלנים חלקיים בפסקה הראשונה

כשנעמי חוזרת עם בנה הפעוט אורי הביתה, היא מוצאת שעובד בו פועל ערבי שנשכר על ידי קבלן שערך שיפוצים במרפסת. היא חרדה מהסיטואציה של הימצאות בחלל אחד יחד עם ערבי המחזיק פטיש, אבל משתדלת מאוד להתגבר על רתיעתה ולהיות מאופקת ומנומסת. בסופו של המפגש הזה הפועל נעצר באשמת פיגוע קטלני, ונעמי, שיכולה לסייע לו להחלץ, לפחות חלקית, שותקת מספר ימים לפני שהיא מספרת מה באמת קרה שם. הסערה שתפרוץ סביבה עם החשיפה תהיה יותר מכפי שהיא ובן זוגה יובל יוכלו לשאת, נפשית וכלכלית. יובל ייענה להצעת עבודה בניגריה – הקמת כוח חילוץ עבור הטייסים המכשירים את החיילים הניגריים – ויחד עם נעמי ואורי יבחר לתפוס מרחק. בניגריה תיתקל המשפחה בבעיות מסוג אחר, תתמקד בטיפול בסיוטים שפוקדים את אורי בשנתו, תתמודד עם איבה מקומית, ואחד מהם יחזור אל פרשיה מצעירותו. גם הפרשה שממנה התרחקו תוסיף לרדוף אותם.

את כל אלה ועוד העלילה מספרת בפירוט אמין, נמנעת לרוב משחור-לבן, לוכדת את המורכבויות, ומצליחה להותיר את השיפוט בידי הקוראים. הדמויות המעורבות, אלא שהזכרתי קודם ורבות אחרות, מתוארות בקפידה ומשכנעות, אולי לא לגמרי מפוענחות, אבל ככה זה בחיים – משהו בפנימיות אפילו של הקרובים לנו נותר לא ברור, לא בהכרח עקבי. בעל מכולת ימני קיצוני, נער אתיופי תמים למחצה, נער ערבי שמבקש את אביו, אשה ניגרית כריזמטית, פסיכולוגית מצליחה – כל אלה ועוד שלובים בעלילה בתפקידים מרכזיים או שוליים, דמויות עם נפח, מלאות חיים משל עצמן. דילמות של הורות, יחסים של חשדנות בין ערבים ויהודים, דיכוי פוליטי, הקלות הבלתי נסבלת של ביוש אנשים ברשת, שאלות של מוסר ושל בחירות ראויות – נושאים אלה ואחרים מטופלים היטב בכתיבה טובה.

בישורת האחרונה הספר משתבש. נדמה שבחתירה אל קו הסיום נזנחו הקפדנות והמעוף של העלילה, ואת מקומם תפסו פיצוחים חפוזים, תובנות שלא סביר שהופיעו רק כעת, והתרות בלתי מספקות. התחושה הכללית היא של רפיון, שמאכזב בעיקר על רקע הדפים המוקפדים והטובים שקדמו לו. חבל.

האם די בשמונים אחוז טובים כדי להמליץ על הספר כולו? אני לא משוכנעת, אבל אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

ידיעות ספרים

2025

בשנות השמונים, ג'יימס ג'פרסון, מועמד לנשיאות ארצות הברית, מציג עמדה קשוחה נגד יצרניות הנפט הערביות השולטות בשוק. מועד הבחירות קרב, ג'פרסון, המתמודד מול סגן הנשיא המכהן, הוא המועמד המוביל, ואנשי הנפט מבקשים לעצור אותו. בקרב מנהלי אופ"ק חלוקות הדעות אם יש לסלק אותו כליל מן המרוץ, או במלים אחרות מן החיים, או להסתפק בחבלה במעמדו. העמדה המתונה יותר מנצחת, שכן "אינך חייב לרצוח אדם פיסית כדי לקטול את סיכוייו הפוליטיים. אם אתה מצליח ללכלך אותו, להבאיש את ריחו ברבים, ליצור את הרושם שאינו מהימן, או שהוא נוכל, או הומוסקסואל, או מכור לסמים וכיוצא בזה – הוצאת אותו מן המרוץ תכף ומיד". בעזרתו של איש נפט אמריקאי, שעסקיו מקיפים גם תחומים רבים אחרים, הם מחטטים בעברו כדי לחשוף סוד או חולשה או מעשה בלתי הגון שיכתימו את תדמיתו הציבורית.

קלינט קרייג, לשעבר היסטוריון מוערך ועוזרו של ג'פרסון, הדרדר עם השנים לכתיבת מותחנים חסרי ערך. כדי לשקם את שמו ואת הערכתו העצמית, הוא מנסה בדרכי עורמה לשכנע מוציא לאור לחתום אתו חוזה לכתיבת ספר היסטורי-מחקרי נוסף. במהלך שיחה אקראית לכאורה הוא מזכיר רעיון ששמע פעם מן המוציא לאור לכתוב על שוד האוצרות של גרינג, מספר על תיאוריה שפיתח בנושא זה, ומצליח להשיג את החוזה המבוקש. פרטים שיחשוף במהלך התחקיר שיערוך עלולים לסכן את ג'פרסון, והעלילה תסתבך אף יותר כשבתו של ג'פרסון תכנס לתמונה.

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר מוכשר, משלב, כרגיל בספרי הפרוזה שלו, עלילה רבת תפניות מדמיונו עם פרטים היסטוריים. בתיאור מסע הבחירות של ג'פרסון הוא משתמש במסמכים אמריקאיים אמיתיים, העוסקים ביחסים עם יצרניות הנפט ובתחזית צריכת הנפט של ברית המועצות, שבשנה המתוארת בספר עדיין סיפקה את צרכי עצמה. בקפיצה לגואנחואטו שבמכסיקו הוא נוטל את הקוראים לביקור אצל המומיות ומספר על ההיסטוריה שלהן. בתיאור מחקרו של קרייג הוא מספר על אוטו בראנדל ומישל סקולניקוב, דמויות מפתח בשוד חפצי הערך של היהודים בצרפת, ועל גרינג, שהצליח לחמוק מתליה אחרי משפטי נירנברג כשהתאבד זמן קצר קודם לכן. סקולניקוב נרצח בספרד, שם נמצאה גופתו החרוכה למחצה ביוני 1945, בראנדל נמצא תלוי בתא כלא במרץ 1947, וגרינג מת כתוצאה מבליעת גלולת ציאניד שעד היום לא ברור כיצד הגיעה לידיו – צירוף שלושת אלה משגר את קרייג לחפש אדם רביעי שכנראה סילק מן הדרך את שותפיו כדי להיות הבעלים היחיד של האוצרות שגרינג אסף והחביא.

בר-זהר, כמו בספריו האחרים, הוא כותב רהוט, מספר עלילה מפותלת שעדיין ניתן לעקוב אחריה מבלי ללכת לאיבוד, בורא דמויות מתקבלות על הדעת, עשיר בידע, ומעניק חווית קריאה מעניינת ומהנה.

מומלץ

ידיעות אחרונות

1986

איש הארכיב הותיק בארכיון הציבורי בלונדון בקיא במקצועו, אך ידוע גם בהתקפי הבלבול הקלים שלו. בלבול שכזה מגלגל לידיו של סטודנט להיסטוריה מכתב שלא אמור היה לראות. סיווג הסודיות של המכתב, שכבר אמור היה להיות משוחרר לציבור, הוארך שוב ושוב, ואיכשהו, בעודו סודי ביותר נצמד אל תיק מסמכים שנמסר לידי הסטודנט במקום התיק שאותו ביקש לקבל. בטרם הבחין הארכיבר בטעות הבין הסטודנט שלפניו מסמך מעניין ביותר, והוא הגניב אותו אל תוך תיקו. טעות תמימה זו והתגובה הספונטנית בעקבותיה תפתחנה מרדף אלים וגם תיבת פנדורה של סודות אפלים בצמרת הק.ג.ב. והסי.אי.אי.

כרגיל בספרי הביון של מיכאל בר-זוהר, ומן הסתם כך גם בעולם הביון, שום דבר אינו כפי שהוא נראה. ג'יימס ברדלי, סוכן סי.אי.אי. שמגויס למשימה להשיג את המכתב, ומגייס בהמשך את עצמו להציל חפרפרת אמריקאית שהושתלה בשורות הק.ג.ב. ולחשוף חפרפרת רוסית שהושתלה בשורות הסי.אי.אי., עתיד ללמוד זאת על בשרו. במרדף אחרי המכתב הוא פוגש את סילבי, צעירה צרפתיה שהיתה זמן מה בת זוגו של הסטודנט ומצאה עצמה שקועה עד צוואר בתסבוכת בינלאומית שמסכנת את חייה. סילבי להוטה לא לעמוד מן הצד בזמן שג'יימס משגר את עצמו למשימות מסכנות חיים. ג'יימס מצדו נחוש לשמור על חייה אחרי שכבר איבד אשה וילדה בגלל משחקי הביון. הם משלבים כוחות, ומגלים, אולי כמו כל סוכן, ששימשו פיונים במשחק גדול שאת סודותיו לא יכלו לנחש.

עוד כרגיל בספריו, גם כאן בר-זוהר משלב עובדות ופרטים היסטוריים בעלילה בדויה, ומעבה אותה בידע ובאמינות. בין השאר הוא מתאר פה את האינטריגות בצמרת הסובייטית, ואת מעמדו המשתנה של יורי אנדרופוב, שבתקופה המתוארת בספר הוא ראש הק.ג.ב. לפני שמונה במפתיע לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה, כלומר למנהיג ברית המועצות. הוא מתאר גם את פרשת העריקה האמיתית של טייס המיג ויקטור בלנקו ב-1976 בצירוף מזימה בדויה שמשתלבת בעלילה.

וכרגיל אחרון: בר-זוהר מפגין בקיאות בנושאים שעליהם הוא כותב, ומצטיין בכתיבה בהירה שמצליחה לפרום את הסבך, ובאיזון מוצלח בין סיפורים אנושיים, כולל קמצוץ רומנטיקה, לעלילות ריגול מותחות.

מומלץ, כמובן.

ספרי ידיעות אחרונות

1983

הסקירה כוללת פרטים מרכזיים בעלילה

מסלול חייו של ויליאם סטונר נקבע מלידה. הוריו היו חקלאים שעבדו בפרך על אדמתם, ויליאם סייע להם מאז היה ילד, ועם סיום התיכון היה ברור שיישאר במקום וימשיך בדרכם. אבל אביו חשב אחרת. האיש, שכמו אשתו ובנו, שתק רוב חייו, הפתיע כשנשא באוזני הבן דברים אודות חשיבותה של ההשכלה, ושלח אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטה, מוותר לארבע שנים על עזרתו. ב-1910 הרחיק סטונר בן התשע-עשרה לראשונה מביתו, והחל ללמוד באוניברסיטת מיזורי. בשנה השניה, כשהשתתף בקורס חובה מבוא לספרות אנגלית, שהיה עבורו עולם חדש, בלתי מוכר ומטיל מורא, השתנה מסלול חייו כליל. הוא נטש את לימודי החקלאות, ובחר בלימודי ספרות. בשנתיים האחרונות ללימודיו "הוא נעשה מודע לעצמו כפי שלא היה מעולם". עם סיום התואר החליט להשאר באקדמיה. לבם של הוריו אמנם נשבר, אך הם בחרו לקבל את בחירתו ושחררו אותו לדרכו החדשה.

"סמוך לסף תודעתו קיננה תמיד מורשתו הקדומה, אותו ידע עמוק שהנחילו לו אבות אבותיו, שחייהם היו קשים, מסוגפים וחסרי ודאות, ושיטת הפעולה המקובלת עליהם היתה להפנות לעולם האכזר פנים חסרי הבעה, נוקשים וקודרים". ג'ון ויליאמס מתאר בספר את חייו של סטונר, שנתקלו במהמורות בכל תחום, ועם כולן התמודד באותן קבלה והשלמה, ללא הפגנת רגש סוער, על פי אותה מורשת קדומה. הוא שאף לחברוּת, וזכה בשני חברים שאחד מהם נהרג במלחמת העולם הראשונה והשני נדחק מתוקף תפקידו לעימות אתו. הוא רצה בדבקוּת שבנישואין, אך "כעבור חודש ידע שנישואיו נכשלו; כעבור שנה הפסיק לקוות שהמצב ישתפר. הוא למד לשתוק ולא להתעקש על אהבתו". בתו היחידה נסחפה על ידי אשתו הנוירוטית לחיים של סבל. כשזכה באהבה נאלץ לוותר עליה בגלל לחצים ומוסכמות. הוא רצה להיות מורה, ונקלע שלא בטובתו לסכסוך עם ראש החוג שהצר את צעדיו. בגיל ארבעים ושתים "מצא את עצמו תוהה אם חייו ראויים שיחיה אותם". על סף מותו בשנות הששים לחייו "הרהר בכישלון המשתמע מן הסתם מחייו". ג'ון ויליאמס, במפתיע, אמר על גיבורו שהיו לו חיים טובים מאוד. וסטונר, אכן, לא מת אומלל. ביומו האחרון חזר ושאל את עצמו "למה ציפית?", ואולי הגיע למסקנה שכל זה, כשלון או הצלחה, אינו חשוב.

"סטונר" הוא ספר שמתנהל לאט, בטון רגוע לכאורה, מתאר חיים שגרתיים למדי. אבל השגרה הזו מכילה זרמים שוצפים, גלובליים ופרטיים. שתי מלחמות עולם, השפל הגדול, וגם אשה שהוסללה לתפקיד יחיד בלתי מספק, מיניות מודחקת מתסכלת, הורות מסרסת, משחקי כבוד ותככים באקדמיה, תשוקה לידע ולהנחלתו, ועוד.

אדית, אשתו של סטונר, שנלחמת בו על לא עוול בכפו, היא דמות מעניינת בפני עצמה. "החינוך שהוענק לה התבסס על ההנחה שכל חייה יגוננו עליה מפני המאורעות הדוחים שעלולים להיקרות בדרכה, וחובתה היחידה היא להיות בת זוג חיננית ומושלמת למי שיגן עליה – היא השתיכה למעמד חברתי וכלכלי שבו נחשבה ההגנה הזאת למחויבות כמעט קדושה", והיא הגיעה אל הנישואין נטולת כל יכולת לפתח אישיות משל עצמה ולראות את האדם שבבן זוגה. את כל המשאבים המודחקים שבה היא פורקת באופן שמאמלל את סטונר, את בתם גרייס, וגם אותה עצמה. החיבה (של הסופר ושל הקוראים) אמנם שמורה לסטונר, אך אדית ראויה לחמלה. בכל כוחה נסתה לשחק את התפקיד היחיד שהוטל עליה ולהשתחרר ממנו בו זמנית, והתוצאה היתה הרסנית.

סטונר, למעט שינוי מסלול לימודיו, ולמעט תרגיל שעשה בשלב מאוחר בחייו כדי להשיב לעצמו קורסים שנלקחו ממנו, מניח לעצמו להסחף אל ארועים בחייו ולהשלים עם המקומות שאליהם הוא מגיע. כך הוא גם נסחף אל פרשת אהבים עם קתרין, וכך הוא גם מסיים את הפרשה. קתרין, בשונה מאדית, אולי משום שלא הגיעה מרקע בורגני שמרני, בחרה בחיים של לימוד ושל הגשמה עצמית, והאהבה בינה ובין סטונר צמחה על הרקע הפורה הזה. לראשונה בחייו גילה שחיי הרגש וחיי הרוח מעצימים זה את זה.

האקדמיה תופסת מקום נרחב בעלילה, כפי שתפסה בחייו של סטונר. אחד משני חבריו של סטונר מימי הלימודים אבחן כי האקדמיה מיועדת לאנשים שלא יכולים להסתדר בעולם, מקום מפלט שכל מה שרע בעולם החיצוני אינו יכול להכנס אליו. בשנים מאוחרות יותר סטונר נלחם, בפעם היחידה בחייו, כדי למנוע שילוב של סטודנט שמערער את ערכי האקדמיה, כדי שלא ייפגע המקום היחיד שאליו הוא מרגיש שייך ושבו הוא מוגן. המאבק נכשל. "הוא חלם על סוג של יושרה, על סוג של טוהר שלם; ונתקל בפשרה ובמתקפת זוטות מסיחות דעת".

מעבר לסיפור כתוב כהלכה, דמות מתחבבת וצובטת לב, ורבדים מעניינים, נדמה לי שהספר עוסק בדרכו במשמעות החיים. האם היו לסטונר חיים טובים, כפי שטוען הסופר? משעה שמצא את הטון הנכון בשיעוריו, הוא היה מרצה פופולרי שהצליח להדביק את תלמידיו בהתלהבותו, וזה בעצם מה שרצה יותר מכל. מצד שני, הוא, כאמור, מנה על ערש דווי את כשלונותיו. ויחד עם זאת, אולי די בנחמות זוטא, בהישארות דבר מה ממנו בספר שכתב גם אם איש כבר אינו קורא אותו. ואולי אין משמעות לחיפוש אחר משמעות.

שרון פרמינגר העניקה לספר תרגום מצוין, נטע גורביץ הוסיפה אחרית דבר מעניינת, והספר מומלץ מאוד.

Stoner – John Williams

ידיעות ספרים

2011 (1965)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר