תגית: ידיעות ספרים

"כל אחד צריך בן אדם אחד שהוא יוכל לסמוך עליו"

"מבעד לקירות" מסופר מפיו של עמוס, העובד בארגון 'אסימון' כמנהל צוות של כוננים שעונים לשיחות של עובדי נוער ברחוב בלילה. עמוס חולק תורנויות עם שני עובדים נוספים, איתי ונעה, והשלושה, המתפקדים כיועצים ומסייעים בשעות הלילה, נפגשים מדי יום לשיחת שיתוף, חשיבה והפקת לקחים.

רועי בן מנחם ניהל את תחום עבודת הרחוב בעמותת ״עלם״ במשך שמונה שנים. להלן תיאור פעילותה של העמותה כפי שהוא מוצג באתר: "עמותת עלם פוגשת כ-20,000 בני נוער מדי שנה, משמשת עבורם כתובת אמיתית ומסייעת להם בסלילת הדרך להשתלבותם המחודשת בקהילה. בני הנוער אותם עלם פוגשת מתמודדים עם רצף רחב של מצוקות, החל ממצבי משבר אישיים של נוער נורמטיבי בגיל ההתבגרות, דרך נשירה ממסגרות לימודיות, קשיי קליטה, קשיים חברתיים, בעיות משפחתיות, שאלות בנוגע לזהות המינית, הזהות הדתית ושייכות, התמכרות לסמים ואלכוהול, אלימות ועבריינות, ניצול מיני, פגיעה מינית בבני נוער וילדים אחרים, ועד למצבי ניתוק קשים כגון מעורבות בזנות ומחוסרי בית".

הספר שזור מקרים רבים שאותם פוגשים מתנדבי הארגון ועובדיו, כשהדגש מושם פחות על הנערים והנערות ויותר על אינספור הדילמות והקשיים של אנשי הארגון. בין השאר הוא עוסק במטרה הבסיסית של פעילותם – "אין בן אדם בעולם, לא משנה באיזה גיל, שלא רוצה שיראו אותו. אין דבר כזה. בשביל זה אנחנו כאן" – בהכרה במגבלותיהם – "תחושת השבר כשאתה מבין כשהמציאות יותר מורכבת ממה שחשבת ושאין לך באמת תשובות לכל דבר" – ובאופן בו העבודה הלילית הזו מחלחלת עמוק אל תוך חייהם שלהם – "זה לא באמת משנה לאן נעבור וכמה נתרחק. אנחנו לא נצליח לברוח ולא נוכל להפסיק לראות".

לכל אחד מן השלושה שק בעיות משל עצמו, היחסים ביניהם אינם תמיד מושלמים, אבל משותפים להם ההכרה העמוקה בחשיבות עבודתם, הרצון לעמוד לרשות הנזקקים להם, והדבקות במשימה גם כשהיא גובה מחיר אישי.

ניכר שהכותב בקיא בנושא כתיבתו, והדמויות והארועים שהוא מתאר אמינים, מעניינים, וראויים לתשומת לב. פחות אהבתי את ההתמקדות בחיים האישיים של עמוס בפרקים האחרונים. נכון שהוא הלך לאיבוד בין בעיותיו מבית ומחוץ, אבל גם הסיפור הלך קצת לאיבוד באריכות תיאור התיקון שביקש ומצא. מכל מקום, הספר מעניין וחשוב דיו גם כך, ואני ממליצה עליו.

ידיעות ספרים

2025

שושן הרן נחטפה לעזה בשבעה באוקטובר יחד עם בתה עדי שהם ושני ילדיה, נווה בן השמונה ויהל בת השלוש, ועם גיסתה שרון אביגדורי וילדתה נעם בת השתים-עשרה. במשך שעות התבצרו בממ"ד בבית בבארי, מייחלים לעזרה שלא הגיעה, עד שהחליטו להכנע. אבשלום, בעלה של שושן, נרצח במקום, עובדה שנודעה להם רק בשובם לארץ. טל שהם, בעלה של עדי, נחטף והוחזק בתנאים קשים. בבית הסמוך לבית הרן נרצחה אחותה של שושן, לילך, יחד עם בעלה אביתר, שסבל ממחלת ניוון שרירים, ועם פול שטיפל בו. גם עובדה זו לא היתה ידועה להם בחמישים הימים שחלפו עד עסקת השחרור הראשונה.

שלוש הנשים ושלושת הילדים הוחזקו יחד במספר דירות פרטיות בעזה, מופרדות מן המשפחות שהתגוררו בהן על ידי השומרים שהשגיחו עליהן מסביב לשעון. המזון ניתן במשורה, התנאים ההיגייניים היו ירודים, והאזור היה תחת הפגזות של צה"ל. יחסית שיחק להם מזלם (עד כמה שניתן להשתמש במלים אלו בהקשר הזה), והשומרים התיחסו אליהם רוב הזמן כאל קלפי מיקוח יקרים, אבל הזכרונות הטראומטיים הטריים ממה שראו עיניהם בבארי אחרי שיצאו מן הממ"ד הבהירו להם שחייהם תלויים להם מנגד. לכך תרמה גם אמירתו של אחד מהם שהצהיר כי הוא אמנם התמנה לתפקיד עורפי של שמירה על החטופים, אבל הוא ואנשי החמאס שביצעו את מעשי הזוועה אחד הם.

שושן מתארת בלשון שהיא בעיקרה דיווחית, אם כי הרגש נוכח מאוד, את קורותיהם החל מן השעות הנואשות בממ"ד ועד שחרורו של טל אחרי חמש-מאות וחמישה ימים. את היומיום המעיק וחסר הוודאות, את הרעב, את החיים יחדיו במרחב מוגבל, את הנסיונות לגונן על הילדים מפני המציאות, את השאלות המייסרות באשר לגורל בני משפחתם וחבריהם, וגם את האינטראקציה המורכבת עם השובים. עם שחרורם, למרות כאב הבשורות על גורל קרוביהם ולמרות שנזקקו לשיקום, נחלצו למאבק להשבתם של טל ושל שאר החטופים שנשארו מאחור, ונחשפו לסיפוריהם של חטופים אחרים, נשים וילדים, ששוחררו באותה פעימה. על ההתעללות הפיזית והנפשית שספגו אלה שנותרו בעזה עד הימים האחרונים של המלחמה למדו עם רק עם שובם של אלה.

פרק מעניין בספר מוקדש לעניין תגובת העולם לארועי השבעה באוקטובר. מערכת משומנת היטב הוכנה מראש כדי לגייס את דעת הקהל לטובתם של הרוצחים, וכידוע היא השיגה, ועדיין משיגה תוצאות. שושן היתה פעילה בתנועת נשים למען השלום, מתוך אמונה שיש בכוחן לגרום לו להפציע. בספר היא אינה עוסקת בפוליטיקה, אבל נדמה לי שמשהו באמונה הזו נפגם, או למצער שינה פוקוס, ונראה שנדרש חריש עמוק ויסודי, בעיקר בצד הפלשתיני, כדי להביא לדו-קיום בין הצדדים.

בשולי הדברים: ההיכרות הכמעט אינטימית של הציבור עם החטופים, וגם עם חללי אותו יום מר, חשפה דמויות מעוררות השתאות, שחבל שאיננו נחשפים אליהן גם בימים רגילים. תחילה למדנו על אלה שיכלו להמלט, אבל בחרו להבריח מן השטח המסוכן עוד ועוד אנשים, ועל אלה שמיהרו דרומה לעזור. מסיפורי השבים למדנו על חטופים שעודדו חטופים אחרים, על אלה שהעזו לעמוד מול השובים. וכל הזמן הזה סופרו עוד ועוד פרטים מחייהם של החטופים ושל החללים לפני השבעה באוקטובר, והתברר שנעשים פה דברים גדולים שאינם זוכים לכותרות. שושן הרן, כדוגמא, יזמה פרויקט שאפתני ורב השפעה לטיוב החקלאות באפריקה ולשיפור משמעותי בחיי החקלאים. על הפרויקט Fair Planet ניתן לקרוא כאן.

"שבויה במשימה" הוא ספר חשוב. צריך לשוב ולספר את שארע, צריך להציג בפני העולם את הפנים האמיתיות של האיסלם הקיצוני המבקש לשנות אותו שינוי יסודי. הספר כתוב בבהירות, בכנות, חודר ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2026

מגי, בתו המנוכרת של פרנק, חוזרת לחייו במפתיע אחרי נתק של שלוש שנים, ובפיה בשורה: היא מתחתנת. פרנק, שפגש לאחרונה את בתו בדירתה השכורה העלובה מוצא אותה כעת בפנטהאוז המפואר של בן זוגה איידן, בנו של מנהל החברה שבה היא מועסקת. החתן עצמו, לצערו, מעורר בו חששות בשל יחסו המאולץ כלפיו ובשל ממצא מחשיד שהוא מוצא באקראי בדירתו. מצד אחד הוא מבקש להזהיר את מגי, אך מצד שני הוא נזהר לא להתעמת איתה אחרי שסוף סוף חודש הקשר ביניהם. אז הוא מנסה לזרום.

יחד עם אחותו תמי ועם אביגיל, ילדת האומנה החדשה שלה, הוא מגיע לחתונה במתחם מבודד, עשיר להפליא ומוזר להפליא. נדמה שמה שכולם, בני משפחה ואנשי צוות, מבקשים הוא להנעים את זמנו של פרנק, אבל הוא עצמו אינו מסוגל להרגיע את חרדותיו. שמועות בלתי נעימות, שלא לומר פליליות, אופפות את איידן ואת משפחתו, ופרנק מנסה להפריד אמת מבדיה כדי לגרום לבתו לקבל החלטה מושכלת באשר לחתונה. מגי מצדה מפגינה שאננות, בטוחה לחלוטין בהחלטתה.

האם מגי היא קורבן תמים ועיוור של אהבתה? האם "אין גבול לרמות הטמטום שהורים מסוגלים להגיע אליהן כדי לרמות את עצמם",ובלבד שיוכלו להאמין שילדיהם צחים כשלג? פרנק מוצא עצמו מיטלטל בין גרסאות שונות של האמת המוגשות לו.

ג'ייסון רקולאק מספר סיפור קריא רב תפניות, שכל אחת מהן מפריכה את מה שהיה ידוע לפניה. חובבי מתח לשמו ייהנו ממנו. קוראים ביקורתיים ימצאו בו אי סבירויות לרוב, ויצטרכו להשעות את השיפוטיות כדי לזרום עם העלילה.

The Last One at the Wedding – Jason Rekulak

ידיעות ספרים

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

שיקו בוארקי הוא זמר, מלחין וסופר ברזילאי, מוכר ומעוטר, בנו של היסטוריון וסוציולוג בעל שם. כשנודע לו בשלב כלשהו בחייו שלאביו יש כנראה בן, שנולד בגרמניה לאשה מקומית ב-1930, התעוררה סקרנותו. את חיפושיו אחרי אחיו למחצה שילב בספר זה, שהוא תערובת של מציאות ובדיה, על רקע ההיסטוריה הקשה של ברזיל בעיקר תחת הדיקטטורה הצבאית בשנים 1964 עד 1985.

מכיוון שמשולבים בספר צילומי מכתבים שנראים אותנטיים, חיפשתי את הדמויות המרכזיות ברשת. מצורפים למטה שני קישורים רלוונטים. מי שלא אצה לו הדרך ילמד עליהן בהערותיו של הסופר בסופו של הספר.

המשפחה המתוארת בספר היא בת ארבע נפשות. האב סרז'יו, אינטלקטואל המשמש כמפקח הכללי של מועצת המוזיאונים והספריות של מדינת המחוז סאו פאולו, חי בשביל הקריאה. את רוב שעותיו הוא מבלה לבדו בחדר הספריה, מקום שהוא מחוץ לתחום עבור הבן הצעיר נינו, המספר בגוף ראשון. האם אסונטה חיה בשביל בעלה. היא היחידה היודעת איפה נמצא כל אחד מאלפי הספרים, המכסים את כל קירות הבית, היא מטפלת בהם בקפידה, וניצבת הכן להושיט לסרז'יו כל ספר שיבקש. האח הבכור מימו חי בשביל לכבוש בחורות, או כך נדמה לנינו, שמנסה ללכת ללא הצלחה בעקבות אחיו הנאה והכריזמטי. נינו עצמו חי בסרטים. הוא היה רוצה לזכות בהערכת אביו, לרַצות את אמו ולהיות קליל כאחיו, אבל הוא טיפוס נסחף יותר, שוגה בחלומות, בונה לעצמו ללא הרף תסריטים במוחו. האופן שבו הדברים מתרחשים במציאות, האופן בו יכלו להתרחש או אולי התרחשו, כל אלה מתרוצצים בראשו במקביל. דרך המחשבה הזו וההיסחפות בדמיונות באים לידי ביטוי בכתיבה, עושים אותה ססגונית ומסחררת, ואם כי פה ושם הם מקשים על הקריאה, התוצאה היא בסופו של דבר קליידוסקופית ומהנה.

בין התסריטים המקבילים הנבראים בדמיונו של נינו, הוא מנסה לתאר את גורלו של ילד מעורב לאם חד הורית בגרמניה של שנות השלושים. האם אנה, אמו, היתה מסוגלת לגדל אותו? אולי העדיפה לעזוב את גרמניה ולהפליג לברזיל, מקום מגורי אביו? אולי לא יכלה לעמוד בעלות גידול הילד ומסרה אותו לאימוץ, או שנישאה לאיש שראה בו בן? ואותו איש, האם כיבד את שורשיו היהודים המשוערים של הילד, או שעיצב אותו בדמותו, אולי אפילו כנאצי? נינו עוקב אחר כל קצה חוט, אמיתי או דמיוני, ופורש סיפור רב זרועות.

הספר אמנם קרוי "האח הגרמני", אך הוא עוסק במידה רבה גם בחיים בברזיל. בזמן שנינו תוהה על גורלו של אחיו הגרמני, אחיו הברזילאי מצטרף לסטטיסטיקה של צעירים שנלקחו לחקירה ונעלמו. אמו של מימו, ואמו של מי שהיה חברו הקרוב של נינו, מצטרפות בעל כורחן לשורת האמהות החיות בציפיה לבן שישוב.

"האח הגרמני" הוא סיפור סוחף על התבגרות, על קשרי משפחה למיניהם, על החיים בדיקטטורה, על דמיון, על חברות ועוד. הוא נוגע ללב, רחב יריעה ומקורי, וגם אם המעקב אחר חוט מחשבותיו ודמיונותיו של נינו מאתגר לעתים, החוויה בהחלט מומלצת.

O Irmão Alemão – Chico Buarque

ידיעות ספרים

2026 (2014)

תרגום מפורטוגזית: אראלה טלנברג לרר

האב

האח

מבחר משיריו של שיקו בוארקי

עבור ג'ון אביה היא קיט-קט, עבור גבריאל חברה היא ק"ק, קונרד מאהבה לסירוגין מכנה אותה חתולת פרא, וכשהיא נעצרת באשמת רצח מתייחס אליה מקס, העיתונאי החוקר המסקר את משפטה, כאל קייט הקטלנית. טארון, המוביל את הסנגוריה, מעדיף את השם הסולידי קתרין. כל אחד מהם רואה את קתרין קול מנקודת המבט שלו, ואיש, כך מסתבר, אינו מכיר אותה בשלמות.

אז מי היא קתרין קול? נערה צעירה, נורמטיבית בסך הכל, שנאבקת על מקומה במשפחה, ומנסה להתמודד עם מותו של אחיה ועם גירושי הוריה, או רוצחת בדם קר שהותירה מאחוריה ארבע גופות? דוברת אמת שאנשים, אפילו הקרובים לה, בוחרים להתעלם ממנה ולהניח שמדובר בשקר, או תככנית וסכסכנית, מעלילה עלילות והורסת אנשים? מציאותית ושוחרת טוב, או מסוחררת משפע הקונספירציות ברשת ושואפת נקמה?

כשקתרין נעצרת בעקבות הרצח המרובע, היא אומרת לשוטרים "זה הגיע להם". די במשפט הזה כדי לגרום לכולם להאמין שאין ספק שתורשע במשפט. אביה אומר שאינו מאמין שהיא מסוגלת לרצוח, אבל במקביל מבקש בארועים מילדותה הסבר להתנהלותה בהווה, ותוהה על מידת אשמתו שלו. גבריאל, שמאמין בכל הקונספירציות, ואילו היה אמיץ יותר וחולני פחות אולי היה פועל לאורן, תומך בה ולא משנה מה עשתה או תעשה. קונרד מתאר קשר שהתנהל כמו חיזור גורלי, ומביע את אמונתו שהיא מסוגלת לכל. עבור מקס היא סיפור מצוין. טארון, היחיד מכולם, מודה שאינו מבין אותה. בעבר הגן על אשה שסומנה ללא עוררין כרוצחת, האמין בחפותה והצליח להביא לזיכויה רק כדי ללמוד אחר כך שככל הנראה היתה אשמה, ולכן הוא מתנהל בזהירות, מתנדנד בין אמון לסלידה.

הספר בנוי בפרקים קצרים, שבכל אחד מהם אחת הדמויות "מדברת" אל קתרין (כולן מדברות בדיוק באותו הקול, וחבל), מעלה זכרונות, ומתארת את התחושות במהלך המשפט. בהדרגה נחשפות עובדות אודותם ואודותיה שלעתים משנות את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. האם יתכן שקתרין, זו שהצהירה "זה מגיע להם", היא לא זו שרצחה, או שהסופרת מתעתעת בקוראים? צריך להגיע לסיום כדי לגלות.

"מי את קתרין קול?" מותח למדי, אולי קצת ארוך מדי, אבל בזכות הפרקים הקצרים אינו מעיק (מה שכן מעיק זו הכמות הבלתי הגיונית של שגיאות כתיב שהיו צריכות להעלם בשלב ההגהה). הספר מעלה את הנושא המעניין תמיד של מה אנחנו באמת יודעים אפילו על האנשים הקרובים לנו, ובסך הכל מהווה חווית קריאה קלה וסבירה לסוגה.

Her Many Faces – Nicci Cloke

פן וידיעות ספרים

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: אילן פן

סיפורו של אולדן פייל, האמריקאי השקט, מתרחש בוייטנאם בראשית שנות החמישים על רקע מלחמת הודו סין הראשונה. הצרפתים מבקשים לבצר את אחיזתם הקלוניאליסטית במדינה; בריטניה וארצות הברית, שחוששות מן הקומוניזם העולה, תומכות בה; ואיש עדיין אינו יודע שהמעורבות האמריקאית עתידה להיות פתח למלחמה ארוכה. גרהם גרין, ששירת ככתב באזור, העניק למספר, תומס פאולר הבריטי, קוים ביוגרפים דומים לשלו, ובאמצעותו הוא מעביר ביקורת על המעורבות הזו ומנבא את ההסתבכות הצפויה.

פאולר השאיר בבריטניה אשה, ואת חייו בוייטנאם הוא חולק עם פואונג, צעירה מקומית שבה הוא מאוהב, עד כמה שהוא מסוגל לכך. פייל האמריקאי, שמגיע למקום לשמש בתפקיד דיפלומטי, מתאהב בפואונג, אך לפני שיתוודה בפניה וינסה לגזול אותה מפאולר, הוא נוסע בעקבותיו אל אחד מאזורי הקרבות להצהיר על כוונותיו. פאולר, המבוגר יותר ומחוספס יותר, יכול היה להגיב בדרכים שונות, אך התמימות של פייל מעוררת בו רגש בלתי מוכר. "זה היה הדחף הראשוני שלי – לגונן עליו. לא עלה על דעתי שהרבה יותר חשוב שאגונן על עצמי. בתמימות יש תמיד הזמנה אילמת להגנה, כשבעצם יהיה חכם הרבה יותר מצדנו לו נדע להתגונן מפניה. התמימות היא כמו מצורע אילם שאיבד את הפעמון התלוי לצווארו, והוא משוטט בעולם ללא כל כוונת זדון". הוא ישקר לפייל וגם לפואונג כדי לשמור אותה לצדו, אבל יחוש חצוי.

הפן האישי הזה הוא רק חלק מן המורכבות של יחסי שני הגברים. באותה תמימות שבה התייצב מול פאולר, ובצירוף בורות וחוסר ראיה למרחק, פייל, המושפע מתיאורטיקן פוליטי שקרא להקים בוייטנאם "כוח שלישי", יתייצב לצד ארגון וייטנאמי טרוריסטי ולא יבין שהוא מנוצל על ידו. הוא מצדו מגיש לארגון סיוע כדי להרחיק את הקומוניסטים, וגם פעולות עקובות מדם שמבצע הארגון כנגד אזרחים תמימים אינן גורמות לו לפקפק. פאולר, לעומתו, רואה את העוול ומבין את השלכות המעורבות האמריקאית המיוצגת על ידי פייל. הספר נפתח בבשורת הירצחו של פייל, ומכאן ואילך נפרשת התפתחות הקשר רב הניגודים בינו ובין פאולר, שבמהלכה יבין האחרון שאינו יכול להסתפק בתפקיד הצופה מן הצד והמדווח האובייקטיבי. "במוקדם או במאוחר," אומר לו תושב מקומי המעורב בפוליטיקה הוייטנאמית, "אדם צריך לנקוט עמדה. אם הוא רוצה להישאר אנושי."

לצד סיפור הכוחות הבוחשים בקלחת הוייטנאמית, ולצד סיפור המשולש פאולר-פואונג-פייל, הסופר עוסק בהרחבה באיוולת וברוע שבמלחמה. תיאוריו, עמוסי גוויות וגופים פצועים, אינם חסים על הקורא, אך נדמה שלא נכתבו במטרה מוצהרת לזעזע אלא במטרה לומר "כך נראית מלחמה, אין בה שום יופי". הוא עוסק גם בזרוּת שבין הוייטנאמים, המיוצגים כאן בעיקר על ידי פואונג התמה, הנכונה בתמימותה לרַצות עד שאפילו אוהביה אינם יודעים את שבאמת בלבה, ובין הזרים הבלתי קרואים. "ידעתי שאני ממציא לה דמות בדיוק כשם שעשה פּייל", מודה פאולר, "אדם לא יודע אף פעם מיהו אדם אחר".

"האמריקאי השקט" הוא ספר עוצמתי, רחב יריעה, כתוב היטב ומומלץ.

The Quiet American – Graham Greene

ידיעות ספרים ופן

2012 (1955)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

אליעזר בן-יהודה, נכדו של מי שכונה "מחייה השפה העברית", כותב בספר זה את קורות חייו של סבו. בן-יהודה הנכד, בנו של אהוד שנולד לסבו מאשתו השניה, חמדה, אינו היסטוריון, ואינו מתיימר להיות אובייקטיבי. הוא עוקב אחר חייו של סבו מלידה ועד פטירתו, מסתמך על מאמרים שכתב, על מכתבים שנשלחו ממנו ואליו, על עובדות היסטוריות ועל זכרונות משפחתיים.

פה ושם הפרשנות של הנכד לארועים, או פרטי ארועים מסויימים, שונים מאלה שמצאתי במקורות אחרים, אבל זה לא באמת משנה, בוודאי לא בפרספקטיבה של זמן. תפקידו ההיסטורי של בן-יהודה אינו שנוי במחלוקת, ומפעלו בעל ההיקף המרשים ראוי להערכה.

למרות שסיפור חייו של בן-יהודה מוכר ומצוי גם במקומות אחרים, יש ערך בספר הזה. הן משום שמה שבסופו של דבר נותר בזכרון של רוב האנשים הם כינויו של האיש והשיר שנכתב עליו, למרות שהדרך שעבר מרתקת מכדי לתמצת אותה לשני אלה, ופעילותו חרגה מתחום השפה בלבד, והן משום שסיפורו האישי אינו משקף אותו בלבד אלא גם תהליכים שעברו רבים מבני דורו מן החדר והישיבה בגולה אל החלום הלאומי וישוב הארץ.

הכותב משלב בין האישי לציבורי, בין סיפור האהבה בין סבו לשתי נשותיו (שהיו אחיות) לפעילותו הבלתי נלאית למען הקמת חברה עברית בארץ; בין יחסיו עם אמו ליחסיו עם דמויות היסטוריות ששמותיהן מתנוססים כיום בשלטי רחובות; בין חיי ילדיו (ומותם בגיל צעיר של חמישה מהם) לנסיונות לייסד מערכת חינוך עברית בארץ-ישראל. התוצאה היא גם מעניינת היסטורית וגם מקרבת את האיש אל הקוראים.

ברוח ימים אלה, אי אפשר שלא לצטט מן המאמר שכתב בן-יהודה ב-1879, 'ועוד מוסר לא לקחנו'. הנה קטע רלוונטי ממנו, כפי שהוא מופיע בפרויקט בן-יהודה (בספר הוא עבר עריכה בדילוגים לשפה פשוטה ועדכנית יותר): "כן, בכל עת מלחמה מחוץ, בכל עת אשר אויבי העברים כלם חותתו יחד עליהם לכלותם ולאבדם, – לעת כזאת נראה תמיד כי מפלגות שונות בחיק הלאֹם תלחמנה ותפתלנה אשה את רעותה, קורעות את הלאֹם לקרעים, מרפות את ידיו ונותנות מֹרך בלבו עד אשר יכשל כחו, – עמוד לא יוכל בפני אויבו ויפול לפניו בלא כח והיה מרמס לרגליו. לו נפתלו המפלגות בעמנו רק בעת אשר שלום היה להעם מחוץ, – ובעת מלחמה, בעת אשר האויב פער פיו לבלוע את כל העם כלו, לוא התחברו והתאחדו כל המפלגות יחד לעת כזאת לצאת בלב אחד וברגש אחד בעֹז ובגבורה נגד צר ואויב, – לוא כזאת היתה בנו, כי אז מי יודע, מי יודע אם גדל כה שברנו עתה, אם הגלינו מארצנו הגלת שלימים, אם לא היינו גם עתה עם בארצו –, אולי נכנעים תחת ידי התוגרמים; אך הלא טוב טוב להיות בארץ אחת, ואם גם תחת שבט מושל זר, מהיות מפזרים ומפרדים לכל רוחות השמים בארצות שונות בלי ארץ מולדת, בלי שפה לאֻמית, בלי רגש לאֻמי! אך אהה לשברנו, לא כזאת עשו מפלגותינו מאז ומעולם ראה נראה כי נפתולי-המפלגות וחלוקות הלבבות גדלו וגברו עוד יותר בימי מלחמה, בימי צרה ומצוקה מחוץ, וזאת היא שהיתה בעוכרינו, זאת היא אשר הפליאה אידנו עד מאד!"

בשל הכתיבה הפשוטה של הספר הוא יכול בהחלט להתאים לקוראים צעירים, אך גם קוראים מבוגרים, שירצו לרענן את זכרונם ולהעמיק את היכרותם עם ההיסטוריה, ימצאו בו ענין.

ידיעות ספרים

2018

"קבר דוהר", השביעי בסדרת קורותיהם של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, הוא ביקור מצמרר בכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, לכאורה קהילה דתית, ולמעשה כת אפלה. לקוח חדש מבקש את עזרת הבלשים בחילוץ בנו שנשבה בקסמי הכנסיה וניתק קשר עם משפחתו. כדי ליצור מגע עם הבן, רובין מתחזה למצטרפת פוטנציאלית, וחווה על בשרה את האופן בו הארגון שובר את רוחם של חבריו, תוך שהוא משכנע אותם שכל הסבל שהם סובלים – ומדובר בהתעללות פיזית ונפשית גם יחד – עתיד להוביל אותם אל הסטטוס הנכסף של נפש טהורה.

כמו ב"תולעת משי", השני בסדרה והיחיד שקראתי עד כה, גם כאן החקירה המרכזית שבלב העלילה מוקפת בחקירות אחרות, שבהן עוסקים הבלשים ואנשיהם, ביניהן מעקב אחרי בני זוג בוגדים ונסיון ללכוד מטרידנים בפעולה. לא נעדרים גם ההיבטים האישיים. סטרייק ואחותו לוסי מנסים לסייע לדוד דמנטי; ארוסתו לשעבר של סטרייק שבה להטריד אותו; רובין שואלת את עצמה אם בן זוגה מפתח תסמיני קנאה ושליטה כמו בעלה לשעבר; ועוד. כמו כן, וזו לטעמי החוליה החלשה בספר, השניים ממשיכים להיות מאוהבים זה בזה אך לא מודים בכך, אפילו לא בפני עצמם.

וכמובן, מכיוון שבסופו של דבר זהו ספר מתח, התעלומות סביב הכנסיה מצטברות, וחשדות חדשים צצים נוסף על העובדה הברורה של ההתעללות בחברים בזמן שראשי הכנסיה נהנים מכל טוב. התעלומה הגדולה מכולן היא זו של הנביאה הטבועה, ילדה שנעלמה וסביבה התפתח פולחן, כולל התגלויות מסתוריות, ולצדה נחקרים מקרי מוות, השתלטויות על נכסים, החזקת נשק, הטרדת עדים, וכיוצא באלה.

לב העלילה, כאמור, הוא האופן שבו הכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, או כל כת לעניין זה, בין אם מדובר בכת מקומית קטנה או בסין תחת מאו, שוטפת את מוחם של הנלכדים ברשתה. הסופרת מתארת דמויות רבות של מאמינים, אנשים ריקניים שנסחפו עם הטרנד, אינטלקטואלים שסקרנותם התעוררה, אנשים שחוו משבר וביקשו נחמה. רובם ככולם, מרגע שהחלו בתהליך, פיתחו הערצה כלפי המנהיג וכתוצאה ממנה כניעות אינסופית גם נוכח מעשים שמחוץ לכנסיה היו מוקעים כפשעים. יתרה מזו, גם המעטים שאזרו עוז ונמלטו, לא השתחררו מן הפחד מפני הנביאה הטבועה והוסיפו להאמין בקיומן של הרוחות שהוצגו בפניהם. אפילו רובין, אשה רציונלית, חדורת מטרה, מגובה ברשת בטחון של קשר שבועי עם סטרייק, ומודעת היטב לעוולות הכנסיה, מצאה עצמה נפעמת בטקסי ההתגלות של הנביאים וממלמלת ססמאות חסרות פשר בעיתות מצוקה.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב ג'ורג' ברקר, שמתוכה ניכס לעצמו מנהיג הכנסיה מספר שורות, מבלי לציין את המקור, כמובן.

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, היא מספרת סבלנית, מרבה בפרטים, נמנעת מקיצורי דרך. דמויותיה, כולל דמויות משנה, משורטטות היטב ומלאות חיים. העלילה מותחת, ותיאור פעילות הכת מטיל אימה ומאיר עיניים. אמיר צוקרמן תרגם יפה, והספר מומלץ.

The Running Grave – Robert Galbraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כשנדמה שחייו של הצאר הרוסי בסכנה בעודו נופש עם משפחתו בעיר יאלטה, מזעיק ראש העיר את אראסט פטרוביץ' פנדורין לעזרה. הרוצח הפוטנציאלי, המכונה בפי הבלשים אודיסאוס, אם כי הוא עצמו בוחר בשמות ציפורים כמסווה, הוא טרוריסט חמקמק, אפילו טביעות אצבעותיו אינן מצויות במערכת. פנדורין, שהגיע לעיר בתפקיד רגוע של חבר הוועד המארגן ארוע להנצחתו של צ'כוב, נענה לקריאה. אודיסאוס מצליח לחמוק (לצאר ולמשפחתו שלום), ופנדורין יוצא למרדף, שיוביל אותו אל באקו, העיר השחורה, שכינוייה ניתן לה בשל עסקי הנפט המשגשגים בה ובסביבתה.

העיר רוחשת מאבקים, גלויים וסמויים. דם רע זורם בין הארמנים לאזארים, בין הבולשביקים לתעשיינים ולבעלי ההון. היצרים גועשים סביב העסקים המניבים עושר אגדי. שוחד ודמי חסות הם נוהג נפוץ, אף פעם לא ברור מי אויב ומי ידיד. שביתה מאיימת לשתק את שדות הנפט, ולא תמיד ניתן לדעת מי מלבה אותה. השנה היא 1914, ונדמה שהעולם יושב על חבית אבק שריפה בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. פנדורין מנסה למצוא את אודיסאוס, המכונה גם נקר, בתוך הסבך הבלתי אפשרי של התככים והשנאות. עוזרו היפני המסור מאסה אינו יכול לעמוד לצדו הפעם, ואת מקומו תופס קארה-גאסים האזארי, שודד המקושר היטב בעיר. אשתו של פנדורין שוהה בעיר עם צוות הסרטה; אלמנה מוסלמית מכובדת נותנת בו עינה; אנשי משטרה, אנשי עסקים ודיפלומטים מעורבים בדרכים מפותלות בתסבוכת המקומית. פנדורין נעזר בכישורי הדדוקציה שלו כדי לפלס את דרכו בין כל אלה ולצוד את הנקר בטרם ימיט חורבן על העיר, וכתוצאה מכך על כל מי שתלוי בנפט שהיא מייצרת. הוא נעזר גם בכישורים הפיזיים והמנטליים הפנטסטיים שרכש בשנים של אימון על פי שיטות יפניות, תוצר של התמדה ושל משמעת ברזל (על היכרותו עם השיטות האלה הרחיב אקונין ב"מרכבת יהלום"). אולי נדמה שפנדורין הוא כל יכול, אבל הוא טועה לעתים ונדרש לתקן מסלול, והוא בוחר בחירות שאינן תמיד שקולות אלא מושפעות מן הרגש. בשלב מסוים גורלם של מיליוני בני אדם נתון בידיו, פשוטו כמשמעו, אבל במקום לחוש אל המשימה הוא הולך אחרי משימות שמכתיב לו לבו, מאמין בטעות שיוכל לעמוד בכולן כאחת (או אולי לא ממש מבין את גודל השעה, הבנה שהקורא מבין בחוכמה שלאחר מעשה).

בוריס אקונין מחבר בין סיפור מתח בדוי לרקע היסטורי ולארועים שארעו בפועל. את הטעם המיוחד של הספר מעניקות הדמויות היחודיות שבו, המתוארות ביד אמן, כמו גם ההיבטים היפניים שבהתנהלותו של פנדורין, ועובדת היותו בן אנוש על חולשותיו למרות מעלותיו וכישוריו. הכתיבה של אקונין מפורטת, מלאת חיים, שופעת ידע ומידע, ובחלק גדול מן הזמן שנונה ומצחיקה. סיפור המתח רב תהפוכות, מתקבל על הדעת, ומפתיע עד הרגע האחרון ממש. זהו הספר הארבע-עשר בסדרה, שתחילתה ב"עזאזל", אך ניתן לקרוא אותו כעומד בפני עצמו. יגאל ליברנט העניק לספר תרגום זורם וטבעי.

מהנה מאוד לקריאה ומומלץ בהחלט.

Чёрный город – Борис Акунин

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2012)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

אילזה נולדה באוסטריה ב-1899 כשאמה היתה בת ארבעים ושמונה. "ילדת נס", כך כונתה בחוג המשפחתי. שלושת אחיה ואחותה היו מבוגרים ממנה בשנים רבות, ארבעה אחים אחרים נפטרו בעודם ילדים. אילזה, עיקשת ורבת כשרונות מילדות, היתה אהובה במיוחד על אביה, ובזכות שילוב זה ירשה את הניהול על העסק המשפחתי כשבגרה. גם את חייה האישיים ניהלה כעסק, מחליטה החלטה שכלית מתי להנשא ולמי, אם ומתי ללדת את בתה היחידה. את עתידה ראתה בטיפוח העסק בארץ מולדתה, למרות שליאון, בעלה הרופא, בחר בציונות ובעליה לארץ, גם אם פירוש הדבר היה ניתוק מאשתו ומבתו. ואז הגיעו הנאצים, והתכניות השתנו מכורח הנסיבות. רוב בני משפחתה של אילזה נותרו באוסטריה ואבדו לנצח. היא עצמה, שוב מתוך החלטה קרה של סיכויים מול סיכונים, עלתה עם בתה לפלשתינה שאותה לא אהבה, וחידשה את הזוגיות הרעועה עם ליאון.

פרקי חייה של אילזה לאורך השנים מתוארים לסירוגין עם פרקי הווה, שהם מונולוג של נכדתה, המתעמתת עם אביה אחרי מותו. האב, רופא כליאון, שהיה רוב חייו מנוכר ומרוחק בשל אופיו, ובאחרית ימיו מנותק בשל דמנציה, היה נשוי לבתה של נעמי, ונדמה שלא אהב איש למעט אילזה.

מי שלא קרא מעולם שום ספר על יהדות אירופה הבורגנית, על הההתלבטויות עם עלית הנאצים, ועל קשיי הקליטה בארץ שלא היתה הבחירה הראשונה של המהגרים אליה, ימצא בספר חידוש. מי שכבר מכיר את ההיסטוריה בפריזמת הספרות, ימצא קלישאות וכתיבה תבניתית של דמויות חד מימדיות ותו לא. השיטה של שני סיפורים מסופרים במשולב, גם אם יש חיבור ביניהם, כבר מיצתה את עצמה מזמן, לדעתי, ורק לעתים נדירות יש לה הצדקה. כאן לא. פרקי ההווה לועסים את עצמם עד זרא, חוזרים עוד ועוד על אותן התלונות, ואינם תורמים דבר להבנת הדמויות.

מכיוון שזיהיתי בספר רמזים לדמויות אמיתיות, אני מנחשת שיש בספר סממנים אוטוביוגרפיים. אם ההנחה הזו נכונה, יש בכך הסבר לחזרתיות המרובה, וגם לטיפול הבלתי מעמיק בדמויות, וניתן לתלות זאת בקרבה של הכותבת לכתוב. אם ההנחה שגויה, אין לי הסבר.

קראתי ביקורות חיוביות על הספר. לצערי, לא הצלחתי להסכים אתן.

ידיעות ספרים

2025