תגית: ידיעות ספרים

"ניצב כל הלילות", שהוא מעין ספר המשך של "אל תגע בזמיר", הוא בעצם הנוסח הראשון של הספר הידוע. ג'ין לואיז פינץ', אשה צעירה בשנות העשרים לחייה, מגיעה מניו-יורק לבקר את אביה אטיקוס במייקום שבאלבמה, לבו של הדרום האמריקאי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים. תשעים שנה אחרי הרצחו של לינקולן, ארצות-הברית עדיין מתבוססת בסוגיות של שוויון זכויות לשחורים. בשנה בה מתרחשת עלילת הספר פסק בית המשפט העליון של ארצות-הברית כי יש לבטל את ההפרדה הגזעית בחינוך הציבורי, פסיקה שהסעירה את הרוחות, הן בקרב תומכי ההפרדה, והן בקרב המתנגדים למעורבות הפדרלית במדיניות הממשל של מדינות האיחוד. הספר עמוס בפלשבקים מילדותה של ג'ין לואיז (שכילדה כונתה סקאוט), ומהם לומד מי שלא קרא את "אל תגע בזמיר" על המשפט שניצב במרכז אותו ספר, משפט שבו שימש אטיקוס כסניגורו של טום רובינסון, צעיר שחור שהואשם באונס בחורה לבנה. ג'ין לואיז, שראתה מאז ומתמיד באביה מצפן מוסרי, מזדעזעת כשהיא מגלה שהוא משתתף במפגש של מועצת האזרחים הלבנים, ואינו מוחה כשנישא במפגש נאום גזעני.

אטיקוס שב"אל תגע בזמיר" נחקק בלב הקוראים כדמות מופת, לוחם צדק אמיץ, מגן השחורים. מסיבה זו הופעת "ניצב כל הלילות", המעורר ספקות לגבי שלמות אופיו, עוררה תרעומת (תרעומת שקצת מצחיקה אותי, כי הרי אין המדובר בהשחרת פניה של דמות אמיתית, אלא של דמות בדויה פרי דמיונה של הרפר לי). לדעתי, קריאה דקדקנית ב"אל תגע בזמיר" מגלה שתדמיתו של אטיקוס בעיני הקוראים מושלמת יותר מכפי שהתכוונה הסופרת. אטיקוס לא התנדב לייצג את טום רובינסון – "קיויתי כי חיי יחלפו בלי שאיאלץ לטפל במשפט מסוג זה, אך ג'ון טיילור הצביע עלי ואמר: 'אתה האיש!'"("אל תגע בזמיר", עמ' 90) – והוא לא דחה את המינוי, כי לא יכול היה לנמק את הסירוב לילדיו. משעה שהוטל עליו תפקיד הסניגור, הוא מילא אותו בשלמות, משום שהיה חייל נאמן בשרות החוק והמשפט. סובלנותו ותמיכתו הבלתי מסויגת בחופש הדיבור חלו גם על האנשים שתכננו לבצע לינץ' בטום, וכך אמר אחרי הארוע לסקאוט ולאחיה ג'ם: "איני רוצה כי תשמרו לאנשים הללו טינה בענין זה, ויקרה אשר יקרה" ("אל תגע בזמיר", עמ' 157). כשקוראים כך את הספר הראשון, עמדותיו של אטיקוס בספר השני נראות פחות מפתיעות.

שמו של הספר באנגלית לקוח מישעיהו כ"א, ו': כִּי כֹה אָמַר אֵלַי, אֲדֹנָי: לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה, אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד. הביטוי "לך העמד המצפה" ללא ניקוד הוא קצת סבוך כשם לספר, והבחירה בביטוי קל יותר מאותו פרק, שני פסוקים אחר-כך, נראית לי מוצלחת: וַיִּקְרָא, אַרְיֵה–עַל-מִצְפֶּה אֲדֹנָי, אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם, וְעַל-מִשְׁמַרְתִּי, אָנֹכִי נִצָּב כָּל-הַלֵּילוֹת.

הספר נפתח במאמר מעניין שכתבה ד"ר סוניה וינר אודות הרקע ההיסטורי והתקופתי ואודות הספר. כדאי לקרוא.

אני אוהבת מאוד את "אל תגע בזמיר". קראתי אותו לפני שנים רבות יותר מפעם אחת, ולאחרונה, בשל ההמולה סביב הספר החדש, קראתי אותו שוב, ולא נס ליחו. התלבטתי אם לקרוא את "ניצב כל הלילות", כדי לא לקלקל את הטעם הטוב, ובדיעבד אני שמחה שקראתי. הוא אמנם פחות מגובש ופחות מרגש מקודמו, אבל הוא משקף מציאות מסוימת, מעלה דילמות מעניינות, ומעשיר את חווית ההיכרות עם בני פינץ' ועם תקופתם.

Go Set a Watchman – Harper Lee

עם עובד וידיעות ספרים

2016 (2015, 1957)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

עלילת "קרבן אמצע החורף" מתרחשת בעיצומו של החורף השבדי הקפוא באזור העיר לינשפינג, כמאתים ק"מ דרומית-מערבית לשטוקהולם. גופה עירומה ומרוטשת של גבר שמן מתגלה תלויה על עץ מחוץ לעיר, וצוות אנשי משטרה מופקד על חקירת הרצח. מכיוון שהקרבן היה תמהוני שסבל מהצקות יומיומיות, מוביל אחד מקווי החקירה אל הבריונים שהציקו לו. קו חקירה אחר מתמקד באוהדי הפולקלור הנורדי, המקיימים כמה טקסים עתיקים, מכיוון שהסיטואציה והעיתוי מעלים על הדעת טקס שבו הועלו קורבנות אדם (ומכאן שמו של הספר). תוך כדי חקירה מתבררת ההיסטוריה האלימה של משפחתו של הקרבן, וגם כיוון זה נחקר.

הדמות המרכזית בספר היא מלין פורס, חוקרת משטרה, אם חד-הורית לבת-עשרה. לצדה עובדים חוקרים נוספים, כל אחד עם "תיק" משלו: בת-זוג משותקת, בריאות לקויה, בן למשפחת מהגרים ועוד. הספר מנסה להכיל את חיי כל אחד מהם, יחד עם סיפור החקירה ועם סיפוריהם של הנחקרים. שבדיה שבספר – בדומה לזו שבספרי מתח אחרים מבית היוצר השבדי – היא מקום קודר ואומלל, מקום של ניכור, של פערים חברתיים, של עוני רב, של אלכוהול ושל אלימות, שונה מאוד מתדמית מדינת הרווחה. הספר נוגע בין השאר בבעית המהגרים, בעיקר בהיבט של קליטתם הלא מוצלחת. דומה ששבדיה אפשרה להם להגיע למדינה, אך לא נתנה את הדעת על שילוב מוצלח שלהם ברקמת החיים של תושביה. יש לזכור שהספר נכתב לפני כתשע שנים, הרבה לפני ששאלת המהגרים הפכה קריטית, אולי משום כך הנושא הזה זוכה לטיפול שולי למדי, ואולי הבעיות האחרות שהסופר מעלה קשות יותר.

הנושא המרכזי בספר, בעיני, הוא הורות. מבלי להכנס לפרטים שיחשפו את הסודות שבספר, הורות גרועה היא מרכיב מרכזי בחקירה, ומניע עיקרי של העלילה. ההורים השבדים, על פי הספר, דווקא הנורמטיבים שבהם, עומדים חסרי אונים מול ילדיהם, בלתי מסוגלים לשרטט גבולות ולפקח. הוריהם של הבריונים שהציקו לקרבן מזמן ויתרו על האפשרות להבין את ילדיהם או להשפיע עליהם. מלין החוקרת אינה מצליחה להחליט איך להתנהל מול בתה, ודי מוותרת על מעמדה כאם, לא מסוגלת לומר לא. אחד השוטרים בצוותה מרים ידים בעייפות כבר כשהוא מתמודד מול תינוקו שמסרב לאכול… האם היחידה ששומרת על עמדה של שליטה מול ילדיה היא זקנה מטורפת ונקמנית. אין בספר יצוג למשפחות מאוזנות, אולי במתכוון.

סגנונו של הספר מעצבן למדי. יותר מדי חלקי משפטים קצרים, יותר מדי קפיצות מחשבתיות, מעין זרם תודעה למתחילים. לסגנון הזה יש הצדקה, בעיני, כשהוא נועד ליצור אוירת לחץ, לנסוך מעט היסטריה. לדוגמא, כשמדובר בגופה:

גבר עירום על עץ. תלוי.

ברכה עבור מי שצריך לדאוג למלא ולמכור עמודים של עתון.

אבל גם משהו נוסף.

העיר תתעורר. אין ספק.

אבל למה לנקוט באותה לשון בדיוק בתיאור שגרתי של השקיית עציצים בבית הוריה של מלין?

והיא חוזרת.

כד המים בידה.

עציץ אחר עציץ. בשיטתיות שהיתה זוכה להערכתו של אבא, מנהל העבודה.

והאם ההתלבטות אם להיענות להזמנה לארוחה אצל הוריו של החבר של בתה ראויה לאותה פניקה?

"את יכולה הערב? הם רוצים הערב".

רופאים מכובדים.

הם רוצים.

באותו ערב.

הם לא יודעים שגם לאחרים יש לוח זמנים מלא?

לקח לי יותר ממאה עמודים לפני שהתרגלתי לסגנון, ואחר-כך הצלחתי רוב הזמן להתעלם ממנו. התיאור של חקירת המשטרה מעניין ומשכנע, ולמרות הביקורת של התנהלותן של כמה מהדמויות, אפשר להקשר אליהן. ההתרה די צפויה, והבחירה של הסופר להשאיר תעלומת משנה בלתי פתורה קצת מאכזבת, אבל ככה זה בחיים, לא הכל פתיר.

למרות המגרעות, זהו ספר מתח קצבי, קריא, טוב לסוגו.

Midvinterblod – Mons Kallentoft

ידיעות ספרים

2013 (2007)

תרגום משבדית: רות שפירא

יועז הנדל, המשמש מאז 2012 ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, הקים במסגרת המכון את ארגון זכויות האדם כחולבן. לדבריו השתררה בארץ אנומליה לפיה זכויות האדם הן מונופול של השמאל, והארגון החדש נועד לשנות זאת. מתוך אותה תפיסה נכתב הספר "בארץ לא זרועה": "בצניעות ובענווה הרגשתי שאולי הגיע הזמן להציג את ישראל מנקודת מבט אחרת. מעבר לקווי 67' ולקווי המוסכמות הפוליטיות שהיו נחלת האליטה הישראלית במשך שנים כה רבות".

הכותב גדל באלקנה במשפחה דתית. המעבר של המשפחה לאלקנה שמעבר לקו הירוק נבע ממניעים כלכליים, אך לא התנגש עם תפיסתם הפוליטית. בהיותו תלמיד תיכון הסיר את הכיפה מראשו. בצבא שירת כמפקד פלוגה בשייטת 13, והשתתף במספר מלחמות ומבצעים. ב-2011 מונה לראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה תחת נתניהו, ופרש כחצי שנה אחר-כך משום שלא השלים עם התנהלות לשכת ראש הממשלה בפרשה של הטרדות מיניות (הוא זכה בתואר אביר איכות השלטון בשל חשיפת הפרשה).

בספר, שכותרת המשנה שלו היא "מסע ישראלי", מקדיש הנדל פרק לכל אחד מהנושאים שבמרכז החוויה הישראלית. נמצא שם את מורכבות הנסיונות להגיע להסדר מדיני לצד השד העדתי, האיום האירני, הזרמים ביהדות, חוויות מהשרות הצבאי, רשמים מלשכת ראש הממשלה, יחסי ימין-שמאל ועוד, כשכל אלה שלובים בהתנסויותיו הפרטיות או מבוססים על תחקירי שטח שערך.

יועז הנדל מצטייר כאדם חביב, בעל עקרונות שאינם קיצוניים, קשוב ופתוח, בלתי מתלהם גם נוכח תופעות מקוממות, ובעולמנו הבלתי סובלני זו אמירה לזכותו. הבעיה היא שכתוצאה מכך "בארץ לא זרועה" הוא ספר נחמד, ואני אומרת זאת באכזבה, ולא כמחמאה. מאדם שיושב במקום בו הוא יושב – במכון שמטרתו להציג תכניות יצירתיות וברות יישום לציבור הכללי ולציבור מקבלי ההחלטות – אני מצפה שיעלה על הכתב "תכניות יצירתיות וברות יישום" ולא יסתפק בתיאור מצב. למעט פיסקה אחת, בה הוא מביע את דעתו באשר לצעדים שעל ישראל לנקוט על מנת לקדם את פתרון הסכסוך ביהודה ובשומרון (פרטים בספר ובויקיפדיה), הספר רובו ככולו מסתפק בתיאור המצב הקיים בהתייחס להיסטוריה ולתהליכים שגרמו לו. כשהפרק על האיום האירני, שברובו עוסק בשאלת התקיפה הצבאית כן-או-לא, כולל הצהרות כמו "איראן לא תשמיד את ישראל" או "הפרויקט הציוני לא תלוי בפרויקטים אחרים, דרמטיים ככל שיהיו" – הצהרות שמקומן בנאום יושב ראש הכנסת בטקס המשואות – זה אולי נחמד לקריאה, אבל אי אפשר שלא לשאול: מנין הבטחון? זו משאלת לב או שאתה מסתמך על מידע שלא נכלל בפרק?

אם מעניין אתכם לראות את ישראל על גווניה השונים בעיניו של איש ימין פרגמטי, תמצאו כאן ספר כתוב יפה, מעניין, לא מרגיז איש (למעט מן הסתם קיצונים משני צדי הקשת הפוליטית), ופה ושם גם מחדש. אם תחפצו, כמוני, בספר רעיוני עם הצעות לביצוע, כנראה תתאכזבו.

ידיעות ספרים

2015

לגמרי במקרה קראתי את "כשהקיסר היה אלוהי" ביום השנה ה-74 למתקפת היפנים על פרל הארבור. בעקבות המתקפה הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם השניה, וגורלם של היפנים-אמריקאים קיבל תפנית לרעה. בתוך יומיים נעצרו כ-1,800 בני אדם שמוצאם ממדינות אויב, כשני-שליש מהם היו יפנים. כחודש אחר-כך הוצאו תקנות שהגבילו את תנועתם של כמליון איש, ובעקבותיהן תקנות נוספות שהקפיאו את נכסיהם. במאי 1942 הצטוו כ-112,000 יפנים, תושבי החוף המערבי, להתייצב במרכזי כינוס לשם הרחקתם מ"האזור הצבאי מספר 1", הווה אומר החוף המערבי. המורחקים שהו בשנים הבאות במחנות בתנאים לא תנאים, ורק אחרי המלחמה הותר להם לשוב לבתיהם.

את המשפחה המתוארת בספר פקד אותו הגורל. האב נעצר באחד מלילות דצמבר 1941, ונלקח מביתו כשהוא לבוש בחלוק רחצה ובנעלי בית. ביום המחרת השמידה האם כל סממן יפני מביתה, והורתה לשני ילדיה – בת עשר ובן שבע – להזדהות כסינים. הילדים, ילידי ארה"ב, ששמותיהם אמריקאים ושפתם אנגלית, חשו בשינוי באוירה, בהתרחקות חבריהם. הספר נפתח במאי 1942, כשהאם רואה על לוח מודעות ברחוב את צו הפינוי, שוכחת את הסיבה שבגינה יצאה לרחוב, ושבה על עקבותיה כדי לארוז. לילדים היא מספרת שהם עומדים לצאת לטיול ארוך. לאורך כל הספר לא נודעים לנו שמותיהם של בני המשפחה, וכך הופך הסיפור מפרטי לכזה שכולל את כלל אוכלוסית יוצאי יפן בחוף המערבי.

הפרק הראשון מתואר מנקודת מבטה של האם, והוא עוסק בהכנות לפינוי. הפרק השני מתרחש כולו ברכבת בדרך למחנה קבע, ונקודת המבט בו היא של הילדה. בפרק השלישי מתוארים החיים במחנה, ובמרכזו הילד. פרק החזרה הביתה מסופר בגוף ראשון רבים, ובפרק האחרון ניתנת רשות הדיבור לאב, שהיה בבחינת נפקד כל אותן שנים. לשונו של הספר מינורית, מצומצמת, והבחירה לתאר את ההתרחשויות בעיניהן של שלוש דמויות תמימות יוצרת קונפליקט תמידי בין הרוגע לכאורה כלפי חוץ, לבין הארועים הדרמטיים. הבחירות הסגנוניות האלה מעניקות לספר עוצמה בלתי מתלהמת. רק בפרק האחרון ניתן פורקן לזעם, ועלבונם של גיבורי הספר – אמריקאים שהושפלו ונכלאו ללא משפט רק בשל מוצאם – מקבל ביטוי מילולי:

[…] אני הוא זה שאתה מכנה ג'אפ. אני הוא זה שאתה מכנה ניפ. אני הוא זה שאתה מכנה סדוק. אני הוא זה שאתה מכנה בטן-צהובה. אני הוא זה שאתה מכנה גוק. אני הוא זה שאינך רואה כלל – כולנו נראים אותו דבר. אני הוא זה שאתה רואה בכל מקום – אנחנו משתלטים על השכונה […]

אז קדימה, תכלא אותי. תיקח את הילדים שלי. תיקח את אשתי. תקפיא את הנכסים שלי. תשתלט על היבולים שלי. תעשה חיפוש במשרד שלי. תבזוז את הבית שלי. תבטל את הביטוח שלי. תעמיד את העסקים שלי למכירה פומבית. תבטל את חוזה השכירות שלי. תקצה לי מספר. תודיע לי מה פשעי. נמוך מדי, כהה מדי, מכוער מדי, גאה מדי. תכתוב את זה – עצבני בשיחה, צוחק תמיד בקול רם ברגע הלא מתאים, לא צוחק בכלל – ואני אחתום על הקו המקווקו. הוא בוגדני, ערום, חסר רחמים, אכזרי […]

הערה להוצאה: שני העמודים בפתיחת הספר, המוקדשים למובאות מחמיאות מתוך ביקורות, מיותרים לגמרי. תנו לספר לדבר, לא למבקרים.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על עוד אחד מפניה העגומים של מלחמת העולם השניה.

When the Emperor was Divine – Julie Otsuka

ידיעות ספרים / פן הוצאה לאור

2015 (2002)

תרגום מאנגלית: רחל פן

"באין לי מולדת" הוא סיפור בדוי על רקע מציאות אמיתית עד כאב. המספרת, אסתר וידל, אשה צרפתית צעירה, מתארת את חייה כיהודיה בצרפת ההולכת והופכת אנטישמית. הוריה של אסתר נמלטו ממרוקו בעקבות פוגרום, ונטמעו היטב בצרפת, כמו יהודים רבים אחרים, אך בעשור האחרון חל שינוי. החל מחטיפתו ורציחתו של אילן חלימי ב-2006, דרך רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012 והרצח במעדניה הכשרה בתחילת שנה זו, ועד לאינספור תקריות אנטישמיות – חיי היהודים בצרפת מעוררים אצל אסתר את השאלה מתי יגיע הרגע להסתלק משם.

הסופרת, באמצעות אסתר, מעלה האשמות כבדות כנגד הצרפתים. ניתן להחליק את המציאות ולטעון שהבעיה נובעת מן המהגרים המוסלמים, אבל מה שמעליב את אסתר במיוחד הוא היחס של תושבי צרפת. כך, לדוגמא, היא מתיחסת לזעזוע שאחז בצרפת אחרי הרצח במערכת "שרלי הבדו", ומשווה אותו ליחס לרצח הילדים בטולוז, שאליו התיחסו, לדבריה, כבעיה של היהודים. אין לי את הכלים להעריך עד כמה התחושה שלה מבוססת, אבל בעינה עומדת העובדה שיהודי צרפת חשים נרדפים. אסתר מתארת התנכלויות לילדים בבתי הספר הממלכתיים, שבגללן יש הורים המעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, למרות החשש מהישנות מקרה טולוז. היא מספרת על הפחד להזדהות כיהודים בפומבי, על החשש להביע דעה בעניני ישראל והסכסוך במזרח התיכון. האנטישמיות, המוסווה לעתים כאנטי-ציונות, מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה, והערות על "היהודים העשירים רבי ההשפעה" מושמעות גם בחוגי השלטון. האוירה שהיא מתארת מזכירה למרבה החלחלה ימים רעים אחרים, שמונים שנה לאחור, באותה אירופה, והיא משווה בין היסוסיהם של היהודים באותה תקופה אם להשאר או לעזוב להיסוסיה שלה כיום. על עומק המצוקה תעיד העובדה שמספר העולים לארץ מצרפת עומד כבר שנתיים בסימן עליה של מאות אחוזים, ויהודים רבים עוד יותר מהגרים מצרפת לבריטניה.

ספרותית "באין לי מולדת" הוא ספר חלש. הסופרת מערבבת את חייה האישיים הלא מעניינים של אסתר עם מה שיש לה לומר על מצב היהודים, והעירוב הזה אינו מיטיב עם הספר. גם הכתיבה לא לטעמי, יותר מדי רשימות מכולת ובריחה לצדדים במקום העמקה של ממש. יחד עם זאת התוכן שלו חשוב וראוי לתשומת לב. באותו נושא אני ממליצה מאוד על "הו, אחי בני התמותה" מאת אלבר כהן, שכבר ב-1972 תיאר את תחושותיו על רקע תופעות אנטישמיות בצרפת, וניסה לרדת לפשרה של השנאה.

Alyah – Eliette Abecassis

ידיעות ספרים

2015 (2015)

תרגום מצרפתית: אילן פן

אלישע בן אבויה, תלמיד חכם, חי בארץ ישראל בתקופת הרומאים, במאה הראשונה והשניה לספירה, בן-זמנו של רבי עקיבא. הוא נחשב לאחד מגדולי התנאים, עד שהפך לאפיקורס, וככל הנראה חבר לרומאים כנגד בני עמו. בשל כפירתו במקרא ובתורה שבעל-פה נודה מן החברה היהודית, ובמקומות מסוימים הוא אף אינו מכונה בשמו, אלא בכינוי "אחר". על פי סיפור תלמודי, בן אבויה איבד את אמונתו אחרי שראה ילד נופל אל מותו מצמרת עץ, לשם טיפס במצוות אביו לקיים מצוות שילוח הקן. לכאורה היה הילד אמור לזכות באריכות ימים בשל קיום שתי המצוות – כיבוד אב ושילוח הקן – ומותו הסתמי זעזע את בן אבויה.

מילטון שטיינברג, מי שהצטיין הן בלימודי פילוסופיה, והן בלימודי יהדות, ניצב בפני אותן דילמות שעינו את בן אבויה. בהיותו סטודנט ארגן חוג לימוד לעימות בין שני התחומים, לאחר שהמרצה למתמטיקה וללוגיקה עשה כמיטב יכולתו לערער את אמונתם של תלמידיו היהודים. במרכז הספר "כעלה נידף" העמיד את חיפושו של בן אבויה אחר דרך לוגית להבנת העולם, לאחר שאיבד את היכולת להאמין אמונה עיוורת.

"אם אפשר ליישם בהצלחה את שיטתו של אוקלידס על נושאים שבהם עוסקות הדת, הפילוסופיה ותורת המוסר, ראי אילו תוצאות יהיו לזה: במקום תורות המבוססות על אמונה עיוורת או ניחוש, תהיה למין האנושי שיטת הוכחה שתוכל להעניק לו בטחון שלם. נדע לעד שזו וזו היא האמת על המציאות, שאנחנו מוכרחים להתנהג כך ולא אחרת".

כנגד הגישה הזו הוא שם בפיו של רבי עקיבא את הטיעון בזכות האמונה, ולא בזכות ההגיון, להוות נקודת מוצא להבנת המציאות:

"זה כל מה שאני אומר – שהאמונה היא ההתחלה, שאפשר לבחון אותה באמצעות הנסיון, אבל היא חייבת להתקיים, כי בלעדיה לא יכול להתקיים דבר"

"שטות מוחלטת," זרק אלישע בבוז.

"אפשר היה לצפות," המשיך עקיבא בלהט, "שזה מה שתגיד. לדבר על אמונה עם אדם חסר אמונה זה כמו לתאר את חווית הצבע לעיוור".

חלקו הראשון של הספר הוא גרסתו של שטיינברג לסיפור התלמודי על ארבעה תלמידי חכמים שנכנסו לפרדס, כלומר עסקו בתורת הסוד:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר (תהלים ק"א): דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז): יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה): דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד ב)

על פי הספר, בן אבויה, שהתענה לנוכח התערערות אמונתו, ניסה למצוא ישועה בדיונים מעמיקים עם חבריו על אמיתות המקרא, על האמונה באל שככל הנראה אינו טוב ומיטיב, ועל תקפותן של שיטות לוגיות מבית מדרשם של היוונים. בן עזאי ובן זומא לא עמדו בעולו של הדיון, ורק רבי עקיבא יצא ממנו בשלום. בן אבויה, על פי הספר, חש כמי שעולמו נחרב:

"אבל אם נשלול את הנסים, מהי מהימנותו של מקרא שרשם אותם כעובדות? ואם מתערערת סמכותו של המקרא, הרי אין שום בסיס מוצק לתורה שבעל פה הנשענת עליו".

[…]

"הכל הידרדר כמו מפולת: חלוק אבן זז ממקומו; האדמה שמאחוריו מידרדרת. סלע מתגלגל. שיח מתאמץ להאחז בשורשיו ונכנע, והמדרון כולו מחליק בתנועה רועמת והרסנית…"

בחלקו השני של הספר, בן אבויה שנודה והוחרם, עובר לאנטיוכיה, העיר השלישית בגודלה באימפריה הרומית (אחרי רומא ואלכסנדריה). כאן הוא שוקע בלימוד שיטתי של כל מה שיכול לסייע לו בחיפושו אחר הדרך הלוגית להבין את העולם. הוא לומד יוונית, מתמטיקה, ספרות, פילוסופיה ועוד. יתכן שהיה נשכח, או אולי הופך לפילוסוף ידוע, אך הגורל הועיד לו תפקיד אכזרי. הוא נקרא לירושלים לסייע לרומאים בעצותיו, המבוססות על היכרותו עם מנהיגי היהודים, כדי להכניע את מרד בר-כוכבא. על פי הספר, מכיוון שהאמין בכוחה של האימפריה להעניק חירות מחשבתית לתושביה לאורך שנים, ומכיוון שלא האמין בהמשך קיומו של העם היהודי, בחר לתמוך ברומא ולבגוד בעמו.

"אדם יהיה מאושר אם יש לו שלושה דברים – האנשים שהוא אוהב והם אוהבים אותו, בטחון בערכה ובהמשך דרכה של הקבוצה שהוא חלק ממנה, והדבר האחרון, אמת שעל פיה יוכל לארגן את קיומו".

שטיינברג אינו מתיימר להציג תשובות לשאלות שעולות בספר, ולגיבורו הטרגי הוא אינו מעניק שלוות נפש. בן אבויה מגיע למסקנה ששיטתו של אוקלידס, שעליה התבסס, מושתתת גם היא על אמונה, שאצל אוקלידס היא באה לידי ביטוי במערכת של אקסיומות. מכיוון שהוא שואף להתבסס על הגיון בלבד, השיטה שהיתה נר לרגליו כבר אינה יכולה לשמש אותו. ועם זאת הוא אינו מסוגל לחזור לאמונת נעוריו:

"זו הסתירה המופלאה והבלתי-נסבלת של חיי: שיצאתי לחפש את מה שהיה לי מראש – אמונה שתעניק לימי כבוד ומשמעות, דפוס התנהגות שבאמצעותו יכול אדם לבטא, בבהירות, את מסירותו לחבריו. במובן מסוים היה זה מסע ארוך ומפרך במעגל, שבסופו חזרתי לנקודת המוצא. ואף על פי כן אסור לי להכנס. כי אלה שחיים שם מתעקשים, לפחות בדורנו, על קבלה מוחלטת, ללא סייג, של הדת שנגלתה להם – ואני איני מסוגל להפקיד את חירות דעתי לשום סמכות. חופש המחשבה, בני, הוא יין משכר. הוא לא הצליח לחזק את ליבי, אך משלגמתי ממנו, לעולם לא אוכל להסתפק במשקה יוקד פחות". 

הספר נפתח במבוא מאת דב אלבוים ובהקדמה מאת דוד גולינקין, שניהם מאירי עיניים, וכדאי מאוד לקרוא אותם כרקע לספר. הסופר עצמו מפרט בפרק המסיים מהם המקורות שהסתמך עליהם, ואיפה הרשה לעצמו חירות ספרותית. בעיני זהו פרק חיוני והכרחי בכל ספר מבוסס היסטוריה.

כמה גורמים חברו יחד לעשות את הספר הזה מרתק. ארץ ישראל של אותם ימים מתוארת בחיות, כאילו היה הסופר נוכח במקום. הדמויות התלמודיות לובשות עור וגידים, ויוצאות מן היובש העיוני אל נוכחות אנושית משכנעת. על הסיפור שורה אוירה של חמלה ושל הבנה, וניכר ענין אמיתי של הסופר בתכנים שהוא מעלה. ואולי יותר מהכל, העדכניות של הנושאים שבן אבויה התלבט בהם לפני אלפיים שנה היא שמעניקה לקורא חווית קריאה מעוררת.

As a Driven Leaf – Milton Steinberg

ידיעות ספרים

2015 (1939)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

מדי פעם, כשצומח סופר יהודי לא ישראלי חדש, הטקסט שעל כריכת הספר ממהר להכתיר אותו כפיליפ רות / יצחק בשביס-זינגר / שלום-עליכם חדש, או לפחות כסופר מאותו קליבר. לפעמים יש אמת או שמץ של אמת בהצהרה: כך נתן אנגלנדר ב"המשרד למקרים מיוחדים" המעולה וגם ב"גלגול בפארק אווניו" (אבל לגמרי לא ב"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק"), כך שלום אוסלנדר, שהוא קול יחודי בפני עצמו, כפי שהודגם בהצלחה ב"תקווה (טרגדיה)" וב"מחבואים עם אלוהים". אבל במרבית המקרים מדובר בהכתרה נמהרת לצרכי קידום מכירות, וכך גם במקרה שלפנינו.

רונדלו ורובל הוא סופר ברזילאי יהודי, שבחר למקם את עלילת ספרו בשנות ה-30 בברזיל. גיבור הספר, מקס קוטנר, נמנה עם יהודי אירופה שהצליחו להמלט מאימת הנאציזם והאנטישמיות הגואה, ומצאו מקלט בריו דה ז'נירו. בהשוואה לאירופה ברזיל היתה גן-עדן, אך גם בה שלט דיקטטור, וזכויות הפרט נרמסו. מקס, שרצה להתפרנס בשקט כסנדלר, גויס בעל כורחו לסייע למשטרה, כשנדרש לתרגם מכתבים פרטיים שנכתבו ביידיש. סירוב לא היה אופציה, בעיקר מחשש שיגורש חזרה לארץ מוצאו. סיוע למשטרה היה סוד מביש, שמקס נאלץ לשמור לעצמו פן יוודע לקהילתו, ומאותו רגע ואילך חייו הפכו למסכת של שקרים והסתרות. בין שאר המכתבים שתרגם, היתה גם התכתבות סדירה בין אשה בשם חנה לאחותה גיטה שבארגנטינה, ומקס מצא עצמו מתאהב בדמות שעלתה מן המכתבים.

הספר הולך קדימה ואחורה בזמן, מתאר ארועים כמו הפוגרומים באירופה, עוסק בפרשת "צבי מגדל", מתאר נסיון נאצי להקים בסיס בברזיל, ונוגע מעט בפוליטיקה הברזילאית ובתמונות משולי הקהילה היהודית. יש לו פוטנציאל לעסוק בשאלות מהותיות, כמו נאמנות, בגידה, אהבה, הישרדות, אבל הוא מתפזר ולא מעמיק. החיבור בין כמה רעיונות טובים לכמה פסקאות כתובות יפה ולהיסטוריה מעניינת, אינו מספק חווית קריאה משמעותית, כי נעדרים ממנו עומק וטיפול משמעותי בעל אמירה ברורה בנושאים שהוא מעלה. הוא כן מעביר יפה את אווירת אי-הוודאות ואי-האמון שהיו מן הסתם נחלת הפליטים, אלה שנעקרו ממולדתם ונאבקו לבנות חיים חדשים.

הפרק אחרון מסופר בגוף ראשון מפיו של הסופר, שלכאורה ראיין את מקס לצורך כתיבת הספר. הפרק הזה בולט בעיני לטובה מבחינת העניין והקוהרנטיות שלו. הוא מחבר בצורה מוצלחת את הנושאים השונים שהעלה בספר, ומספר על הגורמים שהניעו אותו לכתיבה. ובכלל לא משנה אם זהו פרק המתאר תהליך אמיתי, או שגם הסופר המדבר בו בדוי.

בשורה התחתונה: ספר עם פוטנציאל ממומש חלקית

Traduzindo Hannah – Ronaldo Wrobel

ידיעות ספרים

2015 (2010)

תרגום מפורטוגזית: דליה להב-דורסט

הספר מתרחש בקבוצת כפרים בניגריה במחצית המאה ה-19, טרם הגעת הבריטים. אוקונקוו הוא אחד מנכבדי תשעת הכפרים של שבט אומואופיה. בצעירותו זכה לתהילה כשניצח מתאבק ידוע, וכשבגר הפך לבעל משפחה – שלוש נשים וכמה ילדים – ולחקלאי מצליח. חלקו הראשון של הספר מתאר אפיזודות מחייו ומחיי חבריו: חיי המשפחה הפוליגמית, הפעילויות השונות בהתאם לעונות השנה ולמזג האויר – שתילה וזריעה, טיפוח השתילים, אסיף, עבודות בניה ותחזוקה, היחסים בין המינים – הגברים השליטים והנשים המשרתות אותם, החגים והאמונות – אל ראשי אחד, ואלילים רבים הפועלים מטעמו. החיים אינם קלים ואינם מושלמים, אך מערכת מובנית ומקובלת של מנהגים וחוקים שומרת על המסגרת. לפעמים המסגרת אכזרית – תאומים אינם מורשים להשאר בחיים, לפעמים היא חומלת. נדמה כי החיים על פי המסורת ימשיכו להתנהל כך לנצח.

חייו של אוקונקוו קורסים כשהוא הורג בשוגג אחד מאנשי הכפר במהלך חגיגה. העונש על הריגה בשוגג הנו גלות למשך שבע שנים. אוקונקוו, שקיווה לשפר את מעמדו ולזכות בתוארי כבוד, נאלץ לעזוב, ואתו נשותיו וילדיו. במשך שבע שנים הם חיים בכפרה של אמו של אוקונוו, אמנם ברווחה כלכלית שנובעת מעבודה קשה, אבל תוך געגועים לבית שעזבו.

במקביל לקריסה הפרטית של אוקונקוו גם החיים בכפרי אומואופיה עוברים שינוי ומשבר. לראשונה מגיע לאזור האדם הלבן. אחד הכפרים נמחה מיד מעל פני האדמה כפעולת תגמול על הריגתו של הלבן הראשון שהגיע לשם. הבריטים משליטים באזור את חוקיהם, המסיונרים פועלים להמרת דתם של התושבים, וכולם רואים באנשי השבט חבורת ברברים נחותים שיש להצילם או להכניעם. שילוב של פחד ושל תקווה מפורר את המסגרת השבטית, והסוף הטרגי בלתי נמנע.

צ'ינואה אצ'בה, המכונה לעתים "אבי הספרות האפריקאית המודרנית", מיטיב לתאר את חיי השבט ואת השבר שפורר אותם. בלשון פשוטה הוא מעביר את התמימות של השבט החי בנחת על אדמתו, ואת הזעם והתסכול כשכל המסורות נרמסות והפחד והנהיה אחרי החדש מחליפים אותן. על פי אחרית הדבר מאירת העיניים מאת פרופ' גליה צבר, יחודו של אצ'בה בראשוניות שלו: הספרות שנכתבה לפניו התיחסה לאפריקה כנטולת היסטוריה משמעותית טרם הגעת האירופאים, והבעת ביקורת אודות הקולוניאליזם היתה סיבה לענישה ולסתימת פיות.

זהו תרגום שני של הספר. הראשון ראה אור ב-1965 בהוצאת עם עובד תחת השם "מפולת באומואופיה" בתרגומה של מרים זליקסון.

מומלץ

Things Fall Apart – Chinua Achbe

 ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2015 (1958)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

אחרי כ-100 עמודים כשל כוחי. סאגות משפחתיות על חיי היהודים באירופה לפני החורבן שהביאה השואה מושכות אותי, ולכן התעניינתי ב"רחובות של אתמול", והתחלתי לקרוא אותו לפני ספרים אחרים שממתינים לתורם. הלהיטות התפוגגה מהר. זה לא רק הסגנון הבלתי מלוטש, אלא בעיקר חוסר עומק וחוסר משמעות. הדמויות מתנהלות להן מסצנה לסצנה ללא רצף תוכני שיסביר למה דווקא סצנות אלה נבחרו, כולן מקובעות בתוך סטראוטיפים, ואין שום משמעות להתרחשויות מעבר לתיאור של סתמי של דברים שקרו בתוך המשפחה ובסביבתה, כשהקישור לארועים חיצוניים שטחי, מה שהופך את העלילה כולה למשעממת. משום שאין זה ממנהגי לכתוב סקירה מבלי שקראתי עד הסוף, התעקשתי להמשיך. אבל אחרי כ-60 עמודים נוספים העינוי גבר על החובה, ונטשתי.

על הכריכה נכתב המשפט היומרני "לא אחת השוותה אותו הביקורת ל"בית בודנברוק" ול"חלף עם הרוח"." קשה לי להאמין שמישהו שקרא את שני הספרים הללו מצא איזשהו מכנה משותף ביניהם לבין "רחובות של אתמול", למעט היותם עבי כרס. אולי נשמט המשך המשפט הנ"ל: "… וההשוואה היתה לגמרי לרעת הספר". על הכריכה נכתבו סופרלטיבים נוספים ללא קבלות: "פרוזה עשירה… דמויות מרתקות… מארג רחב-יריעה של חיים שלמים על כל מורכבותם". לא מצאתי דבר מאלה בין הדפים. צר לי, אבל אין לי שום דבר חיובי לומר על הספר.

אם מעניינים אתכם חיי היהודים בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, "בני אופרמן" המופתי הוא בעיני הבחירה הראשונה. סיפורים על משפחות שהיו ואינן תמצאו בין דפי "הארנבת עם עיני הענבר" ו"חדר הזכוכית", שניהם מצוינים. ויש עוד. כל-כך הרבה ספרים טובים לבחור מביניהם, ו"רחובות של אתמול" אינו נמנה עימם.

Yesterday’s Streets – Silvia Tennenbaum

ידיעות ספרים

2015 (1981)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

הספר נפתח במבוא קצר, שבו מספר מישהו לא ידוע על מותו של דודו. הדוד היה מסוכסך עם אביו של המספר, וככל הנראה טבע בעת שניסה להציל מישהי מטביעה, עוד בטרם הזדמן למספר להפגש עם הדוד, והמספר סקרן לדעת מה באמת עלה בגורלו. אחרי המבוא הזה מובא סיפורו של הדוד, והוא נפתח בפגישת הדוד עם אביו המתכנן להתאבד, ולפני שיבצע את תכניתו האב מספר לבנו שאביו שלו (כלומר סבו של הדוד) ככל הנראה נרצח, או אולי לא. הנכד של הסב הנעלם (כלומר דודו של המספר במבוא), עובר לגור בעיירה בה התגורר הסב, ומבקש לברר מה באמת קרה שם. קצת מבלבל? כך זה גם בספר, בעיקר בתחילה, וכנראה מתוך כוונה, כי הדמויות השונות, גם אם לא הכירו אלה את אלה, כרוכות ושלובות יחדיו, ונקודות ההשקה והחפיפה בין מאורעות עבר ועתיד הן מוטיב מרכזי בספר.

הבלבול הוא מוטיב משמעותי נוסף: תושבי העיירה מבולבלים כשהנכד מופיע, שכן הוא דומה דמיון מפתיע לסב, והטינה שחשו כלפי הסב מועברת לנכד ומתורגמת לאלימות. גם לדוד יש בלבול פרטי משלו: הוא לוקה בפרוסופגנוזיה, חוסר יכולת לזכור פנים. משום מה לדוד אין שם בספר – הוא מוזכר רק כ"הוא" – כך שלפעמים קשה לדעת על מי המשפט מדבר. ה"הוא" הזה הוא אחת הסיבות לכך שלא אהבתי את הספר.

אם בתחילה נוצר רושם שלפנינו מסע שורשים, במהרה הרושם הזה טובע ביומיום המפורט בדקדקנות, יומיום לא ממש מעניין. בכל פעם שחלה התקדמות כלשהי בציר העלילה המרכזי – כלומר מתגלה עוד רבע פרט אודות הסב – הסיפור חוזר לדשדש בכל רגע בחייו של "הוא". אפשר לפתוח את הספר בכל מקום שהוא, ולמצוא משפט יפה, קטע מתואר בכשרון, כך שהבעיה היא לא בכשרון הכתיבה. הבעיה היא בכתיבת יתר. מכיוון שעל הכריכה צוין ש"זקן ספוג דם" זכה בפרס סאו פאולו לספר השנה 2013, אני תוהה אם יש בספר משהו שמדבר מאוד אל הקורא הברזילאי, כפוף להנחה שהפרס אכן מייצג איכות. אם כן, האיכות הזו  לא מצליחה להפוך גלובלית, ומבחינת הקורא הישראלי (או לפחות הקוראת כותבת שורות אלה) זהו פספוס.

הספר מסתיים עם ההודעה על הריונה של אמו של המספר מן המבוא, כלומר אחיינו של הדוד גיבור הספר. אני מניחה שהרעיון היה לקשור את ההתחלה עם הסיום, אבל לטעמי בנית הארועים בעמודים האחרונים כך שיביאו להודעה הזו די מאולצת.

בשורה התחתונה: מייגע

Barba Ensopada de Sangue – Daniel Galera

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מפורטוגזית: דלית להב דורסט