תגית: ידיעות ספרים

הספר נפתח בחתונה. לילי ונתן, החתן והכלה, יושבים בחדר היחוד. רק לפני מספר ימים נפגשו לראשונה. לילי היתה אמורה להנשא לסול, אחיו של נתן, בנישואי תועלת שסוכמו בהתכתבות, מבלי שהשניים הכירו קודם. כשלילי הגיעה מפלשתינה לקנדה, סול העיף בה מבט אחד וחזר בו מהסכמתו. נתן, לעומתו, ראה מתחת לחזות האפורה והעייפה של האשה, והציע לשאתה. אנו לומדים בשלב מוקדם זה שלילי אינה מי שהיא מתיימרת להיות, ששאלה את השם ואת הביוגרפיה של אשה אחרת. שתי אורחות בלתי קרואות, שהגיעו לחתונה לאחר ששמעו את שמה של הכלה, יודעות שמדובר בתרמית: אחת מהן היא בת-דודתה של לילי האמיתית. למרות התיאור הטלנובלי הזה, "הכלה המתחזה" אינו אופרת-סבון קלישאית. זהו ספר אמין, עצוב ונוגע מאוד ללב.

לילי המתחזה עברה כנערה את מלחמת העולם השניה כשהיא נמלטת על נפשה. בשלהי המלחמה, כשהיה ברור שברית המועצות תשתלט על פולין, עסקה בהברחת יהודים הרחק מזרועות הקומוניזם. בשלב מסוים, בנסיבות שתתבררנה לקראת סיומו של הספר, נטלה את זהותה של אשה שמתה. גלגוליה הביאו אותה, כאמור, לפלשתינה ומשם לקנדה. לילי רדופת אשמה ופחד, נוצרת את סודותיה מפני האנשים שהיא אוהבת, חוששת מחשיפה. מספר חודשים לאחר שנולדת בתה רות, היא יוצאת מהבית, לכאורה כדי לקנות חלב, ואינה שבה. מדי כמה שנים מקבלת רות חבילה קטנה, המכילה אבן נאה ופתק המתאר היכן נמצאה. זהו הקשר היחיד שנותר בינה ובין אמה.

לא ארחיב עוד בנפתולי העלילה. אציין רק שני היבטים של הספר שהרשימו אותי. ההיבט האחד הוא תיאור מגוון הדמויות. מדובר בדור השואה, אנשים שרובם לא חוו את האימה על בשרם, אך איבדו משפחה וחברים. כולם שרוטים ברמה זו או אחרת, נושאים פחדים, לפעמים סודות, אינם מרבים לדון בעבר, ומתמרנים ללא הרף ביחסים ביניהם, כדי לא לפגוע, לא לעורר שדים. מדובר גם בדור השני, אנשים שצמחו בצל הטראומות של הוריהם, עדיין מסוגרים בתוך הקהילה, אך פתוחים אל החברה הקנדית. אף אחד אינו בדיוק מי שהוא מצטייר בפתח הדברים. סול, שנהג בגסות כשהפר את ההסכם עם לילי, הוא אדם אכפתי, מודה בטעויות, אוהב. אידה, בת-דודתה של לילי, שרוטנת בחתונה כמכשפה זוממת רע, הופכת לידידה קרובה. האנשים בספר הם טובים ביסודו של דבר, טועים לפרקים אך מלאי כוונות טובות. ההיבט השני הוא טון הסיפור, והיכולת לא לגלוש לפאתוס. גם בקטעים המרגשים ביותר, המספרת אינה נסחפת לתיאורים מתלהמים, וגיבוריה משלבים רגש עמוק עם תפיסת עולם לוגית ואכפתית.

פה ושם יש טיפול לא מושלם בפרטים, אבל הסך-הכל מאוד מגובש ומשכנע, ואני ממליצה על הספר.

בשולי הספר: לפני מספר ימים קראתי את "אוקטובר שלי", שעסק בין השאר ביחסים בארועי שלהי שנות ה-60 במונטראול. שני הספרים השתלבו לי בפיסקה הבאה, שעל רקע הספר הקודם יכולתי כעת להבין במלואה: "כמו דוברי אנגלית רבים בני דורנו שקלנו לעבור לטורונטו. לבסוף החלטנו לשפר במקום זה את הצרפתית שלנו ולנצל לטובתנו את ירידת מחירי הנדל"ן בגלל בריחת האנגלים מן העיר".

The Imposter Bride – Nancy Richler

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

"פעמון בקיונג'ו" מתרחש ב-1969. ג'וזף סניידר, עתונאי יהודי-אמריקאי ידוע, עולה על מטוס בדרכו מאתונה לניו-יורק. לרוע מזלו, כפי שיסתבר בדיעבד, הוא משודרג למחלקה הראשונה. המטוס נחטף על ידי אנשי ארגון "שמים פתוחים", שיזוהו מאוחר יותר כאנשי פת"ח. במשך מספר ימים המטוס נע ונד בין שדות תעופה, שבהם מתאפשר לחוטפים לתדלק בלבד, אך לא להאריך את שהותם מעבר לזה, עד שמדינה קטנה באמריקה הדרומית מתירה למטוס לנחות. מרבית הנוסעים משוחררים, למעט תשעה: הקברניט ושמונה שיושבי המחלקה הראשונה, שזוהו על ידי החוטפים כיהודים, אחד מהם – איש עסקים גרמני, חייל ורמאכט לשעבר – בטעות. ג'וזף סניידר נמנה בני הערובה, הנכלאים במבצר עזוב על אי נידח באוקינוס. האנשים, בחברתם הוא עתיד להעביר מאה ושבעה ימים, הם, כאמור, הקברניט והגרמני, ואיתם רב אמריקאי אורתודוכסי, ניצול שואה חולה סרטן סופני, ניצול שואה נוסף שבחר לחזור לגור בגרמניה, היסטוריון בעל שם, רופא, ושחקן קולנוע שאינו יהודי, ומן הסתם נבחר להימנות עם הקבוצה בשל פרסומו.

עשרים ושש שנים אחרי אותה פרשה יושב סניידר לכתוב את זכרונותיו. אחד מעמיתיו לשבי כתב ספר זכרונות מיד אחרי השחרור, לאקרנים עלה סרט אודות החטיפה, ובו הוצגו החטופים כגיבורים, שכן בשלב מסוים מרדו וניסו להחלץ תוך השתלטות על חוטפיהם, אחדים מן הניצולים הרבו להתראיין. סניידר, שבמהלך תקופת השבי כתב יומן, בחר לשמור על שתיקה. במהלך השנים שחלפו נצר בלבו סודות שלא רצה לחלוק עם איש, וכפי שהוא כותב "רק עתה, אחרי עשרים ושש שנים, מצאתי בי את מנוחת- הנפש המאפשרת לי לדון בארועי הימים ההם ברוח הנכונה". מות אשתו היווה זרז לכתיבה, כך גם מפגש שאורגן בינו לבין אחד החוטפים, שהפך לבכיר בארגונים הפלשתינאים.

זה אינו ספר מתח על חטיפה ועל התקוממות, למרות שאצל הקורא – גם אם הוא יודע מראש בקווים כללים על גורל החטופים – נוצרת סקרנות לגבי השתלשלות הענינים. זה אינו ספר פוליטי על יחסי יהודים-ערבים, למרות שהנושא נוכח בו. הספר הוא מארג מרשים של שאלות מצפוניות, של התבוננות חדה ודקדקנית בנפשות המשתתפים, של השרדות נפשית, של התחבטות בנושאי מוסר ואמונה. מתוך תיאור הדינמיקה שבין אנשים, שמצאו עצמם חולקים בעל כורחם מרחב וגורל, נתן שחם מאפשר מגוון של התנהלויות ושל אמונות, איש איש עם מטענו ועם איתנותו הנפשית. הוא מיטיב לתאר בדקות ובעדינות, באמצעות המבט הכן המתבונן פנימה של סניידר, את שעובר על אדם במצבי קיצון. לרגשותיהם המתחלפים של השבויים, הנתונים כל העת תחת אימת המוות, וחווים טלטלות ביחסיהם עם שוביהם, ניתן בספר ביטוי רב עוצמה, אך עיקר כוחו ברעיונותיו, במה שהרגשות האלה מחוללים בנפשם.

שמו של הספר ניתן לו על שם פעמון עתיק ב- Gyeongju שבדרום-קוריאה, Bell of King Seongdeok. הפעמון מכונה גם Emile Bell, בשל האגדה אודות יציקתו. על פי האגדה, כדי להפיק מן הפעמון צליל מושלם, הושלך תינוק אל המתכת בשלבי התכתה. התינוק צעק Emile, הנשמע כמו אמא'לה, וזהו אכן פירושו בשפת Silla, וזעקתו הצלולה מהדהדת כשמכים בפעמון. יש גרסאות אחרות להסבר שמו של הפעמון, אך זו הגרסה הנפוצה, ונתן שחם בחר בה כפתיח לספר.

הספר המרשים הזה חמק איכשהו מן התודעה. למעט שני מאמרים, שנכתבו סמוך לצאתו לאור לפני למעלה מעשור, לא מצאתי כל התיחסות. אם הסקירה שלי אינה משכנעת, אני ממליצה על קריאת מאמריהם של אריאנה מלמד ושל מולי פלג, שמביעים ברהיטות רבה את מה שחשתי כלפי הספר.

"פעמון בקיונג'ו" הוא ספר חכם, מעורר מחשבות רבות, ומאוד מומלץ.

ידיעות ספרים

2005

הילל רוט, מוזיקאי כושל, מתייסר בניתוחים חוזרים ונשנים של נישואיו שכשלו לאליס, מוזיקאית מצליחה. באחת מהתובנות הבודדות המוצלחות בספר הוא מתאר כיצד התמודד עם הפער בין הקריירות: החלטתי שאליס סובלת ואני נהנה. שהיא משועבדת ואני משוחרר. שהיא נושמת את האויר המעופש של ההצלחה, ואני נושם את האויר הטרי של הכשלון. במקביל לחיבוטי הנפש סביב אליס הוא מנסה ליצור קשר עם בנו מחוץ לנישואין, רועי בן השבע, שחי עם אמו ענת בחווה להצלת קנגורו סמוך לאדלאיד באוסטרליה.

הילל הוא הורה כושל. הוא ואליס גידלו את בתם היחידה צליל בבית עמוס מריבות. בבגרותה החליטה הבת, לאור הדוגמא שקיבלה, שאין לה רצון למצוא אהבה, והתמסרה ליוגה. עם הבן רועי קיים הילל קשר קלוש בלבד, מכיוון שלא רצה בו כלל, וגם הקשר הזה נותק כליל כשרועי הגיע לגיל ארבע, ועבר עם אמו לאוסטרליה. הספר נפתח עם נסיעתו של הילל אל בנו, ממניעים לא מובנים. הילד, כך מתגלה, הוא קפריזי, תזזיתי, מתנועע בפראות בין מצבי רוח, והילל מתקשה להתמודד אתו. בשל התנסויותיו הוא קובע כי לאור העדויות המצטברות, נדמה לי שלא יהיה מופרך להסיק שההורות האנושית היא מכה אנושה…

הייתי קרובה לנטוש כבר בשלב מוקדם, כשהבנתי שהספר מדשדש, ורמת האכפתיות שלי כלפי הילל שאפה לאפס, אבל כדי לכתוב סקירה מנומקת ניסיתי למשוך עוד. בעמוד 200 נשברתי, בעיקר משום סתירה פנימית בתוך הטקסט. אם להשתמש בלשונו של הסופר, הספר הוא רצף של חשבונות נפש שלא מוליך לשום מקום. שוב ושוב מאותו דבר, חיבוטי נפש מיותרים, נעים במעגלים, אינם מוליכים לשום מסקנה, והתובנות, אם ישנן, הן לא חכמות בלשון המעטה. בקצרה, הרגשתי שלא ארוויח ממנו דבר.

למגרעות שלמעלה יש להוסיף את חוסר היכולת של הסופר להמנע מהטפות. נושא ההטפה הראשי הוא היחס לבעלי חיים, שואת בעלי החיים כלשונו. העלילה נתקעת לטובת עמודים שלמים של עיסוק בנושא זה, יותר מפעם אחת. נושא שני הוא ישראל כ"אימפריה שיצאה מדעתה", כשלצורך העצמת דעתו על היחס הישראלי כלפי הפליטים הערבים, שכולו לדבריו תוקפנות וקורבנוּת, הוא משווה אותו ליחסם של הפולנים כלפי ניצולי השואה, שהוא יחס של אשמה מהולה בהתנצלות. אין כמו הכללות מצוצות מן האצבע.

בספרו של אהרן מגד, "עשהאל", יש קטע שאני מאוד אוהבת שנפתח ב"מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב", ובהמשכו הסופר קושר בין צלילה של המלה למשמעויותיה, כמו, לדוגמא: "לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו". חייכתי כשמצאתי משחקי מלים כאלה גם אצל הבן: "איך לא ייתפס לך הגב נוכח ודאות כזאת? גב, תפקידו להגיב", וגם "למה קוראים למרפסת מרפסת?… כי היא מתרפסת לפני השמש, כדי שלא תשקע".

בשורה התחתונה: לא לטעמי.

ידיעות ספרים

2016

"התנ"ך של אמא" מספר על משפחה בישראל של שנות ה-60 ואילך. האב ניצול שואה רדוף פחדים, האם רקדנית לשעבר, נאבקת על שלמות משפחתה, הכוללת גם בת – המספרת – ובן. התנ"ך המוזכר בשם הספר הוא מערכת הקודים והאמונות והעקרונות של האם, שכמו כל משפחתה היא אתאיסטית וקומוניסטית. קו העלילה העיקרי בסיפור הוא החיפוש המקוטע אחרי הבן, חיים, שבגיל צעיר ירד מהפסים, התקרב לדת והתרחק מביתו, ואחותו לומדת לדעת כי גם בעולמו החדש בחוגים החרדיים הוא נחשב למשוגענע. המתעניינים ברכילות שמאחורי הקלעים יוכלו ללמוד על הקוים הביוגרפים שנשזרו בעלילה באמצעות הראיון שבקישור.

בנוסף לסיפורו של חיים, ושל חיפושיה של אחותו נעמי אחריו, הסופרת מתיחסת לארועים רבים בקורות המשפחה, בין השאר לרומן עם צעיר ערבי, לנישואיה הקורסים, להיסטוריה הזוגית של הוריה, ועוד. בנוסף היא מפנה מקום לסיפורים שוליים שמשתלבים בחייה, כמו הרומן של חברתה הנשואה עם גבר נשוי, סיפורה של המורה לפסנתר, דמויות מימי בית הספר, עבודתה כמעצבת וילונות, ועוד ועוד. העוד ועוד הזה הוא החולשה של הספר. לא יכולתי שלא לחשוב על הקטע הבא מתוך "מר מ' היקר" שקראתי לאחרונה, ובו שאלה ותשובה מתוך ראיון עם הסופר גיבור הספר:

אבל גם במציאות אנחנו מתמודדים עם כמה קווי עלילה. למה סופרים תמיד כל כך פוחדים מזה?

כי מרומן אתה דורש בכל זאת צורה מסוימת של סדר, של מציאות יותר קומפקטית וברורה. המציאות האמיתית לא מתחשבת בקומפקטיות הזאת. הסופר צריך להקטין את המציאות הזאת.

האם כל סיפורי המשנה השוליים כרוכים בחייה של נעמי? כן. האם הם מתקשרים איכשהו לעלילה המרכזית? ברובם כן. האם הם הכרחיים לעלילה? לא בפירוט שכזה. נכון, המציאות  מורכבת ממאות התרשמויות בו זמנית. נכון, בכל רגע מתרחשים ארועים רבים שסופם להשפיע עלינו. לא נכון לנסות לדחוס את כולם לספר. צריך להתמקד בקו עלילה מרכזי אחד, אולי בשניים, ולקצץ בשוליים. הריבוי והפיזור פשוט מייגעים.

כנראה בגלל הפרטים הצדדיים המרובים, לקח יותר מדי זמן עד שהתבהרה תמונת היחסים בבית. האם אפשר להאמין שחיים התנתק מהמשפחה כי לקחו ממנו את הכלב, או כי אביו היכה אותו אחרי שהרס את שולחן הסדר? ההסבר העמוק יותר מגיע רק בעמוד 115, הרבה אחרי שהקורא הבלתי סבלני מתיאש. כך אומרת האם (השגיאות המכוונות במקור): "אני היבנתי שאבא היה מפחד להרזיק אותו על הידיים, אפילו לגעת בו, אולי מרוב פחד שחיים יפול ממנו ויעזוב אותו כמו עקיבא [אחיו של האב שמת בתקופת מלחמת העולם], ואולי כל הזמן כעס עליו בגלל זה, לא יודעת, ככה התחלתי לחשוב פתאם… בשביל חיים לא היה לו כוח".

בנוסף לעודף הפרטים, גם הסגנון מבלבל. כשהסופרת כותבת בפשטות, הסגנון ברור וזורם. הבעיה היא בפרצי יצירתיות ופיוטיות בלתי נחוצים: "זלגו אל תוך ראשי, ומשם אל ארובות עיני, תמונות", "פוערת את 'שער למתחיל'", ועוד צירופים שכאלה, נראו לי מודבקים לטקסט במלאכותיות. שמחתי להווכח שבערך אחרי כשליש מהספר הם הפכו נדירים יותר.  

התחברתי לספר בתמונות מחיי היומיום, שלמרות הרקע השונה, מוכרות לי מילדותי: הבגדים שתופרים בבית, הריקודים הסלוניים, שיעורי הפסנתר, דירה בבית משותף, שתיקת השואה, חרדת המלחמה. הזדהיתי גם עם כיסופיה של האם אל הבן האובד, עם תקוותה שגם אם הוא רחוק ממנו טוב לו בחיים שבחר. התרשמתי מהיכולת של הסופרת ליצור דמויות רב מימדיות, לתאר רגשות באופן משכנע באמצעות תיאורים מינימליסטים שבהם מחוות קטנות חושפות מעמקים רגשיים.

כתוצאה מכל אלה "התנ"ך של אמא" הוא בעיני ספר עם פוטנציאל ממומש חלקית.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2016

בשנת 1928 התקיים בארצות-הברית מרוץ מחוף לחוף. מאה תשעים ותשעה גברים יצאו מלוס-אנג'לס, חמישים וחמישה מתוכם הגיעו לניו-יורק, כ-5,500 ק"מ מנקודת הזינוק, לאחר שבמשך כשלושה חודשים רצו מרחק ממוצע של שני מרתונים ביום. הזוכה, אנדי פיין, שתמונתו מופיעה על כריכת הספר, גרף את הפרס הראשון בסך 25,000 דולר. שנה אחר-כך התקיים מרוץ נוסף בכיוון ההפוך. בשל המשבר הכלכלי הגדול חזרו בהם נותני החסויות מהבטחותיהם הפיננסיות, ולזוכים לא חולקו פרסים. הספר "המרוץ של פלאנגן" מתאר מרוץ דמיוני ממערב למזרח שהתקיים ב-1931, ושואב את השראתו מארועי המרוצים הללו.

טום מקנב, ספורטאי בעברו, כתב ספרים בנושאי ספורט. הספר מתאר את עולמם של הרצים למרחקים ארוכים, את ההכנות הגופניות המפרכות, ואת המצב המנטלי המאפשר מאמץ על. אבל זה אינו ספר ספורט הריצה בלבד. מקנב מתאר את החברה באותה תקופה, בעיקר באנגליה ובארצות- הברית, על רקע המצב הכלכלי המייאש. רבים מבין אלפיים המתייצבים על קו הזינוק היו מובטלים קשי יום, שביקשו להחלץ ממצבם, אם לא באמצעות הפרס הראשון, לפחות באמצעות פרסי הביניים שחילקו נותני חסויות לאורך המסלול. מקנב משלב בספר תופעות כמו המצוד אחר סוציאליסטים וקומוניסטים בראשות ג'יי אדגר הובר, הימורים קטלניים בחסות אל קפונה, מאבקים בין חובבנים למקצוענים בתחום הספורט, שחיתות שלטונית ובחישה פוליטית. במרוץ של פלאנגן, בניגוד למרוצים האמיתיים, השתתפו גם כארבעים נשים, אחת מהן הצליחה למשוך עד הסוף.

"המרוץ של פלאנגן" הוא ספר קצבי וסוחף. הוא מתאר לעומק כמה דמויות מפתח בין הרצים, ודי מהר הרגשתי חיבה כלפיהם, והתקשיתי לבחור את המתחרה המועדף: האם הפרס צריך להנתן למרטינס המכסיקני, שכפר שלם תולה בו את תקוותיו? או למקפייל, פועל מכרות פחם סקוטי מובטל? ואולי למורגן הטרגי, ששכל את אשתו, והוא מחפש דרך לפרנס את בנו התינוק? או שמא הראוי מכולם הוא דוק קול, גבר מזדקן שהריצה בדמו, והוא מעניק ידע ותמיכה למתחריו? ואולי כולם ראויים לכבוד ולהכרה, כולל זה שיגיע אחרון, כמו שכותב אחד העתונאים המלווים את התחרות: "כשתראו מחר רץ ותיק המתנהל לאטו במקום השבע מאות בלי שום סיכוי לזכות בכסף, זכרו שהוא נמנה עם יחידי סגולה. הוא נמנה עם העילית שחצתה את אמריקה ברגל. הוא הרץ של טראנס אמריקה. ותואר זה לבדו ראוי למלוא התשואות." מכיוון שהדמויות מתוארות בחיות רבה, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שמדובר בספר בדיוני, ושהזכיה העתידית לא תיפול בחלקו של אדם ממשי. זה לא הפריע לי להיות במתח לכל ארכו של הספר.

לצדם של המתחרים מככבות דמויות נוספות, מעניינות מאוד אף הן. פלאנגן היזם, שנלחם בעורמה וביושר להגשים את חזונו. וילארד, עוזרו המוכשר המסוגל להוציא את חלומותיו של פלאנגן מן הכח אל הפועל. לייבניץ העתונאי, שהתנגד למרוץ אך ככל שחלפו הימים והקילומטרים נכבש בקסמו. ועוד.

כוחו של מקנב גדול בתיאורים, הן בתאורי נוף, והן בתיאורי פעילות ואוירה. ירידים ססגוניים קמים לתחיה על הנייר, נופים משתנים ממדבר לוהט לפסגות הרים קפואות. חברויות נוצרות, קבוצות נקשרות, אופיים של המשתתפים מתגבש במקביל לגופם המתקשח.

מעולם לא רצתי – ובהכירי את מגבלותי אני יודעת שלעולם לא ארוץ – ולכן אני יכולה להעיד שהקורא אינו חייב להיות חובב ריצה כדי ליהנות מן הספר. הספר חוטא פה ושם בהוליוודיזם, אבל החטאים הקטנים האלה בטלים בששים, והסך הכל הוא סיפור אנושי מרגש וסוחף.

פרק ראשון

Flanagan’s Run – Tom McNab

ידיעות ספרים

2012 (1982)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

"ניצב כל הלילות", שהוא מעין ספר המשך של "אל תגע בזמיר", הוא בעצם הנוסח הראשון של הספר הידוע. ג'ין לואיז פינץ', אשה צעירה בשנות העשרים לחייה, מגיעה מניו-יורק לבקר את אביה אטיקוס במייקום שבאלבמה, לבו של הדרום האמריקאי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים. תשעים שנה אחרי הרצחו של לינקולן, ארצות-הברית עדיין מתבוססת בסוגיות של שוויון זכויות לשחורים. בשנה בה מתרחשת עלילת הספר פסק בית המשפט העליון של ארצות-הברית כי יש לבטל את ההפרדה הגזעית בחינוך הציבורי, פסיקה שהסעירה את הרוחות, הן בקרב תומכי ההפרדה, והן בקרב המתנגדים למעורבות הפדרלית במדיניות הממשל של מדינות האיחוד. הספר עמוס בפלשבקים מילדותה של ג'ין לואיז (שכילדה כונתה סקאוט), ומהם לומד מי שלא קרא את "אל תגע בזמיר" על המשפט שניצב במרכז אותו ספר, משפט שבו שימש אטיקוס כסניגורו של טום רובינסון, צעיר שחור שהואשם באונס בחורה לבנה. ג'ין לואיז, שראתה מאז ומתמיד באביה מצפן מוסרי, מזדעזעת כשהיא מגלה שהוא משתתף במפגש של מועצת האזרחים הלבנים, ואינו מוחה כשנישא במפגש נאום גזעני.

אטיקוס שב"אל תגע בזמיר" נחקק בלב הקוראים כדמות מופת, לוחם צדק אמיץ, מגן השחורים. מסיבה זו הופעת "ניצב כל הלילות", המעורר ספקות לגבי שלמות אופיו, עוררה תרעומת (תרעומת שקצת מצחיקה אותי, כי הרי אין המדובר בהשחרת פניה של דמות אמיתית, אלא של דמות בדויה פרי דמיונה של הרפר לי). לדעתי, קריאה דקדקנית ב"אל תגע בזמיר" מגלה שתדמיתו של אטיקוס בעיני הקוראים מושלמת יותר מכפי שהתכוונה הסופרת. אטיקוס לא התנדב לייצג את טום רובינסון – "קיויתי כי חיי יחלפו בלי שאיאלץ לטפל במשפט מסוג זה, אך ג'ון טיילור הצביע עלי ואמר: 'אתה האיש!'"("אל תגע בזמיר", עמ' 90) – והוא לא דחה את המינוי, כי לא יכול היה לנמק את הסירוב לילדיו. משעה שהוטל עליו תפקיד הסניגור, הוא מילא אותו בשלמות, משום שהיה חייל נאמן בשרות החוק והמשפט. סובלנותו ותמיכתו הבלתי מסויגת בחופש הדיבור חלו גם על האנשים שתכננו לבצע לינץ' בטום, וכך אמר אחרי הארוע לסקאוט ולאחיה ג'ם: "איני רוצה כי תשמרו לאנשים הללו טינה בענין זה, ויקרה אשר יקרה" ("אל תגע בזמיר", עמ' 157). כשקוראים כך את הספר הראשון, עמדותיו של אטיקוס בספר השני נראות פחות מפתיעות.

שמו של הספר באנגלית לקוח מישעיהו כ"א, ו': כִּי כֹה אָמַר אֵלַי, אֲדֹנָי: לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה, אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד. הביטוי "לך העמד המצפה" ללא ניקוד הוא קצת סבוך כשם לספר, והבחירה בביטוי קל יותר מאותו פרק, שני פסוקים אחר-כך, נראית לי מוצלחת: וַיִּקְרָא, אַרְיֵה–עַל-מִצְפֶּה אֲדֹנָי, אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם, וְעַל-מִשְׁמַרְתִּי, אָנֹכִי נִצָּב כָּל-הַלֵּילוֹת.

הספר נפתח במאמר מעניין שכתבה ד"ר סוניה וינר אודות הרקע ההיסטורי והתקופתי ואודות הספר. כדאי לקרוא.

אני אוהבת מאוד את "אל תגע בזמיר". קראתי אותו לפני שנים רבות יותר מפעם אחת, ולאחרונה, בשל ההמולה סביב הספר החדש, קראתי אותו שוב, ולא נס ליחו. התלבטתי אם לקרוא את "ניצב כל הלילות", כדי לא לקלקל את הטעם הטוב, ובדיעבד אני שמחה שקראתי. הוא אמנם פחות מגובש ופחות מרגש מקודמו, אבל הוא משקף מציאות מסוימת, מעלה דילמות מעניינות, ומעשיר את חווית ההיכרות עם בני פינץ' ועם תקופתם.

Go Set a Watchman – Harper Lee

עם עובד וידיעות ספרים

2016 (2015, 1957)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

עלילת "קרבן אמצע החורף" מתרחשת בעיצומו של החורף השבדי הקפוא באזור העיר לינשפינג, כמאתים ק"מ דרומית-מערבית לשטוקהולם. גופה עירומה ומרוטשת של גבר שמן מתגלה תלויה על עץ מחוץ לעיר, וצוות אנשי משטרה מופקד על חקירת הרצח. מכיוון שהקרבן היה תמהוני שסבל מהצקות יומיומיות, מוביל אחד מקווי החקירה אל הבריונים שהציקו לו. קו חקירה אחר מתמקד באוהדי הפולקלור הנורדי, המקיימים כמה טקסים עתיקים, מכיוון שהסיטואציה והעיתוי מעלים על הדעת טקס שבו הועלו קורבנות אדם (ומכאן שמו של הספר). תוך כדי חקירה מתבררת ההיסטוריה האלימה של משפחתו של הקרבן, וגם כיוון זה נחקר.

הדמות המרכזית בספר היא מלין פורס, חוקרת משטרה, אם חד-הורית לבת-עשרה. לצדה עובדים חוקרים נוספים, כל אחד עם "תיק" משלו: בת-זוג משותקת, בריאות לקויה, בן למשפחת מהגרים ועוד. הספר מנסה להכיל את חיי כל אחד מהם, יחד עם סיפור החקירה ועם סיפוריהם של הנחקרים. שבדיה שבספר – בדומה לזו שבספרי מתח אחרים מבית היוצר השבדי – היא מקום קודר ואומלל, מקום של ניכור, של פערים חברתיים, של עוני רב, של אלכוהול ושל אלימות, שונה מאוד מתדמית מדינת הרווחה. הספר נוגע בין השאר בבעית המהגרים, בעיקר בהיבט של קליטתם הלא מוצלחת. דומה ששבדיה אפשרה להם להגיע למדינה, אך לא נתנה את הדעת על שילוב מוצלח שלהם ברקמת החיים של תושביה. יש לזכור שהספר נכתב לפני כתשע שנים, הרבה לפני ששאלת המהגרים הפכה קריטית, אולי משום כך הנושא הזה זוכה לטיפול שולי למדי, ואולי הבעיות האחרות שהסופר מעלה קשות יותר.

הנושא המרכזי בספר, בעיני, הוא הורות. מבלי להכנס לפרטים שיחשפו את הסודות שבספר, הורות גרועה היא מרכיב מרכזי בחקירה, ומניע עיקרי של העלילה. ההורים השבדים, על פי הספר, דווקא הנורמטיבים שבהם, עומדים חסרי אונים מול ילדיהם, בלתי מסוגלים לשרטט גבולות ולפקח. הוריהם של הבריונים שהציקו לקרבן מזמן ויתרו על האפשרות להבין את ילדיהם או להשפיע עליהם. מלין החוקרת אינה מצליחה להחליט איך להתנהל מול בתה, ודי מוותרת על מעמדה כאם, לא מסוגלת לומר לא. אחד השוטרים בצוותה מרים ידים בעייפות כבר כשהוא מתמודד מול תינוקו שמסרב לאכול… האם היחידה ששומרת על עמדה של שליטה מול ילדיה היא זקנה מטורפת ונקמנית. אין בספר יצוג למשפחות מאוזנות, אולי במתכוון.

סגנונו של הספר מעצבן למדי. יותר מדי חלקי משפטים קצרים, יותר מדי קפיצות מחשבתיות, מעין זרם תודעה למתחילים. לסגנון הזה יש הצדקה, בעיני, כשהוא נועד ליצור אוירת לחץ, לנסוך מעט היסטריה. לדוגמא, כשמדובר בגופה:

גבר עירום על עץ. תלוי.

ברכה עבור מי שצריך לדאוג למלא ולמכור עמודים של עתון.

אבל גם משהו נוסף.

העיר תתעורר. אין ספק.

אבל למה לנקוט באותה לשון בדיוק בתיאור שגרתי של השקיית עציצים בבית הוריה של מלין?

והיא חוזרת.

כד המים בידה.

עציץ אחר עציץ. בשיטתיות שהיתה זוכה להערכתו של אבא, מנהל העבודה.

והאם ההתלבטות אם להיענות להזמנה לארוחה אצל הוריו של החבר של בתה ראויה לאותה פניקה?

"את יכולה הערב? הם רוצים הערב".

רופאים מכובדים.

הם רוצים.

באותו ערב.

הם לא יודעים שגם לאחרים יש לוח זמנים מלא?

לקח לי יותר ממאה עמודים לפני שהתרגלתי לסגנון, ואחר-כך הצלחתי רוב הזמן להתעלם ממנו. התיאור של חקירת המשטרה מעניין ומשכנע, ולמרות הביקורת של התנהלותן של כמה מהדמויות, אפשר להקשר אליהן. ההתרה די צפויה, והבחירה של הסופר להשאיר תעלומת משנה בלתי פתורה קצת מאכזבת, אבל ככה זה בחיים, לא הכל פתיר.

למרות המגרעות, זהו ספר מתח קצבי, קריא, טוב לסוגו.

Midvinterblod – Mons Kallentoft

ידיעות ספרים

2013 (2007)

תרגום משבדית: רות שפירא

יועז הנדל, המשמש מאז 2012 ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, הקים במסגרת המכון את ארגון זכויות האדם כחולבן. לדבריו השתררה בארץ אנומליה לפיה זכויות האדם הן מונופול של השמאל, והארגון החדש נועד לשנות זאת. מתוך אותה תפיסה נכתב הספר "בארץ לא זרועה": "בצניעות ובענווה הרגשתי שאולי הגיע הזמן להציג את ישראל מנקודת מבט אחרת. מעבר לקווי 67' ולקווי המוסכמות הפוליטיות שהיו נחלת האליטה הישראלית במשך שנים כה רבות".

הכותב גדל באלקנה במשפחה דתית. המעבר של המשפחה לאלקנה שמעבר לקו הירוק נבע ממניעים כלכליים, אך לא התנגש עם תפיסתם הפוליטית. בהיותו תלמיד תיכון הסיר את הכיפה מראשו. בצבא שירת כמפקד פלוגה בשייטת 13, והשתתף במספר מלחמות ומבצעים. ב-2011 מונה לראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה תחת נתניהו, ופרש כחצי שנה אחר-כך משום שלא השלים עם התנהלות לשכת ראש הממשלה בפרשה של הטרדות מיניות (הוא זכה בתואר אביר איכות השלטון בשל חשיפת הפרשה).

בספר, שכותרת המשנה שלו היא "מסע ישראלי", מקדיש הנדל פרק לכל אחד מהנושאים שבמרכז החוויה הישראלית. נמצא שם את מורכבות הנסיונות להגיע להסדר מדיני לצד השד העדתי, האיום האירני, הזרמים ביהדות, חוויות מהשרות הצבאי, רשמים מלשכת ראש הממשלה, יחסי ימין-שמאל ועוד, כשכל אלה שלובים בהתנסויותיו הפרטיות או מבוססים על תחקירי שטח שערך.

יועז הנדל מצטייר כאדם חביב, בעל עקרונות שאינם קיצוניים, קשוב ופתוח, בלתי מתלהם גם נוכח תופעות מקוממות, ובעולמנו הבלתי סובלני זו אמירה לזכותו. הבעיה היא שכתוצאה מכך "בארץ לא זרועה" הוא ספר נחמד, ואני אומרת זאת באכזבה, ולא כמחמאה. מאדם שיושב במקום בו הוא יושב – במכון שמטרתו להציג תכניות יצירתיות וברות יישום לציבור הכללי ולציבור מקבלי ההחלטות – אני מצפה שיעלה על הכתב "תכניות יצירתיות וברות יישום" ולא יסתפק בתיאור מצב. למעט פיסקה אחת, בה הוא מביע את דעתו באשר לצעדים שעל ישראל לנקוט על מנת לקדם את פתרון הסכסוך ביהודה ובשומרון (פרטים בספר ובויקיפדיה), הספר רובו ככולו מסתפק בתיאור המצב הקיים בהתייחס להיסטוריה ולתהליכים שגרמו לו. כשהפרק על האיום האירני, שברובו עוסק בשאלת התקיפה הצבאית כן-או-לא, כולל הצהרות כמו "איראן לא תשמיד את ישראל" או "הפרויקט הציוני לא תלוי בפרויקטים אחרים, דרמטיים ככל שיהיו" – הצהרות שמקומן בנאום יושב ראש הכנסת בטקס המשואות – זה אולי נחמד לקריאה, אבל אי אפשר שלא לשאול: מנין הבטחון? זו משאלת לב או שאתה מסתמך על מידע שלא נכלל בפרק?

אם מעניין אתכם לראות את ישראל על גווניה השונים בעיניו של איש ימין פרגמטי, תמצאו כאן ספר כתוב יפה, מעניין, לא מרגיז איש (למעט מן הסתם קיצונים משני צדי הקשת הפוליטית), ופה ושם גם מחדש. אם תחפצו, כמוני, בספר רעיוני עם הצעות לביצוע, כנראה תתאכזבו.

ידיעות ספרים

2015

לגמרי במקרה קראתי את "כשהקיסר היה אלוהי" ביום השנה ה-74 למתקפת היפנים על פרל הארבור. בעקבות המתקפה הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם השניה, וגורלם של היפנים-אמריקאים קיבל תפנית לרעה. בתוך יומיים נעצרו כ-1,800 בני אדם שמוצאם ממדינות אויב, כשני-שליש מהם היו יפנים. כחודש אחר-כך הוצאו תקנות שהגבילו את תנועתם של כמליון איש, ובעקבותיהן תקנות נוספות שהקפיאו את נכסיהם. במאי 1942 הצטוו כ-112,000 יפנים, תושבי החוף המערבי, להתייצב במרכזי כינוס לשם הרחקתם מ"האזור הצבאי מספר 1", הווה אומר החוף המערבי. המורחקים שהו בשנים הבאות במחנות בתנאים לא תנאים, ורק אחרי המלחמה הותר להם לשוב לבתיהם.

את המשפחה המתוארת בספר פקד אותו הגורל. האב נעצר באחד מלילות דצמבר 1941, ונלקח מביתו כשהוא לבוש בחלוק רחצה ובנעלי בית. ביום המחרת השמידה האם כל סממן יפני מביתה, והורתה לשני ילדיה – בת עשר ובן שבע – להזדהות כסינים. הילדים, ילידי ארה"ב, ששמותיהם אמריקאים ושפתם אנגלית, חשו בשינוי באוירה, בהתרחקות חבריהם. הספר נפתח במאי 1942, כשהאם רואה על לוח מודעות ברחוב את צו הפינוי, שוכחת את הסיבה שבגינה יצאה לרחוב, ושבה על עקבותיה כדי לארוז. לילדים היא מספרת שהם עומדים לצאת לטיול ארוך. לאורך כל הספר לא נודעים לנו שמותיהם של בני המשפחה, וכך הופך הסיפור מפרטי לכזה שכולל את כלל אוכלוסית יוצאי יפן בחוף המערבי.

הפרק הראשון מתואר מנקודת מבטה של האם, והוא עוסק בהכנות לפינוי. הפרק השני מתרחש כולו ברכבת בדרך למחנה קבע, ונקודת המבט בו היא של הילדה. בפרק השלישי מתוארים החיים במחנה, ובמרכזו הילד. פרק החזרה הביתה מסופר בגוף ראשון רבים, ובפרק האחרון ניתנת רשות הדיבור לאב, שהיה בבחינת נפקד כל אותן שנים. לשונו של הספר מינורית, מצומצמת, והבחירה לתאר את ההתרחשויות בעיניהן של שלוש דמויות תמימות יוצרת קונפליקט תמידי בין הרוגע לכאורה כלפי חוץ, לבין הארועים הדרמטיים. הבחירות הסגנוניות האלה מעניקות לספר עוצמה בלתי מתלהמת. רק בפרק האחרון ניתן פורקן לזעם, ועלבונם של גיבורי הספר – אמריקאים שהושפלו ונכלאו ללא משפט רק בשל מוצאם – מקבל ביטוי מילולי:

[…] אני הוא זה שאתה מכנה ג'אפ. אני הוא זה שאתה מכנה ניפ. אני הוא זה שאתה מכנה סדוק. אני הוא זה שאתה מכנה בטן-צהובה. אני הוא זה שאתה מכנה גוק. אני הוא זה שאינך רואה כלל – כולנו נראים אותו דבר. אני הוא זה שאתה רואה בכל מקום – אנחנו משתלטים על השכונה […]

אז קדימה, תכלא אותי. תיקח את הילדים שלי. תיקח את אשתי. תקפיא את הנכסים שלי. תשתלט על היבולים שלי. תעשה חיפוש במשרד שלי. תבזוז את הבית שלי. תבטל את הביטוח שלי. תעמיד את העסקים שלי למכירה פומבית. תבטל את חוזה השכירות שלי. תקצה לי מספר. תודיע לי מה פשעי. נמוך מדי, כהה מדי, מכוער מדי, גאה מדי. תכתוב את זה – עצבני בשיחה, צוחק תמיד בקול רם ברגע הלא מתאים, לא צוחק בכלל – ואני אחתום על הקו המקווקו. הוא בוגדני, ערום, חסר רחמים, אכזרי […]

הערה להוצאה: שני העמודים בפתיחת הספר, המוקדשים למובאות מחמיאות מתוך ביקורות, מיותרים לגמרי. תנו לספר לדבר, לא למבקרים.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על עוד אחד מפניה העגומים של מלחמת העולם השניה.

When the Emperor was Divine – Julie Otsuka

ידיעות ספרים / פן הוצאה לאור

2015 (2002)

תרגום מאנגלית: רחל פן

"באין לי מולדת" הוא סיפור בדוי על רקע מציאות אמיתית עד כאב. המספרת, אסתר וידל, אשה צרפתית צעירה, מתארת את חייה כיהודיה בצרפת ההולכת והופכת אנטישמית. הוריה של אסתר נמלטו ממרוקו בעקבות פוגרום, ונטמעו היטב בצרפת, כמו יהודים רבים אחרים, אך בעשור האחרון חל שינוי. החל מחטיפתו ורציחתו של אילן חלימי ב-2006, דרך רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012 והרצח במעדניה הכשרה בתחילת שנה זו, ועד לאינספור תקריות אנטישמיות – חיי היהודים בצרפת מעוררים אצל אסתר את השאלה מתי יגיע הרגע להסתלק משם.

הסופרת, באמצעות אסתר, מעלה האשמות כבדות כנגד הצרפתים. ניתן להחליק את המציאות ולטעון שהבעיה נובעת מן המהגרים המוסלמים, אבל מה שמעליב את אסתר במיוחד הוא היחס של תושבי צרפת. כך, לדוגמא, היא מתיחסת לזעזוע שאחז בצרפת אחרי הרצח במערכת "שרלי הבדו", ומשווה אותו ליחס לרצח הילדים בטולוז, שאליו התיחסו, לדבריה, כבעיה של היהודים. אין לי את הכלים להעריך עד כמה התחושה שלה מבוססת, אבל בעינה עומדת העובדה שיהודי צרפת חשים נרדפים. אסתר מתארת התנכלויות לילדים בבתי הספר הממלכתיים, שבגללן יש הורים המעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, למרות החשש מהישנות מקרה טולוז. היא מספרת על הפחד להזדהות כיהודים בפומבי, על החשש להביע דעה בעניני ישראל והסכסוך במזרח התיכון. האנטישמיות, המוסווה לעתים כאנטי-ציונות, מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה, והערות על "היהודים העשירים רבי ההשפעה" מושמעות גם בחוגי השלטון. האוירה שהיא מתארת מזכירה למרבה החלחלה ימים רעים אחרים, שמונים שנה לאחור, באותה אירופה, והיא משווה בין היסוסיהם של היהודים באותה תקופה אם להשאר או לעזוב להיסוסיה שלה כיום. על עומק המצוקה תעיד העובדה שמספר העולים לארץ מצרפת עומד כבר שנתיים בסימן עליה של מאות אחוזים, ויהודים רבים עוד יותר מהגרים מצרפת לבריטניה.

ספרותית "באין לי מולדת" הוא ספר חלש. הסופרת מערבבת את חייה האישיים הלא מעניינים של אסתר עם מה שיש לה לומר על מצב היהודים, והעירוב הזה אינו מיטיב עם הספר. גם הכתיבה לא לטעמי, יותר מדי רשימות מכולת ובריחה לצדדים במקום העמקה של ממש. יחד עם זאת התוכן שלו חשוב וראוי לתשומת לב. באותו נושא אני ממליצה מאוד על "הו, אחי בני התמותה" מאת אלבר כהן, שכבר ב-1972 תיאר את תחושותיו על רקע תופעות אנטישמיות בצרפת, וניסה לרדת לפשרה של השנאה.

Alyah – Eliette Abecassis

ידיעות ספרים

2015 (2015)

תרגום מצרפתית: אילן פן