לאון ולואיז / אלכס קאפוס

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוצב לאון בן השבע-עשרה בעיירה בנורמנדי כאלחוטאי. בשיטוטיו באזור התוודע אל לואיז, צעירה מקומית שנטלה על עצמה לבשר למשפחות את הבשורה המרה על נפילת יקיריהן בקרבות. בין השניים נוצר קשר חברי ורומנטי עמוק, שנקטע באחת כשדרך בה פסעו הופצצה דקות לאחר שפנו איש לדרכו. במשך כעשור היו שניהם בטוחים שהאחר נהרג, אך מכיוון שהספר נפתח בלוויתו של לאון שנפטר בזקנתו, ומכיוון שלואיז מופיעה בכנסיה בטקס האשכבה, אנו יודעים ששרדו.

פגישה אקראית בפריז, בה מתגוררים שניהם, מחדשת את הקשר. לאון התחתן בינתים עם איבון, נולד לו ילד, אשתו בהריון, והוא עובד ככימאי במשטרה. לואיז עובדת במרחק רחובות ספורים בבנק. קרבת הלבבות לא התפוגגה, אך שניהם יודעים שלא יהרסו את מה שנבנה בשנות הפירוד כדי להתאחד על החורבות. העלילה מלווה אותם אל תוך מלחמת העולם השניה ולאחריה, עד מותו, כאמור, של לאון.

הסופר הוא נכדם של לאון ואיבון, והספר הוא מחווה שכתב לכבודם. לצד סיפורו של המשולש הלא פשוט הזה, הוא מאיר שתי פרשיות מתקופת הכיבוש הגרמני, והן, בעיני, המעניקות לספר את הענין שבו. האחת היא מתחום העיסוק שנכפה על לאון: המחלקה לפיקוח על תושבי חוץ ופליטים, שהוקמה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקבה אחרי המהגרים לצרפת, והגבירה את פעילותה בשנים של עלית הנאצים בגרמניה, כשאלפי פליטים נהרו אליה. כשהכיבוש היה ממש מעבר לפינה, חלק מן המידע, שנצבר במאות אלפי כרטיסיות, הושמד, ואת חלקו נעשה נסיון להסתיר. הגרמנים מצאו את הכרטיסיות שהוחבאו והושחתו בשל תנאי המחבוא, והושיבו עשרות שוטרים ליצור עותקים נקיים. הסופר מייחס לסבו נסיון לחבל בעבודת ההעתקה, אם בקצב עבודה איטי ואם בהכנסת שגיאות. הפרשיה השניה היא מתחום עיסוקה של לואיז: בצרפת הצטברו רזרבות גדולות של זהב, שהצרפתים ביקשו למלט מידי הגרמנים. אחד המקלטים המרכזיים של הזהב היה בסנגל, ולואיז נשלחה לשם כדי להשגיח עליו.

דמותה של איבון אמנם אינה מוזכרת בשמו של הספר, אך היא בעיני הדמות המעניינת במשולש. בעוד לואיז ולאון ממשיכים פחות או יותר בשגרה ומתרפקים על האהבה שידעו ושעוד יידעו, איבון היא זו שמנהלת מאבק הישרדות יומיומי. היא זו ששומרת על שלמות משפחתה, ומאפשרת בתבונה ללאון להחזיק באהבתו ללואיז, יחד עם מסירותו כלפיה, ובלבד שילדיה יזכו למשפחה הרמונית ומגוננת בשנים הקשות. היא זו שמתמרנת ומנווטת ומתחמנת בתנאים המלחיצים של הכיבוש כדי לוודא שלכל חמשת ילדיה לא יאונה כל רע. לאון מרשה לעצמו בשנות המלחמה קשת של רגשות כלפי משפחתו, כלפי הכובשים, כלפי מצבו הפרטי והלאומי. איבון מרשה לעצמה באותן שנים רק קשיחות ודריכות, כלביאה המגנה על הלהקה כולה.

הספר כתוב יפה, נוגע ללב, ומשלב בין הפרטי לציבורי. צרם לי שאין בו כמעט שום נגיעה למה שעוללו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, כי הסופר בחר להתרכז במשפחתו בתוך הבועה של עצמה ולצמצם את היריעה. בהתעלם מכך, מומלץ.

Léon und Louise – Alex Capus

הכורסא וידיעות ספרים

2012 (2011)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

אורחים / איילת גונדר-גושן

הסקירה כוללת קלקלנים חלקיים בפסקה הראשונה

כשנעמי חוזרת עם בנה הפעוט אורי הביתה, היא מוצאת שעובד בו פועל ערבי שנשכר על ידי קבלן שערך שיפוצים במרפסת. היא חרדה מהסיטואציה של הימצאות בחלל אחד יחד עם ערבי המחזיק פטיש, אבל משתדלת מאוד להתגבר על רתיעתה ולהיות מאופקת ומנומסת. בסופו של המפגש הזה הפועל נעצר באשמת פיגוע קטלני, ונעמי, שיכולה לסייע לו להחלץ, לפחות חלקית, שותקת מספר ימים לפני שהיא מספרת מה באמת קרה שם. הסערה שתפרוץ סביבה עם החשיפה תהיה יותר מכפי שהיא ובן זוגה יובל יוכלו לשאת, נפשית וכלכלית. יובל ייענה להצעת עבודה בניגריה – הקמת כוח חילוץ עבור הטייסים המכשירים את החיילים הניגריים – ויחד עם נעמי ואורי יבחר לתפוס מרחק. בניגריה תיתקל המשפחה בבעיות מסוג אחר, תתמקד בטיפול בסיוטים שפוקדים את אורי בשנתו, תתמודד עם איבה מקומית, ואחד מהם יחזור אל פרשיה מצעירותו. גם הפרשה שממנה התרחקו תוסיף לרדוף אותם.

את כל אלה ועוד העלילה מספרת בפירוט אמין, נמנעת לרוב משחור-לבן, לוכדת את המורכבויות, ומצליחה להותיר את השיפוט בידי הקוראים. הדמויות המעורבות, אלא שהזכרתי קודם ורבות אחרות, מתוארות בקפידה ומשכנעות, אולי לא לגמרי מפוענחות, אבל ככה זה בחיים – משהו בפנימיות אפילו של הקרובים לנו נותר לא ברור, לא בהכרח עקבי. בעל מכולת ימני קיצוני, נער אתיופי תמים למחצה, נער ערבי שמבקש את אביו, אשה ניגרית כריזמטית, פסיכולוגית מצליחה – כל אלה ועוד שלובים בעלילה בתפקידים מרכזיים או שוליים, דמויות עם נפח, מלאות חיים משל עצמן. דילמות של הורות, יחסים של חשדנות בין ערבים ויהודים, דיכוי פוליטי, הקלות הבלתי נסבלת של ביוש אנשים ברשת, שאלות של מוסר ושל בחירות ראויות – נושאים אלה ואחרים מטופלים היטב בכתיבה טובה.

בישורת האחרונה הספר משתבש. נדמה שבחתירה אל קו הסיום נזנחו הקפדנות והמעוף של העלילה, ואת מקומם תפסו פיצוחים חפוזים, תובנות שלא סביר שהופיעו רק כעת, והתרות בלתי מספקות. התחושה הכללית היא של רפיון, שמאכזב בעיקר על רקע הדפים המוקפדים והטובים שקדמו לו. חבל.

האם די בשמונים אחוז טובים כדי להמליץ על הספר כולו? אני לא משוכנעת, אבל אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

ידיעות ספרים

2025

קשר הזהב / מיכאל ברק (בר-זוהר)

בשנות השמונים, ג'יימס ג'פרסון, מועמד לנשיאות ארצות הברית, מציג עמדה קשוחה נגד יצרניות הנפט הערביות השולטות בשוק. מועד הבחירות קרב, ג'פרסון, המתמודד מול סגן הנשיא המכהן, הוא המועמד המוביל, ואנשי הנפט מבקשים לעצור אותו. בקרב מנהלי אופ"ק חלוקות הדעות אם יש לסלק אותו כליל מן המרוץ, או במלים אחרות מן החיים, או להסתפק בחבלה במעמדו. העמדה המתונה יותר מנצחת, שכן "אינך חייב לרצוח אדם פיסית כדי לקטול את סיכוייו הפוליטיים. אם אתה מצליח ללכלך אותו, להבאיש את ריחו ברבים, ליצור את הרושם שאינו מהימן, או שהוא נוכל, או הומוסקסואל, או מכור לסמים וכיוצא בזה – הוצאת אותו מן המרוץ תכף ומיד". בעזרתו של איש נפט אמריקאי, שעסקיו מקיפים גם תחומים רבים אחרים, הם מחטטים בעברו כדי לחשוף סוד או חולשה או מעשה בלתי הגון שיכתימו את תדמיתו הציבורית.

קלינט קרייג, לשעבר היסטוריון מוערך ועוזרו של ג'פרסון, הדרדר עם השנים לכתיבת מותחנים חסרי ערך. כדי לשקם את שמו ואת הערכתו העצמית, הוא מנסה בדרכי עורמה לשכנע מוציא לאור לחתום אתו חוזה לכתיבת ספר היסטורי-מחקרי נוסף. במהלך שיחה אקראית לכאורה הוא מזכיר רעיון ששמע פעם מן המוציא לאור לכתוב על שוד האוצרות של גרינג, מספר על תיאוריה שפיתח בנושא זה, ומצליח להשיג את החוזה המבוקש. פרטים שיחשוף במהלך התחקיר שיערוך עלולים לסכן את ג'פרסון, והעלילה תסתבך אף יותר כשבתו של ג'פרסון תכנס לתמונה.

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר מוכשר, משלב, כרגיל בספרי הפרוזה שלו, עלילה רבת תפניות מדמיונו עם פרטים היסטוריים. בתיאור מסע הבחירות של ג'פרסון הוא משתמש במסמכים אמריקאיים אמיתיים, העוסקים ביחסים עם יצרניות הנפט ובתחזית צריכת הנפט של ברית המועצות, שבשנה המתוארת בספר עדיין סיפקה את צרכי עצמה. בקפיצה לגואנחואטו שבמכסיקו הוא נוטל את הקוראים לביקור אצל המומיות ומספר על ההיסטוריה שלהן. בתיאור מחקרו של קרייג הוא מספר על אוטו בראנדל ומישל סקולניקוב, דמויות מפתח בשוד חפצי הערך של היהודים בצרפת, ועל גרינג, שהצליח לחמוק מתליה אחרי משפטי נירנברג כשהתאבד זמן קצר קודם לכן. סקולניקוב נרצח בספרד, שם נמצאה גופתו החרוכה למחצה ביוני 1945, בראנדל נמצא תלוי בתא כלא במרץ 1947, וגרינג מת כתוצאה מבליעת גלולת ציאניד שעד היום לא ברור כיצד הגיעה לידיו – צירוף שלושת אלה משגר את קרייג לחפש אדם רביעי שכנראה סילק מן הדרך את שותפיו כדי להיות הבעלים היחיד של האוצרות שגרינג אסף והחביא.

בר-זהר, כמו בספריו האחרים, הוא כותב רהוט, מספר עלילה מפותלת שעדיין ניתן לעקוב אחריה מבלי ללכת לאיבוד, בורא דמויות מתקבלות על הדעת, עשיר בידע, ומעניק חווית קריאה מעניינת ומהנה.

מומלץ

ידיעות אחרונות

1986

תיבת פנדורה / מיכאל ברק (בר-זוהר)

איש הארכיב הותיק בארכיון הציבורי בלונדון בקיא במקצועו, אך ידוע גם בהתקפי הבלבול הקלים שלו. בלבול שכזה מגלגל לידיו של סטודנט להיסטוריה מכתב שלא אמור היה לראות. סיווג הסודיות של המכתב, שכבר אמור היה להיות משוחרר לציבור, הוארך שוב ושוב, ואיכשהו, בעודו סודי ביותר נצמד אל תיק מסמכים שנמסר לידי הסטודנט במקום התיק שאותו ביקש לקבל. בטרם הבחין הארכיבר בטעות הבין הסטודנט שלפניו מסמך מעניין ביותר, והוא הגניב אותו אל תוך תיקו. טעות תמימה זו והתגובה הספונטנית בעקבותיה תפתחנה מרדף אלים וגם תיבת פנדורה של סודות אפלים בצמרת הק.ג.ב. והסי.אי.אי.

כרגיל בספרי הביון של מיכאל בר-זוהר, ומן הסתם כך גם בעולם הביון, שום דבר אינו כפי שהוא נראה. ג'יימס ברדלי, סוכן סי.אי.אי. שמגויס למשימה להשיג את המכתב, ומגייס בהמשך את עצמו להציל חפרפרת אמריקאית שהושתלה בשורות הק.ג.ב. ולחשוף חפרפרת רוסית שהושתלה בשורות הסי.אי.אי., עתיד ללמוד זאת על בשרו. במרדף אחרי המכתב הוא פוגש את סילבי, צעירה צרפתיה שהיתה זמן מה בת זוגו של הסטודנט ומצאה עצמה שקועה עד צוואר בתסבוכת בינלאומית שמסכנת את חייה. סילבי להוטה לא לעמוד מן הצד בזמן שג'יימס משגר את עצמו למשימות מסכנות חיים. ג'יימס מצדו נחוש לשמור על חייה אחרי שכבר איבד אשה וילדה בגלל משחקי הביון. הם משלבים כוחות, ומגלים, אולי כמו כל סוכן, ששימשו פיונים במשחק גדול שאת סודותיו לא יכלו לנחש.

עוד כרגיל בספריו, גם כאן בר-זוהר משלב עובדות ופרטים היסטוריים בעלילה בדויה, ומעבה אותה בידע ובאמינות. בין השאר הוא מתאר פה את האינטריגות בצמרת הסובייטית, ואת מעמדו המשתנה של יורי אנדרופוב, שבתקופה המתוארת בספר הוא ראש הק.ג.ב. לפני שמונה במפתיע לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה, כלומר למנהיג ברית המועצות. הוא מתאר גם את פרשת העריקה האמיתית של טייס המיג ויקטור בלנקו ב-1976 בצירוף מזימה בדויה שמשתלבת בעלילה.

וכרגיל אחרון: בר-זוהר מפגין בקיאות בנושאים שעליהם הוא כותב, ומצטיין בכתיבה בהירה שמצליחה לפרום את הסבך, ובאיזון מוצלח בין סיפורים אנושיים, כולל קמצוץ רומנטיקה, לעלילות ריגול מותחות.

מומלץ, כמובן.

ספרי ידיעות אחרונות

1983

סטונר / ג'ון ויליאמס

הסקירה כוללת פרטים מרכזיים בעלילה

מסלול חייו של ויליאם סטונר נקבע מלידה. הוריו היו חקלאים שעבדו בפרך על אדמתם, ויליאם סייע להם מאז היה ילד, ועם סיום התיכון היה ברור שיישאר במקום וימשיך בדרכם. אבל אביו חשב אחרת. האיש, שכמו אשתו ובנו, שתק רוב חייו, הפתיע כשנשא באוזני הבן דברים אודות חשיבותה של ההשכלה, ושלח אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטה, מוותר לארבע שנים על עזרתו. ב-1910 הרחיק סטונר בן התשע-עשרה לראשונה מביתו, והחל ללמוד באוניברסיטת מיזורי. בשנה השניה, כשהשתתף בקורס חובה מבוא לספרות אנגלית, שהיה עבורו עולם חדש, בלתי מוכר ומטיל מורא, השתנה מסלול חייו כליל. הוא נטש את לימודי החקלאות, ובחר בלימודי ספרות. בשנתיים האחרונות ללימודיו "הוא נעשה מודע לעצמו כפי שלא היה מעולם". עם סיום התואר החליט להשאר באקדמיה. לבם של הוריו אמנם נשבר, אך הם בחרו לקבל את בחירתו ושחררו אותו לדרכו החדשה.

"סמוך לסף תודעתו קיננה תמיד מורשתו הקדומה, אותו ידע עמוק שהנחילו לו אבות אבותיו, שחייהם היו קשים, מסוגפים וחסרי ודאות, ושיטת הפעולה המקובלת עליהם היתה להפנות לעולם האכזר פנים חסרי הבעה, נוקשים וקודרים". ג'ון ויליאמס מתאר בספר את חייו של סטונר, שנתקלו במהמורות בכל תחום, ועם כולן התמודד באותן קבלה והשלמה, ללא הפגנת רגש סוער, על פי אותה מורשת קדומה. הוא שאף לחברוּת, וזכה בשני חברים שאחד מהם נהרג במלחמת העולם הראשונה והשני נדחק מתוקף תפקידו לעימות אתו. הוא רצה בדבקוּת שבנישואין, אך "כעבור חודש ידע שנישואיו נכשלו; כעבור שנה הפסיק לקוות שהמצב ישתפר. הוא למד לשתוק ולא להתעקש על אהבתו". בתו היחידה נסחפה על ידי אשתו הנוירוטית לחיים של סבל. כשזכה באהבה נאלץ לוותר עליה בגלל לחצים ומוסכמות. הוא רצה להיות מורה, ונקלע שלא בטובתו לסכסוך עם ראש החוג שהצר את צעדיו. בגיל ארבעים ושתים "מצא את עצמו תוהה אם חייו ראויים שיחיה אותם". על סף מותו בשנות הששים לחייו "הרהר בכישלון המשתמע מן הסתם מחייו". ג'ון ויליאמס, במפתיע, אמר על גיבורו שהיו לו חיים טובים מאוד. וסטונר, אכן, לא מת אומלל. ביומו האחרון חזר ושאל את עצמו "למה ציפית?", ואולי הגיע למסקנה שכל זה, כשלון או הצלחה, אינו חשוב.

"סטונר" הוא ספר שמתנהל לאט, בטון רגוע לכאורה, מתאר חיים שגרתיים למדי. אבל השגרה הזו מכילה זרמים שוצפים, גלובליים ופרטיים. שתי מלחמות עולם, השפל הגדול, וגם אשה שהוסללה לתפקיד יחיד בלתי מספק, מיניות מודחקת מתסכלת, הורות מסרסת, משחקי כבוד ותככים באקדמיה, תשוקה לידע ולהנחלתו, ועוד.

אדית, אשתו של סטונר, שנלחמת בו על לא עוול בכפו, היא דמות מעניינת בפני עצמה. "החינוך שהוענק לה התבסס על ההנחה שכל חייה יגוננו עליה מפני המאורעות הדוחים שעלולים להיקרות בדרכה, וחובתה היחידה היא להיות בת זוג חיננית ומושלמת למי שיגן עליה – היא השתיכה למעמד חברתי וכלכלי שבו נחשבה ההגנה הזאת למחויבות כמעט קדושה", והיא הגיעה אל הנישואין נטולת כל יכולת לפתח אישיות משל עצמה ולראות את האדם שבבן זוגה. את כל המשאבים המודחקים שבה היא פורקת באופן שמאמלל את סטונר, את בתם גרייס, וגם אותה עצמה. החיבה (של הסופר ושל הקוראים) אמנם שמורה לסטונר, אך אדית ראויה לחמלה. בכל כוחה נסתה לשחק את התפקיד היחיד שהוטל עליה ולהשתחרר ממנו בו זמנית, והתוצאה היתה הרסנית.

סטונר, למעט שינוי מסלול לימודיו, ולמעט תרגיל שעשה בשלב מאוחר בחייו כדי להשיב לעצמו קורסים שנלקחו ממנו, מניח לעצמו להסחף אל ארועים בחייו ולהשלים עם המקומות שאליהם הוא מגיע. כך הוא גם נסחף אל פרשת אהבים עם קתרין, וכך הוא גם מסיים את הפרשה. קתרין, בשונה מאדית, אולי משום שלא הגיעה מרקע בורגני שמרני, בחרה בחיים של לימוד ושל הגשמה עצמית, והאהבה בינה ובין סטונר צמחה על הרקע הפורה הזה. לראשונה בחייו גילה שחיי הרגש וחיי הרוח מעצימים זה את זה.

האקדמיה תופסת מקום נרחב בעלילה, כפי שתפסה בחייו של סטונר. אחד משני חבריו של סטונר מימי הלימודים אבחן כי האקדמיה מיועדת לאנשים שלא יכולים להסתדר בעולם, מקום מפלט שכל מה שרע בעולם החיצוני אינו יכול להכנס אליו. בשנים מאוחרות יותר סטונר נלחם, בפעם היחידה בחייו, כדי למנוע שילוב של סטודנט שמערער את ערכי האקדמיה, כדי שלא ייפגע המקום היחיד שאליו הוא מרגיש שייך ושבו הוא מוגן. המאבק נכשל. "הוא חלם על סוג של יושרה, על סוג של טוהר שלם; ונתקל בפשרה ובמתקפת זוטות מסיחות דעת".

מעבר לסיפור כתוב כהלכה, דמות מתחבבת וצובטת לב, ורבדים מעניינים, נדמה לי שהספר עוסק בדרכו במשמעות החיים. האם היו לסטונר חיים טובים, כפי שטוען הסופר? משעה שמצא את הטון הנכון בשיעוריו, הוא היה מרצה פופולרי שהצליח להדביק את תלמידיו בהתלהבותו, וזה בעצם מה שרצה יותר מכל. מצד שני, הוא, כאמור, מנה על ערש דווי את כשלונותיו. ויחד עם זאת, אולי די בנחמות זוטא, בהישארות דבר מה ממנו בספר שכתב גם אם איש כבר אינו קורא אותו. ואולי אין משמעות לחיפוש אחר משמעות.

שרון פרמינגר העניקה לספר תרגום מצוין, נטע גורביץ הוסיפה אחרית דבר מעניינת, והספר מומלץ מאוד.

Stoner – John Williams

ידיעות ספרים

2011 (1965)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

שם פרפרים עפים / סוזן רדפרן

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

הנשים של וול סטריט / סמנתה גריף וודראף

בּי אברמוביץ' ניחנה בכשרון אנליטי ובזכרון למספרים, וחלומה היה לזכות במשרת ברוקרית באחד הבנקים הגדולים ולממש את כישוריה. אלא שהשנה היא 1927, והדלתות סגורות בפניה משום שהיא אשה, משום שהיא יהודיה, ומשום שאינה בת החברה הגבוהה. העולם הפיננסי הוא מבצרם של הגברים, ולנשים, מכל הסוגים, שמורים בעיקר תפקידי מזכירות. יחידות סגולה, אם הגיעו מרקע הולם, זוכות לתפקיד בכיר יותר במחלקות מיוחדות שבהן נשים יועצות לנשים. לא עזר לבי כשרונה הבולט, לא עזרו לה גם המלצותיו של מרצה שלימד אותה מחוץ לשעות הלימודים כשנמנע ממנה ללמוד בחברת סטודנטים ממין זכר. לא עזרו לה גם פניותיה ללבן של נשים אחרות, ביניהן מרי וייל אנדרס. היא הצליחה להשיג דריסת רגל בבנק בתפקיד זוטר, זכתה לקידום קל כשיכולותיה התגלו, ואז נעצרה ללא סיכוי לקידום נוסף. משרת החלומות נותרה בגדר חלום.

"הנשים של וול סטריט" הוא סיפור שוק המניות המנופח שהוביל למפולת הפיננסית של אוקטובר 1929, אשר הותירה רבבות אנשים חסרי כל אחרי שהשקיעו את חסכונותיהם, קטנים או גדולים, בשוק שהבטיח הבטחות שווא לצמוח לנצח. מפולות ותרמיות, כמו זו של ג'וליאן פטרוליום, שהנחיתה מכה אנושה על ג'ייק, אחיה התאום של בי, בישרו את העתיד לקרות כשהשוק התנפח ללא כיסוי. יחידים, דוגמת ג'סי ליוורמור, הצליחו להרוויח הון כשנערכו מראש לבאות, אבל לרוב האנשים לא היה סיכוי להמלט מן הקטסטרופה. זהו גם סיפורן של נשות התקופה, שיועדו לחיים של רעיות ואמהות, בעוד אפשרויות התעסוקה שלהן הצטמצמו לעמדות זוטרות. זהו גם סיפור על הגירה, על השבר שהיא מביאה, ועל המאמץ לבנות חיים חדשים. ולא נעדר גם מקומו של סיפור רומנטי מהאגדות – גבר מושלם מתאהב באשה מיוחדת, וחרף כל המהמורות שבדרך הם זוכים לסוף מתוק.

כפי ששמו המקורי של הספר מעיד, הפתרונות למכשולים מצויים בפשרה. אם נמנע מבי לזכות במשרת ברוקרית, היא מוכנה להיות ברוקרית צללים. אם גם משרה סודית זו נתקלת בקשיים, היא מוצאת אפיק אחר לכישוריה ולמרץ המפעפע בה. אם איש, כולל אחיה וארוסה אנשי הפיננסים, אינו שועה לאזהרותיה מפני המפולת הבלתי נמנעת, היא מחפשת דרך להבטיח את בטחון בני משפחתה מבלי לערב אותם בתכניותיה. אם הקשר האמיץ שלה עם אחיה פוגע בקשר שלה עם ארוסה, היא מתמרנת כדי להיות בסדר עם שניהם. יש הרבה אומץ ונחישות ביכולת שלה להתאים את חלומותיה למציאות ולפעול בהתאם.

אני מחבבת ספרים שמתארים אנשים הדבקים בלהט בעיסוקם, אבל הפעם הלהט לא הצליח לחלחל אלי מבין הדפים. בנוסף, לא השתכנעתי שהסוד של בי וג'ייק, שתופס נתח ניכר מהעלילה, יכול היה להוות מהמורה כל כך חמורה בקשר של בי עם בן זוגה נייט. ובפינת הקטנוניות – הביטוי "תקרת הזכוכית" הוכנס לשימוש במשמעות המוכרת כיום בסוף שנות השבעים, והשימוש בו כאן חורק. יחד עם זאת, הספר, בתרגומו של אילן פן, קריא מאוד, דמויותיו מתקבלות על הדעת, והוא שופך אור על התקופה מזוית מעניינת. הערות המחברת בסיום מתארות את תהליך הכתיבה, ומצביעות, כיאה וכיאות, על ההיבטים האמיתיים והבדויים שבעלילה.

העיצוב המושך של הכריכה הוא פרי מכחולה של טליה בר.

The Trade Off – Samantha Greene Woodruff

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

הנפשיים / עמיחי שלו

"המועקה זה דבר שלא משתנה, היא כל הזמן פה, וכל הזמן שם […] אני חושב שיש מלא מועקה, כמו שכבה כזאת שמכסה את כולם, כמו ציפוי כזה, כמו בוץ, ממש כמו בוץ […] הדכאון זה דבר מפיל, זה דבר משתק, אבל המועקה לא. אין לה התפרצויות, היא כמו שטפון שקט. היא יכולה להתנפח או להתכווץ, אבל היא תמיד באוויר", כך מנסה אורי קרביץ להסביר לקב"ן את תחושותיו במחנה הטירונים ובחיים בכלל.

עמיחי שלו, מפיו של אורי, מתאר גהינום עלי אדמות, לא רחוק מכאן במחנה דותן. קבוצה של חיילים בעייתיים, לכולם סעיף נפשי, מגיעה לטירונות במחנה. רובם ככולם נושאים מטען של מצוקה, ניכור, השכלה חלקית מאוד, תחושת חוסר ערך. כבר באוטובוס בדרך למחנה מתבלטים הבריונים ומסומנים החלשים, ומה שמתחיל ככאפות משפילות מתפתח למסכת התעללות ולאכזריות קשה. אם מטרת הגיוס לאפשר להם דרך להשתלב, למצוא לעצמם מקום, הדבר אינו ניכר. להפך, התחושה הכללית היא של חוסר תכלית. נדמה שהנערים נמצאים שם רק משום שהחוק מחייב, אבל למפקדים במקום אין באמת רצון, ואולי גם לא יכולת, למצות את הטירונות כדי להביא תועלת לשני הצדדים. החיים משתרכים להם תחת גשם מקפיא על אדמה בוצית, ללא פעילות שיש בה טעם, והאלימות משתוללת.

כשמתברר שכמעט כל החיילים ייאלצו להשאר בבסיס בשבת, מתעורר מרד זוטא, והמיועדים להשאר מכריזים על כוונות התאבדות. חלקם סובלים בבירור מבעיות נפשיות, אחרים נסחפים אחריהם, וכולם בדרך זו או אחרת אחוזי יאוש ולהוטים לשים קץ לפארסה הסהרורית שהם חווים.

עד כמה הדברים המתוארים בספר קרובים למציאות? ההרגשה שלי היא שכמו בספרו הקודם שקראתי, "בדידות מזהרת", עמיחי שלו בוחר בקיצוניות, אומללות ללא פשרות וללא הפוגה. בשני הספרים הוא מפגין עוז ביטוי, שמאפשר הזדהות עם דמויותיו על סבלותיהן. כאן כמו שם הוא אינו מאפשר אף קרן של אור, וההקצנה, מבחינתי, פוגעת משמעותית ביכולת למצוא אחיזה בסיפור ופוגעת באמינותו.

לכן, גם הפעם, ההמלצה מסויגת.

ידיעות ספרים

2010

הברמן של הריץ / פיליפ קולן

מלון ריץ בפריז היה עד מאז היווסדו ב-1898 אבן שואבת לכל המי ומי, צרפתים וזרים כאחד, סמל של שפע, של איכות ושל פינוק. בשנת 1921 הופקד הבר של המלון בידיו של פרנק מאייר, אוסטרי יליד 1884, שרכש לעצמו שם עולמי בתחומו. פרנק היה בנם של הורים יהודים, אם שביקשה לחנכו ליהדות, ואב שביקש להצניע כל סממן יהודי, אולי כדי למנוע מבנו את הגורל הקשה של עמו. בדיעבד, גישתו של האב הצילה את פרנק, שכן עם הכיבוש הנאצי הפך המלון למשכנם של אנשי מטה בכירים, ובמשך ארבע שנים קבלו שירות ממנהל הבר היהודי וחלקם אף התידדו אתו מבלי שחשדו בזהות שהסתיר. פיליפ קולן מספר את סיפורו על רקע המלון והתקופה.

מרבית הדמויות בספר אמיתיות ומופיעות בשמן, לטוב ולרע. החל במשתפי פעולה, שפעלו ממניעים אנטישמיים, כמו קוקו שאנל, ועד קלוד אוזלו, מנהל המלון, ואשתו (היהודיה בסתר) בלאנש, שהעבירו לאנגלים מידע על האורחים הגרמנים, והסתירו במלון אנשים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. החל בגרינג, שהשתכן מפעם לפעם בסוויטה במלון ועסק בביזת אמנות, ועד אינגה האג, שהיתה שותפה לקשר לחסל את היטלר. וביניהם אישים כמו השחקן הצרפתי סשה גיטרי, שאולי שיתף פעולה עם הכובש, או רק ניסה להתאים עצמו לנסיבות ולהחזיק מעמד, והסופר הגרמני ארנסט יונגר, שיש אומרים שהיה אנטישמי ויש אומרים שהיה אנטי נאצי, ובעלת המלון מארי-לואיז ריץ שהדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לשמור על הרמה של המלון, ללא קשר לזהות אורחיו, ועוד שורה של אישים בכל הקשת שבין רוצחים למושיעים, ובהם נובורישים, מלשינים, אופורטוניסטים, ובורגנים שפחדו לאבד את זכויות היתר שלהם ובחרו להסתגל לדרישות העידן החדש. קולן הוסיף לגלריה זו, כפי שהוא מספר במבוא, שתי דמויות בדויות, שמשתלבות היטב בעלילה, והוסיף כמה פרטים ספרותיים מדמיונו. בסיומו של הספר מוצגות תמונותיהן של כמה מן הדמויות בתופסת מידע על גורלן אחרי המלחמה.

על מעשיו של פרנק מאייר עצמו לא נותר תיעוד רב. ידוע כי שימש כ"תיבת דואר" עבור הקושרים במבצע ולקירי, שהעבירו באמצעותו מסרים זה לזה. כמו כן תיווך בהשגת תעודות מזויפות לנרדפים. החיים בריץ המשיכו להיות טובים ועשירים, בועה בתוך האומללות והמצוקה של פריז, והסופר שם בפיו של בנו של פרנק אזהרה כלפי אביו: "סבלת פחות מהאחרים, ואתה תצטרך לתת על זה דין וחשבון". ואכן, במסגרת הפעילות נגד משתפי פעולה אחרי שחרורה של צרפת, פרנק הואשם בגזירת רווחים מן הכיבוש, ושילם כופר כדי להשתחרר. האם היה אשם? מן הסתם לעולם לא נדע. מכל מקום, הסופר נאחז בפעילותו החיובית מצד אחד, וברווחיו המשוערים מצד שני, וכמובן בהכרח לעמוד על המשמר לבל תיחשף זהותו, כדי ליצור דמות מורכבת של אדם העומד בכל רגע ורגע בפני בחירות מוסריות. המגע היומיומי עם הגרמנים יצר חברויות שהעיקו עליו מתוך הכרה במעשים שעשו מחוץ למלון, והדילמות המתמידות בין תודעת שירות ליחסים בינאישיים ולחובה מוסרית היו המשא שאתו חי במשך כל שנות הכיבוש.

"המלחמה הזאת שנקראת עכשו שלום", כך מתייחס פרנק לתקופתו. האנשים סביבו אולי הסתגלו, ובבועת המלון הצליחו לנטרל את חווית המלחמה, אבל בגלל יהדותו ובגלל מעורבותו ומודעותו, ה"שלום" לכאורה שחזר את חוויותיו כחייל במלחמה הגדולה. שמות חלקי הספר משקפים זאת, החל ממלחמת חפירות בתחילה, כשכל צד מתחפר במקומו ומתכונן לעתיד, ועד התבוסה.

"הברמן של הריץ" הוא ספר מרתק, כתוב היטב, ומתורגם מצוין על יד אסנת יקירה. יש בו רעים מאוד וטובים מאוד, אך עיקר תשומת הלב מופנה לאלה שבאמצע. אפשר לשפוט אותם, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. האם היינו מורידים את הראש עד יעבור זעם? האם בזמנים מסוג זה יש למישהו זכות לעשות זאת? מהן הברירות?

אנצל הזדמנות זו לשוב ולהמליץ על "לוטסיה" של פייר אסולין, שמספר את סיפורו של מלון פריזאי אחר בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה.

מומלץ מאוד.

Le Barman du Ritz – Philippe Collin

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

אנחנו מפענחים רציחות / ריצ'רד אוסמן

איימי וילר היא שומרת ראש, חובבת ריגוש וסכנה. משימתה הנוכחית היא להגן על רוזי, סופרת פופולרית שאוליגרך רוסי מאיים על חייה אחרי שהכניסה את דמותו אל אחת העלילות שלה. השתיים שוהות על אי מבודד בחברת עובד יחיד של הסופרת, ונדמה שצפויה לאיימי משימה משמימה למדי. העניינים מתחילים להסתבך כשמסתבר שאיימי עצמה היא יעד להתנקשות, ובמקביל הבוס שלה נעלם, אולי נרצח, החברה שהיא עובדת בה מתחילה לעשות רושם מפוקפק, ובכלל נדמה שיש מי שמבקש לסבך אותה במעשי פשע שלא ביצעה. היא מגייסת לעזרתה את סטיב, אביו של בעלה, בלש בדימוס שנגמל מן האדרנלין של המקצוע, ורק מבקש לשבת בשקט בכפר קטן, לחקור מקרים של היעלמות חתולים וכלבים, ולהשתתף בחידונים בפאב המקומי.

השלישיה הזו – צעירה שהסתבכה, בלש חד שראשו בכפר גם כשהוא פיזית במקומות אחרים, וסופרת מזדקנת אנרגטית – צריכה לחמוק ממתנקשים, לעקוב אחרי שביל הראיות שהותירו רציחות קודמות, ולפענח מי באמת עומד מאחורי שלל השמות הבדויים המניעים את רשת הפשיעה.

ריצרד אוסמן רקח עלילה דינמית, רבת תהפוכות, הנודדת בין מדינות ויבשות. כמו ב"מועדון הרצח של יום חמישי", ניתן כאן מקום של כבוד לגיבורים מזדקנים, שנהנים מן החירות הבאה עם הגיל, ומדגימים כי חדות הראיה וההשתטות אינן נחלתם הבלעדית של צעירים מהם. יש בעלילה מרכיבים עכשווים – משפיענים שנאבקים על דקות התהילה שלהם, בינה מלאכותית בשירות הפשע ועוד – לצד התרפקות על נוסטלגיה, והם חיים בשלום בצוותא.  

העלילה לא תמיד משכנעת, יש לומר, השנינות של הדמויות, שמתבטאות רוב הזמן בשורות מחץ ובקלות דעת תמוהה נוכח הסכנות, מתחילה להתיש בשלב כלשהו, והחינניות של "מועדון הרצח של יום חמישי" התפוגגה חלקית אל כתיבה "סדרתית" יותר. הספר מעניק הפוגה משעשעת למדי, אך מי שמבקש ערך מוסף לא ימצא כאן את מבוקשו.

We Solve Murders – Richard Osman

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן