תגית: ידיעות ספרים

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

בּי אברמוביץ' ניחנה בכשרון אנליטי ובזכרון למספרים, וחלומה היה לזכות במשרת ברוקרית באחד הבנקים הגדולים ולממש את כישוריה. אלא שהשנה היא 1927, והדלתות סגורות בפניה משום שהיא אשה, משום שהיא יהודיה, ומשום שאינה בת החברה הגבוהה. העולם הפיננסי הוא מבצרם של הגברים, ולנשים, מכל הסוגים, שמורים בעיקר תפקידי מזכירות. יחידות סגולה, אם הגיעו מרקע הולם, זוכות לתפקיד בכיר יותר במחלקות מיוחדות שבהן נשים יועצות לנשים. לא עזר לבי כשרונה הבולט, לא עזרו לה גם המלצותיו של מרצה שלימד אותה מחוץ לשעות הלימודים כשנמנע ממנה ללמוד בחברת סטודנטים ממין זכר. לא עזרו לה גם פניותיה ללבן של נשים אחרות, ביניהן מרי וייל אנדרס. היא הצליחה להשיג דריסת רגל בבנק בתפקיד זוטר, זכתה לקידום קל כשיכולותיה התגלו, ואז נעצרה ללא סיכוי לקידום נוסף. משרת החלומות נותרה בגדר חלום.

"הנשים של וול סטריט" הוא סיפור שוק המניות המנופח שהוביל למפולת הפיננסית של אוקטובר 1929, אשר הותירה רבבות אנשים חסרי כל אחרי שהשקיעו את חסכונותיהם, קטנים או גדולים, בשוק שהבטיח הבטחות שווא לצמוח לנצח. מפולות ותרמיות, כמו זו של ג'וליאן פטרוליום, שהנחיתה מכה אנושה על ג'ייק, אחיה התאום של בי, בישרו את העתיד לקרות כשהשוק התנפח ללא כיסוי. יחידים, דוגמת ג'סי ליוורמור, הצליחו להרוויח הון כשנערכו מראש לבאות, אבל לרוב האנשים לא היה סיכוי להמלט מן הקטסטרופה. זהו גם סיפורן של נשות התקופה, שיועדו לחיים של רעיות ואמהות, בעוד אפשרויות התעסוקה שלהן הצטמצמו לעמדות זוטרות. זהו גם סיפור על הגירה, על השבר שהיא מביאה, ועל המאמץ לבנות חיים חדשים. ולא נעדר גם מקומו של סיפור רומנטי מהאגדות – גבר מושלם מתאהב באשה מיוחדת, וחרף כל המהמורות שבדרך הם זוכים לסוף מתוק.

כפי ששמו המקורי של הספר מעיד, הפתרונות למכשולים מצויים בפשרה. אם נמנע מבי לזכות במשרת ברוקרית, היא מוכנה להיות ברוקרית צללים. אם גם משרה סודית זו נתקלת בקשיים, היא מוצאת אפיק אחר לכישוריה ולמרץ המפעפע בה. אם איש, כולל אחיה וארוסה אנשי הפיננסים, אינו שועה לאזהרותיה מפני המפולת הבלתי נמנעת, היא מחפשת דרך להבטיח את בטחון בני משפחתה מבלי לערב אותם בתכניותיה. אם הקשר האמיץ שלה עם אחיה פוגע בקשר שלה עם ארוסה, היא מתמרנת כדי להיות בסדר עם שניהם. יש הרבה אומץ ונחישות ביכולת שלה להתאים את חלומותיה למציאות ולפעול בהתאם.

אני מחבבת ספרים שמתארים אנשים הדבקים בלהט בעיסוקם, אבל הפעם הלהט לא הצליח לחלחל אלי מבין הדפים. בנוסף, לא השתכנעתי שהסוד של בי וג'ייק, שתופס נתח ניכר מהעלילה, יכול היה להוות מהמורה כל כך חמורה בקשר של בי עם בן זוגה נייט. ובפינת הקטנוניות – הביטוי "תקרת הזכוכית" הוכנס לשימוש במשמעות המוכרת כיום בסוף שנות השבעים, והשימוש בו כאן חורק. יחד עם זאת, הספר, בתרגומו של אילן פן, קריא מאוד, דמויותיו מתקבלות על הדעת, והוא שופך אור על התקופה מזוית מעניינת. הערות המחברת בסיום מתארות את תהליך הכתיבה, ומצביעות, כיאה וכיאות, על ההיבטים האמיתיים והבדויים שבעלילה.

העיצוב המושך של הכריכה הוא פרי מכחולה של טליה בר.

The Trade Off – Samantha Greene Woodruff

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"המועקה זה דבר שלא משתנה, היא כל הזמן פה, וכל הזמן שם […] אני חושב שיש מלא מועקה, כמו שכבה כזאת שמכסה את כולם, כמו ציפוי כזה, כמו בוץ, ממש כמו בוץ […] הדכאון זה דבר מפיל, זה דבר משתק, אבל המועקה לא. אין לה התפרצויות, היא כמו שטפון שקט. היא יכולה להתנפח או להתכווץ, אבל היא תמיד באוויר", כך מנסה אורי קרביץ להסביר לקב"ן את תחושותיו במחנה הטירונים ובחיים בכלל.

עמיחי שלו, מפיו של אורי, מתאר גהינום עלי אדמות, לא רחוק מכאן במחנה דותן. קבוצה של חיילים בעייתיים, לכולם סעיף נפשי, מגיעה לטירונות במחנה. רובם ככולם נושאים מטען של מצוקה, ניכור, השכלה חלקית מאוד, תחושת חוסר ערך. כבר באוטובוס בדרך למחנה מתבלטים הבריונים ומסומנים החלשים, ומה שמתחיל ככאפות משפילות מתפתח למסכת התעללות ולאכזריות קשה. אם מטרת הגיוס לאפשר להם דרך להשתלב, למצוא לעצמם מקום, הדבר אינו ניכר. להפך, התחושה הכללית היא של חוסר תכלית. נדמה שהנערים נמצאים שם רק משום שהחוק מחייב, אבל למפקדים במקום אין באמת רצון, ואולי גם לא יכולת, למצות את הטירונות כדי להביא תועלת לשני הצדדים. החיים משתרכים להם תחת גשם מקפיא על אדמה בוצית, ללא פעילות שיש בה טעם, והאלימות משתוללת.

כשמתברר שכמעט כל החיילים ייאלצו להשאר בבסיס בשבת, מתעורר מרד זוטא, והמיועדים להשאר מכריזים על כוונות התאבדות. חלקם סובלים בבירור מבעיות נפשיות, אחרים נסחפים אחריהם, וכולם בדרך זו או אחרת אחוזי יאוש ולהוטים לשים קץ לפארסה הסהרורית שהם חווים.

עד כמה הדברים המתוארים בספר קרובים למציאות? ההרגשה שלי היא שכמו בספרו הקודם שקראתי, "בדידות מזהרת", עמיחי שלו בוחר בקיצוניות, אומללות ללא פשרות וללא הפוגה. בשני הספרים הוא מפגין עוז ביטוי, שמאפשר הזדהות עם דמויותיו על סבלותיהן. כאן כמו שם הוא אינו מאפשר אף קרן של אור, וההקצנה, מבחינתי, פוגעת משמעותית ביכולת למצוא אחיזה בסיפור ופוגעת באמינותו.

לכן, גם הפעם, ההמלצה מסויגת.

ידיעות ספרים

2010

מלון ריץ בפריז היה עד מאז היווסדו ב-1898 אבן שואבת לכל המי ומי, צרפתים וזרים כאחד, סמל של שפע, של איכות ושל פינוק. בשנת 1921 הופקד הבר של המלון בידיו של פרנק מאייר, אוסטרי יליד 1884, שרכש לעצמו שם עולמי בתחומו. פרנק היה בנם של הורים יהודים, אם שביקשה לחנכו ליהדות, ואב שביקש להצניע כל סממן יהודי, אולי כדי למנוע מבנו את הגורל הקשה של עמו. בדיעבד, גישתו של האב הצילה את פרנק, שכן עם הכיבוש הנאצי הפך המלון למשכנם של אנשי מטה בכירים, ובמשך ארבע שנים קבלו שירות ממנהל הבר היהודי וחלקם אף התידדו אתו מבלי שחשדו בזהות שהסתיר. פיליפ קולן מספר את סיפורו על רקע המלון והתקופה.

מרבית הדמויות בספר אמיתיות ומופיעות בשמן, לטוב ולרע. החל במשתפי פעולה, שפעלו ממניעים אנטישמיים, כמו קוקו שאנל, ועד קלוד אוזלו, מנהל המלון, ואשתו (היהודיה בסתר) בלאנש, שהעבירו לאנגלים מידע על האורחים הגרמנים, והסתירו במלון אנשים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. החל בגרינג, שהשתכן מפעם לפעם בסוויטה במלון ועסק בביזת אמנות, ועד אינגה האג, שהיתה שותפה לקשר לחסל את היטלר. וביניהם אישים כמו השחקן הצרפתי סשה גיטרי, שאולי שיתף פעולה עם הכובש, או רק ניסה להתאים עצמו לנסיבות ולהחזיק מעמד, והסופר הגרמני ארנסט יונגר, שיש אומרים שהיה אנטישמי ויש אומרים שהיה אנטי נאצי, ובעלת המלון מארי-לואיז ריץ שהדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לשמור על הרמה של המלון, ללא קשר לזהות אורחיו, ועוד שורה של אישים בכל הקשת שבין רוצחים למושיעים, ובהם נובורישים, מלשינים, אופורטוניסטים, ובורגנים שפחדו לאבד את זכויות היתר שלהם ובחרו להסתגל לדרישות העידן החדש. קולן הוסיף לגלריה זו, כפי שהוא מספר במבוא, שתי דמויות בדויות, שמשתלבות היטב בעלילה, והוסיף כמה פרטים ספרותיים מדמיונו. בסיומו של הספר מוצגות תמונותיהן של כמה מן הדמויות בתופסת מידע על גורלן אחרי המלחמה.

על מעשיו של פרנק מאייר עצמו לא נותר תיעוד רב. ידוע כי שימש כ"תיבת דואר" עבור הקושרים במבצע ולקירי, שהעבירו באמצעותו מסרים זה לזה. כמו כן תיווך בהשגת תעודות מזויפות לנרדפים. החיים בריץ המשיכו להיות טובים ועשירים, בועה בתוך האומללות והמצוקה של פריז, והסופר שם בפיו של בנו של פרנק אזהרה כלפי אביו: "סבלת פחות מהאחרים, ואתה תצטרך לתת על זה דין וחשבון". ואכן, במסגרת הפעילות נגד משתפי פעולה אחרי שחרורה של צרפת, פרנק הואשם בגזירת רווחים מן הכיבוש, ושילם כופר כדי להשתחרר. האם היה אשם? מן הסתם לעולם לא נדע. מכל מקום, הסופר נאחז בפעילותו החיובית מצד אחד, וברווחיו המשוערים מצד שני, וכמובן בהכרח לעמוד על המשמר לבל תיחשף זהותו, כדי ליצור דמות מורכבת של אדם העומד בכל רגע ורגע בפני בחירות מוסריות. המגע היומיומי עם הגרמנים יצר חברויות שהעיקו עליו מתוך הכרה במעשים שעשו מחוץ למלון, והדילמות המתמידות בין תודעת שירות ליחסים בינאישיים ולחובה מוסרית היו המשא שאתו חי במשך כל שנות הכיבוש.

"המלחמה הזאת שנקראת עכשו שלום", כך מתייחס פרנק לתקופתו. האנשים סביבו אולי הסתגלו, ובבועת המלון הצליחו לנטרל את חווית המלחמה, אבל בגלל יהדותו ובגלל מעורבותו ומודעותו, ה"שלום" לכאורה שחזר את חוויותיו כחייל במלחמה הגדולה. שמות חלקי הספר משקפים זאת, החל ממלחמת חפירות בתחילה, כשכל צד מתחפר במקומו ומתכונן לעתיד, ועד התבוסה.

"הברמן של הריץ" הוא ספר מרתק, כתוב היטב, ומתורגם מצוין על יד אסנת יקירה. יש בו רעים מאוד וטובים מאוד, אך עיקר תשומת הלב מופנה לאלה שבאמצע. אפשר לשפוט אותם, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. האם היינו מורידים את הראש עד יעבור זעם? האם בזמנים מסוג זה יש למישהו זכות לעשות זאת? מהן הברירות?

אנצל הזדמנות זו לשוב ולהמליץ על "לוטסיה" של פייר אסולין, שמספר את סיפורו של מלון פריזאי אחר בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה.

מומלץ מאוד.

Le Barman du Ritz – Philippe Collin

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

איימי וילר היא שומרת ראש, חובבת ריגוש וסכנה. משימתה הנוכחית היא להגן על רוזי, סופרת פופולרית שאוליגרך רוסי מאיים על חייה אחרי שהכניסה את דמותו אל אחת העלילות שלה. השתיים שוהות על אי מבודד בחברת עובד יחיד של הסופרת, ונדמה שצפויה לאיימי משימה משמימה למדי. העניינים מתחילים להסתבך כשמסתבר שאיימי עצמה היא יעד להתנקשות, ובמקביל הבוס שלה נעלם, אולי נרצח, החברה שהיא עובדת בה מתחילה לעשות רושם מפוקפק, ובכלל נדמה שיש מי שמבקש לסבך אותה במעשי פשע שלא ביצעה. היא מגייסת לעזרתה את סטיב, אביו של בעלה, בלש בדימוס שנגמל מן האדרנלין של המקצוע, ורק מבקש לשבת בשקט בכפר קטן, לחקור מקרים של היעלמות חתולים וכלבים, ולהשתתף בחידונים בפאב המקומי.

השלישיה הזו – צעירה שהסתבכה, בלש חד שראשו בכפר גם כשהוא פיזית במקומות אחרים, וסופרת מזדקנת אנרגטית – צריכה לחמוק ממתנקשים, לעקוב אחרי שביל הראיות שהותירו רציחות קודמות, ולפענח מי באמת עומד מאחורי שלל השמות הבדויים המניעים את רשת הפשיעה.

ריצרד אוסמן רקח עלילה דינמית, רבת תהפוכות, הנודדת בין מדינות ויבשות. כמו ב"מועדון הרצח של יום חמישי", ניתן כאן מקום של כבוד לגיבורים מזדקנים, שנהנים מן החירות הבאה עם הגיל, ומדגימים כי חדות הראיה וההשתטות אינן נחלתם הבלעדית של צעירים מהם. יש בעלילה מרכיבים עכשווים – משפיענים שנאבקים על דקות התהילה שלהם, בינה מלאכותית בשירות הפשע ועוד – לצד התרפקות על נוסטלגיה, והם חיים בשלום בצוותא.  

העלילה לא תמיד משכנעת, יש לומר, השנינות של הדמויות, שמתבטאות רוב הזמן בשורות מחץ ובקלות דעת תמוהה נוכח הסכנות, מתחילה להתיש בשלב כלשהו, והחינניות של "מועדון הרצח של יום חמישי" התפוגגה חלקית אל כתיבה "סדרתית" יותר. הספר מעניק הפוגה משעשעת למדי, אך מי שמבקש ערך מוסף לא ימצא כאן את מבוקשו.

We Solve Murders – Richard Osman

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, כתבה שישה ספרי מתח, ובהם פרשות פשע שעל פיצוחן שוקדים קורמורן סטרייק ועוזרתו רובין אלקוט. "תולעת משי" הוא השני שבהם. לא קראתי את הראשון בסדרה, "קריאת הקוקיה", אך נראה לי שהקריאה לא נפגעה מכך, והספר השני עומד לגמרי בפני עצמו.

אשה אפורה למראה, תמהונית משהו, מופיעה במשרדו של סטרייק, ומבקשת שיאתר עבורה את בעלה, הסופר אואן קוויין, שעזב את ביתם אחרי מריבה ימים אחדים קודם לכן, ומאז לא יצר קשר. מכיוון שלקוויין יש היסטוריה של היעלמויות, היא אינה מודאגת, אבל היא רוצה אותו בחזרה בבית. סטרייק, שמשום מה מחבב את האשה המשונה למדי הזו, מקבל עליו את הטיפול בבקשתה. הוא מחפש במספר מקומות פוטנציאלים, מתוודע אל עמיתיו של הסופר הנעדר, ובסופו של דבר מוצא את גופתו שמצבה מעיד על רצח טקסי וברוטלי, פרי רוחו של אדם מופרע אך מתוכנן ומחושב. קוויין הוא טיפוס חמום מוח, יהיר ובעל הערכה עצמית גבוהה מסוג 'אני ואפסי עוד'. הספרים שפרסם מעוררי מחלוקת, והספר האחרון שכתב, וטרם ראה אור, שערורייתי במיוחד, ומציג את מכריו, כולל אשתו, המאהבת שלו, המוציא לאור, העורך, סופר מתחרה ועוד, באופן אכזרי ומלעיג. נדמה שיותר מאדם אחד יכול היה לרצות במותו. המשטרה, בניצוחו של ידידו של סטרייק, סבורה שאשתו של קוויין היא הרוצחת. סטרייק סבור אחרת.

מיוסר מתוצאות פציעה קשה בשירות הצבאי, שהותירה אותו קטוע רגל, סטרייק מקרטע בקושי ברחובות הקפואים מכוסי השלג והקרח של לונדון, מנסה למצוא את דרכו בסבך הקשרים המסועפים סביב קוויין, ובו זמנית גם לטפל בתיקים אחר המונחים על שולחנו ללא עיגול פינות. "זה היה חלק מקוד אתי אישי, קצר אך בלתי גמיש, שליווה אותו כל חייו הבוגרים: לעשות את העבודה ולעשות אותה טוב". הוא מסתייע ברובין, שמתפקדת כמזכירה וכיועצת, ומטפחת חלומות על קריירה כבלשית, למורת רוחו של ארוסה מתיו.

כמו הספרי הארי פוטר, וכמו בספריה האחרים כמו "כיסא פנוי", הסופרת היא כותבת סבלנית, נותנת דעתה על פרטי הפרטים הבונים את העלילה, ואינה נרתעת מסיפורי משנה שהעלילה אולי יכולה בלעדיהם, אך הם ההופכים עלילה בלשית לסיפור תוסס ומהנה. הספר, כאמור, בוחש בעולם הספרות, אך עוסק פחות בהיבטים היצירתיים ויותר בהיבטים האישיים והעסקיים, באגו, באינטריגות, ביחסי סופרים-סוכנים, סוכנים-מו"לים וכיוצא באלה. הסופר, הנחשב למתחרה ויריב של קוויין, אם כי הוא מצליח ומפורסם ממנו, מביע את דעתו הצינית על העולם הזה: "סופרים הם גזע פראי. מי שרוצה חברוּת לכל החיים ורֵעוּת שאין בה אנוכיות, שיתגייס לצבא וילמד להרוג. מי שרוצה חיים שלמים של בריתות זמניות עם עמיתים למקצוע שיצהלו על כל כשלון שלו, שיכתוב רומנים". שמו של הסופר שאול מדבריו של קוויין, כפי שציטט אותם העורך של ספריו: "תולעת המשי היא מטאפורה לסופר, שצריך לעבור יסורים כדי להגיע לחומר הטוב".

"תולעת משי" הוא ספר קריא מאוד, מותח במידה, מציג שני גיבורים אנושיים מאוד על מעלותיהם ועל חולשותיהם, מאפיין היטב את דמויות המשנה, גם הגרוטסקיות שבהן, ובתרגומו הנאה של אמיר צוקרמן מהווה חווית קריאה מהנה.

The Silkworm – Robert Glabraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

"בסופו של דבר, הקשר המשותף הבסיסי ביותר הוא שכולנו חיים על כוכב הלכת הקטן הזה. כולנו נושמים את אותו האוויר. עתיד ילדינו יקר לכולנו. וכולנו בני תמותה", ג'ון קנדי, 1963

הציטוט שלמעלה מופיע בסיפור האחרון מבין שנים-עשר הסיפורים שבספר, תלוי על קיר השרותים בדירה לונדונית. במידה רבה הוא מסכם את המוטיב העובר בספר כחוט שני. כל אחד מן הסיפורים מספר על אפיזודה בחיי הדמות המרכזית שבו, ויכול לעמוד בפני עצמו. אבל דייוויד סלאי יצר שרשרת סובבת עולם המחברת בין הסיפורים הנפרדים, ומצביעה על שני היבטים עיקריים: האחד הוא זה שבא לידי ביטוי בציטוט הנ"ל. השני ממחיש שוב ושוב עד כמה כל אדם הוא עולם מלא, ועד כמה אנו טועים כשאנחנו מאפיינים אותו לעצמנו מתוך זוית ראיה צרה.

מכיוון שמדובר בספר קצר, לא אספר פה על כל הדמויות וכיצד הן מתקשרות זו לזו. אזכיר רק שהוא נפתח בטיסה של אשה ספרדיה מלונדון, שם סייעה לבנה החולה בסרטן בתקופת הטיפולים, חזרה לביתה. כיס אוויר גורם לה לאבד את ההכרה, ומי ששם לב לכך הוא הגבר שיושב לידה, זה שמבחינתה היה בו משהו מוזר משום שנשאר לשבת לשמאלה למרות שהמושב שלשמאלו נותר פנוי. האשה מפונה לבית חולים, והאיש – בסיפור העוקב – טס לביתו בטיסת המשך, ומצטייר באור אחר לגמרי. בהמשך נפגוש, בין השאר, עיתונאית שטסה לראיין סופרת קנדית מפורסמת, וגם מעריצה של הסופרת, תושבת הונג קונג שנראית שקטה ואנמית אך עומדת מרצונה בפני בחירה משמעותית, וגבר הודי שעובד כגנן בקטאר בשירותה של אשה לבנה, מכה את אשתו בביתו ומנהל חיים כפולים במקום עבודתו, וצעירה שחיה בבודפשט ומתעתדת להנשא לפליט סורי, ועוד. כולם מתחבטים בנושאים הנוגעים בקשרים בינאישיים בכלל ובקשרים בתוך המשפחה בפרט. בין אם מדובר בגבר הודי שמטפל באב חולה ובו זמנית מנצל אותו, או בצעירה הונגריה שמקיימת קשר רופף עם אביה בלונדון – רב המשותף על המפריד. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

בסיפורים מינימלסטיים, מעט המחזיק את המרובה, דייוויד סאלאי בורא אפיזודות מציאותיות, אמינות ומלאות חיים, וכולם – ביחד ולחוד – נעימים מאוד לקריאה.

מומלץ.

Turbulence – David Szalay

פן וידיעות ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אילן פן

הבנקאי ואספן האמנות היהודי-צרפתי מואיז קמונדו, שנפטר ב-1935, הפך בשנותיו האחרונות את ביתו הפריזאי למוזיאון המוקדש למאה השמונה-עשרה. את הבית הוריש לאגודה לאומנות דקורטיבית, והעניק לו את השם "מוזיאון נסים דה קמונדו" לזכרו של בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. קמונדו היה אחד מעשירי היהודים בצרפת, שהיו מעורבים אלה בחייהם של אלה באמצעות קשרי עבודה, חברות ונישואים, וגם באמצעות קשרים חשאיים מחוץ לנישואים. "אולי הייתי יכול לצייר עץ משפחתי, אבל הוא היה נראה כמו רשת קורי עכביש", כותב אדמונד דה ואל, צאצא למשפחת אפרוסי, שסבתו אליזבת היתה חברתה של ביאטריס, בתו של מואיז, ושקרובו הרחוק שארל הוא שסייע למואיז לקנות את ביתו בפריז.

אדמונד דה ואל התחקה אחר קורות בית אפרוסי לאורך דורות בספרו "הארנבת עם עיני הענבר", כשהוא מתבונן בהיסטוריה משתי נקודות זוית, אישית-משפחתית כנצר למשפחה, ואמנותית כקדר ואמן בעל שם עולמי. ב"מכתבים לקמונדו" הוא מקדיש את תשומת לבו למואיז קמונדו, אדם בודד באחרית ימיו, למרות קרבתם של בתו, חתנו ושני נכדיו, מסוגר באבלו על בנו. הספר, כשמו, הוא אוסף מכתבים שכותב דה ואל לקמונדו, משתף אותו בממצאים שמצא בארכיונים, בהרהורים על מהלכה של ההיסטוריה, במחשבות על אמנות, על אספנות, על זכרון ועוד. כמו בספר הקודם, גם כאן הוא אינו מסתפק בהתמקדות צרה בדמויות, אלא מרחיב את היריעה אל התקופה על תהפוכותיה, וכמובן נוגע באמנות. בשונה מהספר הקודם, שהפליג בתיאורים מפורטים ודקדקניים של כל נושא שעליו נתן את דעתו, כאן, בגלל המסגרת המגבילה של המכתבים, התוצאה היא תמונות נפרדות, תמציתיות וממוקדות כל אחת לעצמה, היוצרות יחדיו תמונת חיים של מואיז קמונדו, של משפחתו ושל הקהילה שסביבו.

כמובן, לא נעדר מקומה של האנטישמיות. התקופה המתוארת בספר היא בעיקרה זו שבין מלחמות העולם. זוהי צרפת שבה ספרים אנטישמיים של לואי פרדינן סלין הופכים לרבי מכר, ושבה מעל במת בית הנבחרים נאמר לראש הממשלה היהודי בלום: "מוטב שאת המדינה הזאת יוביל אדם ששייך במוצאו לאדמה הזאת… ולא איזה תלמודיסט ערמומי". לקראת סיום, פרק כמו-דוקומנטרי אינטנסיבי מספר על שארע לבני קמונדו האחרונים תחת השלטון הנאצי. מואיז כבר היה בין המתים. בתו ביאטריס קיוותה שהתנצרות תציל אותה, אבל היא ובתה פאני הואשמו באי ענידת הטלאי הצהוב ונכלאו בדארנסי. במסמך שמצא דה ואל טרח מי שטרח לציין שהיא יהודיה מכל הכיוונים, ושאין לשחררה. בעלה של ביאטריס, ליאון ריינאך, התגרש ממנה, אולי בנסיון להצילה, ונתפס עם בנו ברטראן לא רחוק מן הגבול הספרדי. כולם נשלחו לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

בסיום הספר מתייחס דה ואל לזהותו שלו, כצאצא מצד אחד של משפחת אפרוסי היהודיה, וכבנו של כומר אנגליקני מן הצד השני: "אני חושב שאני בן כלאיים. התפקרתי מכל דת אפשרית. אבל אני בהחלט יודע איך נראית מחויבות לרעיון. אני יודע שיש דרכים לעשות מתפוצה משהו יוצא מן הכלל. ושזאת דרך לומר משהו, דרך לצאת נגד הבוז השקט. אני חושב שאפשר לאהוב יותר ממקום אחד. אני חושב שאפשר לחצות גבול ועדיין להיות אדם שלם".

בשוליים: אוסף הנצקה, שהיווה זרז לכתיבת ספרו הקודם של דה ואל, ושכן בביתו בעת הכתיבה, החליף בינתים ידים. שני שלישים ממנו הושאלו לטווח ארוך למוזיאון וינאי, ושליש נמכר למטרות פעילות רווחה.

"הארנבת עם עיני הענבר" אהוב עלי במיוחד. הוא כתוב מתוך אהבה ומעורבות אכפתית, מעשיר, שופע ידע, ונוגע מאוד ללב. "מכתבים לקמונדו", שכאמור שונה ממנו בסגנונו, נכתב באותה רוח, ואני, כמובן, ממליצה עליו. יחד עם זאת, אין לי יכולת להעריך כיצד יתקבל אצל מי שיגיע אליו ללא ידע מוקדם. "הארנבת עם עיני הענבר" תרם לי, לצורך זה, את ההיכרות עם הסופר ועם נבכי החברה היהודית העשירה באירופה של העשורים הראשונים של המאה העשרים. "האחרון לבית קמונדו" של פייר אסולין, ספר מומלץ אף הוא, העניק לי את ההיכרות עם מואיז קמונדו ועם המוזיאון. הקריאה ב"מכתבים לקמונדו" היתה אפוא עבורי כשיבה אל מחוזות מוכרים, תוך העשרתם בנקודת המבט היחודית של דה ואל. מעניין כיצד יחוו אותה מי שלא קראו את שני הספרים האחרים.

Letters to Camondo – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

בשנת 1943 נוסדה מעבדת לוס אלמוס, כחלק מפרויקט מנהטן ששקד על פיתוח נשק גרעיני. המקום העסיק אלפי עובדים בשנות פעילותו, וסודיות מוחלטת אפפה את פעילותו. גלינה פרומן מבקשת לספר את סיפורה של לוס אלמוס מנקודת הראות של בני משפחותיהם של העובדים במקום. לא זו בלבד שבני המשפחה נאלצו להתנתק ממקומותיהם, הם גם מצאו עצמם מנותקים למעשה מעולמם של האנשים שאיתם חלקו את חייהם, בשל אילוצים מחמירים של חשאיות.

הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים. כריסטין, אשתו של תומס, כבר ויתרה בעבר על השלמת דוקטורט בכימיה בשל הזדמנות עסקית של בעלה, וכעת נאלצה לוותר על שותפות בגלריה, שאותה לא יכלה לתחזק ממרחק. גרטי, בתו של קורט, היא בת-עשרה סקרנית ונמרצת, שנמלטה עם הוריה היהודים מגרמניה, בעוד כל משפחתם נותרה שם והקשר עמה נותק. למרות הפרש הגילים נקשרת בין השתים ידידות.

נדמה שיש פה פוטנציאל להתבוננות מעניינת בהיבט פחות מדובר של המאמץ המלחמתי. בפועל מדובר ברומן פלקטי, ששתילתו ברקע יוצא דופן אינה מצילה אותו מלבוסס בקלישאות. יש פה בעל בלתי מבין ובלתי תומך לעומת מאהב שכמובן נוהג לגמרי להפך, ויש אשה דכאונית ולעומתה מאהבת ססגונית, ויש התאהבות נעורים, וגם חשש מהומוסקסואליות בתקופה שהיא כתם מביש, ומגיחה קצת התיחסות לאינדיאנים שאיש אינו סופר אותם עד שהם נדרשים כחיילים, ושוב ושוב סודות שאסור לספר. הנוכחות של אוֹפּי (רוברט אופנהיימר בשביל מי שאינם חבריו) וההבלחה החד-פעמית של פיינמן אינן מרוממות את העלילה מעבר לרמה השגרתית והשבלונית שבה היא מתנהלת. רגע לפני הסיום עולה שאלה לגבי הצידוק להטלת הפצצה השניה על נגסאקי, ובזה פחות או יותר מסתכם הענין שלשמו התכנסו גיבורי הספר. בערך באמצע שקלתי פרישה, בעיקר משום שהסיפור נמתח עוד ועוד שלא לצורך, אבל הייתי סקרנית לדעת אם צדקתי בתחזית שלי לגבי התפנית הבאה שבה אשה תהרה בסופו של דבר ולא תדע אם האב הוא בעלה או המאהב. אז התחלתי לקרוא בדילוגים, ו-טדם! צדקתי. מכסת השבלונות הושלמה.

לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

Hill of Secrets – Galina Vromen

פן וידיעות ספרים

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים", אומר החתול קינמון לקירה. קירה היא אשה מבוגרת, ההולכת ושוקעת בתוך ערפילי הדמנציה, משרבטת מילים על פתקים לבל יאבדו לה רמזים שהיא מצליחה לשלות מזכרונה המתפורר. קינמון, חתול שמבטו נפרש על עשרות שנים וזכרונו חד, מספר את שקירה כבר אינה זוכרת או מעולם לא ידעה. ובין קרעי הזכרונות, ענת, נכדתה של קירה, מנסה להבין במדויק מי היא ומה רצונותיה, וכורכת יחדיו עבר והווה, העולמות המקבילים המתקיימים יחדיו, לזהות אחת. מתוך אלה נרקם סיפורה השלם של המשפחה, שהוא גם סיפור יהדות האזור שעל גבולות רומניה-אוקראינה-מולדובה במאה העשרים.

"הרצון להמלט מן הזכרונות, הרצון להזכר, להחזיר לחיים את מה שהיה, עצימת העיניים או התשוקה המרה – מה מהם הרעל ומה התרופה?", תוהה ענת כשהיא מוצאת עצמה במסע בעקבותיו של סבה תיאו, בעלה של קירה. ענת היא עורכת דין לענייני משפחה, אשה בגיל המעבר, אם לשלושה, שבשל צירוף נסיבות מבינה שבעצם אינה אוהבת את עבודתה, ושאינה מוכנה להמשיך במאבק להכחיש את נזקי הגיל. צללי העבר, הסיפורים שלא סופרו במלואם, רוחות הרפאים שנוכחות במשפחה – היא חשה שכל אלה הם חלק ממנה, ובנקודה זו בחייה, כשהיא נואשת להבין בשלמות מי היא, היא מנסה ללקט פרטים, ויוצאת אל המקומות מהם הגיעו סביה. שיאו של התהליך יהיה מסע בהרים שתיאו אהב, בחברתו של האיש שפיזר שם את אפרו אחרי מותו. לכאורה טיול שורשים, אבל כפי שבתה הבכורה של ענת מבינה, מדובר ביותר ממסע של היכרות עם ההיסטוריה.  

הספר, למרות האוירה המעט פנטסטית הנובעת מן האופן בו הוא מסופר, נטוע עמוק במציאות. הוא נוקב בשמות מקומות אמיתיים, ביניהם יאשי, קישינב, טרנסניסטריה ומוגילב, בציון ארועים היסטוריים שארעו בהם. הוא מזכיר דמויות שפעלו במציאות, ביניהן הרב מתתיהו פרידמן. ענת מגיעה לכתובת ספציפית – רחוב קוזה וודה 38 ביאשי – ולמנזר גוליה הסמוך – תמונות של שניהם, ושל מקומות נוספים, מצאתי ברשת, וחשתי שאני משוטטת בתוך הסיפור. אגדות עם רומניות שלובות בעלילה. דמותו של אנצ'ל, אחיו של תיאו, היא למעשה זו של המשורר ליוויו דליאנו, כפי שמתארת הסופרת בבלוג שלה.

דינה עזריאל, בספר ראשון מורכב ומיומן, יוצרת מרקם רציף שבו הווה ועבר כרוכים יחדיו באלפי נימים נסתרות, ומה שנדמה כמת מוסיף להתקיים בשלל מופעים בתוך זהות הדורות הבאים. מקורי, מעניין, נוגע ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2024