תגית: ידיעות ספרים

אָיוֹלָה רוצחת את בני הזוג שלה. למה? תמיד יש סיבה, לא ברור אם אמיתית. כי איולה היא לא רק רוצחת סדרתית, אלא גם שקרנית ואנוכית. נדמה שמבחינתה יש אדם אחד חשוב בעולם, היא עצמה, ותפקידם של כל האחרים הוא להעריץ אותה, לתמוך בה, ולחלץ אותה מצרות. העובדה שהיא יפיפיה עוצרת נשימה משחקת לטובתה, כמו גם היותה בת לאם שאינה רואה את פגמיה, ואחות צעירה לקורידה, שלקחה על עצמה את האחריות לרפד את חייה.

קוֹרידֶה היא כל מה שאיולה לא. איולה היא מעצבת אופנה עצמאית, עובדת על פי גחמות בתוך חדר מבולגן ומטונף; קורידה היא אחות בבית חולים, על סף קידום לאחות ראשית, חולת נקיון ופדנטית. איולה מתנהלת בעולם כאילו הוא שלה, ונוטלת ממנו על חשבונם של אחרים ללא יסורי מצפון; קורידה אסרטיבית בעבודה, אבל חיישנית וביישנית כשהדברים נוגעים ליחסים בינאישיים. איולה מסחררת את ראשם של גברים; קורידה מודעת להיותה האחות הלא אטרקטיבית, זו שכמעט נעלמת ברקע כשאחותה הכריזמטית מופיעה. איולה מתחברת בקלות עם כל אדם; החבר היחיד של קורידה הוא חולה בתרדמת, שבאוזניו היא שופכת את לבה למרות שהיא סבורה שאינו שומע אותה.

כשאיולה נועצת שוב ושוב את הסכין שירשה מאביהם בבני זוגה, קורידה נמצאת שם עם מיכל אקונומיקה, עם רכב לסילוק הגופה, ועם הנחיות להתנהגות שתסיר מאחותה כל חשד.  

האם האחריות ללא גבולות שנטלה על עצמה קורידה תחזיק מעמד כשאיולה תפנה את תשומת לבה דווקא לרופא שבו איולה מאוהבת? וכשהרופא יפול בקסמיה של איולה, למי תהיה נתונה נאמנותה? לאחותה, כרגיל, או לרופא שעלול להיות הקורבן הבא?

והשאלה המהותית יותר: למה קורידה מחפה על איולה ומאפשרת לה להמשיך?

אוינקן ברייתווייט מוליכה בהדרגה את העלילה מסיפור שנדמה פשטני וקצת תמוה אל שורשיו של קשר אמיץ בין שתי אחיות. נסיבות חייהן אמנם עיצבו אותן באופנים הפוכים, אך יצקו אותן יחדיו בקשר בלתי ניתק. "אני תמיד אהיה שלה והיא תמיד תהיה שלי. אף אחד אחר לא חשוב", יודעת קורידה, ומוכנה לשלם כל מחיר כדי לשמר את האחווה הזו. מעשי הרצח אינם הדבר היחיד שהאחיות מסתירות. יחד עם אמן, שאינה מודעת, או אינה רוצה להיות מודעת, למעשיה של איולה, הן עוטות מסכות כלפי חוץ. "אין כמונו יסודיות בכל הנוגע להטעייתם של אנשים אחרים", כי אין ברירה, יש סודות שאי אפשר לדבר עליהם, כי אחרים לא יבינו או לא יקבלו או יאשימו. לא הכל קורידה מספרת, אבל אין בכך צורך. מתוך קטעי הדברים, מתוך מעט מן ההיסטוריה הפרטית שהיא חושפת, מצטייר העבר שמצל עליהן בהווה, והתמיהות שעלו בתחילה מקבלות מענה.

"אחותי, הרוצחת הסדרתית" כתוב בסגנון מעט קצרני, אך אין בכך כדי לפגוע בעומק הרגש המובע בו. אי אפשר שלא לחמול על שתי האחיות, וגם על אמן, ואי אפשר שלא לחבב את קורידה המצפונית, הנוטלת על כתפיה את תפקיד הבוגר האחראי. העלילה ממוקמת בניגריה, ויש בה התיחסויות לתרבות המקומית, אבל נושאיו ודמויותיו חוצים גבולות. הספר נמנה עם הרשימה הארוכה לפרס הבוקר ב-2019, לגמרי בצדק. התרגום של אילן פן נאה ושוטף, והספר יוצא הדופן מומלץ.

My Sister, the Serial Killer – Oyinkan Braithwaite

פן וידיעות ספרים

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

ד"ר דול, סופר לשעבר, מיואש. אמנם מלחמת העולם השניה הסתיימה, אבל כמי שמשתייך לצד המפסיד, השנוא, הוא נאלץ להתמודד עם מצפונו, עם הידיעה שנמנה עם עושי העוול. הוא שונא את הנאצים שהמיטו את האסון על העם הגרמני, אבל ברגעים של כנות יודע שבפסיביות שהפגין, בעצימת העיניים, היה בעצם שותף. "זה לא ייסלח לנו לעולם!", הוא יודע, "על כך עוד נצטרך לכפר באחד הימים!"

דול מעולם לא היה חביב על הבריות סביבו, וכעת, כשהתגלגל איכשהו להיות ראש עיר ממונה מטעם הרוסים, הוא שנוא עוד יותר. הוא מבקש למחות את חרפת הנאצים באמצעות איתורם והעמדתם לדין, אך המשימה הזו נדמית אינסופית ומתסכלת. כל אחד מן הנאצים של אתמול מבקש לרחוץ בנקיון כפיו, ורק מעטים באים על עונשם.

כל זה מתרחש על רקע מצוקה קשה, מחסור במזון, מחסור בדיור, חיים בתוך הריסות, באווירה של חשדנות ושל טינה, יד איש באחיו. הסבל של הבריות מצמיח געגועים לתקופת הרייך, ודול מזהה ששנאת הנאצים שלו מתחלפת במיזנתרופיה כללית. הוא ואשתו הצעירה מחליטים, אם כך, שהגיעה השעה לנטוש את העיר הקטנה לשוב אל הדירה שעזבו בצוק העתים בברלין.

החיים בעיר הגדולה אינם טובים יותר. אמנם דירתם שרדה איכשהו את ההפצצות ואת הקרבות, אבל אוכלסה בידי זרים. נואשים הם נודדים ברחובות הקפואים, היא פצועה, הוא אפתי. דול מגלה שאשתו מכורה למורפיום, שהוא כעת מצרך נדיר, והיא מצליחה איכשהו לתמרן כדי להשיג אותו. תוך זמן קצר הוא מצטרף אליה. האטימות שהסם מספק מגנה עליהם מפני המציאות. "בכל מקום אותה בריחה מהמציאות, אותו סירוב לשאת על הכתפיים את הנטל שהמלחמה המתועבת הזאת העמיסה על כל הגרמנים". אך המציאות לא תניח להם לשכוח אותה, והם ייכנעו לה, היא בבית חולים בשל הפציעה, הוא בסנטוריום לאחר שעצביו התרופפו.

אולי השיבה אל מלאכת הכתיבה תציל את דול מן האפתיה ומחוסר האונים שבו שקע? הוא אינו בטוח שזה אפשרי. "הבנתי שאי-אפשר לכתוב ספרים כמו פעם, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא חרב עלינו עולמנו כולו […] אולי לעולם לא אכתוב ספר נוסף. הכל נראה חסר תקווה כל כך. מי ומה אנחנו בכלל, אנחנו הגרמנים, בעולם הזה שנהרס בגללנו?"

דול הוא בן דמותו של הנס פאלאדה, שמיטיב להמחיש כאן את האווירה המבולבלת והנואשת בגרמניה בשנה שאחרי המלחמה. משמעות שמו של הספר במקור היא "הסיוט", ואכן תחושה מסויטת שורה על הספר. אמנם כבר קמו אנשים חרוצים, והחלו לפנות את ההריסות כדי לבנות מחדש, אבל רובם של הגרמנים עסוקים בעיקר בהישרדות, גם על חשבונם של אחרים, ובנסיונות להצדיק את עברם או להסתיר אותו.

פאלאדה מעניק לגיבורו תקווה. "הוא בהרמוניה עם עצמו. בשיווי משקל. הוא החלים – הוא החלים למען חיים של שלום". הוא עצמו חווה פרץ יצירתי ב-1946, השנה בה כתב את "השתיין", "השיבה לברלין" ו"לבד בברלין", אך מת בתחילת 1947 כתוצאה משנים של התמכרות למורפיום ולאלכוהול. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בתוך מספר ימים ולקה בסטראוטיפיות של כמה מהדמויות, "השיבה לברלין" מציג דמויות אפורות מאופיינות היטב. גם אם יש נטיית לב לומר שהם קיבלו את מה שמגיע להם, ושאת אסונם הם המיטו על עצמם, עדיין הסיוט מחלחל מבין הדפים. יוסיפיה סימון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Der Alpdruck – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2017 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

"מיין הארט", סיפורה של בטי, מתחיל במקום בו הסתיים "גלבי" (שמם של הספרים בעברית זהה, "לִבִּי"). הספר הקודם תיאר את מסע החיפושים של זוהרה אחרי אחותה התאומה בתיה שנעלמה שלושים שנה קודם לכן, וליתר דיוק נחטפה בעילות שווא מידי אמה בעת שגרו במעברה. הספר החדש הוא סיפור חייה של בטי-בתיה, הילדה שנעלמה. שיחת הטלפון מזוהרה מערערת את כל מה שידעה על עצמה, כולל גילה האמיתי, ועל משפחתה המאמצת, והיא מכינה עצמה לעימות עם אביה.

בטי גדלה בארצות-הברית כבת הדור השני לשואה. אמה שרדה את אושוויץ ובחרה לא לדבר על שעברה. אביה, יליד אבאויסאנטו (סאנטוב בפי היהודים), שחווה עבודות כפיה בהונגריה, אינו שותק לרגע. רגשותיו מבעבעים, הוא קולני, אינטנסיבי, בוכה בקלות, מספר שוב ושוב את שארע לו ולבני ביתו. הסיפורים שבטי שומעת לפני השינה עתירי פרטים מזוויעים, לילותיה טרופים בשל צעקות הוריה הסובלים מסיוטים. הופעתה הפלאית כתינוקת בת יומה על מדרגות בית הכנסת, שם מצא אותה אביה לדבריו, היא התיקון שלהם, נס שהתרחש אחרי כל העינויים והאסונות, נחמה אחרי האובדן שחוו, אובדנם של הורים, של אחיות, של בני זוג ושל ילדים. בטי אינה מתעייפת מלשמוע את הסיפור הזה, גם אם היא שמה לב שהוא נשמע מעט שונה מדי פעם.

המשפחה המורחבת, מה שנשאר ממנה, כוללת את הדוד הדומיננטי מיקלוש, שהחליט לשים את השואה מאחוריו, בנה בארצות-הברית חיים חדשים ועסק משגשג, וניהל ביד רמה את המשפחה כולה; את הדודה פרלה, אחותה המנוכרת של אמה של בטי, שתחשוף את הסיבה לניכור לקראת סיום הספר (סיפורן קורע הלב של האחיות זהה לזה של הלנה ציטרון ושושנה אורנשטיין); ואת המורה של בטי לכינור, שהקשר שלו למשפחה נחשף אף הוא בסיום (אני תוהה איך אביה של בטי, שלא חסך בפרטי-פרטים, השמיט את המידע הזה). הספר שופע אזכורים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ביניהן חסידת אומות עולם הנזירה שארה שאלקאהאזי.

משפחתה המאמצת של בטי חוותה סבל שאף בן אנוש אינו צריך לחוות. אבל התיקון שהגיע באמצעות אימוצה של בטי גרם סבל למשפחה שאליה נולדה. למותר לציין שאין האחד מצדיק את השני. את מה שארע שלושים שנה קודם לכן לא ניתן לתקן, אין דרך חזרה. בטי חושבת שאולי אפשר לבקש סליחה ולסלוח.

איריס אליה כהן מיטיבה להביא לידי ביטוי את אינטנסיביות הרגשות של הנפשות הפועלות. לשונה יפה, ביטוייה ציוריים, מדויקים ומקוריים. בתוך כל הכאב היא אפילו מצליחה להיות משעשעת. יחד עם זאת, לטעמי, הספר היה צריך להתקצר בשליש. יש ערך סיפורי לחזרתיות בסיפוריו של האב, שמוסיף פרטים עד שאי אפשר להבחין בין אמת ל"קישוט", והדברנות הכפייתית שלו היא ראי לסערה המסתחררת בתוכו. אבל לצד דיבוריו יש אינספור חזרות – כמה פעמים אפשר לשמוע על הסרחון שמפיץ המורה – שגרמו לי פה ושם לקרוא בקוצר רוח, למרות שהספר נגע ללבי.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

נאג'י יחזקאל, אביה של המספרת בגוף ראשון, נולד למשפחה עשירה בעירק וחונך לא לנקוף אצבע אלא להסתמך על עבודתם של אחרים. כשהמשפחה עלתה לארץ, הותירה את רכושה מאחור ושוכנה במעברה, הכל השתנה. "הוא אמנם ידע שזה בסדר גמור שהוא ימשיך להיות עצלן כמו שהמשפחה שלו לימדה אותו", אבל הוא היה מעונין מכסף משל עצמו, וחיפש עיסוקים מכניסים. לא היו לו שאיפות גדולות. "יש לו טלוויזיה, שירים בערבית, קולה, מלאווח, סיגריות, כדורגל ולוטו‐טוטו. לא צריך יותר ולא צריך פחות". במשך עשרים שנה עבד כצבעי עד שזכה בטוטו. הזכיה לא הפכה אותו למליונר, משום ששמונה-עשר אנשים זכו בפרס הראשון, אבל הסכום הספיק לקניית דירה ולפתיחת חנות להשכרת סרטי וידאו. צירוף של נסיבות, שמִרמה היתה אחת הדומיננטיות בהן (שכפול קלטות פיראטיות עד שנתפס), גלגל אותו חזרה לצבעות.

יערה יעקב כתבה את הספר על אביה. "יש בספר הרבה אמת וגם לא אמת", סיפרה בפוסט בפייסבוק, אך העירוב הזה אינו גורע מתחושת החשיפה והכנות ומן האמינות של הדמויות המתוארות בו. חלקו הראשון של הספר מתואר מעיניה של הבת בעודה ילדה, וחלקו השני, הסובב ברובו סביב מחלת הסרטן של האב עד למותו, מעיניה של הצעירה שעזבה את הבית ובחרה באורח חיים משלה.

"הספר הזה מצחיק וצבעוני כי אבא שלי היה כזה", סיפרה באותו פוסט, אבל אני חוויתי אותו כעצוב, לפעמים קשה מנשוא (וכבר אמרו לפני שמספר הקריאות האפשריות כמספר הקוראים). אני יכולה לראות את הקומיות שבסצנות מסוימות, אבל התמונה הכוללת מעוררת תחושה עזה של חיים מוחמצים, שחלפו ללא אושר (כפי שאני מבינה את המונח). "אצל אמא שלי החיים היו מה שצריך לעשות לא בשביל כיף אלא כי ככה זה. בגלל זה אין לה תמיד סבלנות להנאה או לשמחה", מעידה הבת, ומתארת מריבות קולניות אינסופיות, בעיקר על כסף. "אמא שלטה לחלוטין בסבלות העולם. כל מי שהתקרב אליה נשרף מעוצמת הקורבנוּת שלה", ובתוך הסבל הזה לא היה מקום לסבלן של בנותיה. "כשהייתי קטנה חשבתי שאבא ואמא טובים זה לזה. אהבתי שאבא היה מחבק את אמא אחרי ריבים. מנסה לפייס אותה כשהיא רוצה ללכת ממנו […] הרבה שנים לקח לי להבין כמה אבא תבע לעצמו ממנה. כמה הוא לקח והיא נתנה כי היא לא יודעת אחרת. ואחרת גם לא טוב בשבילה. מפחיד אותה. לא כי זה בסדר לחיות חיים כאלה, אלא כי ככה זה. כמו הטבע, ככה זה". לצד אם סובלת ובלתי קשובה, ולצד אב אלים שאוהב רק את עצמו, המספרת גדלה שקופה, שקטה ולא שואלת כי אין מי שיענה, קצה בחייה ואין לה עם מי לחלוק זאת.

וכן, לצד המצוקה יש גם רגעי חסד, רגעים בודדים שבהם המשפחה צוחקת על אנשים שאינם חלק ממנה, ימים של מחלה שבהם האם מתגלה במלוא נדיבותה, הגילוי שבלי ידיעת בנותיה יצאה לעבוד כדי להביא הביתה אוכל. וגם רגעים של קירבה מול הסרטן המאיים.

אבל מה שעצוב אולי יותר מכל הוא ההנחלה של אותה דרך חיים מדור לדור. מי שנישאה בתקווה להחליף משפחה קשה במשפחה שתעצב בעצמה, מצאה שהיא חיה בדיוק באותה המתכונת, וכך גם בתה אחריה. מי שניטלה ממנה הבחירה בדרך משלה, נטרה לבתה שהעזה להחליט באופן עצמאי.  

ובכל זאת, אחרי מותו של האב, "אמא כבר לא חולמת על יחידת דיור איתנו אלא על מוות שיבוא ויגאל אותה מהחיים שלה עכשיו. חיים נטולי סבל. חיים בלי עבדות, בלי חובה, בלי אלימות. חיים שהיא לא מכירה.  וכמה היא היתה נותנת הכול כדי לחזור לחיות עם אבא. לחיות בשנאה המוכרת הזאת. זאת שהחייתה את שניהם. שהיתה מובנת להם".

כאמור, הספר הוא על האב, ואני כותבת בעיקר על האם. אולי משום שהוא מצטייר כמי שהיה פחות או יותר שלם עם עצמו, סגור בעולם שברא לו, מסתגל בקלות להצלחות ולכשלונות, מטיל מרות ושורר על משפחתו מתוקף היותו הגבר. האם והבנות הן שנאלצו להתאים את עצמן ללא הרף, לתמרן במרחב שהוקצה להן. דמויותיהן נגעו ללבי.

בין אם חווים את הספר כמצחיק ובין אם חווים אותו כעצוב, כוח הכתיבה של יערה יעקב, בתערובת של מרירות ואהבה, מרשים. שני חלקי הספר כתובים באופן שונה, ומשקפים נקודות התבוננות תלויות גיל. החלק הראשון מכמיר לב, ומביע היטב את תחושותיה של הילדה בתוספת מגע התובנות של הכותבת הבוגרת. סגנונו של החלק השני מהורהר פחות, תכליתי יותר, כשהתובנות הן הכוח המניע והרגשות מתלווים אליהן. סיפורה של המשפחה נטוע בסיפור הסביבה בה חיו, מתרחב לדמויות שדרכיהן הצטלבו בשלה, והמכלול אמין ונכנס ללב.

איור הכריכה הוא של נדב וייסמן.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

כותרת משנה: חייו והיקום שלו

ספרים רבים נכתבו על אלברט איינשטיין או בהשראתו, ורבים נוספים עוד ייכתבו מן הסתם. הביוגרף וולטר איזקסון זכה לגישה אל מסמכים אישיים שנחשפו בשנים האחרונות, ובהסתמך עליהם ועל שורה ארוכה של מקורות נוספים, כתב את סיפורו של איינשטיין, המדען, האיש והאגדה.

הספר כולל, באופן בלתי נמנע, התיחסות אל עבודתו של איינשטיין. איזקסון עשה מאמץ ניכר לפשט את הפיזיקה לרמה שתהיה נהירה לקורא הסקרן והבלתי מקצועי. פשטות היא גם מילת מפתח בתפיסתו של איינשטיין. "אמונתו הבלתי מעורערת כי היקום אוהב פשטות ויופי, ונכונותו להתיר לאמונה זו להנחות אותו – גם אם משמעות הדבר היא קעקוע יסודותיה של הפיזיקה הניוטונית – הן שהובילו אותו, בצלילות מחשבה שאין כמוה, לתיאור החדש שהוא נתן למרחב ולזמן". בשם אותה פשטות חתר עד סוף ימיו, ללא תוצאות, אל תיאורית השדה המאוחד, והתנגד לאקראיות שבמכניקת הקוונטים: "אין ספק שמכניקת הקוונטים מרשימה, אבל קול פנימי אומר לי שהיא עדיין לא הדבר האמיתי. התיאוריה אומרת המון, אבל היא לא באמת מקרבת אותנו אל סודותיו של הקדמון לכל הדברים. אני, בכל אופן, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות". יש אומרים כי בעשורים האחרונים לחייו איינשטיין הפך להיות "מי שהיה", ושבהתנגדותו למכניקת הקוונטים נטש את המרדנות שהדריכה אותו עד אז והתנהל כמו השמרנים שלהם התנגד בצעירותו. הוא היה מודע לכך, אבל לא ראה עצמו כשמרן אלא כמרדן המתנער מאופנות נפוצות. איזקסון מצביע על הדרכים הרבות שבהן איתגר את המדענים המובילים בתחום, מתוך חתירה עיקשת ומתמדת אל האמת. את מכניקת הקוונטים הגדיר תחילה כשגויה, ומיתן את הגדרתו ל"לא שלמה", מה שלא מנע ממנו להמליץ על הייזנברג ושרדינגר לנובל.

מתוך שפע פרקי החיים שבספר אתייחס לבודדים.

מה הופך אדם לאיינשטיין? איזקסון חוזר ומתייחס לכמה מאפיינים. הקלת ראש בסמכות, פריקת עול לנוכח כללי משמעת, וחוסר כבוד לידע שנרכש במסורת – "הכבוד העיוור לסמכות הוא האויב הגדול ביותר של האמת", כדברי איינשטיין – וגם השתוממות יַלדית ואינטואיציה, שלגביה אמר כי "רעיון חדש מופיע בפתאומיות ובאופן אינטואיטיבי למדי, אבל אינטואיציה אינה אלא התוצאה של נסיון אינטלקטואלי קודם". מן העבודה מחוץ לאקדמיה כבוחן במכון לפטנטים נטל ספקנות עליזה ושיפוט עצמאי. לאלה יש להוסיף, כמובן, פתיחות מחשבתית, דבקות במטרה ובאמת, ויכולת להשליך מאחורי הגב תיאוריות בלתי מוצלחות. כך, לדוגמא, במכתב לעמית בפברואר 1917 כתב: "נטשתי לחלוטין את השקפותי שעליהן חלקת בצדק. אני סקרן לשמוע מה יהיה לך לומר על הרעיון המטורף במקצת שעליו אני חושב כעת".

מה הופך מדען, שבודדים מבינים את דבריו, לכוכב? איזקסון סבור שתדמיתו הציבורית המלבבת של איינשטיין היתה קרובה מאוד למי שהוא היה באמת. "איינשטיין הצליח להפוך את דמות הגאון המפוזר שלו למפורסמת […] הוא היה אדיב אך מרוחק, מבריק אך מבולבל. הוא ריחף לו לכאן ולשם, באווירה של הסח-דעת ורגישות מחויכת. הוא הפגין יושר קיצוני, היה לפעמים – אבל לא תמיד – תמים כמו שהוא נראה, דואג בלהט לאנושות כולה, ולפעמים גם לבני אדם מסוימים […] התפקיד ששיחק לא היה רחוק מהמציאות, אבל הוא נהנה לשחק אותו עד הסוף". הוא אהב את הבדידות, אבל גם את הציבוריות, והחום שהביע כלפי הבריות היה כנראה כובש. בעיני מחממת את הלב העובדה שאיש מדע, שהאנגלית שלו רצוצה, זכה בארצות-הברית, ולא רק בה, להערצת המונים בנוסח כוכבי פופ. אפרופו אי ההבנה של תורת היחסות, חיים וייצמן, שבילה במחיצתו במהלך הפלגה מאירופה לארצות-הברית ענה במענה לשאלה אם דברו עליה: "במהלך חציית האוקינוס, איינשטיין הסביר לי את התיאוריה בכל יום ויום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה".

פרשת יחסיו של איינשטיין עם מילֶבה מאריץ', אשתו הראשונה ואם ילדיו, תחילתה בשתי נשמות תאומות שמצאו זו את זו. מאריץ' היתה אשה פורצת דרך, סטודנטית יחידה בכתה בה למד איינשטיין בתקופה בה המוסדות להשכלה גבוהה מנעו מנשים לבוא בשעריהן. למרות פער הגילים ביניהם – היא היתה מבוגרת ממנו – ולמרות ההתנגדות הנחרצת של משפחתו, הקשר ביניהם היה איתן, ושילב אהבה ואינטלקט. באחד המכתבים שכתב לה תיאר איינשטיין טיול טבע מלבב שהוא מתכנן לערוך איתה, הביע את געגועיו, וסיים במלים שאמורות לשמח את שניהם, "ואז נתחיל עם התיאוריה האלקטרומגנטית של האור של הלמהולץ". הפן האינטלקטואלי דעך במידה רבה כשמאריץ', שנכנסה להריון, נכשלה בפעם השניה בבחינות לקבלת תואר, וממכתב שכתבה לחברתה הטובה עולה "שהיא התמקמה בנוחות בעמדת האהובה התומכת, ולא השותפה המדעית". מחמת המוסכמות והבושה נאלצו להסתיר את ההריון ואת הילדה שנולדה להם (לא ידוע אם נפטרה בגיל צעיר מאוד ממחלה או נמסרה לאימוץ). עבור איינשטיין, שככל הנראה מעולם לא פגש את הילדה, היה זה משבר, אך השבר של מאריץ' היה, כמובן, גדול יותר לאין ערוך. כשנישאה מאוחר יותר לאיינשטיין ויתרה על שאיפותיה המקצועיות, והסתפקה בעזרה בבדיקת חישוביו. למרות שמפתה להסחף אחר הרעיון הרומנטי לפיו היתה שותפה לתורת היחסות, אין לכך כל זכר במכתבים הרבים ששלחו זה לזה או לחבריהם. יתרה מזו, במהלך הגירושים המרים והממושכים היא עצמה מעולם לא טענה בפני איש שהרימה תרומה משמעותית לעבודתו. מכל מקום, הפער בין האיש שהפך לכוכב מדעי והאשה שהפכה לעקרת בית הלך והתרחב, ו"דעיכת הנישואים התנהלה במדרון ספירלי. איינשטיין נעשה מרוחק רגשית, מאריץ' נעשתה יותר מדוכאת וקודרת, וכל פעולה העצימה את רעותה". עם אלזה, אשתו השניה, היחסים היו שונים. "אינני מוכשרת בשום כיוון פרט אולי לתפקיד רעיה ואם. התעניינותי במתמטיקה מוגבלת בעיקר לחשבונות משק בית", הצהירה, והיתה לאיינשטיין רעיה, אם, אחות ומטפלת.

סיפורו של איינשטיין הוא גם סיפורו של היהודי הנודד. בשלב מוקדם למדי ניבא שיום יבוא והגרמנים יתיחסו אליו לא כאל מדען גרמני אלא כאל יהודי שוויצרי (עוד בגיל העשרה ויתר על האזרחות הגרמנית בשל המנטליות המיליטריסטית הגרמנית). ואכן, התיאוריה שלו זכתה לכינוי "פיזיקה יהודית". היטלר ב-1921 התלונן, וכיוון גם אל איינשטיין, "את המדע, גאוותנו הגדולה ביותר, מלמדים כיום עברים". הנרי פורד שאל בבטאון שהוציא, "האם איינשטיין גנב את רעיונותיו?". ביתו נפרץ על ידי הנאצים, סירתו הוחרמה, וכשאלה נודעו לו כשהיה בדרכו להרצאות בארצות-הברית ידע שלא ישוב לגרמניה. הוא התגייס לטובת הענין הציוני, למרות ההתנגדות הנחרצת שלו ללאומיות, ובשלב מאוחר יותר בחייו אמר לאבא אבן כי "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי הפכה לקשר האנושי החזק ביותר שלי". איינשטיין נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ובהזדמנויות רבות השלים עם ההתיחסות אליו כאל סלבריטי שנועד לבדר –  "בעלי ההון כאן נאחזים בכל דבר שעשוי לספק להם תחמושת במאבקם כנגד השעמום", אמר – כדי לגייס תמיכה ביהודי אירופה.

איינשטיין לא היה אדם מושלם – די אם נזכיר את יחסיו הסבוכים עם בניו בילדותם ובנערותם – אבל הוא צבר זכויות רבות כדובר חסר מורא בשם השוויון והצדק החברתי. לא רק דובר, אלא גם פועל בשם עקרונותיו. הוא הצטרף לשלל תנועות לצדק חברתי וגזעי, מה שהחשיד אותו בעיני ה-FBI, תמך בסתר בהמוני אנשים פרטיים שנזקקו לערבויות כספיות כדי להגר, הציע חדר בביתו לזמרת השחורה מריאן אנדרסון, כשבית מלון סירב לתת לה חדר, ועוד כיוצא באלה.

אעצור כאן, למרות שמפתה לכתוב עוד ועוד על השפע שמספק איזקסון. אזכיר רק שהפרק האחרון מוקדש לפרשה הביזרית של גנבת מוחו של איינשטיין. איזקסון מזכיר שם, בין השאר, את מייקל פטרניטי, שהתלווה במשך מספר ימים אל ד"ר תומס הרווי, הפתולוג שגנב את המוח ונסע אחרי שנים להביא את מה שנשאר ממנו אל נכדתו של המדען, וכתב על חוויותיו את הספר "בדרך עם מר אלברט".

מספריו של וולטר איזקסון קראתי עד כה רק את הביוגרפיה שכתב על אילון מאסק, והסתייגתי מעט מן הפן הרכילותי והיומרנות הפסיכולוגית. הביוגרפיה של איינשטיין, לעומתה, מרשימה באיזון שבין מדע לחיים אישיים, ובין הערצה לביקורת.

ספר מרתק על אישיות מרתקת.

Einstein – Walter Isaacson

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2011 (2007)

תרגום מאנגלית: דוד מדר

חיים סבתו מספר ב"בשפריר חביון" פרקים מחייו לצד פרקים מחיי חבריו ומכריו. הוא פותח בחייו כילד בבית-מזמיל בירושלים, אליה הגיע בהיותו כבן חמש עם משפחתו שעלתה ממצרים (הפרק הראשון זמין באתר עברית); עובר לחוויות שנחרטו בו כלוחם במלחמת יום הכיפורים, שעליהן הרחיב ב"תיאום כוונות"; חוזר לימיו הראשונים כתלמיד ישיבה; מפליג אל סיפור הבריחה מסמר השיער של אחד מתלמידיו מחלבּ שבסוריה, ואל סיפור בריחתה של קרובת משפחה ממצרים בעודה ילדה; משוטט בצפת; מבקר בכפר גלעדי ומתוודע לסיפורו של יעקב אורלנד ולפוגרומים שארעו בטיטייב בה גדל; מתרפק על אוירת העשורים המוקדמים של המדינה, ומתאבל על חבריו שנפלו. כמה חוטים דקים מקשרים בין פרקי הספר, ביניהם דמותה של קריסטינה, האחות הנוצריה שהגיעה מגרמניה, ועברה אפוף סוד; הכמיהה לארץ-ישראל והדרכים-לא-דרכים שבהן פילסו רבים את דרכם אליה (ולכן כל-כך הולמת הכריכה של מהדורת 2014, תמונת עולים על סיפון האניה גלילה); וגם הפיוט "אל מסתתר", ששם הספר נלקח ממנו, פיוט קבלי שנכתב ככל הנראה על ידי אחד ממקובלי צפת, מצא את דרכו אל קהילות ישראל במזרח ובמערב, ונכח בדרך זו או אחרת בארועים המתוארים בספר.

הכתיבה של סבתו נינוחה, והרגש בה מרוסן אך ניכר. כך, לדוגמא, הוא מספר במשפט יחיד את שהותירה בו המלחמה: "שבתי לישיבה, שוקד על תלמודי בימים, ונוראות המלחמה עולים בי בלילות". אין לקוניות בכתיבה, אלא זיקוק של העיקר, לכידה של רגש במלים מדויקות המכיל יותר מכפי היקפן. תיאוריו מפורטים, סבלניים, גולשים לצדדים – לפעמים מילה בתיאור תקופה אחת מוליכה לתיאור תקופה אחרת ודמויות אחרות – והתבוננותו בזולת היא סובלנית, חומלת ומאמצת. "אין לך דבר שאין לו שעה", הוא כותב כשהוא מתאר כיצד מדרש שקרא בספר שרכש באקראי צף ועלה בדברים שנשא עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. נדמה שאמירה זו נוכחת גם בכתיבתו, כשפרטים לכאורה בלתי קשורים צצים בפרקים שונים ומקשרים ביניהם.

חיים סבתו הוא רב, אדם ספוג אמונה שהיא בלתי נפרדת מאורח חיים ומאישיותו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הוא מתייחס לפן הזה, מתאר את היופי ואת הכוח שהוא שואב מאמונתו, ונמנע לחלוטין מהטפה ומנסיונות שכנוע. הרעיונות שהוא מעלה מעניינים, גם אם לפעמים קשה להסכים איתם (כמו בהסבר שהשואה נחזתה יחד עם הסתר פנים שהתלווה אליה, שאף הוא הוסתר).

אסיים בפסקאות מן הפרק האחרון, המזכירות כמה מן הארועים שבספר:

"שמעתי את יוסף והתמונות התערבבו בראשי. ראיתי מחול בכיכר. חלוצים מרקדי הורה בכותונות פתוחות. רב הלילה, רב שירנו, חסידי צאנז בקפוטות של שבת מנגני אל מסתתר בסעודה שלישית עם האדמו"ר, חבורת הילדים של בית מזמיל עם הרוש וסמאג'ה וקסלסי המפטפטים בקול בשלוליות המעברה, נערי בני עקיבא הרוקדים בערב יום העצמאות בכיכר ציון לנגינת אקורדיאון, ילדים מחלבּ בורחים ברכבת לטורקיה, וזקנים חלבּים מפייטי בקשות של ליל שבת בבית הכנסת עדס בירושלים בשפריר חביון. לרגע אוחזים זה בזה ולרגע מרפים, לרגע פניהם איש אל אחיו ולרגע פניהם אחורנית.

וקריסטינה עומדת בצד מביטה ודמעות בעיניה.

לא שלם היה המחול. חסר. חסר הרבה. איפה שריאל, ושעיה וציון וחקקיאן ובנו של השרברב? איפה כולם?

זכרתי מה שאמר לנו דוד ז'ק במעברה במועדון תקוותנו על ארץ ישראל שנקנית ביסורים, וזכרתי את האנחה ששברה את לב הזקן בצפת".

נכנס אל הלב, מעניין ומומלץ.

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2014

כותרת משנה: פרשיות ריגול במדינת ישראל

במהלך שנות קיומה של המדינה נחשפו, נשפטו ונדונו למאסר כמה מאות מרגלים, ישראלים וזרים. יוסי מלמן ואיתן הבר מספרים בספר זה על עשרים מהם, על האופן בו פעלו, ועל חשיפתם על ידי שירות הבטחון הכללי, השב"כ. כמה מן האנשים בהם מדובר ידועים מאוד, כמו אודי אדיב, מרדכי ואנונו, ועוד. אחרים ידועים פחות, על חלקם לא שמעתי מעולם (או שמעתי ושכחתי). הכותבים מונים שתי סיבות לשוב ולספר אודותיהם: האחת היא העובדה הפשוטה שאנשים, שלא גדלו פה בעשורים הראשונים למדינה, אינם מכירים את הפרשות, והשניה היא היחשפותם של הכותבים למקורות מידע חדשים שהעשירו את הידע.

הסיבות לריגול ולבגידה מגוונות. אחדים, כמו זאב אבני, פעלו ממניעים אידיאולוגים. אבני, קומוניסט אדוק, הודה בבגידה, אך סירב למסור פרטים על פעילותו. רק כשהוצגו בפניו הוכחות חותכות לטיבו האמיתי של המשטר הקומוניסטי, שיתף פעולה. אחרים, כמו נחום מנבר, שמכר לאירנים נשק קונבנציונלי וחומרים ומידע ליצור נשק כימי, פעלו ממניעים של תאוות בצע ושל רדיפת כבוד וכוח. מרקוס קלינגברג, שלדברי הכותבים היה המרגל והבוגד שגרם את הנזק הגדול מכולם, פעל ככל הנראה ממניעים מעורבים. הוא היה אסיר תודה לברית המועצות, שסיפקה לו מקלט בעת מלחמת העולם השניה, והתנגד למונופול גרעיני ומדעי אמריקאי. יחד עם זאת, ככל הנראה נסחט על ידי הסובייטים שאיימו להסגיר את העובדה שלא השלים את לימודיו האקדמאים, עובדה שהיתה עלולה להרוס את הקריירה שלו. צורבים במיוחד המקרים בהם המרגלים פעלו ממש בלב מוסדות הבטחון, ביניהם לוי לוי, שבמשך שמונה שנים שירת בשב"כ כלוכד מרגלים. כמה מן האנשים השתלבו בחברה לאחר ריצוי עונשם, כמו אבני שהפך פסיכולוג ושירת במילואים כקב"ן. אחרים, כמו ואנונו שעזב את הארץ והתנצר, הפנו לישראל עורף.

הספר מתמקד בסיפורים האישיים, אך עוסק גם ברקע הסביבה והתקופה. כך, לדוגמא, היה מעניין לקרוא על ההתנהלות של השב"כ בשנים הראשונות, כששימש גם ככלי פוליטי למעקב אחרי יריבים פוליטיים מבית. בהתחשב במוניטין המקצועי שרכש עם השנים, היה משונה-משהו לקרוא על ההתיחסות החובבנית שלו לאבטחה ולסינון מועמדים לשירות באותן שנים, מה שאיפשר למרגלים לנצל פרצות. למדתי, בין השאר, על מעורבותו של הסוכן הכפול ז'אק ביטון, שכונה "יתד", במבצע הטעיה שהוביל בסופו של דבר להשמדת חיל האוויר המצרי ביום הראשון למלחמת ששת הימים; על "תכנית לוויתן" שכתב יגאל אלון ב-1951, ובה התייחס לאפשרות של תפיסת השלטון על ידי מפ"ם במהפכה צבאית שנועדה להדיח את מפא"י; ועל העובדה שלפחות שניים מן המרגלים היו מעורבים בנסיונות שלא צלחו לשחרר את רון ארד או לפחות לשפוך אור על גורלו. ועוד כיוצא באלה פרטים היסטוריים עלומים יותר או פחות.

להלן עשרים המרגלים המתוארים בספר: אולריך שנפט (גבריאל זיסמן), אברי אלעד, זאב אבני, ז'אק ביטון, לוי לוי, קורט סיטה, ישראל בר, קבורק יעקוביאן, שמואל "סמי" ברוך, משפחת סמואל, אודי אדיב, עבד אל חים קרמאן, יורי לינוב, אברהם מרקוס קלינגברג, יוסף עמית, מרדכי ואנונו, משפחת לומוב, שבתאי קלמנוביץ', שמעון לוינזון, נחום מנבר.

כל אחד מפרקי הספר הוא אמנם דוקומנטרי, אך סגנונם הסיפורי של הכותבים הופך אותם לפרקי פרוזה מותחים ומרתקים.

מעשיר ומומלץ.

ידיעות אחרונות

2002

ג'ים, בוב וסוזן, שני האחים והאחות לבית ברג'ס, גדלו בעיירה שרלי פולז במדינה מיין. ג'ים הבכור, הכוכב הכריזמטי של המשפחה, עזב את המקום, הפך לפרקליט שמטפל בעבירות צווארון לבן, וזכה לפרסום בעקבות משפט מתוקשר שבו הביא לזיכויו של נאשם שהרשעתו נראתה בטוחה. בוב הפך גם הוא לעורך-דין, פחות מצליח, הרבה פחות מפורסם. בניגוד לג'ים, שמנהל חיי משפחה שנראים יציבים, בוב הוא גרוש ללא ילדים, שעדיין קשור נפשית לאשתו לשעבר. על חייו מעיב ארוע טרגי שארע כשהיה בן ארבע: אביהם של הילדים השאיר אותם ברכב, ובוב, שככל הנראה שיחק עם ידית ההילוכים, גרם לרכב להדרדר ולדרוס את האב למוות. סוזן, אחותו התאומה של בוב, היא היחידה שנותרה בשרלי פולז, והיא מגדלת לבדה את בנה זאק אחרי שבעלה נטש. כל השלושה מתכנסים שוב בעיירה כשזאק מסתבך במעשה שטות. הבחור הצעיר גלגל ראש חזיר אל תוך מסגד שבו התפללו מהגרים מוסלמים מסומליה, ופתח תיבת פנדורה של גזענות ושל שנאה.

המעשה של זאק מהווה פתיח לתיאור בעיית ההגירה והיחס לזרים. הסופרת עוסקת בנושא מכמה נקודות מבט, מתייחסת לתלאות הקשות שחוו הסומלים במחנות הפליטים בקניה, מתבוננת ביחס הכפול של רתיעה ואימוץ מצד תושבי העיירה, מספרת על היחסים ההדדיים, או על היעדרם, מנקודות המבט של המהגרים ושל המקומיים, כולל מנהיגי המקום, מבינה את כולם וחומקת מאמירה ברורה (אולי אין זה תפקידה). הנושא הזה לבדו יכול היה לאכלס ספר מעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא מהווה רק רקע לסיפור המעניין הרבה פחות של בני ברג'ס. היחסים המוזרים ביניהם נלעסים עד זרא – כולל הדמויות הנלוות של הלן, אשתו של ג'ים, ופאם, גרושתו של בוב – אינם מתקדמים לשום מקום, וגם סוד שחושף ג'ים ברגע של חולשה אינו מצליח להסביר את מורכבותם המתישה. נראה לי שהסופרת ביקשה לתפוס יותר מדי בעלילה אחת, והתוצאה מפוזרת בכל אחד מן התחומים שבהם היא נוגעת.

התרגום של עידית שורר מוצלח והכריכה של טליה בר נאה מאוד, אבל על הספר, לדעתי, אפשר לוותר.

The Burgess Boy – Elizabeth Strout

ידיעות ספרים

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

מיקרו-קוסמוס ישראלי, מורכב מתמונות נפרדות ונארג לפסיפס אחד, מסופר ב"מרחב מוגן". מבנה הספר הוא לכאורה של סיפורים שיכולים לעמוד בפני עצמם, אך נראה לי נכון יותר לתאר אותו כסיפור שלם הנפרט לפרקים המשתרגים זה בזה.

מאחורי דלתות סגורות בבנין אחד ברחוב שלומציון בתל-אביב מתנהלים ספורי חיים מגוונים. בין הדיירים אם צעירה ומותשת מתקשה להתרגל לסדר היום החדש שלאחר לידה; סבתא אבלה על נכדה הטייס שנפל; הורים משתרכים בסופו של יום עבודה עם ילדיהם למופע בחוג בלט; גבר מתקשה ליצור קשרים חברתיים, ומטמין צרור שירים שכתב בסל על סף ביתה של שכנה. יחסים של "שלום, שלום" שוררים בין השכנים, ורק אזעקה המזהירה מפני נפילת טילים מוציאה אותם, חשופים ופגיעים, אל המרחב המוגן המשותף.

אל דמויותיהם של הדיירים מצטרפות דמויות חיצוניות, ביניהן הגנן המסור; המטפלת שפעם היתה דיירת בבנין עד שהסתבכה עם בעלה בשערוריה כלשהי; המנקה של חדר המדרגות, עולה מאתיופיה; אחותה של אחת הדיירות המתגוררת עם משפחתה בשומרון, ומעלימה עין מבגידותיו של בעלה, הקצין המהולל; צעירה שהיתה מאוהבת בטייס שנפל; ואחרות.

הסיפורים נובעים מן הבית בשלומציון ומתכנסים אליו, אך מתרחשים גם מחוץ לו. חלקו הלפני אחרון של הספר, לטעמי החוליה החלשה שבו, מפגיש בניו-יורק שתים מן הילדות שגדלו בבנין, האחת אמנית והשניה סופרת, כשזו האחרונה אמנם מוצאת חיים ושלווה הרחק, אך מתגעגעת עד כלות לנוף ילדותה ולישראליות החמה, הדחוסה, המוכרת.

שם הספר רומז למרחב המוגן בהקשר מלחמות ואיומים, אבל נראה לי שהוא מתייחס יותר אל החיפוש של כל אדם אחרי יציבות, נקודת אחיזה, השתייכות והקשר, שיוצרים מרחב מוגן לנפש.

נהניתי לקרוא את מרבית פרקי הספר, כל אחד בנפרד. לסופרת יש עין בוחנת, רגישות לפרטים, ויכולת ללכוד אותם במלים מדויקות. התרשמתי גם ממגוון הדרכים בהן היא מבטאת כל דמות באופן יחודי לה. הבעיה במכלול, בעיני, היא בגודש. למרות שמדובר בספר קצר יחסית, הוא מבקש להתפרס על קשת רחבה של דמויות, ולשלוח זרועות אל מחוץ ליקום המצומצם של הבנין. לטעמי הוא היה מרוויח מהתמקדות ומהצטמצמות.

זהו ספרה הראשון של עדי זליכוב-רלוי למבוגרים. אשמח לקרוא את הבאים ולגלות אם ההבטחה המגולמת ב"מרחב מוגן" תתממש בהם.

הדברים נכתבים באוקטובר 2023, כשגל התנדבות שוטף את רובנו, וסופרים ומו"לים רבים מעמידים את ספריהם חינם לרשות מבקשי המפלט בקריאה. ספר זה נמנה עם המוצעים לכל דורש. תודה ל"עברית", להוצאה ולסופרת על נדיבותם.

ידיעות ספרים

2019