תגית: יד ושם

בשנת 1942, כשהחלו הגירושים של יהודי הולנד, עדיין לא פעלה רשת מסודרת להסתרת היהודים, אולם כמה רשתות מתחתרתיות פעלו בנפרד, בעיקר במאמץ להציל ילדים. פרטים מעניינים על ההתארגנויות השונות מצויים במבוא לספר. יהודית רוס, המכונה בספר דוט (חמודה), ילידת מאי 1938, נמסרה לידי הזוג מיפ וקוס חרוננדייק באוגוסט 1942. מיפ, אשה פשוטה, לקחה ברצינות את תפקידה כשומרת הילדה, ואף דאגה לשמור את זכרונות ילדותה עבורה ועבור הוריה המנותקים ממנה. במשך שלושה חודשים העלתה על הכתב מדי ערב את חוויות היום שעבר, בילויים שבילו, אנשים שפגשו, מצב רוחה של הילדה, התמודדות עם סיוטי לילה שלא הרפו ממנה לאורך זמן. כתיבת היומן פסקה כשהמצב נעשה מסוכן מדי. מספר שנים אחרי המלחמה הכינה מיפ עבור יהודית, שעמדה לעלות לארץ, אלבום תמונות שצולמו בתקופת המלחמה ואחריה. בטקסט שצורף לתמונות תיארה את שעבר על הילדה באותן שנים, הנדודים אחרי שקיבלה מכתב איום, היחס של הסביבה, האנשים שתמכו, אלה שלפחות לא הלשינו, וגם אלה שניצלו את מצוקתה. היומן והאלבום מרכיבים את הספר, החל מן המשפט הראשון שנרשם ביומן:

היום הגיעה אלינו י'. היא נסערת מאוד והיא מאוד מתגעעת לאבא ואמא שלה, אבל לפנות ערב היא נרגעה ונרדמה. בלילה הקיאה.

ועד המשפט הכמעט אחרון באלבום:

כשעזבת בסוף חשנו ריקנות גדולה מאוד, אך שמחנו שהתאחדת עם הוריך ועם אחותך, שנחסך מכם להיקלע לאגרוף הרשע של האויב.

מיפ וקוס היו מעורבים בפעילות מחתרתית, שעליה לא כתבה ביומן. בני הזוג היו מעורבים גם בהסתרתה של רות, אחותה של יהודית המבוגרת ממנה בשנתים, ובהסתרתה של לפחות ילדה אחת נוספת. מיפ מזכירה ביומן מפעם לפעם שהיתה צריכה לנסוע בענינים חשובים, בלי לפרט, וגם באלבום אינה מתיחסת לפן הזה בחייה.

מן הכתוב עולה דמותה של אשה, שאם היתה נשאלת למה סיכנה את עצמה לא היתה מבינה מאיפה באה השאלה הזו. זה היה הדבר האנושי והנכון לעשות, והיא עשתה אותו במסירות ובטבעיות. טובת הילדה היתה המניע לפעילותה, וגם כשהציעו לה להעביר אותה למשפחה אחרת, אחרי שקיבלה מכתב מאיים, בחרה לעזוב את ביתה ולמצוא מקלט אצל משפחה וחברים, ובלבד שלא לכפות על יהודית ניתוק טראומטי נוסף מאנשים שבהם למדה לבטוח. מיפ וקוס היו חשוכי ילדים, ונקשרו מאוד ליהודית, אך כשהמלחמה הסתיימה, והוריה של הילדה ואחותה שרדו, החלו להכין אותה למפגש המחודש עם בני משפחתה, ונפרדו ממנה באותה טבעיות בה קיבלו אותה, עם כל הצער והכאב.

מבוא מעניין מאת פים חריפיון מתאר את פעילויות תנועות ההצלה השונות בהולנד בדגש על הצלת ילדים.

מיפ וקוס הוכרו כחסידי אומות עולם ב-2011, שנים אחרי מותם. הספר הצנום מציב יד נאה ומרגשת לזכרם.

Vandaag J. haar intrude gedaan – Miep Groenendijk

יד ושם

2015

תרגום מהולנדית: חוה דינר

בתמונה: מיפ עם יהודית ועם רות לפני פרידתן

"ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה" מאגד מספר מחקרים בנושא האופן בו נראתה ישראל בעיני שארית הפליטה. רבות נכתב ונאמר על הדרך בה קיבלה אותם החברה הישראלית, וספר זה מנסה לבחון את הנושא מנקודת המבט ההפוכה. המחקרים עוסקים בקבוצות שונות של עולים – חברי קיבוצים (ומאמר אחד שמתמקד בכפר החורש), חרדים, מורים, רופאים, נכי מלחמה, סופרים עברים, כותבי סיפורת יידיש, אמנים (ומאמר אחד שמתמקד בצלמת פרנצה גרובנר-גלס). שני המחקרים האחרונים בספר הם מסוג שונה: האחד מספר על היחס של הניצולים לילדיהם הצברים, והשני מתמקד בישראליות כפי שהובעה בגוף ראשון על ידי הניצולים.

הקושי העיקרי במחקר הוא בהעדר תיעוד שנכתב בזמן אמת. נדרש היה היסטוריון מסוגו של עמנואל רינגלבלום, מי שהקים וניהל את ארכיון עונג-שבת בגטו ורשה, שעל פי תפיסתו ההיסטוריה צריכה להכתב על ידי יוצריה בזמן בו היא נוצרת. מכיוון שההיסטוריה של השתלבות הניצולים בארץ לא נכתבה בדרך זו, ומכיוון שזכרונות בדיעבד הם לא בהכרח מקור אמין, המחקר נתקל בקשיים. כך, לדוגמא, הפרק העוסק בקיבוצים הסתמך על עלונים שנכתבו בהם באותם ימים, והמסקנות הוסקו בעיקר על סמך מה שאין באותם עלונים: אין בהם התיחסות לפרט, אין בהם זכר להיסטוריה הקרובה של חלק מן החברים. מכאן המסקנה שבשנותיה הראשונות של המדינה הניצולים ביקשו בעיקר לאמץ לעצמם את האתוס הציוני-צברי, לברוא את עצמם מחדש בלי משא העבר. זוהי מסקנה גורפת, ומן הסתם בלתי מדויקת, משום שציבור הניצולים, לדעתי, אינו יכול להתפס כגוש הומוגני.

בפרק העוסק בסופרים עברים ניתנה הדעת על הקושי שלעיל – ההתיחסות למאפייני הניצולים כקבוצה:

כשם שהקהילה הכללית של ניצולי השואה בישראל פרושה ומפולגת על פני טווח רחב של עמדות פוליטיות וחברתיות, רעיוניות ודתיות, כך הדבר גם באשר לקהילת הסופרים שצמחה מתוכם. אי-אפשר לטעון שהתנסויותיהם בשואה הצמיחו אצלם גישה אחידה כלפי ישראל כמהות מופשטת וכמרחב קיומי מוחשי. משום כך הכותרת "ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה" מתפרקת ונהפכת בהקשרו של מאמר זה למערך פתוח ומגוון של רגישויות, דעות וייצוגים ספרותיים שאינו נענה להכללות קשוחות. עמדותיהם של הסופרים נפרשות על פני כל קשת ההתיחסויות. בקצה האחד מצויים הזדהות נפעמת עם הארץ, השתאות על גדולתו של מעשה התקומה הציוני המתחולל בה ומאמץ להידמות לתושביה הוותיקים ולהיעשות חלק מהם. מנגד מצויים גילויים של ניכור ועוינות כלפי הסביבה החדשה שנקלעו אליה, אירוניה ומרירות כלפי אנשי הישוב הוותיק והסתיגות מן האידיאולוגיה הציונית. בתווך ישנן כל אפשרויות הביניים.

קושי נוסף בעיני הוא חוסר האפשרות להפריד בין "המדינה בעיני שורדי השואה" ל"שורדי השואה בעיני המדינה". הפרק על הרופאים מדגים זאת: רופאים שהגיעו לארץ בתקופת מחסור באנשי רפואה, נקלטו מיד בתחומם, שקעו בעבודה, והתערו ללא טענות. אלה שגויסו לצה"ל כרופאים פיתחו מהר מאוד גאווה ציונית, וראו עצמם חלק מהאתוס. רופאים שהגיעו בתקופות בהן התקנים היו מלאים הרגישו דחויים ופגועים.

לאור האמור עד כה, בעיני כותרת הספר מטעה. יחד עם זאת המקבץ של המחקרים והמאמרים יוצר תמונת פסיפס מעניינת של יחסי הניצולים והמדינה לאורך השנים (כולל בזיון השילומים).

למרות שלכל ניצול סיפור משלו ודרך התמודדות משלו, הפרק על הסופרים העברים מציע תהליך על ציר הזמן בהתבסס על היצירות הספרותיות של הסופרים הניצולים: בשנים הראשונות הזדהות עם הישות המקומית הציונית והתעלמות מן העבר. בשנות ה-60 וה-70, אולי בשל משפט אייכמן, אולי בשל החרדה הקיומית שאחזה גם בציבור הצברי בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הפסקת השתקת זכרונות העבר. בשנות ה-80, אולי במקביל להתערערות הלכידות הישראלית, התיחסות לקשיי הקליטה, ומתן רשות לכעס ולעלבון להתבטא. בשנות ה-2000, אחרי שהמחאה מיצתה את עצמה, הגיע שלב הפיוס.

מכיוון שסיפורי היחיד מרתקים אותי יותר ממחקרי הכלל, נגע ללבי המאמר העוסק בצלמת פרנצה גרובנר-גלס. לפני המלחמה היא היתה צלמת ידועה ומוערכת בברנו שבצ'כוסלובקיה. בעלה נרצח באושוויץ, היא עצמה עברה עינויים כשנחשדה בפעילות אנטי פשיסטית, ונכלאה עם שני בניה בגטו טרייזנשטט. אחרי המלחמה חזרה לברנו, והצליחה לפתח קריירה שניה כצלמת, אבל שילוב של הקומוניזם עם תחושת בדידות בשל השמדתם של מרבית קרוביה ומכריה, דחפו אותה לעזוב. שני אחיה גרו בארה"ב, אך היא בחרה להצטרף לאחותה בירושלים. בישראל, כשהיא כבר כבת חמישים, בראה את עצמה מחדש כצלמת מצליחה (בין השאר צילמה עמודי שער לעתון "העולם הזה" ואת דיוקנאות אנשי האוניברסיטה העברית). פרנצה לא הצליחה ללמוד עברית, ניהלה דיאלוג קלוש מאוד עם ישראלים, ומרבית קשריה היו עם בני משפחתה ועם חברים דוברי גרמנית וצ'כית. היא נמנעה כמעט לחלוטין מלדבר על עברה, אבל כשמורה התלונן שבנה, שאת ילדותו עבר בגטו, שיחק במקום ללמוד תנ"ך, היא התפרצה: "הילד הזה אין לו ילדות, אין לו בתי ספר והוא יעשה מה שהוא רוצה. אתם לא תכתיבו לו". סיפור אחד ומיוחד על התמודדות שונה, סיפור אחד ומיוחד מני סיפורים רבים ומיוחדים.

יד ושם

2014

עורכת: דליה עופר

יומן ורשימות מן המחבוא בטרנופול ובסביבותיה

העיר טרנופול (Tarnopol) שבאוקראינה המערבית היתה תחת שלטון פולני בין שתי מלחמות העולם. על פי ההסכם הרוסי-גרמני היא עברה לשליטה סובייטית עם פרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939, עד שביוני 1941 נכבשה על ידי הגרמנים. במשך שלוש שנים היו יהודי העיר, וכן הפליטים שנהרו אליה משטחי פולין הגרמנית, נתונים לרדיפות, לסחיטה, לעבודות כפיה ולרצח. מ-20,000 היהודים בעיר (14,000 מקומיים, 6,000 פליטים) חזרו אליה בתום המלחמה כמה מאות בלבד.

משפחת אנגל – האב גוסטב, האם יטה, והבנות מרים ולושיה – היו ילידי העיר. האב היה מהנדס ותיק, שבשנים שלפני המלחמה ניהל משרד תכנון פרטי. עם כניסת הסובייטים והשתלטות הקומוניזם נאלצה משפחת אנגל לוותר על רכושה, ונאסר עליהם להתגורר בעיר. בספטמבר 1940 השתקעו בעיירה הסמוכה טרמבובלה (Trembowla). למרות המהפך בחייהם יכלו להמשיך לנהל חיים נוחים, והאב הוסיף לעבוד בטרנופול כמהנדס.

מצבם השתנה לחלוטין עם בוא הכיבוש הגרמני. מעשי רצח היו ענין של יום ביומו, וההתחמקות מהם הפכה לשגרת יומם. כשאולצו לעבור אל השכונה היהודית (בעיירה לא היה גטו סגור), והשתכנו עם שתי משפחות אחרות בדירת חדר, חפרו מקלט תת קרקעי שבו הצטופפו בעת האקציות. כשנחשף המקלט נאלצו למצוא מקומות מחבוא. בעזרתם של תושבים מקומיים נדדו בין מחסנים לעליות גג, מכורבלים בחללים שלא ניתן היה להזדקף בהם, ניזונים בצמצום, תלויים לחלוטין בטוב ליבם של זרים, לפעמים ארבעתם יחד, לפעמים מופרדים.

במהלך שנות הכבוש הגרמני כתבו האב גוסטב (יליד 1893) והבת הבכורה מרים (ילידת 1921) את חוויתיהם. "בממלכת הקש" מאגד את הדברים שרשמו השניים בנפרד. רשימותיה של מרים מכונות "יומן", משום שהדברים שכתבה הם בנימה אישית, נוגעים בחייה ובחיי משפחתה, מביעים רגשות. הדברים שכתב גוסטב מכונים כאן "רשימות". הוא אמנם סיפר על דברים שארעו לו עצמו ולמשפחתו, אך המבט שלו מקיף יותר, והכתיבה פחות רגשית. לעתים הוא מוצא לעצמו מפלט בציניות ובהומור שחור. רשימותיו של גוסטב, שנכתבו על פיסות נייר אקראיות, נערכו על ידו מיד לאחר המלחמה, ונוסף להן פה ושם מבט בדיעבד. הצירוף של היומן עם הרשימות מספק תמונה מעניינת ומרגשת, בעיקר משום שנכתבו בזמן אמת.

מעבר לתיאור עובדתי ורגשי של הארועים, הספר מספק הצצה להיבטים מעניינים של אותה תקופה. נושא מעניין הוא היחסים בין הנרדפים למחביאיהם, שהיתה בהם תערובת של הכרת תודה עם חשדנות ועם קוצר רוח של שני הצדדים. נושא מעניין נוסף הוא ההתנהלות של יהודים שחשבו שיצליחו להציל את עצמם בשרות הנאצים, אם בהתגיסות למשטרה היהודית, ואם בהיענות לגחמותיהם.

מרים נישאה בשנת 1946 לחברה שמעון, ששב משרות בצבא האדום. נולדו להם שתי בנות, ו-1957 עלתה המשפחה המורחבת לישראל.

יד ושם

2014

תרגום מפולנית:

הרשימות – מפעל יוסלה כרמין לתרגום עדויות

היומן – אלכסנדר נצר

כותרת משנה: אסופת עדויות של פליטים יהודים מארכיון עונג שבת, 1939 – 1942

בעיצומן של שנות השואה התנהל בגטו ורשה מבצע תיעוד רחב היקף בראשותו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. על פי משנתו המקצועית, שגובשה שנים קודם לכן, ההיסטוריה צריכה להכתב לא רק על ידי קבוצה מצומצמת של מומחים, אלא על ידי מי שחווים אותה בעת היווצרותה. כשנכלא בגטו אסף סביבו קבוצה של מתעדים, שאספו מסמכים וגבו עדויות, ויחד עם יומנים שכתבו כלואים אחרים יצר ארכיון מרשים, שלא כולו נמצא אחרי המלחמה. לצד עדויות שנועדו להנציח את מי שגורלם נגזר למוות, ולשמש פה למי שכבר לא יוכלו לדבר, עסק הארכיון גם במחקר לשמו. רינגלבלום ועוזריו בחרו נושאים (לדוגמא, יחסי יהודים-פולנים במהלך המלחמה), כתבו שאלונים מפורטים, והקדישו זמן ומאמץ לתאר את התקופה על כל היבטיה. בשער השני בספר נכללת דוגמא של שאלון, ורמת הפירוט שבו מרשימה. כשהחלו להצטבר עדויות על מעשי רצח וכוונות השמדה, הצליחו אנשי הארכיון להעביר כמה מן העדויות לבריטניה, בתקווה להזעיק את בנות הברית לעזרתם. חברי הארכיון נפגשו בחשאי בשבתות, ועל כן כונה הארכיון בשם צופן "עונג שבת". ספרו המרתק של שמואל ד' קאסוב, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?", מתאר את עבודתם של המתעדים, ומציב להם יד זכרון.

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, נחתם בין גרמניה וברית-המועצות הסכם אי-התקפה (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), ובמסגרתו חולקו ביניהן השטחים שתחת שליטת פולין. גרמניה קיבלה את מערב פולין, וברית-המועצות את השטחים שבמזרח – ליטא, ביילורוסיה ואוקראינה. ביוני 1942 הפרה גרמניה את ההסכם ופתחה חזית מול ברית-המועצות. "בערפל הנדודים" מכיל ארבעים ושש עדויות שאספו מתעדי הארכיון, כולן מפי יהודים שנמלטו מפולין שבידי הגרמנים אל זו שבידי הסובייטים. העדויות מתארות את הבריחה, את הנסיונות הנואשים לחצות את הגבול החדש, את החיים תחת השלטון הקומוניסטי, ואת הגיהינום שהשתרר בשטחים המזרחיים עם הכיבוש הגרמני.

כל העדים חזרו בשלב כלשהו לורשה, והעדויות מפרטות מגוון של סיבות לכך. היו ששבו כבר בחודשים הראשונים, חלקם בשל געגועים לבית ולמשפחה, אחרים בשל הקריסה המהירה של חלומם על מדינה קומוניסטית שוויונית ופורחת. בשלב מאוחר יותר היו כאלה שנמלטו מברית-המועצות משום שלא הצליחו לבסס לעצמם חיים בטוחים: הסובייטים לא מיהרו להעניק לפליטים דרכונים שישוו את מעמדם לזה של המקומיים, הוטלו עליהם הגבלות תעסוקה ומגורים, חלקם הוגלו בכפיה, או שהוצע להם לעבוד במרחבי ברית-המועצות והם חששו שלעולם לא יוכלו לצאת משם. למרות השוויון לכאורה ממנו נהנו היהודים (לדוגמא, בוטלה המגבלה על מספר הסטודנטים באוניברסיטאות), המכבש הסובייטי הניע רבים לחזור אל האלטרנטיבה הגרמנית. ביוני-יולי 1942, בעקבות הטרור והאימה שהטילו הגרמנים ובני בריתם המקומיים, ניסו רבים להמלט. חלקם בקשו להצטרף אל הכוחות הסובייטים הנסוגים אל מעמקי ברית-המועצות, אך הדבר נמנע מהם. ביאושם ניסו לחזור למקום מוצאם, להתאחד עם בני משפחותיהם.

לצד תיאורים קורעי לב של האימה והמצוקה, העדויות מכילות מידע מרתק אודות הסביבה החברתית והתהליכים המדיניים של אותם ימים. העדויות מתארות את מערכת היחסים בין יהודים ופולנים בשטחי ברית-המועצות: היהודים המקומיים קבלו בברכה את הסובייטים, בעוד הפולנים ראו בהם כובש זר, והדבר גרם למתח בין שתי הקבוצות. היהודים זיהו הזדמנות לנקום בפולנים על יחסם העוין לפני הכיבוש, והפולנים רק המתינו לשעת כושר לנקום, וזו הזדמנה להם עם נסיגת הסובייטים (אך בעוד נקמת היהדים התבטאה בהתנשאות, זו של הפולנים התבטאה בהשתתפות בפוגרומים ובביזה). במקומות בהם גם הפולנים סבלו מן התושבים המקומיים, כמו ליטא, דיווחו היהודים על סיוע והזדהות מצד האוכלוסיה הפולנית. גם היחסים בין היהודים לאוכלוסיה המקומית הלא- פולנית מקבלים מקום נרחב בעדויות: בכל האזורים הללו הגרמנים לא היו צריכים להעסיק את עצמם יתר על המידה ברצח יהודים – הם נתנו אור ירוק, שיגרו לשטח את פלוגות הרצח, והאוקראינים והליטאים עשו את מירב "המלאכה". נושא נוסף שהעדויות נוגעות בו הוא חסידי אומות העולם: ככל הנראה היתה לאנשי הארכיון תכנית לכתוב סדרה שלמה בנושא זה, אך רק עדות אחת, אודות קצין גרמני שהציל יהודים, נשתמרה.

בפולנית ראו אור חמישה-עשר כרכים המכילים עדויות מתוך הארכיון. "בערפל הנדודים" הנו הכרך השלישי. הספר אינו קל לקריאה. ההצטברות של העדויות, הכאוס המתואר בהן, הספירה הכמעט לקונית של קרבנות הרצח – כל אלה שבים ומכים בקורא. ולמרות זאת זהו ספר מרתק שקשה להנתק ממנו. כשפורטים את הסיפור הגדול של השואה לסיפוריהם של יחידים, היומיום הבלתי אפשרי מתעורר לחיים. כוחו של ארכיון עונג שבת הוא בשילוב קולותיהם של האנשים היחידים לסיפורה המקיף של התקופה.

הוצאת יד ושם

2014

עריכת המהדורה הפולנית: אנדז'יי ז'ביקובסקי

עריכת המהדורה העברית: לאה פרייס

תרגום מפולנית: שושנה רונן

במהלך שנות קיומו של גטו ורשה – מנובמבר 1940 ועד מאי 1943 – עסק צוות של כותבים, מתעדים ומעתיקים, בהנהגתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, בתעוד החיים בגטו ובמחקרים שונים הקשורים בהיסטוריה ובהווה של הקהילה היהודית בפולין. ב-1942, לפני הגירוש הגדול (300 אלף יהודים נשלחו אל מותם, ובגטו נותרו 60 אלף בלבד), הוחלט להטמין את מסמכי הארכיון (שכונה "עונג שבת") במקום מחבוא מתחת לבית ספר. מסמכים אלה נחפרו והוצאו ב-1946. חלק נוסף של הארכיון הוחבא לפני המרד ב-1943, ונמצא ב-1950. סביר להניח שמסמכים נוספים הוחבאו אף הם, אבל אלה לא נמצאו מעולם.

התוודעתי אל הארכיון באמצעות ספרו המצוין של ג'ון הרסי, "החומה". הספר ראה אור כבר ב-1950, והוא מבוסס על חומרי הארכיון שנחשפו. בעוד "החומה" מספר את הארכיון, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מספר עליו. שמואל קאסוב מנתח את עבודתו של רינגלבלום בכלים של איש מדע והיסטוריון, אבל זה איננו ספר עיון גרידא, שכן לא ניתן לנתק את עבודת התיעוד והמחקר מן הנסיבות, שמצד אחד היו נשוא המחקר, ומצד שני השפיעו על הדגשים שניתנו לנושאים השונים. מה שלא השתנה לאורך כל התקופה זו ההקפדה של רינגלבלום על מתודות עבודה קפדניות.

ב-1891 פרסם ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב את קריאתו המפורסמת ליהודי מזרח אירופה לאסוף מסמכים ולחקור את ההיסטוריה שלהם (ע' 407). תפיסתו המקצועית של רינגלבלום הושפעה מזו של דובנוב. ההיסטוריה, לפי תפיסה זו, לא צריכה להכתב רק על ידי המלומדים, אלא גם על ידי פשוטי העם שההיסטוריה נוצרת על ידם. לפני המלחמה היה רינגלבלום פעיל פוליטית וחברתית – חבר מפלגת פועלי ציון שמאל, חבר בארגון ייוו"א (ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט, המכון המדעי היהודי, שעסק בעיקר בתרבות היידית), וכאמור היסטוריון פעיל. רינגלבלום ימצא את עצמו במהרה עומד במבחן חסר תקדים, אבל הוא היטיב להכין את עצמו אליו. מאחר שעבד מחוץ לעולם האקדמי המסורתי, ועם תקציבים דלים ועידוד מועט, גדל בטחונו העצמי לאט, וכך גם תחושת השליחות שלו כהיסטוריון פולני-יהודי. זו היתה שליחות ששילבה למדנות ושיתוף של הציבור, ואשר הגנה על האינטרסים של האומה לא באמצעות אפולוגטיקה, אלא על ידי נסיון לחשוף את העובדות. זאת היתה שליחות כבדת משקל, שלא היה אפשר להוציאה אל הפועל לבד, ואשר חייבה מאמץ משותף, גיוס של הקהילה כולה (ע' 100). כשמצא את עצמו בגטו, לא חדל מפעילותו. הוא היה חבר מרכזי ב"אליינהילף", ארגון העזרה ההדדית, ובמסגרת זו ייסד את "עונג שבת".

הארכיון תיעד את החיים בגטו לפרטי פרטים באמצעות מאמרים שכתבו חבריו, שהתבססו בחלקם על ראיונות עם תושבי הגטו, וכן אסף מסמכים במגוון גדול: מודעות שנתלו בגטו, עטיפות ממתקים, כרוזים, ארכיונים פרטיים, יומנים ועוד. אליינהילף היה מתנגד נמרץ של היודנרט, ורינגלבלום החליט לא לצרף איש מן היודנרט לצוות של "עונג שבת", למעט אדם אחד. באמצעות אותו אדם, ובאמצעות שניים נוספים שהועסקו על ידי היודנרט, נאספו גם מסמכים של ההנהגה היהודית של הגטו. בנוסף לתיעוד הזה, עסקו הכותבים גם במחקרים שונים: נושא לדוגמא שהעסיק מאוד את רינגלבלום היה מערכת היחסים המורכבת והמשתנה בין יהודי פולין לשאר האוכלוסיה. לצד הכתיבה המונחית ניתן לכותבים החופש לבחור נושאים כרצונם: היום ברור שההצלחה של עונג-שבת נבעה בחלקה מכך שלצד הוועד הפועל, שהתווה כיוון ומיקוד, רבים מחברי הארכיון כתבו על נושאים שהם עצמם בחרו בהם. יחסי הגומלין האלה בין הכוונה מרכזית, מחקר ממוקד ויוזמה אישית הניבו מגוון אדיר של חומרים (ע' 166). במהלך 1942, כשניצולים ממחנות השמדה ומארועי טבח הגיעו לגטו והעידו על שראו עיניהם, הפנה הארכיון את מרצו לתיעוד עדויות אלה ולשליחתן אל מחוץ לגטו. ארבעה דוחות נשלחו לבריטניה במהלך אותה שנה, וכששמעו הכותבים את ה-BBC מתריע על תכנית ההשמדה, היתה להם תקווה שאולי תרמו למפנה לטובה.

לארכיון היו כמה מטרות, והמרכזית שבהן היתה לתת קול לקורבנות, ולא להניח את ההיסטוריה בידיהם של הרוצחים. … הארכיון חיוני. בלעדיו יקראו בני הדורות הבאים את התיעוד של הרוצחים וישכחו את קולותיהם של הקורבנות (ע' 356). חשוב היה לכותבים לתת קול אמיתי לקהילה על שלל גווניה, לטוב ולרע, ולא ליפול למלכודת של "אחרי מות קדושים": נאמנים למורשתם של פרץ, דובנוב ואנסקי, עבדו המלקטים האלה עד הסוף ממש כדי להבטיח שהדורות הבאים יראו את יהודי פולין דרך מנסרה היסטורית ולא דרך מנסרה האגיוגרפית או דרך דברי הספד. בזמנים רעים וטובים, יהדות פולין דברה בקולות רבים ושונים; הגברים והנשים של עונג-שבת עשו כל שביכולתם לתעד את הקולות האלה, ולהבטיח שיישרדו עד שיבוא יום ומישהו יקשיב להם (ע' 223).

בעיני, כוחו של הספר, לצד המחקר הקפדני, הוא בסיפורים האישיים. פרק שלם מוקדש לסיפוריהם של הכותבים, איש איש וסיפורו היחודי. גם במבוא, המתאר את חשיפת המטמון הראשון, ניתן מקום לקול האישי. האנשים שקברו את המטמון צירפו אל המסמכים שורות אישיות. הלב נקרע למראה המלים האחרונות של בחור צעיר: נחום גז'יוואץ' בן השמונה-עשרה רצה להזכיר למי שימצאו את הארכיון, כי בגלל שמשפחתו היתה עניה, לא עלה בידו להשלים את לימודיו… "אני מתכוון לרוץ אל הורי ולראות אם הם בסדר. אני לא יודע מה יקרה לי. זכרו, שמי נחום גז'יוואץ'" (ההדגשה במקור).

רינגלבלום עצמו מצא ממש לפני המרד מחבוא לאשתו ולבנו בצד הארי של ורשה, אך נלכד בגטו עם פרוץ המרד, ונשלח למחנה טרווניקי. פעילים פולנים חילצו אותו, ובחודשי חייו האחרונים שהה עם משפחתו ועם כשלושים יהודים נוספים בבונקר מתחת לחממה של פולני נוצרי. גם בתקופה זו המשיך בפועלו: בחודשי חייו האחרונים, מאז שובו ממחנה טרווניקי באוגוסט 1943 ועד מותו במרס 1944, מילא רינגלבלום את שליחותו האחרונה כהיסטוריון… רינגלבלום, דוגל עיקבי בהיסטוריה כמיזם קולקטיבי, היה עתה למתעד בודד. הוא ישב בפינה של בונקר תת-קרקעי צפוף וכתב בלי הפסקה (ע' 357). המעט שיכול היה לעשות עכשו היה למלא את שליחותו האחרונה של ההיסטוריון: להותיר אחריו מחקר שיאלץ את בני הדורות הבאים להתעמת עם העבר ביושר ובפתיחות (ע' 394).

יהא זכרם ברוך.

Who Will Write Our History? – Samuel D. Kassov

הוצאת דביר ויד ושם

2014

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה-הס

יוזף קליינמן היה הילד הצעיר ביותר, רק בן 4, בקבוצת התאומים והגמדים של מנגלה. פפי הוא שם קיצור ליוזף, ובהקטנה פפיצ'ק, ושמו הוא כל מה שהילד ידע על עצמו בעת השחרור. הוא לא זכר את שמו המקורי ואת מקום הולדתו, רק את השם פפיצ'ק. בפעם האחרונה שראה את אמו, היא קראה אליו מעבר לגדר, ושיננה באזניו את שמו ואת מקום הולדתו, כשאחותו התאומה עומדת לידה ובוכה. התמונה נשארה אתו, למילים לקח שנים עד שהבקיעו את השיכחה. משום שהיה הקטן ביותר, פונק ע"י שותפיו לגורל, אבל באורח אירוני ביותר דווקא עם השחרור אבד לידידיו, ובמשך עשרות שנים היו בטוחים שמת.

היום, אחרי כמה מהפכים בחייו, יוזף קליינמן הוא פטר גרינפלד, תושב ישראל, אב למשפחה משלו.

יוסי שריד, שפגש את פטר גרינפלד כשליווה קבוצה של תאומי מנגלה במסע לאושוויץ-בירקנאו, תיאר את גלגוליו של פפיצ'ק עם השנים, ויחד יצאו לאתר אנשים מ"שם".

לא התלהבתי מהכתיבה של שריד, למרות שניחן בשפה נהירה וקולחת: בפרק הראשון הוא מתאר ומסביר את הקשר הנפשי האישי שלו לנושא, אבל לא משכיל להזיז את עצמו אחר-כך הצידה, ולהשאיר את הבמה כולה לסיפור. בפרקים האחרונים הוא גולש למין שמאלץ, לדוגמא כשהוא מביא עדות מפי העיר פראג ומפי עיר הולדתו של פפיצ'ק. אני מבינה איזה אפקט דרמטי הוא ניסה להשיג, אבל יש סיפורים שאינם זקוקים לאפקטים.

מכל מקום, הספר הזה אינו צריך להשפט ספרותית. הסיפור הוא שחשוב וצריך להיות מסופר, וטוב עשה שריד שלקח על עצמו את מלאכת התיעוד.

הוצאת יד ושם

2006

הקדמה מאת פרופ' יהודה באואר