תגית: יודנראט

מרים לוי היתה בשנות העשרים לחייה כשהגרמנים פלשו להולנד. ארוסה, לֵאוֹ-מנחם בּוֹלֶה, כבר עלה לארץ-ישראל, והיא נותרה באמסטרדם עם הוריה ועם אחותה הצעירה. מוטרדת מן המהפך בחייה ובחיי הקהילה היהודית, מאוימת מן העתיד הבלתי ידוע, ואכולת געגועים לאהובה, החלה בינואר 1943 לכתוב אליו מכתבים, למרות שידעה שלא תוכל לשלוח אותם. את המכתבים שכתבה באמסטרדם החביאה בבית העסק הנטוש של אביה כשהמשפחה נשלחה לוסטרבורק. את אלה שכתבה במחנה הצליחה להבריח לעיר בטרם הועלתה על טרנספורט לברגן-בלזן. גם שם, בתנאים לא תנאים, המשיכה לכתוב אליו למרות העונשים שהיו צפויים לה אם תתפס כשהיא מבצעת את הפעילות האסורה הזו, ואת אלה האחרונים הביאה איתה לארץ ביולי 1944. מאוחר יותר קיבלה לידיה גם את אלה שכתבה בהולנד. בכל שנות הפרידה תכננה לשתף את בן זוגה בכל אשר עבר עליה בבוא יום האיחוד המיוחל, אבל בהגיע היום שינתה את דעתה. אולי בגלל להט הארועים בארצה החדשה, אולי משום שביקשה לשים את העבר מאחוריה. המכתבים כולם נשארו נסתרים מעין כל עד 2002, כשבעקבות ויכוח עם אחותה, שפרה רון, בדבר זכרון מליל הסדר שנערך בברגן-בלזן שלפה אותם מרים כדי לחפש מה כתבה בזמן אמת. המשפחה הבינה את ערכם, תרגמה אותם, והם מובאים בספר כפי שנכתבו.

לפני הכיבוש עבדה מרים כמזכירה בועד שטיפל בפליטים היהודים שהגיעו להולנד מגרמניה. הועד, שהיה כפוף להנהגת הקהילה היהודית, סופח אחרי הכיבוש ליודסה ראט (היודנראט ההולנדי). יחסה של מרים אל עבודתה היה אמביוולנטי. בתחילה היתה תחושה של נחיצות, של השכנת סדר בעולם שנפרע, והיא תמכה בעמדתו של דוד כהן, ראש היודסה ראט, שסבר כי יש להשמע להוראות הגרמנים לטובתה של הקהילה. משעה שלמעשה ניתנה בידי הארגון היכולת להכריע בין חיים ומוות, לבטל צווי גירוש של מקורבים ובכך לחרוץ את גורלם של אחרים, כתבה: "בינתים גם אני מסכימה עם אלה שאומרים שהיודסה ראט צריך להפסיק עם זה, ויהיה מה שיהיה, למרות שאני מבינה גם את עמדתו של הפרופסור […] הרי זו שטות לומר שהוא בוגד, הוא פועל לפי השקפתו". ויחד עם זאת, תחושת השליחות והאחריות כלפי בני משפחתה השאירו אותה בתפקידה: "כל הפרוטקציה הזאת היא דבר מכוער. אבל כשאני חושבת על האפשרות שאבא ואמא ייאלצו לעזוב אני מרגישה רק דבר אחד: עלי לעשות הכל, יפה או לא יפה, כדי שיישארו פה". רק דבר אחד נבצר ממנה לעשות, להדפיס במו ידיה את צווי הגירוש. "אני יודעת שאין הבדל בין הדפסת צווים או טיפול בכרטסת של בעלי פטורים, אבל לא הייתי מסוגלת להדפיס את הצווים". במאי 1943 הקצינה את עמדתה: "קשה לי שהיודסה ראט מוכן לבצע את מלאכת התליינים הזאת, במקום לומר: הכל נגמר ממילא, תיחנקו לכם". כמשקיפה חדת-עין, המעורבת בארועי התקופה עד צוואר אך מסוגלת גם למבט של משקיפה מבחוץ, היא מיטיבה לתאר את הדילמות הבלתי אנושיות שהוטלו לפתחם של אנשי היודסה ראט (פרופסור דן מכמן, בדברי מבוא לספר, מצביע על יחסו השלילי של ארוסה להנהגה היהודית כעל אחת הסיבות לכך שלא דברו על העבר, אך מציין שגם הוא הבין בהדרגה את המורכבות שאיתה התמודדו). וכמובן, לא נשכח ממנה לרגע מי הם האנשים הרעים באמת: "סיפור השְפֶּרֶה [אישורי פטור] הוא פרק שחור משחור. הגרמנים זרקו לנו עצם והסתכלו בהנאה גדולה כיצד היהודים נלחמים עליה בינם לבין עצמם".

פרופסור מכמן מזכיר במבוא את קור רוחה של מרים, והוא אכן עולה מבין הדפים ומרשים. בתוך הפניקה שאחזה ביהודים, בתוך אי הוודאות, היא שמרה, ככל שניתן, על שגרת חייה, שימשה עוגן ומשענת למשפחתה, המשיכה לעבוד לתועלת הציבור גם בוסטרבוק, והיתה בין הפעילות החברתיות בברגן-בלזן. הענייניות שעולה ממכתביה אפיינה גם את התנהלותה, למרות הגעגועים שהיא מביעה, למרות הטלטלות הנוראות בין תקווה ליאוש. "היה לי קשה להתגבר על הדכדוך וכל כך רציתי שאתה תנחם אותי. ה"Anschmiegungsbedürfnis" [הצורך להתרפק על מישהו] שלי הולך וגדל, ובאמסטרדם היתה לי דווקא המון אנרגיה", כתבה בוסטרבורק, ועדיין המשיכה להיות פעילה ומעורבת, מסתגלת להווה וצופה אל העתיד. וכל הזמן היא מתבוננת במתרחש מנקודת התצפית היחודית שלה, מתארת ללא כחל ושרק את שרואות עיניה, מנתחת ומוסיפה תובנות, ומשתפת את אהובה הרחוק.

מכתביה של מרים משקפים היטב, במילותיה, את שעבר על יהודי הולנד, למרות שמדי פעם היא מסכמת כי "המוטיב החוזר הוא: אני לא מסוגלת לתאר לך את הדברים". גם נושאי המכתבים, המשתנים עם המעברים, משקפים את המציאות המחמירה. באמסטרדם תיארה את עבודתה ואת חיי המשפחה, את החרדה מפני גירוש, את החיים בצל האיום. בוסטרבורק, אולי בגלל ההלם של המעבר מדירה פרטית למבנים שיתופיים, הקדישה רבים ממכתביה לתיאור מפורט של המקום ושל תנאי החיים. בברגן-בלזן חוזרים ונשנים תיאורי "ארוחות", כשהרעב הנורא היכה.

נוסף להיותם של המכתבים בגדר יומן אישי רב עוצמה, הם מהווים מסמך יחודי שמספק מבט נדיר למדי על שואת יהודי הולנד. למדתי ממנו פרטים שלא היו ידועים לי קודם. ביניהם, ביקורם, הכפוי, של מנהיגי היהודים בפראג, יעקב אדלשטיין וריכרד פרידמן, באמסטרדם, כדי להנחיל מנסיונם לראשי היודסה ראט. מרים מתארת אותם כצעירים נחמדים, ומספרת על חוויותיהם יחדיו; הצטרפותה מרצון של אשה המוזכרת רק בשם משפחתה פרומן, Vromen, אל ילדי בית היתומים בו עבדה, כאשר נגזר עליהם גירוש. הגברת פרומן, שיכלה לזכות בשחרור מגירוש, ביקשה שלא ינסו לשחרר אותה והצטרפה מרצונה לילדים […] היא אמרה שממילא יבואו פעם לקחת אותם וגם אז יפרידו אותה מבעלה. עכשו עוד היתה לה הזדמנות להשאר עם הילדים; רגשי השתתפותה של האוכלוסיה הנוצרית בסבל היהודים, בחלקו מתוך אנטי גורף לנאצים, ובחלקו מתוך חמלה אנושית; היותה של ההשמדה ב-1944 לא לגמרי ידועה, אולי מודחקת, למרות כל מה שעברו, למרות שקרוביהם נעלמו לבלי שוב, למרות שחוו על בשרם עד כמה חייהם חסרי ערך בעיני שוביהם: "אתמול הופיעה פתאם כתובת על אחת המיטות, איש אינו יודע מי כתב אותה: "היהודים האחרונים הלכו לאושוויץ לתאי הגזים (מוות)". מחריד. איש אינו יודע למה בדיוק הכוונה. אולי (ה' ישמור) עוד נדע", כתבה מרים בברגן-בלזן בינואר 1944.

מרים, אחותה והוריה ניצלו בזכות הסרטיפיקטים שהחזיקו. הנאצים גיבשו תכנית להחלפה של בעלי נתינות בריטית ושל בעלי סרטיפיקטים לארץ-ישראל המנדטורית באזרחים גרמנים שהיו בשטחים שבשליטת הבריטים. השמועות ריחפו באויר במשך תקופה ארוכה, הוצתו ודעכו, זרעו תקווה ויאוש לסרוגין, עד שביולי 1944 הועברו מאתים עשרים ושניים יהודים הולנדים מברגן-בלזן לארץ-ישראל במסגרת תכנית זו, ובהם ארבעת בני משפחת לוי. מרים, שהעידה על עצמה שהצליחה להמנע מבכי במהלך השנים המייסרות תחת הכיבוש, כתבה: "את הרגע שבו נפתח המחסום לא אשכח לעולם. היה עדיין לילה (שעה שלוש), ואני פשוט בכיתי בחושך (אני מתארת לעצמי שלא הייתי היחידה)". בעשירי ביולי כתבה מרים את מכתבה האחרון ברכבת מתורכיה לארץ-ישראל: "חמה, חומס, טריפולי, רוח מדברית, כפרי אוהלים, חום לח, הרים מושלגים. ביירות, הים התיכון. ראס א-נקורה. פלשתינה!!!". בספטמבר אותה שנה נישאו מרים ולאו-מנחם.

יומן המכתבים של מרים הוא מסמך יחודי, מעשיר, בהיר ומרשים, שחבל שלא זכה ליתר פרסום בארץ. מרים, ילידת 1917, עדיין אתנו, צלולה, חדה ומרשימה. יחד עם קריאת הספר כדאי לצפות בראיון שנערך איתה לפני כשנה.

יד ושם

2011

כותרת משנה: ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה

רות לנדאו, דור שני לשואה, בת לאב יליד סלובקיה ולאם ילידת הונגריה, ראתה כל חייה את השואה כארוע הטראומטי שעיצב את חייה. אביה בחר בשתיקה, אמה בחרה לשתף בכל שעבר עליה, אבל ההיסטוריה של התקופה במקומות מוצאם של ההורים לא היתה ידועה דיה לבתם. כשפרשה מהאוניברסיטה העברית, שם כיהנה כפרופסור חבר בעבודה סוציאלית, הקדישה ארבע שנות מחקר ללימוד מעמיק של הנושא, בדגש על התנהלותן של ההנהגות היהודיות בשתי המדינות. ספר זה מציג את פרטי המחקר ואת המסקנות שהכותבת מסיקה ממנו.

שפע המידע שבספר מתנקז לשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה עוסקת בהשפעת עצם קיומה של ההנהגה היהודית הממונה על ידי הגרמנים על מהלכה של השואה. ישנם היסטוריונים האוחזים בעמדה לפיה הארגונים היהודיים הפכו למכונה של הרס עצמי. חנה ארדנט, אחת הקיצוניות שבהם, תפסה את ההנהגות היהודיות במדינות השונות כמשתפות פעולה עם הגרמנים, וטענה כי ללא ההנהגות היהודיות ספק אם מספר האבדות בנפש היה מגיע לכדי ארבעה וחצי עד שישה מיליון. "שיתוף הפעולה שהתחיל במתן ’שירותים' לשלטונות בביצוע גזירות בתחומים הכלכלי והחברתי […] גרר אותם לא פעם, ובלי שחשו בכך, אל סף ה'יהרג ובל יעבור'", קובעת היסטוריונית אחרת. עמדה הפוכה, שבה אוחזים היסטוריונים כמו יהודה באואר וישראל גוטמן, טוענת כי אין לבחון את התנהלות ההנהגות על פי מבחן התוצאה אלא על פי מבחן הכוונה, וכי ההשערה שמספר הקורבנות היה נמוך יותר היא ספקולטיבית ואין לה על מה להתבסס. יש לזכור, כמובן, כי לצד ציות לדרישות הגרמנים ותיווך בינם ובין הקהילה היהודית, ההנהגות פעלו רבות לטיפול בצרכים הרבים של בני הקהילה, שאיבדו את מקורות פרנסתם, את בתיהם, את יקיריהם. כמו כן, קשה להתייחס להנהגות כאל גוף אחיד. הן כללו אישים כמו קארול הוכברג, ששיתף פעולה עם הגרמנים על גבם של היהודים ולתועלת עצמו, וישראל קסטנר השנוי במחלוקת שמוקדש לו בספר פרק נפרד, לצד אישים כמו אוטו קומוי שהיה פעיל במציאת מחסה לאלפי ילדים ובחר שלא לעזוב ברכבת קסטנר, ומשה קראוס שבשיתוף פעולה עם הצירות השוויצרית הציל כארבעים אלף איש.

השאלה השניה, שכרוכה כמובן בראשונה אך מפאת מהותה יש לחדד אותה בנפרד, נוגעת ללבו של הספר הזה ובאה לידי ביטוי בשם שנבחר לו, "מחיר השתיקה". המחקר מוכיח כי בשני המקרים שנבחנו כאן אנשי ההנהגה היהודית של סלובקיה ושל הונגריה ידעו, לפעמים בשלב מוקדם יחסית ובוודאי בעקבות דוח אושוויץ, כי יעדם של הגירושים הוא השמדה, אך לא חלקו את הידע עם קהילתם. יתרה מכך, הם צייתו לגרמנים שתמרנו אותם להרגיע את המיועדים לגירוש. גם כאן דעותיהם של החוקרים חלוקות. יש המצדיקים את גישת ההנהגות שלא רצו לזרוע כאוס מתוך כוונה לא לפגוע בנסיונות להציל את מי שאפשר היה. יש הסבורים כי הידע לא היה משנה דבר, כי את מכונת ההשמדה אי אפשר היה לעצור. אחרים מעלים טענה שהיהודים ידעו מה מחכה להם, בוודאי בהונגריה שהפתרון הסופי בה הוחל אחרי כמעט ארבע שנות מלחמה, אבל בחרו להדחיק ולא להאמין. ומן הצד השני ישנם חוקרים המאמינים שמידע אמין, שהיה מגיע ישירות מן ההנהגה ולא מפי השמועה, היה מדרבן לבריחה, להסתתרות, ואולי להצלת חיים.

לאחרונה האזנתי להרצאה מטעם "יד ושם" אודות מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', ואחד מן המנהיגים היהודים המושמצים ביותר. הופתעתי כשהמרצה טענה כי למרות אופיו הדיקטטורי של רומקובסקי, למרות מאמציו לרַצות את הגרמנים, למרות נאום הילדים הנורא, האיש היה עשוי להחשב לגיבור. הרוסים היו קרובים מאוד לשחרר את הגטו, ואילולא התעכבו והניחו לפולנים להתכתש עם הגרמנים לבדם, היו שבעים אלף איש ניצלים, ורומקובסקי היה זוכה בתהילת עולם בשל מדיניות "עבודה למען הצלה" שלו. אבל הגטו חוסל, ורומקובסקי זכור לרע. לפני מספר שנים צפיתי בסרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שעסק בדמותו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטט. בגילוי לב הודה שדאג לבני עמו, אך גם לעצמו, שפיעמה בו תחושת שליחות אך גם יצר הרפתקני. כל התיחסות שיפוטית אל שניהם, ואל ההנהגות היהודיות בתקופת השואה, חייבת לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבמסגרתם נאלצו לפעול, את העובדה שמדובר בבני אדם שעשויים לשגות, להחליט על פי רגש ולא בהכרח על פי הגיון קר. צריך לזכור שרובם החלו את פעילותם מתוך כוונות טהורות גם אם נסחפו בהמשך לכיוונים שנויים מאוד במחלוקת. "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם", כדבריו של מורמלשטיין ללנצמן. לכן אומר בזהירות, ומתוך הבנה שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, שלדעתי ההנהגות היו צריכות להמנע מלכתחילה משיתוף פעולה כנוע, ובוודאי היו חייבות לחלוק את המידע על גורל המגורשים, ולא לשלול מן ההמונים את הזכות לבחור אם לברוח, להלחם או להכנע. זוהי גם מסקנתה של רות לנדאו.

על ישראל קסטנר כבר נכתבו ספרים ומאמרים ומחזות ומחקרים, ודמותו עדיין שנויה במחלוקת בכל הקשת שבין גיבור למי שמכר את נפשו לשטן. רות לנדאו, שאמה נולדה בקלוז', עיר הולדתו של קסטנר, מקדישה לו פרק נפרד בספר. למדתי מן הפרק הזה על ארועים שלא הכרתי קודם לכן, ביניהם ביקורו בקלוז' ממש לפני שיהודי העיר – למעט המנהיגים ורבים מקרובי משפחתו – גורשו ממנה והובלו למוות. בביקור זה ציית לגרמנים והרתיע את היהודים מנסיון להמלט לרומניה הסמוכה, למרות שהבריחה היתה אפשרית. עמדתה של הכותבת לגביו, לחומרה, ברורה.

"מחיר השתיקה" עוקב אחר קורות יהודי סלובקיה והונגריה בכל שלבי המלחמה. הכותבת מרחיבה ברקע לפעילות ההנהגות, מנתחת את התנהגותן של שתי המדינות (שתיהן נקטו מדיניות אנטישמית עצמאית עוד לפני שנכבשו), ועומדת על היחסים הפנימיים בתוך הקהילות ועל הקשר (הלקוי) בין יהודי סלובקיה ויהודי הונגריה. היא מתיחסת בהרחבה להטעיה שנקטו הגרמנים כדי להבטיח ביצוע חלק של הגירוש וההשמדה, ולמאמצי ההנהגות לעצור אותם באמצעות לחץ פוליטי ובאמצעות שוחד. מדהים להווכח ממרחק של זמן עד כמה נתנו ההנהגות אמון בהבטחות השקריות של הגרמנים, אבל שוב זו תובנה בתנאים של וודאות שלא היתה אפשרית בתנאי הזמן. בין אם מקבלים את מסקנותיה של הכותבת ובין אם לאו, הקריאה בספר מעשירה מאוד בידע ומרתקת.

רות לנדאו מזכירה בפיסקה קצרה את טרנספורט הנשים הראשון לאושוויץ, שנכללו בו תשע מאות תשעים ותשע נשים יהודיות סלובקיות. על טרנספורט זה כתבה הת'ר דיון מאקאדם את הספר המצוין "999 נשים צעירות", להזכירנו שמאחורי כל המחקרים והנתונים והאזכורים הקצרים היו אנשים בשר ודם שסבלו ואבדו, כל אחד מהם עולם ומלואו.

ספר מרחיב דעת, רובץ על הלב, ומומלץ.

רסלינג

2022

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006