תגית: יוון

באי לסבוס שביוון נמצאו שני תינוקות שננטשו. תחילה מצא רועה עיזים בשדה תינוק ועז מניקה אותו. שנתים אחר-כך מצא רועה כבשים במערת נימפות תינוקת וכבשה מניקה אותה. ניכר היה, על פי החיתולים שעטפו את השניים ועל פי חפצי ערך שהוצמדו אליהם, שמוצאם מבתי אצילים. הרועים הרחמנים לקחו את התינוקות לביתם, אימצו אותם בהסכמת נשותיהם, הטמינו את חפצי הערך, והעניקו לילדים שמות פשוטים של רועים, דפניס וחלואה. ההורים המאמצים ייעדו לשניים חיים זוהרים יותר מאלה שלהם עצמם, אבל בחלום שחלמו, כשדפניס היה כבן חמש-עשרה וחלואה כבת שלוש-עשרה, הורו להם הנימפות לשלוח את הילדים לרעות את צאן המשפחות. וכך היה.

לונגוס, המחבר הבלתי מוכר (לא ברור אפילו אם זהו שמו), רקם סיפור אגדה יפיפה, שבמרכזו התמימות והטוהר של שני הצעירים, המגלים בהדרגה שהידידות שביניהם מתפתחת לאהבה, גם אם אינם יודעים אהבה מהי ואיך מממשים אותה. כך כותב המספר בסיפור המסגרת – הוא מגלה ציור מרהיב בלסבוס, וכשהציור מוסבר לו על ידי מומחה הוא מקבל השראה לכתיבה – כשהוא מתייחס לארבעת חלקי היצירה: "כתבתי את ארבעת הספרים האלה, מנחת-אוהב לאֶרוס, לנימפות ולפאן – ולבני האדם: סיפור נאה מאין כמותו, שיעלה ארוכה לחולה, ישיב חיוך על פני מר-נפש, יזכיר נשכחות לזה שטעם אהבה בימים משכבר; ואילו לזה שעוד מופלאה היא ממנו – יורה לקח למען יבינה".

פה ושם צצים אנשים העלולים לשבש את אושרם העתידי של דפניס וחלואה. מלחמה כמעט פורצת בעקבות שוד. נשים נמשכות אל דפניס ומחמיאות לו, וגברים מכרכרים סביב חלואה. משפחותיהם של השניים, כל אחת לכשעצמה, מייעדות להם שידוך בהתאם למוצאם הרם, מה שעלול לעמוד בדרכם אל האיחוד המיוחל. אבל האל פאן לצדם, וגם ארוס, והנימפות מושכות בחוטים, ודפניס וחלואה ימצאו את העושר, אבל בעיקר את האושר, ויעדיפו תמיד את שלוות המרעה ואת הבדידות בשניים על פני תענוגות העולם. במקביל, מלחמה תימנע, אנשים רעים יחזרו בהם או ימצאו תיקון, והקורא, מר-נפש או לא, יזכה לחיוך שאותו הבטיח הסופר.

גם ממרחק למעלה מאלף ושמונה-מאות שנה ניתן לחוש את ההנאה שבה נכתב הספר, ואת החיבה, המשועשעת לעתים, שנוטה הסופר לדמויותיו, שני צעירים יפים הנטועים בנוף שובה לב. הנה דוגמא לאפיזודה הומוריסטית, שיכלה להכתב גם היום, כי לא הרבה השתנה באופיים של בני האדם ובהתנהלותם. הרקע הוא החורף, שגרם לכפריים להסתגר בדלת אמותיהם, והפריד בין דפניס וחלואה ששוב לא יצאו למרעה. דפניס המתוסכל והמתגעגע מצא סיבה להתקרב אל בית משפחתה של חלואה, אך לא מצא סיבה טובה לדפוק על הדלת:

אך מה הוא יאמר? הוא יאמר: "באתי לבקש אש" –

"הכיצד? אין לכם שכנים קרובים מאתנו?"

"באתי לבקש פרוסת לחם"

"הרי אמתחתך מלאה מכל טוב!"

"האפשר לבקש מעט יין?"

"מה? הרי רק אתמול פתחתם חבית חדשה!"

"הזאב רדף אחרי"

"והיכן עקבותיו?"

"באתי הנה לצוד ציפורים"

"והנה גם צדת! ומדוע לא תלך עכשו הביתה?"

"הייתי רוצה לראות את חלואה"

"וזאת הוא אומר באוזני אביה ואמה של הנערה!"

את הציור שעל העטיפה צייר שלמה ויתקין. התרגום הנאה הוא של יורם ברונובסקי.

מקסים, מהנה ומומלץ.

Δάφνις και Χλόη – Λόγγος

ספרית תרמיל

1969 (המאה ה-2 לספירה)

תרגום מיוונית: יורם ברונובסקי

כותרת משנה: סיפורה של ספרטה

שמה של ספרטה, העיר הפלופונסית ששיחקה תפקיד מפתח בקורותיה של יוון העתיקה, מוכר כיום בעיקר בזכות המונחים שהשתרשו בשפות השונות בהקשר למשטר החברתי שהונהג בה. מכיוון שאחד מעקרונות החוקה אסר על העלאת החוקים על הכתב, ומכיוון שלא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות מרובות הקשורות במקום, ספרטה היא במידה רבה תעלומה. חוסר ההסכמה המחקרי הוא, כדברי ניל בר, אינסופי, והמבקש לפרוש את הסיפור המלא נאלץ לצרף יחדיו מקורות ותתי-מקורות ופרשנויות. לאלה יש להוסיף את ההקשרים המיתולוגיים ששום פרק בהיסטוריה של יוון העתיקה אינו שלם בלעדיהם.

ליקורגוס, המחוקק האגדי שחוקיו הפכו את ספרטה לכוח כמעט בלתי מנוצח, ביקש להבריא את עירו מן החוליים המוסריים שפשטו בה. הוא הפליג ברחבי העולם המוכר, למד מנסיונם של אחרים, ובשובו הנחיל לספרטה את החוקה החדשה. כיום הוא מוכר בעיקר בשל שיטת החינוך שהנהיג – אָגוֹגֶה, הובלה – שכל ספרטני היה מחויב לה מיום היוולדו, ושתוצרתה היתה חיילים בלתי מנוצחים שכינו זה את זה הוֹמוֹיוֹי, כלומר שווים (או דומים, מקבילים) בשל המאמץ המשותף לשיתוף, לאחווה ולמעשים טובים. אבל השיטה הזו לא פעלה בחלל ריק, ונילוו לה רפורמה במבנה השלטוני, ביטול הראוותנות וחתירה ל אָרִיסְטֵיָה ,מצוינות. לא מלך אחד בלבד במהלך ההיסטוריה הספרטנית הועמד לדין בפני מועצת האפורים – מפקחים שהתחלפו מדי שנה – ונידון לקלון בשל אי עמידה בסטנדרטים הספרטניים. החוקה חלה על כולם. מונח הלקוניות שאול אף הוא מספרטה: הראוותנות נאסרה לא רק במה שקשור לרכוש, אלא גם במה שקשור לדיבור, והתמציתיות הלקונית קרויה עד היום על שם דיבורם של הספרטנים, שמקום מושבם היה בלקוניה, חבל ארץ בדרום חצי האי הפלופונסי. יש להזכיר עוד כי, בניגוד למקומות אחרים ביוון, גם הנשים בספרטה נהנו מחינוך, ויכלו להשמיע את דעתן בפומבי. לצד החיוב שבשיטה המנטרלת תאוות בצע ואנוכיות, יש לזכור כי לספרטנים לא היתה הרבה ברירה אם רצו להמשיך לקיים את המצב שבו כמיעוט החזיקו מספר גדול של הלוטים, עמים משועבדים ששירתו אותם. לכן כל גבר ספרטני הוכשר לעסוק בחיילוּת, ונאסר עליו לעסוק בכל מלאכה אחרת. את כל השאר ביצעו ההלוטים. כך יצרה חוקת ליקורגוס מצב אירוני, בו הספרטנים נאלצו להיות חיילים כדי לשמר את משטר העבדות שלהם, שבתורו אפשר להם להיות חיילים.

ניל בר מתאר בספר את קורותיה של ספרטה לאורך מאות שנים, החל מן המיתולוגיה הכרוכה בייסודה, וכלה בירידתה מגדולתה כתוצאה משילוב מספר גורמים, ביניהם כוחות טבע, שינויים פוליטיים ביוון כולה, ונטישת החוקה של ליקורגוס. ספרטה, שישבה בעמק מוגן באופן טבעי על ידי רכסי הרים, ואפילו לא טרחה לבנות סביבה חומה, נקטה במשך שנים רבות מדיניות של בדלנות, עד שהצטרפה אל כוחות יווניים אחרים במלחמה מול הפרסים בהנהגת דרייווש ואחשוורוש אחריו. בספר מתוארים הקרבות העיקריים בהם היו הספרטנים מעורבים, בדרך כלל בהצטיינות יתרה, שנבעה משיטת החינוך שתבעה ניצחון או מוות בשדה הקרב – קרב תרמופילאי, קרב סלמיס וקרב פלטיה. האחדות מול האויב החיצוני לא מנעה יריבויות פנימיות, בעיקר בין ספרטה לאתונה, והקמת אינספור בריתות שנבעו ממלחמות בין ערי יוון או גרמו להן. תולדות האנושות, כמה עצוב, הן בזבוז חסר תוחלת של חיים וזמן ומשאבים במאבקים בלתי נחוצים ברובם על הגמוניה ועל כבוד.

לא אפרט כאן, כמובן, את הארועים המתוארים בפרוטרוט בספר. אציין רק שנהניתי מאוד לקרוא אותם, להרחיב את הידע, לעקוב אחרי ההטעיות ומעשי הריגול שנילוו לארועים, ולהכיר את הדמויות ההיסטוריות כאנשים בשר ודם. אישים כמו אלקיביאדס – מחליף הצדדים הסדרתי – ופאוסניאס – מלך ספרטני שבעט בחוקי ליקורגוס ונענש – הם בין הדמויות מלאות החיים המתוארות בספר. מבלי לוותר על דיוק היסטורי ועל עומק פרשני, ניל בר קיבל כמה החלטות שנועדו לקרב את ההיסטוריה אל הקורא הבלתי מקצועי. אחת מהן היא שימוש בשמות דמויות כפי שהן מוכרות לישראלים ולא בשמן הרשמי. לכן, לדוגמא, מככב בספר אחשוורוש, השם שנתנו היהודים לקסרקסס, חשיארש הראשון, למרות שהזיהוי בינו ובין אחשוורוש מן המגילה אינו ודאי. החלטה נוספת היא ההימנעות ממראי מקומות. גם אם לפעמים השתוקקתי לדעת את מקורם של ציטוטים, בעיקר אלה העוסקים בחיי היומיום של הנפשות הפועלות, היכולת לקרוא ברצף בלי הערות שוליים או הפניות למקורות היתה נעימה.

הערת אגב: ברשימת הקריאה המומלצת בסוף הספר נכלל "אנאבאסיס" מאת כסנופון, ואני מצטרפת להמלצה עליו.

ועוד אחת: ניל בר נמנה עם מייסדי דף הפייסבוק "היסטוריה גדולה, בקטנה". שווה עיון.

"שווים" הוא ספר מרחיב דעת, מהנה וראוי מאוד לקריאה.

זרש

2021

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

"חתול יווני" הוא סיפור בגוף ראשון של יליד איי יוון, המעלה על הנייר את קורותיו מלידה ועד זיקנה. המספר נולד למשפחה יהודית, שקשריה עם הדת היו רופפים. הילד לא עבר ברית מילה, משום בידודו היחסי של האי, ועובדה זו, שציערה את האם, הצילה את חייו בעת הכיבוש הגרמני. האושר של ילדותו נקטע כשאביו עזב את הבית ואמו נפטרה, והוא נותר בודד ומיוסר: "הוא הלך כי לא אהב אותי מספיק, והיא מתה כי אהבה אותו יותר ממני". מן האי עבר לחסות חמשת דודיו הרווקים בסלוניקי. עם פלישת הגרמנים ליוון נמלט לכרתים והצטרף לצבא הבריטי, ולאחר כניעת הכוח אליו השתייך, נשלח לעבודות כפייה בתעשיה. הוא ניצל מגורלו המר של עובד מנוצל ומורעב, כשמעבידו העביר אותו למשק שברשותו, שם שימש בכל תפקיד שנדרש, ונקרע בין שנאה להכרת תודה: "הייתי מבולבל. אבדתי בין השנאה לבין המחויבות לאנשים אלה. כעת צריך הייתי לעמול מחדש כדי שאוכל להמשיך ולשנוא". מזלו הטוב היה בעוכריו כשאחרי המלחמה נחשד בשיתוף פעולה. גלגוליו הביאו אותו בסופו של דבר לישראל.

הסיפור מעניין מאוד, אך מה שמייחד את הספר הוא סגנונו המורכב. התקופות השונות בחייו של המספר מוצגות לסרוגין בפרקים בעלי שמות מובחנים וחוזרים: ילדוּת, בעבודת כפיה, בחוות מעבידִי, לאחר המלחמה, בדרך לארץ, זִקנה, סוף. פרקי הילדות מצטיינים בסגנון צלול, שופע צבעים וריחות. פרקי תקופת המלחמה – בעבודת כפיה ובחוות מעבידי – מתאפיינים בסגנון דיווחי מאופק, המשקף את המתח ואת ההליכה על חבל דק של חיי המספר באותם ימים. פרקי התקופה שלאחר המלחמה נגועים בכאוס מסוים, הנובע מן הבלבול ומן האבסורד של עולם בטראומה המבקש להשיב את הסדר על כנו. הפרקים המתארים את הזִקנה ואת הסוף הזויים משהו, נובעים ישירות ממוח שהודיע לבעליו כי "הקרב שלך נגד המלקחיים של הסניליות החל". ההחלטה לעלות לארץ מתוארת בפרק יחיד, הפרק האחרון בספר.

נוסף לסגנון המורכב, הספר מתאפיין בכתיבה כנה שאינה מתחנפת לקורא ואינה עושה הנחות לכותב. המספר מודה ביחסו האמביוולנטי למשעבדיו, אינו מתיימר לייצג את העם או את הקהילה, אינו בודה אידאולוגיה כדי ליפות את קורותיו. הוא מספר את סיפורו של היחיד ששרד, סיפור שמשולבים בו תושיה ומזל, או כדבריו, "באין ברירה צריך הרבה חוצפה כדי לשרוד".

"חתול יווני" מתאר פרשת חיים מרתקת, ועושה זאת בסגנון יחודי, ולכן מומלץ.

אסיף

2018

"זורבה היווני" מסופר מפיו של אינטלקטואל, גבר צעיר כבן שלושים וחמש, שנוסע לכרתים כבעליו של מכרה פחם. במקביל לעיסוק הארצי, הוא מתכנן להמשיך בעבודתו הרוחנית ולכתוב ספר אודות בודהא. ברגע זה בחייו הוא מצוי על פרשת דרכים, נפרד מחבר קרוב, ותוהה על אורחות חייו לאחר שנפגע מקביעתו של אותו חבר שכינה אותו "תולע ספרים". בדרכו לכרתים הוא פוגש את זורבה, פועל מחוספס כבן ששים וחמש, שמציע את עצמו כמנהל תפעולי של המכרה. למרות ששני הגברים שונים מאוד זה מזה, ואולי דווקא משום כך, נפשותיהם נקשרות זו לזו.

הספר מעמת את תפיסות העולם של שני גיבוריו. זורבה מחלק את בני האדם לשלוש קבוצות: אלה שהופכים את האוכל לשומן ולצואה, הווה אומר, מסתפקים בשרידות. אלה שבקיצוניות ההפוכה – דוגמת המספר – הופכים אותו לאלוהים, כלומר מחפשים ללא הרף ובכל דבר משמעות רוחנית. ואלה – כמו זורבה עצמו – הבוחרים בשביל הביניים, ומזונם הופך לעבודה ולבדיחות דעת.

זורבה, נטול השכלה, חווה את העולם בחושיו, והמספר מתרשם כי בעיניו של זורבה, כמו בעיני אדם הראשון, היה העולם ומלואו חזיון כביר, עצום. מעל לראשו ממש נעו הכוכבים במסילותיהם, והים הכה על צדעיו. הוא חי והרגיש את הארץ ואת המים, את בעלי-החיים ואת אלוהים, בלי התערבותו המסלפת של השכל. חברו המלומד, הרגיל ללשון המופשטת ולהמרת הנפש לאינטלקט, חווה את העולם באופן אחר. כך, לדוגמא, בעוד זורבה שרוי ביגון עמוק לאחר מקרה רצח שארע בסביבתם, המספר מתנתק מעולם הרגש: כדרכי הגועלית, הבלתי-אנושית, הצלחתי שוב לסרס את המציאות ולצמצמה עד כדי הפשטה, בסלקי מתוכה את הדם, הבשר והעצמות, ובקשרי אותה עם חוקי היקום הנצחיים. לבסוף הגעתי לידי המסקנה האיומה, כי כל מה שקרה היה הכרחי. יתר על כן: כל זה עוד הוסיף להרמוניה האוניברסלית. מצאתי לי נחמה מסואבת סופית: מן הדין הוא שכל מה שקרה צריך היה לקרות.

זורבה הוא אדם חברותי, מתחבב בקלות, מתערה ללא קושי בציבור. המספר שונה ממנו גם בהיבט זה. בעוד זורבה מחזר אחר בעלת פונדק מקומית, המספר מעיד על עצמו כי חיי נתעו בדרך לא-דרך, ומגעי עם בני אדם נתמעט עתה עד כדי שיחת-יחיד בלבד. ירדתי למין בירא עמיקתא כזו, שאילו חייב הייתי לבחור בין אהבה–לאשה ובין קריאת ספר על אודות האהבה, הייתי בוחר בספר.

זורבה, המבוגר והמנוסה יותר, מגובש למדי בתפיסותיו, שהתחשלו בין השאר במלחמות הבלקן, בהן הפך לרוצח ברשות ומתוך להט פטריוטי. חוויותיו הובילו אותו להכרה שכל בני האדם דומים, ושהפטריוטיות היא רעה חולה. "כל זמן שיש 'ארצות'", כך הוא אומר, "יישאר האדם כחית-טרף, כחית-טרף איומה". המספר, לעומתו, הוא פטריוט יווני, המושפע במידה רבה מן הלהט שמפגין החבר ממנו נפרד בפתח הספר.

אולי בשל גילו הצעיר, ואולי בשל נטייתו לחקור כל פרט בסביבתו, כולל חקירה עצמית, המספר מרבה להשוות את עצמו אל זורבה, ולתהות דרכו של מי טובה יותר. הוא פתוח לערער על תפיסותיו שלו, עד כדי התנערות מן האידאל הבודהיסטי שבו אחז. לנוכח זורבה הנהנתן, המביע את עצמו בנגינה ובריקוד כשאוזלות מילותיו, תוהה המספר על רעיון ההתנתקות מן החומר המגולם בבודהא, והתפיסה שקודם לכן נראתה בעיניו כיעד נשגב הופכת, כהגדרתו, לכוח עצום של הרס האורב בתוכו.

למרות האמור לעיל, אף אחד מן השניים לא יעבור מהפך של ממש, ושניהם גם יחד לא ימצאו תשובה לשאלת  תכליתם של החיים, שהיא השאלה המטרידה אותם ביותר. אין בכך כדי לאכזב, שכן עצם תהליך הגישוש להכרת עולמו של האחר מרתק.

עוד על עולמם הפנימי של שני הגברים ניתן ללמוד מן הציטוטים שבאתר "בין המרכאות".

בנוסף לעיסוק בקשר שבין שני הגברים, הספר נוגע בביקורתיות בנושאים חברתיים. בין שאר נושאים, הוא מעביר ביקורת קשה על צביעות אנשי הכנסיה באמצעות תיאור דמויות ממנזר סמוך למכרה, ומתאר את הדינמיקה החברתית בכפר ואת כוחה הרצחני של העדריות, המונעת מדעות קדומות.

אי נוחות רבה נגרמת מן היחס לנשים, שתופס נתח גדול ממחשבותיהם של גיבורי הספר. זורבה סבור שהאשה היא יצור חלש, הזקוק לחיזוקים תמידיים, ושתכלית חייה היא תשומת לבו של הגבר: "האשה, אני אומר לך, היא יצור חולני, רגיש. אם אינך אומר לה שאתה אוהב אותה ושאתה חושק בה, היא מתחילה לבכות. אפשר שהיא אינה רוצה בך כלל, אפשר שאתה מעורר בה שאט-נפש, אפשר שהיא תאמר לך 'לא'. זוהי פרשה בפני עצמה. אבל כל הגברים הרואים אותה, מן ההכרח שיתאוו לה. זה הדבר שהיא רוצה בו, היצור המסכן". המספר, מצדו, מצטט שיר בודהיסטי: "מי הוא איפוא שיצר את מבוך הפקפוק הזה, את מקדש הזדון הזה, את כד הפשעים הזה, את השדה הזה הזרוע אלפי תרמיות, את שער השאול הזה, את הסל גדוש הערמה הזה, את הרעל הזה שטעמו כדבש למתוק, את הנחושתיים האלה הכובלים את בני-התמותה אל האדמה, את האשה?". הנשים הבודדות בספר הן או נלעגות או דֶמוניות, ונדמה שאין להן קיום משל עצמן.

קראתי את הספר בתרגומו הישן, שנעשה ב-1954 מאנגלית ולא משפת המקור. לטעמי, התרגום מיושן, ולמרות שלא קראתי את התרגום החדש של אמיר צוקרמן מיוונית, אני מניחה שהוא עדכני יותר ונאמן יותר למקור.

הרישום הנאה על העטיפה הוא פרי מכחולו של דן גלברט.

זורבה הוא אדם שמתחבב בקלות (ואולי לסירטאקי של אנתוני קווין יש בכך חלק), בין אם מקבלים את תפיסת עולמו ובין אם לאו. המספר, הבוחן את עמדותיו שלו מול האלטרנטיבה המגולמת בזורבה, נכנס אף הוא אל הלב. הספר, למרות היותו בעיקר הגותי, נחווה גם כעלילתי, מעלה חיוך ומהנה. למעלה משבעים שנה עברו מאז נכתב, ולא נס ליחו.

Βίος και Πολιτεία του Αλέξη Ζορμπά – Νίκος Καζαντζάκης

עם עובד

1963 (1946)

תרגום מאנגלית: חנוך קלעי

עלילת "מרגלי הבלקן" מתרחשת בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאפריל 1941, ימי מלחמת איטליה-יוון. מוסוליני, שהשתוקק למצֵב את איטליה כמעצמה בעיניו של היטלר, החליט לכבוש את יוון. מאמצי הפלישה שלו עלו בתוהו, הצבא היווני הדף את האיטלקים ואף כבש מידיהם חלקים מאלבניה. היטלר התערב במלחמה, דחה את פתיחת המערכה נגד ברית-המועצות בארבעה שבועות, וצבאו פלש ליוון דרך בולגריה, ששיתפה אתו פעולה, ודרך יוגוסלביה, שהתנגדה לו אך הוכרעה.

קוסטה זאניס הוא איש משטרה יווני, שבתקופה האמורה משרת ביחידה יחודית, המטפלת בבעיות עדינות שמחייבות טיפול הרחק מאור הזרקורים. כמי שמורגל בחשאיות הוא מוצא עצמו מעורב בהברחת יהודים מגרמניה לחוף מבטחים בתורכיה, וכן בסיוע לביון הבריטי ובפוליטיקה הפנימית ביוגוסלביה המסוכסכת אל מול אולטימטום גרמני, נעזר בקשריו בחלונות הגבוהים, בכוחות המשטרה במדינות סמוכות, ובפושעים בכירים וזוטרים. במקביל הוא מטפל במשפחתו, ודואג להבריח אותה למצרים רגע לפני הכיבוש הגרמני. הוא נפרד בעל-כורחו מבת זוגו, שהתגלתה כמרגלת בריטית, ומתאהב ממבט ראשון באשתו של גבר יווני רב עוצמה.

אלן פירסט מתואר בספר כמי ש"מוכר בעולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים". בהתבסס על ספר זה, היחיד משמונה-עשר ספריו שתורגם לעברית, אני סבורה שתיאור זה מופרז. הפן ההיסטורי מעניין, אבל דמותו של זאניס אינה משכנעת. מניעיו אינם ברורים, אישיותו שטוחה למדי, פרשת האהבה שלו מופרכת. לפעמים נדמה שלמרות שהוא פועל בתנאים מסוכנים הוא די מתנהל בחלל ריק ובלתי מתקבל על הדעת, כאילו דבר אינו יכול לפגוע בו. אמנם למדתי מן הספר על הפוליטיקה של אותם שבועות, בעיקר ביוון וביוגוסלביה, אבל הפרטים כולם – והרבה יותר מהם – עולים ברשת בחיפוש פשוט, ואין בספר חידוש וגילוי.

לפיכך, למרות שאני נמשכת לספרי ריגול מבוססי היסטוריה, על הספר הזה אפשר, לדעתי, לוותר.

Spies of the Balkans – Alan Furst

מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כסנופון, יליד 428 לפנה"ס, היסטריון ופילוסוף אתונאי, תלמידו של סוקרטס, הוזמן להצטרף למסעו של כורש הצעיר, בנו של מלך פרס, שיצא למסע כיבושים (אין לבלבל בינו לבין כורש הגדול, שהעניק ליהודים שגלו לבבל את הזכות לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש השני). מטרתו האמיתית של כורש היתה להדיח את אחיו שירש את כס המלוכה, אך את החיילים היוונים שכירי החרב שצירף למסעו לא שיתף בתוכניותיו. צבאות שני האחים הגיעו לעימות בקוּנָקסָה, עשרים וחמישה קילומטרים צפונית לבבל. כורש נפל בקרב, והיוונים, שמצאו עצמם באזור עוין הרחק מהבית וללא תעסוקה, כרתו ברית עם המלך בתקווה לשוב ליוון בשלום. כשהמלך הפר את הברית, ורצח או לקח בשבי את מצביאי היוונים, קיבל על עצמו כסנופון את ההנהגה. את זכרונותיו מן המסע העלה על הכתב בספר שלפנינו. במקור נקרא הספר "עליית כורש" (אנאבאסיס), למרות שעיקר עיסוקו בדרכם של היוונים חזרה ליוון. כמה מן התרגומים קיבלו לפיכך כותרת שונה, וכך גם התרגום העברי.

כסנופון כתב על עצמו בגוף שלישי: במחנה הצבאי היה אתונאי אחד ושמו כסנופון, שלא היה מצביא או מפקד, אף לא חייל-מן-השורה. הוא הסתפח למחנה משום שפרוקסינוס, ידידו, הזמין אותו מביתו והבטיח לו לעשותו ידיד של כורש. לפני שהצטרף לכוחותיו של כורש נועץ כסנופון בסוקרטס, שלא התלהב מהרעיון, והציע לו לשאול בעצת האל אפולו. כסנופון התחכם, ובמקום לשאול את אפולו אם לצאת לדרך, שאל למי מהאלים עליו להקריב קורבנות כדי לשוב בשלום. כששב אל סוקרטס עם תשובתו של אפולו, גינה אותו מורו, אבל בלית-ברירה הורה לו למלא אחר מצוות האל. כסנופון, כפי שאפשר אולי להתרשם מן האנקדוטה הזו, היה אדם שיודע מה רצונו וכיצד להשיג את מבוקשו. תכונה זו תסייע לו גם בעתיד, כשיוביל את צבאו מקרב אל קרב בדרך הביתה.

הפרקים הראשונים, המתארים את מסעו של כורש עד לנפילתו, נושאים בעיקר אופי תיעודי. לעומתם, מרבית פרקי הספר, אלה המתארים את המסע חזרה ליוון, משלבים תיעוד עם סיפור, ויורדים לפרטים המרכיבים את היומיום. התופעה הבולטת ביותר היא האופן הדמוקרטי שבו התנהל הצבא. החלטות לא התקבלו מעולם על ידי מנהיג יחיד, גם אם סמכותו היתה מקובלת על כולם. במקרים רבים ההחלטות התקבלו בהצבעה של הצבא כולו, מפקדים וחיילים פשוטים כאחד. כסנופון, שסירב להיות מנהיג עליון יחיד, הרבה לשאת דברים בפני שכבת המצביאים ובפני הצבא כולו, והשימוש שעשה במילה "לדעתי" – ההפך המוחלט מהנחתת פקודות – בולט. דבריו נשאו תמיד אופי של שכנוע, בדרך כלל בשלבים. הוא התאים את המסר לשומעים, היה מומחה בהחדרת מוטיבציה, והעמיד עצמו לשיפוט חייליו כשעלו תלונות נגדו.

החיילים סמכו על כסנופון, בין השאר מפני שידעו שלא יופקרו בדרך. כך נהג כסנופון בפצועים, כשלא הצליח לשכנע אותם – בתחנונים ובאיומים – לקום ולהמשיך ללכת:

לא נותר לכסנופון אלא לזרוע פחד בלב האויב העוקב אחריהם, לבל יעוט על החיילים התשושים. הלילה כבר ירד, והאויב קרב ובא בקול גדול, שכן אנשיו הסתכסכו בגין השלל. או-אז זינקו אנשי המשמר-העורפי, שהיו כשירים, והסתערו על האויב, בעוד התשושים שואגים במלוא גרונם ומקישים ברומחיהם על מגיניהם. אימה אחזה באויב, ואנשיו גלשו על פני השלג, מן ההר אל הגיא, וקולם לא נשמע עוד. כסנופון ופקודיו אמרו לתשושים כי למחרת תישלח יחידה לאסוף אותם, והמשיך במסע.

למערכת האמונות של היוונים יש נוכחות משמעותית בטקסט. לא אחת התעכב הצבא במקומו ולא נע, עד שניתנו האותות האמוניים המתאימים. הנה דוגמא לתלות בסימנים מיסטיים למיניהם:

בלילה חלם כסנופון חלום. בחלומו ראה עצמו אסור בכבלים, אך הכבלים נשרו מעליו מאליהם והוא היה חופשי. לפני שהפציע השחר, הלך אל כיריסופוס ואמר לו כי הוא משוכנע שהכל יבוא על מקומו בשלום, וגולל לפניו את חלומו. כיריסופוס היה מרוצה מאוד, ומיד לאחר האיר היום התכנסו המצביאים להקריב קורבנות. סימני הקרביים היו יפים מלכתחילה. או-אז פרשו המצביאים והמפקדים מן המזבחות ופקדו על פקודיהם לסעוד פת-שחרית.

נהניתי מהבזקים של הומור בסיפור. ההתחכמות של כסנופון מול סוקרטס שעשעה אותי, וכמוה גם הדיאלוג הבא, שבו כסנופון האתונאי וכיריסופוס הספרטני ניסו להחליט למי מתאימה יותר המשימה של "גניבת הר", כלומר השתלטות על חלק מן ההר שלפניהם מתחת לאפו של האויב:

"אני סבור שאתם, הספרטאנים, כיריסופוס – כלומר, הקצינים הראויים לשמם – לומדים לגנוב משחר ימיכם. ולא זו בלבד שאין הגניבה בבחינת חרפה אצלכם, אלא שאינה אסורה על פי חוקיכם […]. ובכן, הרי לכם הזדמנות-פז להציג את אשר למדתם, ולחסוך מאיתנו מהלומות מיד האויב: דאגו לכך, שלא נתפס בשעה שנגנוב חלק מן ההר".

"ואילו אני שמעתי," ענה כיריסופוס, "שאתם, האתונאים, מצטיינים בגניבת כספי הציבור […]. והטובים שבכם הנם המיומנים ביותר בתחום זה, אם אמנם הנבחרים שבכם הם שזוכים בשלטון. לפיכך, זו שעתכם להוכיח את טיב החינוך שלכם".

לצד תכונותיו החיוביות של כסנופון, הוא התנהל על פי המוסר של זמנו. חייליו שבו עבדים ושפחות, והותר להם לספח אל המחנה נשים נאות ונערים טובי מראה על פי בחירתם. כשהמקומיים לא היו מוכנים למסור לידם, או למכור להם, מוצרי מזון, הם נטלו אותם בכוח. ביזה ואדמה חרוכה היו בגדר המקובל.

11,700 איש יצאו לדרך הארוכה בחזרה ליוון. כ-8,000 שרדו. ההרפתקאה כולה ארכה כשנה ושלושה חודשים.

הספר כולל מבוא אודות הסופר ואודות התקופה. באופן מוזר ביותר ואף מעיק, הערות השוליים משולבות בגוף הטקסט, לעתים בתוך סוגריים, לעתים מחוץ להם. השילוב הזה פוגם בשטף הקריאה, וחבל.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ובלתי שגרתי

הטקסט המלא באנגלית בפרויקט גוטנברג

Κύρου Ανάβασις – Ξενοφώντα

משרד הבטחון וזמורה ביתן

1984 (~380 לפנה"ס)

תרגום: אריה חשביה

"סוחרי האומות" ראה אור ביוון ב-1882. הוא כתוב בפרוזה קלילה לכאורה, אך עוסק ברגשות עמוקים, ומצליף בכל ממסד אפשרי – בממשל, במעמדות הגבוהים, באנשי הדת, וגם פשוטי העם אינם יוצאים נקיים. עולמו של פאפאדיאמנטיס הוא עולם של יד איש באחיו, של תאוות בצע ואנוכיות, של אופורטוניזם וניצול.

העלילה מתכתבת עם טרגדיות יווניות, ותחילתה בשנת 1199, באזור הים האגאי הנשלט על ידי ונציה. סנותוס, איש אצולה ונציאני ניצל משבי שודדי הים על ידי מוחראס, סוחר יווני אמיד. הוא מוזמן להתארח בביתו של היווני, שם הוא פוגש את אבגוסתה, אשתו היפה, וגומל למארחו רעה תחת טובה כשהוא חוטף את האשה. אנו פוגשים את גיבורינו שמונה שנים אחר-כך: מוחראס רודף אחרי סנותוס, כדי לנקום בו וכדי לגלות מה עלה בגורל אשתו. סנותוס נקרא, יחד עם אצילים אחרים, לצאת עם ספינותיו להשליט משמעת בים האגאי. אבגוסתה הצליחה לעזוב את סנותוס, אך לא שבה אל בעלה: היא אינה סולחת לעצמה על שהתאהבה בחוטפה, ומחפשת מרפא ליסורי נפשה במנזר. העלילה רצופה צירופי מקרים והטעיות ואי הבנות וסיבוכים, שמן הסתם לא היו מתקבלים על הדעת בספר אחר, אבל בספר הזה, שיש בו, כאמור, מן הטרגדיה היוונית, וגם מן הליברית האופראי, לא ההגיון הסיפורי הוא העיקר, אלא הטרגדיה של תאוות הבשרים, חיבוטי הנפש, והעונש הבלתי נמנע. על גב הספר נכתב כי פאפאדיאמנטיס כונה "דוסטויבסקי היווני": אין שום דבר דומה בסגנונם, אבל תפיסת החטא ועונשו של שני הסופרים דומה, אם כי החטא היחיד ב"סוחרי האומות" שאינו חומק מעונש אכזרי הוא החטא המינורי של האשה.

כאמור, הסופר מנצל את הבמה להצביע על חוליי החברה, לפעמים בנימה היתולית, כמו בדיאלוג ה"מדיני" שבין שני אצילים ונציאנים שיצוטט להלן, לפעמים בלשון חריפה, כמו בקטע שיצוטט אחריו:

עמ' 76:

"אריה האבן של סן מרקו לא יודע שובעה!"

"הוא רק משחיז את שיניו…"

"מבריק! ונציה לבדה המציאה את אבן הפילוסופים."

"הדרורים נושאים את החרקים בנוצותיהם ונצים נושאים את הדרורים בטפריהם."

"ונציה נושאת את כל המדינות!"

"אבל מדינות אינן מרחפות."

"כי ונציה קטעה את כנפיהן."

"ונציה מוכרת את ישו וקונה את מוחמד."

"עדיף שתצליח למכור את שניהם."

"במחיר הטוב ביותר."

"ושונציה תאלץ את הח'ליף לכרוע לפני האפיפיור."

"שיחלוק אתו בהרמון שלו."

וזה נחשב לדיון בענינים מדיניים.

עמ' 183:

ונציה, עיר שהפכה למדינה, שגשגה ובניה נעשו תאוותנים כרודנים. המדינה הסמיכה אותם לצאת ולכבוש את העולם. זוהי הגנאולוגיה הפוליטית, מאבות אבותינו ועד היום: ימי בטלה מולידים את העוני. העוני הביא לעולם את הרעב. הרעב עורר את התיאבון. התיאבון הוליד את תאוות הבצע. תאוות הבצע הולידה את הפשע, והפשע הוא אבי הפוליטיקה. זהו סיפור מוצאה של המפלצת הזאת. פעם באה בכוח. עכשו – בעורמה… ובכוח. ללא עוצר.  

בשורה התחתונה: ספר שונה, מעניין, ולמרות כובד נושאיו הקשים לעיכול הוא קל לקריאה.

ΑΛΕΞΑΝΔΡΟΣ ΠΑΠΑΔΙΑΜΑΝΤΗ – Alexandros Papadiamantis

כתב ווב

2015 (1882)

תרגום מיוונית: דפנה שרמייסטר וחיים פסח