לאון ולואיז / אלכס קאפוס

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוצב לאון בן השבע-עשרה בעיירה בנורמנדי כאלחוטאי. בשיטוטיו באזור התוודע אל לואיז, צעירה מקומית שנטלה על עצמה לבשר למשפחות את הבשורה המרה על נפילת יקיריהן בקרבות. בין השניים נוצר קשר חברי ורומנטי עמוק, שנקטע באחת כשדרך בה פסעו הופצצה דקות לאחר שפנו איש לדרכו. במשך כעשור היו שניהם בטוחים שהאחר נהרג, אך מכיוון שהספר נפתח בלוויתו של לאון שנפטר בזקנתו, ומכיוון שלואיז מופיעה בכנסיה בטקס האשכבה, אנו יודעים ששרדו.

פגישה אקראית בפריז, בה מתגוררים שניהם, מחדשת את הקשר. לאון התחתן בינתים עם איבון, נולד לו ילד, אשתו בהריון, והוא עובד ככימאי במשטרה. לואיז עובדת במרחק רחובות ספורים בבנק. קרבת הלבבות לא התפוגגה, אך שניהם יודעים שלא יהרסו את מה שנבנה בשנות הפירוד כדי להתאחד על החורבות. העלילה מלווה אותם אל תוך מלחמת העולם השניה ולאחריה, עד מותו, כאמור, של לאון.

הסופר הוא נכדם של לאון ואיבון, והספר הוא מחווה שכתב לכבודם. לצד סיפורו של המשולש הלא פשוט הזה, הוא מאיר שתי פרשיות מתקופת הכיבוש הגרמני, והן, בעיני, המעניקות לספר את הענין שבו. האחת היא מתחום העיסוק שנכפה על לאון: המחלקה לפיקוח על תושבי חוץ ופליטים, שהוקמה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקבה אחרי המהגרים לצרפת, והגבירה את פעילותה בשנים של עלית הנאצים בגרמניה, כשאלפי פליטים נהרו אליה. כשהכיבוש היה ממש מעבר לפינה, חלק מן המידע, שנצבר במאות אלפי כרטיסיות, הושמד, ואת חלקו נעשה נסיון להסתיר. הגרמנים מצאו את הכרטיסיות שהוחבאו והושחתו בשל תנאי המחבוא, והושיבו עשרות שוטרים ליצור עותקים נקיים. הסופר מייחס לסבו נסיון לחבל בעבודת ההעתקה, אם בקצב עבודה איטי ואם בהכנסת שגיאות. הפרשיה השניה היא מתחום עיסוקה של לואיז: בצרפת הצטברו רזרבות גדולות של זהב, שהצרפתים ביקשו למלט מידי הגרמנים. אחד המקלטים המרכזיים של הזהב היה בסנגל, ולואיז נשלחה לשם כדי להשגיח עליו.

דמותה של איבון אמנם אינה מוזכרת בשמו של הספר, אך היא בעיני הדמות המעניינת במשולש. בעוד לואיז ולאון ממשיכים פחות או יותר בשגרה ומתרפקים על האהבה שידעו ושעוד יידעו, איבון היא זו שמנהלת מאבק הישרדות יומיומי. היא זו ששומרת על שלמות משפחתה, ומאפשרת בתבונה ללאון להחזיק באהבתו ללואיז, יחד עם מסירותו כלפיה, ובלבד שילדיה יזכו למשפחה הרמונית ומגוננת בשנים הקשות. היא זו שמתמרנת ומנווטת ומתחמנת בתנאים המלחיצים של הכיבוש כדי לוודא שלכל חמשת ילדיה לא יאונה כל רע. לאון מרשה לעצמו בשנות המלחמה קשת של רגשות כלפי משפחתו, כלפי הכובשים, כלפי מצבו הפרטי והלאומי. איבון מרשה לעצמה באותן שנים רק קשיחות ודריכות, כלביאה המגנה על הלהקה כולה.

הספר כתוב יפה, נוגע ללב, ומשלב בין הפרטי לציבורי. צרם לי שאין בו כמעט שום נגיעה למה שעוללו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, כי הסופר בחר להתרכז במשפחתו בתוך הבועה של עצמה ולצמצם את היריעה. בהתעלם מכך, מומלץ.

Léon und Louise – Alex Capus

הכורסא וידיעות ספרים

2012 (2011)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

השיבה לברלין / הנס פאלאדה

ד"ר דול, סופר לשעבר, מיואש. אמנם מלחמת העולם השניה הסתיימה, אבל כמי שמשתייך לצד המפסיד, השנוא, הוא נאלץ להתמודד עם מצפונו, עם הידיעה שנמנה עם עושי העוול. הוא שונא את הנאצים שהמיטו את האסון על העם הגרמני, אבל ברגעים של כנות יודע שבפסיביות שהפגין, בעצימת העיניים, היה בעצם שותף. "זה לא ייסלח לנו לעולם!", הוא יודע, "על כך עוד נצטרך לכפר באחד הימים!"

דול מעולם לא היה חביב על הבריות סביבו, וכעת, כשהתגלגל איכשהו להיות ראש עיר ממונה מטעם הרוסים, הוא שנוא עוד יותר. הוא מבקש למחות את חרפת הנאצים באמצעות איתורם והעמדתם לדין, אך המשימה הזו נדמית אינסופית ומתסכלת. כל אחד מן הנאצים של אתמול מבקש לרחוץ בנקיון כפיו, ורק מעטים באים על עונשם.

כל זה מתרחש על רקע מצוקה קשה, מחסור במזון, מחסור בדיור, חיים בתוך הריסות, באווירה של חשדנות ושל טינה, יד איש באחיו. הסבל של הבריות מצמיח געגועים לתקופת הרייך, ודול מזהה ששנאת הנאצים שלו מתחלפת במיזנתרופיה כללית. הוא ואשתו הצעירה מחליטים, אם כך, שהגיעה השעה לנטוש את העיר הקטנה לשוב אל הדירה שעזבו בצוק העתים בברלין.

החיים בעיר הגדולה אינם טובים יותר. אמנם דירתם שרדה איכשהו את ההפצצות ואת הקרבות, אבל אוכלסה בידי זרים. נואשים הם נודדים ברחובות הקפואים, היא פצועה, הוא אפתי. דול מגלה שאשתו מכורה למורפיום, שהוא כעת מצרך נדיר, והיא מצליחה איכשהו לתמרן כדי להשיג אותו. תוך זמן קצר הוא מצטרף אליה. האטימות שהסם מספק מגנה עליהם מפני המציאות. "בכל מקום אותה בריחה מהמציאות, אותו סירוב לשאת על הכתפיים את הנטל שהמלחמה המתועבת הזאת העמיסה על כל הגרמנים". אך המציאות לא תניח להם לשכוח אותה, והם ייכנעו לה, היא בבית חולים בשל הפציעה, הוא בסנטוריום לאחר שעצביו התרופפו.

אולי השיבה אל מלאכת הכתיבה תציל את דול מן האפתיה ומחוסר האונים שבו שקע? הוא אינו בטוח שזה אפשרי. "הבנתי שאי-אפשר לכתוב ספרים כמו פעם, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא חרב עלינו עולמנו כולו […] אולי לעולם לא אכתוב ספר נוסף. הכל נראה חסר תקווה כל כך. מי ומה אנחנו בכלל, אנחנו הגרמנים, בעולם הזה שנהרס בגללנו?"

דול הוא בן דמותו של הנס פאלאדה, שמיטיב להמחיש כאן את האווירה המבולבלת והנואשת בגרמניה בשנה שאחרי המלחמה. משמעות שמו של הספר במקור היא "הסיוט", ואכן תחושה מסויטת שורה על הספר. אמנם כבר קמו אנשים חרוצים, והחלו לפנות את ההריסות כדי לבנות מחדש, אבל רובם של הגרמנים עסוקים בעיקר בהישרדות, גם על חשבונם של אחרים, ובנסיונות להצדיק את עברם או להסתיר אותו.

פאלאדה מעניק לגיבורו תקווה. "הוא בהרמוניה עם עצמו. בשיווי משקל. הוא החלים – הוא החלים למען חיים של שלום". הוא עצמו חווה פרץ יצירתי ב-1946, השנה בה כתב את "השתיין", "השיבה לברלין" ו"לבד בברלין", אך מת בתחילת 1947 כתוצאה משנים של התמכרות למורפיום ולאלכוהול. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בתוך מספר ימים ולקה בסטראוטיפיות של כמה מהדמויות, "השיבה לברלין" מציג דמויות אפורות מאופיינות היטב. גם אם יש נטיית לב לומר שהם קיבלו את מה שמגיע להם, ושאת אסונם הם המיטו על עצמם, עדיין הסיוט מחלחל מבין הדפים. יוסיפיה סימון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Der Alpdruck – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2017 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

גוסטב איש הברזל / הנס פאלאדה

gustav_layout_iris-web1

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה ברלינאית

"גוסטב איש הברזל" מספר את סיפורה של משפחת האקֶנדאל בין השנים 1914 ו-1930. הספר נפתח בסוף יוני 1914, מיד לאחד רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. גוסטב האקנדאל, בעבר עגלון בעסק של חמו, ובהווה עומד בראש עסק משגשג, שבבעלותו שלושים ושניים סוסים וכרכרות, מנהל ביד ברזל את עסקו ואת משפחתו. ילדיו פוחדים ממנו, אשתו סרה למרותו וחיה בצלו. עד לדפים האחרונים של הספר שמה נותר בלתי ידוע, כאילו אין לה אישיות משלה. לגוסטב דעות מוצקות בכל נושא, הוא שמרן, פטריוט, סולד משינויים. חייהם של שלושת בניו ושל שתי בנותיו ישאו לנצח את חותם אישיותו המשתררת, השוללת עצמאות. כל אחד מהם, למעט היינץ הצעיר, יפול לידיה של סמכות חילופית שתנהל את חייו, כפי שהורגלו בבית אביהם: סופי הבכורה תמצא מפלט בחיק הדת, ותבחר בתפקיד אחות בעידודו של הכומר. אוטו, בכור הבנים – חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו – אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש – יזכה למזלו להיות נתון להשפעתה של תופרת המשפחה. אריך, הבן המועדף על האב, שסבל מנחת זרועו כשלא עמד בציפיותיו, יאמץ לעצמו חבר רייכסטאג כמנטור, ויהפוך לפושע תאב כוח. אווה תיפול קורבן לעבריין שישעבד אותה, ולעולם לא תאזור כוח להשתחרר ממנו. רק היינץ, אולי משום שהיה הצעיר מכולם וזכה לפחות תשומת לב מחמירה, יטול מגיל צעיר את תפקיד המפשר, וינהל חיים עצמאיים.

הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשך אל תוך המלחמה, אל התבוסה שאיש אינו מודה בה, ומיטלטל עם גרמניה כולה בשנות העשרים הקשות, שנים של רעב, של אבטלה ושל מהומה פוליטית וחברתית (מאבקו של היינץ באבטלה מזכיר במידה רבה את ארועי ספרו של פאלאדה "איש קטן, לאן"). באמצעות קורותיהם של בני המשפחה פאלאדה מספר את סיפורה של התקופה. הסאגה המשפחתית לכשעצמה כתובה היטב, בני המשפחה מאופיינים באמינות, ולסופר יש קמצוץ או שפע של אמפתיה כלפי כל אחד מהם, חיובי או שלילי. השילוב של הסיפור הפרטי עם ההיסטוריה של גרמניה באותן שנים מעניק לספר מימד נוסף משמעותי, והופך אותו מעוד רומן לפרוזה היסטורית מעניינת. רוב הזמן פאלאדה אינו מציג את גיבוריו כמייצגים נאמנים של העם כולו, אך מגוון הדמויות במשפחה, והטלטלות שכל אחד מהם עובר בדרכו היחודית, מרמזים על יצוג שכזה. יחד עם זאת, בעוד גרמניה קורסת, גוסטב מצליח לשמור על ליבת הברזל שהיא תמצית אישיותו, ומתאמץ להתאים את העולם אליו ולא להשתנות יחד אתו.

דמותו של גוסטב מבוססת על בן התקופה, גוסטב הרטמן (תמונתו מפיעה על כריכת הספר), שבדומה לגוסטב שבספר פיתח את עסק הכרכרות של חמו. הרטמן התפרסם כאשר בשנת 1928, בהיותו כבן שבעים, יצא לבדו עם סוס וכרכרה למסע מברלין לפריז וחזרה. פאלאדה שלח את גיבורו למסע דומה, אם כי כנראה ממניעים שונים.

במהדורה המקורית של הספר משנת 1938 הכניס פאלאדה שינויים על פי הוראת גבלס. גבלס דרש שהיצירה תמשך עד 1933, ושגוסטב יהפוך לאוהד הנאצים. פאלאדה, שהיה אדם מורכב, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, וגם עם המשטר הנאצי קיים יחסי קירבה-שנאה, טען שהכניס שינויים מינוריים בלבד, אך גבלס אישר את נוסח הספר. מכל מקום, עד שהגיעה שעת ההוצאה לאור, הוכרז פאלאדה כבלתי ראוי לתמיכת המדינה, הספר נקטל והפצתו הופסקה. בשנת 1962 שוחזר הנוסח המקורי, והספר יצא שוב לאור. התרגום העברי מבוסס על נוסח 1962.

"גוסטב איש הברזל" הוא ספר מרתק, הן כרומן משפחתי והן כתיעוד בפרוזה של השנים שלפני עלית הנאצים. הנס פאלאדה ניחן בעין חדה וביכולת לאפיין דמויות ותקופה באופן אמין ומשכנע. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בחפזון, "גוסטב איש הברזל" הוא ספר מושקע ומפורט ואינו נופל לסטראוטיפים. מומלץ בהחלט.

Der Eiserne Gustav – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2016 (1938, 1962)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

בית אהבה / איילת ברגור

d791d799d7aa-d790d794d791d794

כותרת משנה:  סיפור הצלתו של בית הילדים היהודי בברלין

"בית אהבה" הוא ספר מרגש. תוכנו מבוסס בעיקר על עדויות וזכרונות של ילדי הבית, כשאלה שזורים בסיפורו של המוסד כפי שהוא עולה ממסמכים ומתחקירים שערכה הכותבת. הוא אולי לא ספרות גדולה, ואין בו העמקה של ממש בנפשות גיבוריו, אבל הוא עושה בדיוק את מה שנועד לעשות – לספר על עוד פן של השואה ושל גיבוריה הסמויים – ועושה זאת מצוין.

"אהבה" היה מוסד לילדים יהודים בברלין שלפני מלחמת העולם השניה. הוא נועד לילדים יתומים, כמו גם לילדים ממשפחות שהתקשו בגידולם. אופיו של המוסד היה יהודי דתי ציוני, ובתקופה המסופרת עמדה בראשו ביאטה ברגר, דודה-רבתא של הכותבת. ביאטה ברגר מצטיירת בספר כאשה נוקשה וקפדנית, אך מסורה ובעלת לב חם ומסירות אינסופית לילדיה. בניגוד למרבית המוסדות מסוג זה, שהיו בגדר הרע במיעוטו לילדים שנקלעו אליהם, "אהבה" זכור לבוגריו כבית של ממש. בדומה ליאנוש קורצ'אק גם ביאטה ברגר הקדישה מחשבה מעמיקה לנושאי חינוך, והנהיגה מידה רבה של שלטון עצמי ושותפות של הילדים בניהול עניני היומיום.

כשהנאצים עלו לשלטון היתה ביאטה ברגר בין אלה שהבינו שהאסון בפתח, ואין ליהודים עתיד בגרמניה. היא פעלה ללא לאות להקמת מוסד מקביל בקרית ביאליק ולהעלאת הילדים אליו. הקשיים שנתקלה בהם היו עצומים, הן בהשגת סרטיפיקטים לילדים, והן במימון המבצע. במקביל למאמציה למען ילדיה, היא פתחה את שערי המוסד לצעירים שהכשירו עצמם לעלות לארץ כחלוצים. כשלוש-מאות ילדים ובני נוער הגיעו לארץ במסגרת זו בשנים שלפני המלחמה, וחייהם ניצלו.

חשיבותו של הספר בהבאת סיפור המוסד לידיעת הציבור. חוזקו בהתמקדות בסיפורים האישיים, במתן במה למי שעברו את מוראות אותם ימים, ובכיבוד זכרם של אלה שנפלו קורבן. בשל קוצר היריעה לא אוכל להזכיר כאן את כולם, ואספר על שניים שנגעו ללבי:

אהרן מנצ'ר – בשנים 1939 עד 1942 ליווה קבוצות של צעירים מוינה לטריאסטה, שם עלו על אניה בדרכם לארץ. הוא עצמו יכול היה לעלות, ובחר להשאר ולעזור. לדבריו "כל עוד יש ילד יהודי אחד בוינה, אני אתו". ב-1942 נכלא בגטו טרזינשטט, שם המשיך לטפל בבני נוער, ובאוקטובר 1943 נספה איתם באושוויץ. הילדים שהציל בקשו לכלול את סיפורו בספר.

קורט מנדלסון – יליד 1926, מילדי המוסד. ביאטה ברגר לא הצליחה להשיג עבורו סרטיפיקט בגלל מסמכים חסרים, והוא נותר מאחור בעוד אחותו עלתה לארץ. ב-1943 נספה באושוויץ.

שמחתי על הכללת תמונות רבות בספר, מה שעשה אותו קרוב ונוגע יותר. מבחינה טכנית אני מברכת על ההחלטה לכלול הערות שוליים בתחתית הדפים ולא במרוכז בסוף הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ, המאיר סיפור היסטורי שהיה עלום ברובו.

Ahawah heißt Liebe – Ayelet Bargur

הוצאת ידיעות ספרים

2013

תרגום מגרמנית:  יוסיפיה סימון

לבד בברלין / הנס פאלאדה

200px-alone_in_berlin

קראתי את הספר בקריאה רצופה, כמעט ללא הפסקות. הוא מעניין לכל אורכו, אפילו מותח למרות הסוף הידוע מראש.

כשקראתי את "איש קטן לאן" היתה לי תחושה של התגלות. זה היה הספר הראשון שהצליח להעביר עבורי את אוירת גרמניה של שנות ה-20, ונתן מענה לשאלה איך התאפשרה תופעת היטלר. פאלאדה הצליח להכנס לקרביים של גיבוריו, וגם לקרביים של מדינתם, ולהחיות את אוירת אותה תקופה שהיטלר ידע לנצל היטב. ב"לבד בברלין" הוא עשה משהו דומה, כשהתמקד בפחד, במלשינות ובאוירת הטרור ששררה בשנות ה-40, ושדיכאה בהצלחה רגשות מרי. בשני המקרים להבין אין פירושו לסלוח, אבל לדעת פירושו לפחות לשאול את השאלות הנכונות.

בשונה מ"איש קטן לאן", "לבד בברלין" הוא ספר לא מבושל דיו. הספר נכתב בפרץ יצירתי אחד שארך 24 ימים, וניכר שלא עבר עריכה ביקורתית. כתוצאה מכך הוא סובל משורה של תיאורים פלקטיים וסטראוטיפיים, שלא עושים אתו חסד, ולא עושים צדק עם כשרונו של פאלאדה. דוגמאות: הנער השכן של הזוג קוונגל, בלדור פרסיקה, הוא דמות כזו, וכך גם בורקהאוזן, השכן מהמרתף, וגם איש הגסטפו פרל. שלושה אלה הם אנשים שנואים מעצם מעשיהם, אבל פאלאדה מעמיס עליהם טמטום ועילגות במידה מופרזת, שהופכת אותם למין קלישאה מגוחכת.

למרות המגרעת המשמעותית הזו, אני חושבת שזהו ספר טוב, ויחודו ואמינותו נובעים מכך שנכתב מיד אחרי המלחמה על ידי מי שחווה על בשרו את האימה ואת ההתלבטות בין מה שהוכרח לעשות למה שרצה לעשות. בעלילת משנה צדדית מסופר בספר על שחקן שהיה חביבו של גבלס עד שסר חינו, והוא, שכל מה שרצה בחיים היה לעמוד על במה ולשחק, לא קלט בתמימותו את רוחות הזמן. היתה לי הרגשה שפאלאדה כתב את הדברים על עצמו.

Jeder stribt fur allein – Hans Fallada

הוצאת פן וידיעות אחרונות

2010 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון