תגית: יוסל ברגנר

כחמישים סיפורים ביוגרפיים נכללים ב"אנשים בדרכי". בספר סיפורים קודם, "בית הדין של אבא", תיאר בשביס-זינגר את קורותיו ואת קורות משפחתו, כמו גם פרקים מקורותיהם של האנשים שבאו לבקש עצה והלכה מפיו של אביו, בארבע-עשרה השנים הראשונות לחייו, בעיקר מתקופת מגוריהם בורשה. "אנשים בדרכי" מספר בחלקו הראשון על אותה התקופה. חלקו השני, הקצר יחסית, מתרחש בבילוגריי, שאליה עברו בשל המצוקה הקשה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בחלקו השלישי המספר, שהוא כבר בן שבע-עשרה, שב לורשה, ועושה צעדים משמעותיים אל עתידו הספרותי.

הסיפורים, מטבע הדברים, "נגועים" בתובנה של המספר המבוגר, אבל בשביס-זינגר במודע מבקש לשמור ככל האפשר על נקודת המבט המקורית, ולתאר את הארועים כפי שחווה אותם הילד והנער. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר "ילד אדום-פאות, שמתערב בעסקי זרים, יודע סודות מוזרים וחושב מחשבות פראיות", ילד סקרן שמקשיב מאחורי דלתות סגורות לסודותיהם של המבקרים הרבים בבית, ואת שאינו שומע הוא משלים מדמיונו. "כבר רתחה בי מרדנות העולם העכשווי והתשוקה ההרפתקנית למהפכות, לחידושים פראיים, לשינויים מופלאים", הוא מעיד על עצמו, ואת תשוקותיו אלה הוא מזין בספרי מתח שהוא קונה כשמזדמנת לו פרוטה. סיפוריהם של הבאים להתייעץ עם אביו האידיאליסט, וגם עם אמו המעשית, יוצרים יחדיו פסיפס של החיים היהודיים בורשה של לפני מלחמת העולם הראשונה, ונקודת המבט הילדית מְשווה גם למצוקה האובייקטיבית וגם לחיבוטים הסובייקטיבים חן והומור.

פרקי בילוגריי מתארים נער צעיר שמנסה לבור את דרכו בחיים. "מה יהיה בסופי? מה אצמח? אינני יכול להגיע להשכלה שיטתית, אינני לומד מקצוע. ב'יידישקייט' אינני מאמין יותר. מ'גויישקייט' אני רחוק כרחוק שמים מארץ. ואיפה מקומי? מה אהיה?" הוא מתנסה בכתיבה בעברית, אך חש מוזר לכתוב כשהוא נעזר במילון. נסיונות הכתיבה שלו ביידיש מהוססים. הוא נמשך לעתים אל החברותא בבית המדרש, אבל בטוח שמקומו אינו שם. אביו איבד עם המעבר לבילוגריי את מעמדו – "הוא לא היה רב כאן ואפילו לא מורה-הוראה. היה חתנו של הרב הזקן בלבד" – אך בנו לא איבד את העירנות לסביבה, את הסקרנות, ואת הדמיון המשלים את סיפוריהן של הבריות. "יותר מאשר חיות רבות ארבו סביב בילגוריי ובעיר גופא – שדים, לצים, שדונים, אנשי-זאב, ליליות ושאר מיני רוחות רעות", ואלה יאכלסו את כתיבתו העתידית.

פרקי ורשה נפתחים בבריחה. גונבה לאוזניו של הנער שמועה על סמינר ורשאי רבינרי, תחכמוני שמו, שיעניק הן השכלה יהודית והן השכלה כללית, ויכשיר את בוגריו להיות או רבנים או סטודנטים באוניברסיטה. עבור מי שפוסח על שתי הסעיפים נדמה שמדובר בפתרון מושלם. אמנם מדובר בסמינר שעדיין לא נפתח, אבל גיבורנו האימפולסיבי יוצא לדרך מבלי להודיע לאיש וללא אמצעים להגיע ליעדו. הנסיעה ההרפתקנית הזו, שסופה התקבלות לסמינר אך גם חזרה בלית ברירה לבילוגריי, מתוארת בחיות רבה בכמה מן הסיפורים. בין השאר הוא מתאר את האנטישמיות הבוטה והמתעללת שחוו יהודים שנסעו כמוהו ברכבת. "אלה המתפעלים מן הגלות היהודית, היו צריכים לחוות נסיעה שכזאת". הנסיעה הזו אמנם הסתיימה בחצי תבוסה, אבל היא פתחה לו את הפתח אל ורשה, ובאמצעות אחיו ישראל-יהושע, שחזר לורשה אחרי מספר שנים בקייב, ניתנה לו דריסת רגל בעולמם של הסופרים.

לצד ההתפעלות מדמותו של נער סקרן, עירני, פילוסופי, ומתחבט רבות בשאלות של משמעות, יש בכמה מן מהסיפורים פן שוביניסטי בלתי נעים. ההוצאה, שחשה בכך, צירפה בתחילתו של הספר ציטוט מספרו האוטוביוגרפי של בשביס-זינגר, "איש צעיר מבקש אהבה", שנועד אולי לרכך את השוביניזם: "ויינינגר, שופנהאואר, ניצ'ה ונסיוני שלי הפכו אותי לשונא נשים. חשקתי בנשים אך בו בזמן ראיתי את מגרעותיהן, שהעיקרית בהן (מדובר בנשים מודרניות ולא נשות הנוסח הישן) דמיונן המדהים לי: אף הן תאוותניות, ערמומיות, אנוכיות ולהוטות אחרי הרפתקאות".

למעט החריקה הזו, נהניתי מאוד לקרוא את הספר, כמו את מכלול יצירתו של בשביס-זינגר, שהוא סופר חד-עין ובעל כשרון ניכר להחיות בסיפורים תוססים מציאות שהיתה ואיננה. הוא משלב לבלי הפרד הרהורים פילוסופיים עם קונדסות ילדותית, התחבטויות גורליות עם הומור, והתוצאה מלבבת.

מיין טאטנס בית-דין שטוב (המשכים זאמלונג) – יצחק באשעוויס זינגער

ספרית פועלים

1999 (1996)

תרגום מיידיש: אריה אהרוני

האיור על הכריכה: יוסל ברגנר

כשיוסל בירשטיין בן השבע-עשרה יצא ב-1937 למסע הארוך מפולין לאוסטרליה, הוא פגש בדרכו את יוסל ברגנר בן גילו. דרכיהם של השניים לא נפרדו גם בהמשך חייהם. הם שירתו יחדיו בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, וכשברגנר עלה לארץ אחרי נדודים בעולם, התחנה הראשונה שלו ושל אשתו אודרי היתה אצל משפחתו של בירשטיין בקיבוץ גבת. "יוסל הוא טיפוס שגם באמצע המדבר ימצא בשבילך כוס תה", מעיד ברגנר על חברו. ב"סיפורים מאזור השלווה" בירשטיין מספר אנקדוטות משותפות, ונראה לי טבעי לעבור מספרו של האחד אל ספרו של השני.

ברגנר, שהיה צייר ולא סופר, סיפר על חייו לרות בונדי, והיא שהעלתה את הדברים על הכתב. ברגנר, כמו אביו מלך ראוויטש, הוא מספר מעשיות, וככזה הוא מדלג בין זמנים, נע עם אסוציאציות. בונדי, שמעידה על עצמה שהיא נאמנה לסדר ולדיוק, הכניסה מידה של ארגון וכרונולוגיה למעשיות. ברגנר מספר באנגלית – שהיא שפת השיחה ביניהם מכיוון שהיא אינה דוברת יידיש והוא מתקשה בעברית – בונדי כותבת עברית, והתוצאה היא שרשרת סיפורים ביוגרפיים שניחוח יידישאי-עברי-ישראלי-גלובלי דבק בהם.

הסיפורים הנפרדים מתחברים למסכת חיים אינטנסיבית. ברגנר מספר על חייו ועל חיי משפחתו בפולין, ועל החיים בצל הידיעה שהשלווה היחסית שחוו היתה זמנית. "בתוך תוכי היתה תמיד הרגשה עמומה של כליון. אי-שם תמיד כרסם פחד מפני הבאות: הספינה הקטנה הזאת לא תגיע לשום מקום". הוא מספר על אביו המשורר והסופר מלך ראוויטש, שנעדר רוב הזמן מהבית בשל מסעות ושליחויות, ועל דודו הסופר הרץ ברגנר. בהמשך הוא מתאר את הנסיעה הארוכה לאוסטרליה, את החיים ביבשת שהפכה לביתו ושבה הוכר בשנים שאחר-כך כצייר חשוב. יחד עם אשתו הציירת נדד בעולם, עד שקבע את ביתו בצפת ואחר-כך למשך עשרות שנים בתל-אביב. סיפוריו, גם כשהם מתארים מכאובים ועלבונות, מבעבעים הומור, רוח טובה ואופטימיות. הסיפורים שופעים דמויות, חלקן מעמודי התווך של עולם התרבות הישראלי והעולמי, חלקן מן האנשים שסביבו ברחוב ביל"ו בתל אביב, כמו הדוור, הסנדלר ובעל המכולת השכונתית. עם כולם הוא יוצר קשר אינטימי בלתי אמצעי וארוך שנים.

העיירה שבה גדל, כך הוא מעיד, נותרה אתו תמיד. אולי משום כך, למרות שכשהגיע לארץ כבר היה צייר בעל שם, לא התקבל לאגודת הציירים הישראלים בטענה שהוא גלותי. למרבה האירוניה, כפי שהוא נהנה לספר, כשקיבל את פרס ישראל ציינו לזכותו כי הוא בראש וראשונה אמן יהודי ולא רק ישראלי.

"עיקר שכחתי" הוא ספר מהנה, ובשל מקומו המרכזי של המספר בתרבות הישראלית הוא גם מעניין תקופתית והיסטורית. פה ושם רות בונדי משמיעה אף היא קול, תוהה על נקודה מסוימת, מוסיפה חוויה משלה, והדיאלוגים הקצרים הללו מעשירים את הקריאה.

מומלץ.

ספרית מעריב

1996