באי לסבוס שביוון נמצאו שני תינוקות שננטשו. תחילה מצא רועה עיזים בשדה תינוק ועז מניקה אותו. שנתים אחר-כך מצא רועה כבשים במערת נימפות תינוקת וכבשה מניקה אותה. ניכר היה, על פי החיתולים שעטפו את השניים ועל פי חפצי ערך שהוצמדו אליהם, שמוצאם מבתי אצילים. הרועים הרחמנים לקחו את התינוקות לביתם, אימצו אותם בהסכמת נשותיהם, הטמינו את חפצי הערך, והעניקו לילדים שמות פשוטים של רועים, דפניס וחלואה. ההורים המאמצים ייעדו לשניים חיים זוהרים יותר מאלה שלהם עצמם, אבל בחלום שחלמו, כשדפניס היה כבן חמש-עשרה וחלואה כבת שלוש-עשרה, הורו להם הנימפות לשלוח את הילדים לרעות את צאן המשפחות. וכך היה.
לונגוס, המחבר הבלתי מוכר (לא ברור אפילו אם זהו שמו), רקם סיפור אגדה יפיפה, שבמרכזו התמימות והטוהר של שני הצעירים, המגלים בהדרגה שהידידות שביניהם מתפתחת לאהבה, גם אם אינם יודעים אהבה מהי ואיך מממשים אותה. כך כותב המספר בסיפור המסגרת – הוא מגלה ציור מרהיב בלסבוס, וכשהציור מוסבר לו על ידי מומחה הוא מקבל השראה לכתיבה – כשהוא מתייחס לארבעת חלקי היצירה: "כתבתי את ארבעת הספרים האלה, מנחת-אוהב לאֶרוס, לנימפות ולפאן – ולבני האדם: סיפור נאה מאין כמותו, שיעלה ארוכה לחולה, ישיב חיוך על פני מר-נפש, יזכיר נשכחות לזה שטעם אהבה בימים משכבר; ואילו לזה שעוד מופלאה היא ממנו – יורה לקח למען יבינה".
פה ושם צצים אנשים העלולים לשבש את אושרם העתידי של דפניס וחלואה. מלחמה כמעט פורצת בעקבות שוד. נשים נמשכות אל דפניס ומחמיאות לו, וגברים מכרכרים סביב חלואה. משפחותיהם של השניים, כל אחת לכשעצמה, מייעדות להם שידוך בהתאם למוצאם הרם, מה שעלול לעמוד בדרכם אל האיחוד המיוחל. אבל האל פאן לצדם, וגם ארוס, והנימפות מושכות בחוטים, ודפניס וחלואה ימצאו את העושר, אבל בעיקר את האושר, ויעדיפו תמיד את שלוות המרעה ואת הבדידות בשניים על פני תענוגות העולם. במקביל, מלחמה תימנע, אנשים רעים יחזרו בהם או ימצאו תיקון, והקורא, מר-נפש או לא, יזכה לחיוך שאותו הבטיח הסופר.
גם ממרחק למעלה מאלף ושמונה-מאות שנה ניתן לחוש את ההנאה שבה נכתב הספר, ואת החיבה, המשועשעת לעתים, שנוטה הסופר לדמויותיו, שני צעירים יפים הנטועים בנוף שובה לב. הנה דוגמא לאפיזודה הומוריסטית, שיכלה להכתב גם היום, כי לא הרבה השתנה באופיים של בני האדם ובהתנהלותם. הרקע הוא החורף, שגרם לכפריים להסתגר בדלת אמותיהם, והפריד בין דפניס וחלואה ששוב לא יצאו למרעה. דפניס המתוסכל והמתגעגע מצא סיבה להתקרב אל בית משפחתה של חלואה, אך לא מצא סיבה טובה לדפוק על הדלת:
אך מה הוא יאמר? הוא יאמר: "באתי לבקש אש" –
"הכיצד? אין לכם שכנים קרובים מאתנו?"
"באתי לבקש פרוסת לחם"
"הרי אמתחתך מלאה מכל טוב!"
"האפשר לבקש מעט יין?"
"מה? הרי רק אתמול פתחתם חבית חדשה!"
"הזאב רדף אחרי"
"והיכן עקבותיו?"
"באתי הנה לצוד ציפורים"
"והנה גם צדת! ומדוע לא תלך עכשו הביתה?"
"הייתי רוצה לראות את חלואה"
"וזאת הוא אומר באוזני אביה ואמה של הנערה!"
את הציור שעל העטיפה צייר שלמה ויתקין. התרגום הנאה הוא של יורם ברונובסקי.
מקסים, מהנה ומומלץ.
Δάφνις και Χλόη – Λόγγος
ספרית תרמיל
1969 (המאה ה-2 לספירה)
תרגום מיוונית: יורם ברונובסקי
סקירות ספרים 