תגית: יעל משאלי

בגיל שישים רות מתאלמנת. לא היו סימנים מוקדמים, לא ניתן זמן להתכונן. בתוך רגע עברה מחיי נישואים יציבים ונוחים אל הסטטוס החדש. רות אינה לבד – בנותיה דואגות לה, סוכנת נדל"ן שבעלה העריך הופכת לחברה קרובה, יש לה קשר טוב עם אחותה, יש לה מקום עבודה שבו היא מוערכת. ובכל זאת היא לבד. לבד במציאות שבה היא צריכה להחליט, ללא שותף, החלטות גדולות כמו איפה לגור, האם להמשיך לעבוד, האם לבקש לעצמה זוגיות שניה, והחלטות יומיומיות קשות לא פחות כמו האם לנעול את הדלת בלילה, כמה להשקיע בבריאות ובטיפוח, את מי וכמה לשתף במה שעובר עליה.

העלילה, שבה לכאורה לא קורה הרבה, מתלווה אל רות בשנות האלמנות הראשונות. בכנות, בעיניים פקוחות אל המציאות, בלי להתייפייף וליפות, היא עוסקת בהזדקנות שהיא לעתים מאיימת, בקשרי משפחה שמשתנים בהתאם לנסיבות החדשות, בבחירות קטנות וגדולות. במרכז העלילה מצויה אשה אחת שמבקשת לגלות את מה שמתאים לה, לא להגרר אחרי מה שמתאים לאחרות, זוהרות ומרוצות ככל שתהיינה.

מסביב מנסים לשדך לה בן זוג לפרק ב', אבל להתחיל מהתחלה קשה. כשהיא שואלת את עצמה, הנשקפת אליה במראה, מה היא רוצה, היא עונה, "הייתי רוצה את מה שמגיעים אליו אחרי זוגיות של ארבעים שנה. אחרי הפסיכיות של ההתאהבות הסוערת, אחרי הזיעה והעבודה הקשה, אחרי החריקות והצרימות". ומכיוון שקפיצת דרך שכזו כנראה אינה אפשרית, היא מסכמת לעצמה, "אז את לא רוצה".

בחייה החדשים היא רוכשת חברה טובה, מבוגרת ממנה, בדיור מוגן, שאליו היא מחליטה בינתים לא לעבור. היא מתחברת גם עם אותה סוכנת נדל"ן, שהיא מעין הופכית לה – משקיעה בניתוחים פלסטיים ובטיפוח כדי לשמר חזות צעירה, ומייחלת בכל לבה לבן זוג. רות מוצאת באקראי, מכיוון שאינה מחפשת, אהבה יפה, שאינה מחזיקה מעמד, ואחריה, שוב באקראי, אהבה אחרת (שתיהן מוזכרות בעמודים הראשונים של הספר, ולפיכך אין כאן קלקלן). אין לה שאיפות לאהבה גדולה עתירת התרגשויות. "אני רוצה את הרגילות הזאת. את כל מה שמובן מאליו ונוח. את הבינוניות. וגם את הפאקים שכבר מכירים, את הכעסים, הטינות, הריבים", היא אומרת.

רות אינה אשה גדולה מהחיים, ואינה בהכרח מודל להזדהות, למרות שהיא מתחבבת מאוד. היא מייצגת את האפשרויות, את הזכות לבחור, את העצמיות. הבחירות שלה מתאימות לה, אולי לא לכל מי שתקרא את הספר, אבל מעניין ונוגע ללב לעקוב אחריה.

כמו בספרה הקודם שקראתי, "אמא וזהו", גם הפעם יעל משאלי כתבה ספר קריא מאוד, חשוף אך עדין, מעוגן עמוק במציאות, משמעותי ומומלץ.

כנרת זמורה

2026

ציון הראל, עוזרת משפטית בת שלושים, אינה רואה באופק הקרוב חתונה והקמת משפחה, ובוחרת להקפיא ביציות כדי לשמר את האפשרות ללדת ילדים בבוא העת. רק כשהתהליך מסתיים היא נזכרת לשאול את עצמה אם בכלל תרצה ילדים אי-פעם. למה להביא ילדים לעולם, מהי משמעות ההורות בכלל והאימהות בפרט, כיצד נוצרת משפחה על הדינמיקה הסבוכה בתוכה, מהי אם טובה, או למצער טובה דיה – השאלות הללו מובילות אותה "לראיין" בנות משפחה, חברות ומכרות, בנסיון למצוא תשובה נכונה אחת.

"טכנית" הספר מתנהל בשני ערוצים לסירוגין. באחד אנו מתלווים אל חייה העכשוויים של ציון, אל עבודתה, אל התחבטויותיה לקראת המעבר מתל-אביב לירושלים בשל קידום לעליון, אל מערכת היחסים המתפתחת בינה ובין נריה, עוזר משפטי אף הוא. בשני אנו עדים ל"ראיונות", שבהם קולה של ציון אינו נשמע בנפרד, אלא משתמע מתגובותיהם של בני שיחה. מתוך המבנה הבלתי שגרתי הזה נפרש סיפורה היחודי של משפחת הראל, שבה ציון היא העשירית, בת הזקונים, אחות לחמישה אחים ביולוגים ולארבעה מאומצים; משפחה דתית יחידה בשכונה חילונית, שאף אחד מצאצאיה לא נשאר דתי; משפחה הכוללת אח הומו ואחות טרנסית, ומתמודדת עם מגוון בחירות הוריות, ביניהן פונדקאות, אימוץ והורות משותפת; משפחה ששכלה את אביה, והותירה את האם להלחם  בחרדותיה שלה ולנסות לתת את הדעת על מורכבות רגשותיהם של ילדיה.

אז כן ללדת ילדים או לא? ואם כן, אז למה? מספר התשובות כמספר המרואיינות. הגניקולוגית, שהיא גם אמה של חברתה של ציון, חושבת שהדור הצעיר מסבך דברים שלא לצורך: "אולי אתם מין דור כזה. כן להתחתן, לא להתחתן, כן ללדת, מתי ללדת, איך ללדת, כמה ללדת. כל דבר הופך נושא לכנס מקצועי ולדיון מחלקתי. אצלי הכל פשוט. בנאדם נורמלי רוצה להתחתן, רוצה ללדת ילדים, רוצה לעבוד, להתפרנס, קצת פעילות פנאי, קצת חברים, קצת התנדבות. זאת הנורמליות. מאז ומעולם. בכל זמן ובכל מקום. כל החבילה". השופטת, שאיתה ציון עובדת, סבורה ששאלת האושר שבגידול ילדים אינה רלוונטית: "כן, אני מכירה את מדדי האושר. את האמירה שילדים מורידים דרמטית את רמת האושר של הוריהם. זה מדדי פינוק, לא מדדי אושר. אושר מוכרח להיות קשור במשמעות, לא בכיף. לא בכמה קל, נעים ופשוט". רות, אם לשלושה וחברתה של ציון, טוענת שלא לכולן יש רגש אימהי מובנה: "זה לא קשור לקריירה. זה פּיוּרְלִי שמצאתי שאני לא אוהבת את הילדים. לא מתחברת אליהם. לא מתחברת לקונספט. זה לא מתאים לי. אין בי את זה. את הנשמה האימהית". עדי, חברתה של ציון, מתייחסת לדילמה שבין אימהות לקריירה: "נכון, אפשר לבחור גם את דרך האמצע, שזה לבחור בבינוניות בשני הדברים. והנה לך הבחירה של רוב הנשים. ואולי זאת בחירה טובה? מי יכול להגיד?"

אולי אמירתה של רות, שלמעשה מותירה לכל אחת את הבחירה, מסכמת את העובדה שאין תשובה אחת (טוב, לי יש תשובה אחת, אבל כך מן הסתם לא רק לי): "הסיבה היחידה להוליד ילדים היא אם את רוצה בזה. אם את רוצה משפחה. אם זה חלק מהחזון שלך לחיים של עצמך. בלי ערבויות לאושר, בלי בטחון למשמעות, בלי ידיעה שאת תצליחי לעשות את זה כמו שאף אחת לפניך".

מהי אימהות טובה? בהחלט לא זו של דור הסבתא, שחלקה סטירות ולא הבינה שילדה היא אדם עם רגשות. האם נפשי, אמה של ציון, שכתבה ספרים מוערכים בנושא זה, היא אם לדוגמא? איך מודדים אימהות טובה? לפי שעות? לפי ויתור על קריירה? לפי מילוי חובות התפקיד?

הספקות של ציון נובעים בחלקם מיחסיה המורכבים עם אמה. אחיה ואחיותיה טוענים ללא פקפוק שהיא הבת האהובה ביותר, אבל החוויה שלה שונה, והיא בוחרת להתרחק. "גם אני כעסתי עליה ונעלבתי ממנה ויש לי רשימה של זכרונות מבאסים, לכולנו יש, לכל הילדים בעולם יש, אבל לא נתקעתי על זה", אומרת אחת מאחיותיה, ואחות נוספת מחזקת את דבריה: "אל תיתקעי שם, את היום במקום אחר, אמא במקום אחר, תחליפי פילטר פעם בכמה זמן". בסופו של דבר היא מתיישבת לראיין גם את אמה, לומדת להכיר אותה, וחושפת סוד שלא סיפרה לאיש.

אם הדברים שנכתבו עד כה יוצרים רושם של ספר עיוני, אולי דידקטי, זהו רושם מוטעה. כן, כל השאלות הללו עולות לדיון, וכן, הן לבו של הספר, אבל יעל משאלי מצליחה בכשרון לברוא סיפור שהשאלות הן חלק אינטגרלי ממנו מבלי שתשתלטנה על הפן העלילתי, סיפור שהוא גם משמעותי וגם נכנס אל הלב. מן האפילוג לספר למדתי שהיא עצמה אם לשבעה, שניים מהם מאומצים, וכהגדרתה "אמא. זה מה שאני. יותר מכל הדברים האחרים שהם מי שאני – זה מרכיב הזהות הכי משמעותי בחיים שלי". ניכר כי הספר נכתב מתוך מודעות, אכפתיות ואהבה.

כנרת זמורה

2023