תגית: כלא

עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.

העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.

העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.

יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.

וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.

בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.

"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.

באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.

באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.

"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.

Different Seasons – Stephen King

מודן

2000 (1982)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

במחצית הראשונה של 1937, בין פברואר ליוני, ישב ארתור קסטלר במשך מאה ושניים ימים בכלא, שבוי בידי הרפובליקנים בספרד לאחר שנגזר עליו מוות. מאוחר יותר באותה שנה כתב את "עדות ספרדית", אודות קורותיו במלחמת האזרחים, אותה סקר כעתונאי. "דו-שיח עם המוות", המתאר את תקופת הכלא, היווה את המחצית השניה של העדות, ובשנים שאחר-כך ראה אור בנפרד.

קסטלר, שחייו היו סוערים ורבי תהפוכות, היה באותה תקופה קומוניסט. למרות שהיה שנוא על הלאומנים בספרד – אחד הבכירים שבהם נשבע לירות בו בשל מאמרים שכתב – חזר למאלגה כעתונאי כדי לסקר את הקרבות שעמדו לפרוץ באזור. הוא בחר להשאר במקום גם לאחר שנכבש בידי המורדים, ועד מהרה נעצר. במשך שבועות היה נתון בבידוד, ללא חקירה וללא משפט, והובא לידיעתו כי הוא עתיד להיות מוצא להורג, אלא אם פרנקו ימיר את עונשו במאסר עולם. בסופו של דבר שוחרר, ככל הנראה בזכות מאמציה של אשתו ובשל מעמדו כעתונאי, והוא הוחלף באשתו של אחד מן הטייסים החביבים על פרנקו.

הספר נפתח בתיאור המצב והאוירה בספרד. במפתיע, למרות שמדובר בתקופה עקובה מדם, תיאוריו של קסטלר שזורים הומור, אפל ועצוב ובכל זאת מצחיק לעתים. אולי ניתן לסכם את טיבה של מלחמת האזרחים בניסוחו זה: "בדרך הנהלת המלחמה הספרדית יש הרבה מהפטליסם המזרחי – מצד שני המחנות היריבים; זוהי אחת הסיבות המשווה למלחמה בעת ובעונה אחת אופי של עליצות מאושרת, אכזריות ושגיון. מלחמות אחרות רציפות של קרבות הן, ואילו בזאת קיימת רציפות של טרגדיות". קסטלר חוזר ומדגיש את בחישתם של כוחות זרים במלחמה, בעיקר כוחות איטלקיים וגרמניים, שערכו על גבה של ספרד ניסוי כלים לקראת מלחמת העולם, ומצביע על חולשתם, עד כדי אדישות, של הרפובליקנים.

עיקרו של הספר מוקדש לימי הכלא, לשגרת ימיו בו, ולהרהוריו באשר להתמודדות עם שלילת החופש ועם המוות הקרב. קסטלר כותב על טלטלה רגשית מתמדת, בין נחישות לאפתיה, טלטלה שהחלה מיד עם הכנסו לראשונה לתאו גדוש החלטות נשגבות לשמור על כושר גופני ומנטלי, שהתערערו במהרה בגלל אסלה שאינה מתפקדת והכרה במגבלות שנכפו עליו. הוא מהרהר בחוסר היכולת להכיר באמת באפשרות של המוות, למרות לילות ללא שינה בהם הוא מאזין לכומר ולסוהרים הבאים לבשר את בשורת הקץ. בהקשר זה הוא נזכר בדברים שאמר לו ידידו, כשנתן לו מזרק ותרופות שיסייעו לו להתאבד אם יעמוד בפני עינויים: "כמובן שתחילה חייב אדם לחטא את המחט באש בטרם יזריקנה לעצמו, אחרת עלולה להצטבר מוגלה בפצע"… הוא כופר ביכולתה של השוואה לצרות אחרות להביא נחמה, וטוען כי "ישנה דרגה של סבל שלגבי דידה חדלות השוואות כמותיות מלהיות בעלות משמעות כלשהי". הוא מנסה לפצח את תפיסת הזמן ולהבין כיצד יתכן שהזמן שעובר כה לאט בהווה מתכווץ בהופכו לעבר, עד כי נדמה שאך לפני רגע נכנס לכלא. הוא מתבונן בשוביו ובאנשים הכלואים עמו (בשלב מסוים חלק תא עם חייל גרמני, שהקפיד לעטר את עצמו בצלב קרס), ומתייחס למקריות הקובעת את תפקידו של כל אחד מהם: "כמה מגוחך הוא לייחס חשיבות כלשהי לאופיו האישי של האדם; כמה מועטה היא החשיבות הנודעת ממהותו הנפשית של אדם, ומה רבים הם הדברים התלויים בתפקיד שהטילה עליו החברה למלא; וכמה מצומצם הוא השדה הנתון לרשותו כדי לפתח את נטיותיו הנפשיות הטבעיות". עוד בהקשר ליחסים שבין השובים לשבויים, הוא מצביע על המהירות שבה מפתח השבוי מנטליות של עבד, ומתייחס כצו הגורל לזכויות היתרות של מי שהפכו להיות אדוניו לרגע. בצער הוא מודה כי "בעת בדידותי אני נעשה רע לב יותר ויותר, סנטימנטלי ורע לב", ומספר בכנות על אמונות תפלות שנתפס להן כדי להמנע ממוות, או לפחות לחזות את הגעתו – ספירת כפתורים, צעידה על מרצפות התא מבלי לדרוך על הקוים המפרידים ביניהן.

מכיוון שחוסר מעש הוא כנראה המדכא הגדול מכולם, ובעיני אין כמו ספרים להסחת דעת ולנחמה, שמחתי עם קסטלר כשהצליח למשוך את תשומת לבו של הספרן, ולקבל ספר לקריאה. הנה מה שהיה לו לומר על שני הספרים הראשונים שבחר עבורו הספרן:

היה זה מקרה מיוחד ובר מזל שדוקא האוטוביוגרפיה של ג'והן סטיוארט מיל היתה הראשונה בערימת ספרי הספרן. האמנתי תמיד, שבהנחלתה של ההשגחה העליונה קיימת מחלקה מיוחדת, שמתפקידה להמציא לקורא את הספר המתאים ברגע המתאים.

[…]

הספר השני שניתן לי לקריאה היה Voyage Autor de Mon Quartier לדה-מסטר, והמשפט הראשון, שנתקלתי בו כשהפכתי את עמודיו, היתה שיחת היחיד של המחבר המסוגר בחדרו, בשעה שהוא סוקר את ספרייתו: "הם אסרו עלי להלך בעיר אנה ואנה וליהנות מזיו המרחב; אולם הם השאירו ברשותי תבל כולה, שמרחבה אין-סופי ונטול גבולות, ואף את הזמן האין-סופי העומד לרשותי".

לספר הקדימו המתרגמים מבוא מרתק, המתאר את חייו של ארתור קסטלר וכיצד באו לידי ביטוי ביצירתו. קסטלר צירף הקדשה למהדורה העברית, ובה הוא מצטט משפט מכתב היד של המחזה "גטו" שכתב הרצל, משפט שנשמט מן הנוסח הסופי, אך ראוי בעיני הסופר לשמש כמוטו לספרו: "יניחו לכם לחיות רק אז כשתלמדו כיצד למות".

תוך כדי קריאת הספר – בגלל רעיונותיו, בגלל הרוח האיתנה, וגם בגלל ההומור – חשבתי על אסיר מפורסם אחר, נתן שרנסקי, ועל האופן בו החזיק מעמד בכלא במשך תשע שנים, כמחציתן בבידוד. הנה עצותיו בסרט חביב שהכין לקראת הבידוד בימי הקורונה (להבדיל).

הספר באנגלית מצוי ברשת.

"דו-שיח עם המוות" הוא מסמך יחודי, כן ומעורר מחשבה. מומלץ בהחלט.

Dialogue with Death – Arthur Koestler
מסדה
1946 (1942)
תרגום מאנגלית: שושנה ויוסף נדבה