תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

כששרון, אחותו של איתי, עברה לטקסס עם בן זוגה וילדיהם, היא הפקידה בידיו של איתי את אמם. שרון, שהתגוררה סמוך לאם, היתה זו שדאגה לה וסייעה לה על פי הצורך. איתי, שעבד הרחק כרכז חברתי בכפר נוער, היה מנותק יחסית. לא היה לו מושג שאחותו, שאיתה יש לו יחסי אהבה-שנאה, בדגש על החצי השני, מתכננת רילוקיישן. לא היה לו מושג שאמם החלה להדרדר לדמנציה. נרגן, בלתי מרוצה בעליל, אבל ממלא את חובתו, הוא לוקח חופשה ארוכה ועובר לבית אמו בנתניה.

בדירה שהם חולקים כעת מתגוררות שלוש נפשות. איתי, אמו וזושה. אמו היא האשה שהוא אוהב אהבת נפש ושאוהבת אותו לא פחות, אשה חדה, רגישה, אכפתית, אשת שיחה. זושה היא הגרסה התוקפנית שלה, דמות לא מוכרת לו שמשתלטת על האם ללא התראה, אשה בוטה, חסרת סבלנות, מקללת, מתלוננת, מאשימה. זושה דעתנית, מעליבה, בלתי ניתנת לשכנוע ולהרגעה באמצעות ההגיון. האם, בשעותיה הצלולות, מודעת חלקית לקיומה, וחשה בפועל את התנתקותה מעצמה, חרדה מן הריחוק שהיא חשה מישותה, מהדברנות חסרת המעצורים של זו שאיתי מכנה זושה. כשאיתי ייענה להפצרותיה של אמו לקחת אותה לטיול שורשים בהולנד, שם נולדה, תצטרף אליהם גם זו שהוא מכנה זושינקה, גרסת הילדה העולצת והתוססת של האם.

מאז ומתמיד אמרה האם שאם תיקלע למצב רפואי מעין זה, היא מבקשת ש"ישימו לה משהו בתה". כעת, כשהיא מודעת להדרדרות הצפויה לה וכשהיא מגובסת ומרותקת לכסא גלגלים, היא חוזרת על הבקשה.

אורן יעקובי כותב על המשולש המשפחתי בתערובת של טרגיות וקומיות ובכנות בלתי מתפשרת. הוא מתאר את תחושותיו של אדם שחוזה בהיעלמותה ההדרגתית ובדעיכתה של אמו, וגם את תחושותיה של אשה שיודעת את הצפוי לה. הוא כותב על דינמיקה משפחתית של אשה, שנותרה נכה ואלמנה בעקבות תאונה, עם שני ילדיה שהתייתמו ושהתחרו על תשומת לבה ועל אהבתה גם בבגרותם. הדילמה של סוף יזום לחיים נדונה אף היא, ואיתי אמיץ דיו כדי להודות שלפחות פעם אחת תהה אם הוא רוצה "לגאול מיסורים לא אותה, אלא אותי".

נושא האובדן שזור בספר גם דרך עיסוקו האחר של איתי. הוא מספק לאנשים שאיבדו את יקיריהם – ביניהם אלמנת מלחמה ואם לבת שהתאבדה – הזדמנות "להמשיך" איתם את הקשר באמצעות ניהול התכתבויות אתו, המעמיד לצורך הענין פנים שהוא האיש שאבד להם. העיסוק הזה, וגם העימותים והשיחות עם אמו, שהשהות יחד מזמנת להם, עשויים לפתוח לו פתח להתחלה חדשה.

במפתיע הספר מצחיק, אבל הצחוק אינו מכסה על הכאב העמוק, יתכן שהוא אפילו מעצים אותו. יש בו אינספור קיטורים ותלונות, אבל כמו הקשר הסימביוטי בין צחוק לכאב, גם התלונות קשורות לבלי הפרד לאהבה ולמסירות. הסופר מלהטט בכשרון בין הניגודים, מצליח לא ליפול למלכודת ההתחכמויות העודפות, והתוצאה מעמיקה, מרגשת ונוגעת עד מאוד ללב.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2025

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף

אמיל זולא, שנולד בפריז 1840, היה בנו של מהנדס איטלקי – עובדה שהוטחה בפניו בעתיד על ידי מתנגדיו שגינו אותו כזר – ושל אם צרפתיה. בימי חייו של האב, שעל שמו קרוי סכר שבנה בדרום צרפת, ידעה המשפחה חיי רווחה. אחרי מותו נקלעו האם ובנה לקשיים, וסבלו עוני ומצוקה. מכיוון שנכשל בבחינות הבגרות נאלץ להסתפק בעבודות פשוטות, עד שבהיותו בן עשרים וחמש, אחרי נישואיו, התמסר לכתיבה.

כמי שראה עצמו אדם בעל חשיבה מדעית, עבודת היצירה שלו היתה מתוכננת ומובנית. הוא השקיע רבות בתחקירים, והתווה את מהלך עלילותיו הרבה לפני שישב לכתוב בפועל. כשהגיע זמן הכתיבה היה מסוגל לכתוב כמעט ללא תיקונים. כאחד מאבות הנטורליזם כתב על המציאות ללא כחל ושרק, לא בחל בשפה המונית שבה דברו גיבוריו, ותיאוריו את הדלות, את האלימות ואת הגסות היו בוטים ומדויקים ללא נסיון ליפות. "להפנות עורף לרומנטיקה ולתאר את המציאות בצבעיה האמיתיים […] כבר לא היו קיימים נושאים שהיו טאבו, כבר לא היו מלים אסורות מטעמי נימוס". גישה זו הקנתה לו תומכים ומתנגדים, והויכוחים סביב ספריו, בעיקר עשרים ספרי משפחת רומון-מקוואר, הפנו אליו תשומת לב רבה, ותרמו, כמובן, להפצתם. כפי שמציין טרויה, הבורגנים של זמנו יכלו ליהנות מן הקריאה תוך סתימת אפם וגינוי הכותב. הוא הפנה את חיצי ביקורתו אל הכנסיה, אל בעלי ההון, וגם אל האנשים נטולי הכוח. גיבוריו היו עובדי מכרות פחם, זונות, סוחרים זעירים, אך הגיבורה האמיתית היתה המציאות החברתית, בין אם העלילה התרחשה במקומות של מצוקה ובין אם התרחשה בסלונים מעודנים.

הביוגרף אנרי טרויה מתאר את חייו של זולא מלידה עד מותו בחנק בשל ארובה שנסתמה. הוא עומד בהרחבה על הפער שבין האיש ובין היוצר, לעתים גולש מדי, לטעמי, לקביעות פסיכולוגיות בגרוש. הוא מספר על חוג חבריו של זולא, החל מחבריו בתקופת הלימודים, ביניהם סזאן, והמשך בחבורות הסופרים שכונו בהמשך "קבוצת החמישה", ביניהם מופסאן, דודה, גונקור וטורגנייב, ו"האדונים זולא". היחסים רוויי היצרים בין הסופרים מתוארים בהרחבה, בעיקר הקנאה והעוינות שחש אדמונד דה גונקור, שלא היסס להשמיץ את זולא בכל הזדמנות (הוא השווה את עצמו לאמריקו וספוצ'י ואת זולא לכריסטופר קולומבוס, כלומר הוא המגלה האמיתי של הספרות הנטורליסטית, וזולא, שאותו האשים ללא ביסוס בגניבה ספרותית, הוא רק השני). טרויה מתאר גם את חייו האישיים של זולא, את הקשר האמיץ עם אמו, את נישואיו לאלכסנדרין, שהיו ככל הנראה נוחים גם אם לא שופעי אהבה, ואת המשפחה השניה שלו עם ז'אן, פילגשו ואם שני ילדיו.

זולא מוכר, כמובן, גם בזכות מאבקו עבור דרייפוס והמאמר "אני מאשים". הוא שילם מחיר יקר עבור התיצבותו לצד דרייפוס, הועמד למשפט, נידון לקנס ולמאסר, גלה לאנגליה כדי להמנע ממאסר, וגם בשובו לצרפת אחרי שחרורו של דרייפוס המשיך לסבול משנאה. כפי שמציין טרויה בצדק, פרשת דרייפוס לא באמת הסתיימה עם סיום ההליכים המשפטיים. "מי יגאל את צרפת מנוכחותך הרקובה? פרס הוצע לראשך", "חזיר מטונף, מכרת את עצמך ליהודים. אני יוצא מפגישה שבה הוחלט כי תתפגר", "הגורל בחר בי, ואתה, אדוני, תתפוצץ; חומר הנפץ יחסל את אישיותך הנלוזה שהארס שלה מזהם את צרפת שלנו" – אלה הם רק מבחר קטן מדברי השטנה שנשלחו אל זולא. בשל דברים אלה ודומיהם עלתה ההשערה כי מותו של זולא מחנק בשל ארובה שנסתמה לא היה תאונה אלא רצח. השאלה נותרה פתוחה.

אנרי טרויה מצטייר כאן כביוגרף אובייקטיבי. אם כי ניכר שהוא מעריך את זולא הסופר, הוא אינו מאדיר את דמותו, אלא מתאר במידה שווה את מעלותיו ואת חסרונותיו כאדם. ספרותית, לדעתי, הביוגרפיה הזו נופלת מן האחרות שלו שקראתי, אבל היא מעניינת ולכן מומלצת.

Zola – Henri Troyat

כנרת זמורה ביתן דביר

2005 (1992)

תרגום מצרפתית: דלית להב

וינסנט ואן גוך, הצייר ההולנדי, התאבד בשנת 1890 בהיותו בן שלושים ושבע. בימי חייו נמכר ככל הנראה רק ציור אחד שלו, "הכרם האדום", ממש באחרית ימיו, בסכום השווה לכאלף וחמש-מאות דולר של ימינו. בימי חייו נחשב יוצא דופן, שלא לומר משוגע, ועבודתו נדחתה כמעט על ידי כל מי שראה אותה או שמע עליה. אחרי מותו, אלמנת אחיו תיאו, שמת כחצי שנה אחריו, עמלה רבות כדי לפרסם את יצירותיו של גיסה. בעשור הראשון של המאה העשרים נערכה בפריז תערוכה של כמה עשרות מציוריו, והוא החל לצבור מוניטין. ב-1990, מאה שנה אחרי שנמכר הציור הראשון, נמכר "דיוקנו של ד"ר גאשה", בסכום שהוא שווה ערך לכמאה ושבעים מליון דולר של ימינו.

אירוינג סטון, שכתב מספר ביוגרפיות טובות מאוד, מספר הפעם על חייו הקצרים של ואן גוך. נדמה שהמילה הטובה ביותר לתאר את האיש היא אינטנסיבי. הוא נכנס בכל לבו ונפשו וגופו לכל מה שבחר לעשות, בין אם מדובר בהשתקעות באזור העני ומוכה הסבל של המכרות בבורינאז', ובין אם מדובר ביציאה אל השדות של ארל לצייר באור המסנוור ותחת השמש הקופחת. סטון עוקב אחר גלגוליו האמנותיים בכל הטווח שבין רישומי הפחם המוקדמים לתמונות שטופות האור של שנותיו האחרונות. הוא מתאר את התאהבויותיו, את מאבקיו הבלתי פוסקים בסביבה שהסתייגה ממנו, את מאמציו ללמוד ולהשתפר ולהפיק מעצמו את המירב. הוא מרחיב אל דמויות אחרות בחייו, ביניהן הציירים ההולנדים שהשפיעו על עבודתו בשלביה המוקדמים, הציירים האימפרסיוניסטים שפגש בפריז, שהאור וה"מהומה" בציוריהם גרמו לו לפקפק בכל מה שעשה עד אז, ואמיל זולא שכתב את "היצירה" אודות סזאן, ואת "ז'רמינל" אודות כורי הפחם שהיו קרובים ללבו של ואן גוך. הוא מספר על העוני המייסר שחווה רוב חייו, משום שהעדיף להוציא את כספו המועט על צבעים ולא על מזון, ועל התדרדרות מצבו הנפשי עד חיתוך האוזן המפורסם והאשפוז ועד ההתאבדות. דמותו של תיאו אחיו מתוארת באהבה, האח שהיה כל כך שונה מוינסנט בכל הליכותיו, אך תמך בו ללא הרף, ולמעשה קיים אותו ואת אמנותו, ונתן אמון בציירים החדשנים של זמנו.

הסופר, כרגיל, יורד לפרטי הפרטים של חיי גיבורו, גם אם את חלקם הוא משלים מדמיונו. הספר מרחיב דעת בכל מה שנוגע לאמנות של ואן גוך וגם לאמנות תקופתו, מציג דמויות תוססות ומלאות חיים, ונקרא כפרוזה טובה, ומעורר ענין למרות שקורות חייו של הצייר הן כבר מזמן נחלת הרבים.

מומלץ.

Lust for Life – Irving Stone

זמורה ביתן

1987 (1934)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

הכרם האדום

"ליזה מלאמבת'" הוא ספרו הראשון של סומרסט מוהם. בעודו סטודנט לרפואה עבד בבית-חולים באזור לאמבת' שבדרום לונדון, אז מקום מושבם של בני מעמד הפועלים, ובספרו תיאר את חייהם, בדגש על יחסי גברים-נשים.

הספר מתאר חודשים ספורים בחייה של ליזה, צעירה כבת שמונה-עשרה. ליזה היא ככל הנראה הבחורה הפופולרית ביותר בשכונה. היא יפה, היא תוססת, היא רקדנית מצוינת, מקובלת על ילדים ועל מבוגרים, הרוח החיה בכל חבורה. יש לה חברים קרובים, ובחור טוב שאוהב אותה. כמו רבים משכניה היא עובדת במפעל מקומי, אבל מוצאת עתים לשעשועים ולהנאות. ליזה חיה עם אמה, אלמנה אלכוהוליסטית אגוצנטרית שמרבה להתלונן על בתה, היחידה מכל ילדיה שנותרה לצדה, למרות המסירות שליזה מגלה כלפיה. גברי השכונה הם פועלים, שמוצאים מפלט מעמלם בפאב, וגם לטובים שבהם לוקח זמן קצר להפליא לעבור מסטטוס החבר הטוב לסטטוס הבעל הקודר. נשותיהם יולדות ילדים רבים בזה אחר זה, ומשלימות עם האלימות שמופנית כלפיהם מצד הבעלים כשאלה שותים כוסית מיותרת. הן מצדן שותות מדי פעם כדי להחזיק מעמד ולשכוח.

נראה שעתידה של ליזה ברור. היא תתחתן עם טום, הבחור שאוהב אותה ומייחל לשאת אותה, תחדל לעבוד מחוץ לבית, תעבוד מסביב לשעון בתוך הבית, ואם תספוג מהלומה פה ושם – ניחא. ככה זה, כנראה שיגיע לה לספוג. אבל ליזה רוצה משהו שונה, גם אם לא ברור לה מה היא רוצה. היא מודיעה לטום, חד וחלק, שלא תנשא לו, ובו זמנית מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. האהבה, כך נראה, היא הדדית, אבל היא מגיעה עם תג מחיר כבד. החברה לא תשלים עם השערוריה, והבורות וקלות הדעת של שני השותפים יאיימו לדרדר את הרומן לאסון.  

בלשון פשוטה, כמעט דיווחית, סומרסט מוהם מספר על חיים במעגל ללא מוצא, לכודים בבוּרוּת, בעוני ובאלימות. נדמה כי איש איש לעצמו, וגם מן הקרובים ביותר קשה לצפות להבנה ולחמלה. הלב נכמר למקרא קורותיה של ליזה, צעירה חיובית מלאת חיים, שנולדה אל גורל ידוע מראש, וכמיהתה הטבעית לאהבה ולאושר לא זכתה להתממש. מבין השורות עולה הביקורת של הסופר על שרואות עיניו, אבל ניכר שלבו יוצא אל גיבוריו, ונראה שיותר משהוא מבקר הוא חומל. כבר בספר ראשון זה, כמו בספריו המאוחרים יותר, הוא מפגין את כושר ההתבוננות שלו בחברה וביחיד, והתוצאה מומלצת לקריאה.

Liza of Lambeth – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1897)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

ילד חולמני ורגיש בן עשר ניגש בסקרנות אל מוכר חומרי ניקוי, המכריז בהתלהבות בראש חוצות על מרכולתו. הילד, הלהוט לרַצות, מתכנן להוציא מעט מן המעות שבכיסו כדי לרכוש ממוצריו של הרוכל ולזכות בהערכתו. בעודו מחייך אל האיש, מפנה זה אצבע לעברו ואומר: "אתה שם, בוא הנה, אתה יהודון, מה? אתה יהודי מלוכלך […] אתה קמצן […] עוד צרפתי מזויף […] חבר של דרייפוס […] קדימה, 'סתלק מכאן". הילד, שחש כאילו נחתה מכת אגרוף על חזהו, מנסה לחייך בתקווה קלושה שמדובר בהלצה, אך לשווא. "כמה דקות לפני כן עוד באתי אל דוכנו של הרוכל בחיוך של ילד, ועתה הלכתי משם בחיוך של גיבן".

אלבר כהן היה אמור לחגוג באותו ערב בשנת 1905 את יום הולדתו העשירי בחברת הוריו. במקום לחזור הביתה הסתובב ברחובות מרסיי מושפל, מנסה לעכל את הארוע שהשפיע על שארית חייו. הילד, שנולד בקורפו, והיגר לצרפת בהיותו בן חמש בשל יחס היוונים ליהודים, לא היה מודע כלל עד לאותו יום לשונותו. הוא התחנך במוסד קתולי, ואימץ ללבו את צרפת כמולדת ואת הצרפתית כשפת אם. נואש הסתובב כעת ברחובות, ממרר בבכי ומבקש פתרון שימחה את מה שהוא כינה "יום הרוכל". לברוח ממרסיי? להתנצר? להפוך מפורסם בתקווה שהתהילה תמחק את השונות? להעמיד פני משוגע ולמצוא מפלט במוסד לחולי רוח? אולי לחפש חברים בבית הכנסת ולוותר על חברתם של לא יהודים? "לא, זה לא ילך. תמיד נדע מדוע אנחנו חייבים לשחק רק בינינו. רק ילדים בני דתנו. תמיד נדע מדוע, נדע שהסיבה היא שאיש אינו רוצה בנו". כל חבריו הדמיוניים, שבחברתם השתעשע כבן יחיד, היו צרפתים, והוא חש שנבגד אפילו על ידם. "וגם אלוהים הוא שקרן. הוא אומר שהוא אוהב אותנו וזה בכלל לא נכון". בכל אשר פנה בשיטוטיו ברחובות ובמחשבתו מצא רק מבוי סתום. "היהודי המלוכלך בן העשר ידע שלנצח יהיה חלאת אדם".

קרוב לשבעה עשורים אחר-כך כתב אלבר כהן את קורות אותו היום, על השלכותיו ותובנותיו. העלבון עדיין לא פג. האנטישמיות של אחרי פרשת דרייפוס, לא התפוגגה. הוא יודע שלא יצליח לשנות את העולם באמצעות הספר, אבל סבור כי "אם יצליח ספרי לשנות ולו שונא אחד […] הרי שלא כתבתי לשווא". הוא חש צורך עז להסביר כיצד חש הילד שספג מטח של שנאה רק בשל מוצאו, ואולי באמצעות עלבונו של הילד להאיר את העוול שבשנאה. מן העלבון מסוג זה שהוטח בפניו של הילד, הוא מדגיש, נסללה הדרך אל תאי הגזים. כולנו בני-תמותה, הוא חוזר ומזכיר, ומציע "הסתפקו בכך שלא תשנאו עוד את אחיכם-למוות". אין צורך ואין טעם באהבת-זולת כוזבת. די אם נלמד לא לשנוא.

האיור ההולם שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הו, אחי בני-התמותה" הוא ספר נוקב. למרבה הצער לא פג תוקפו ולא עבר זמנו, והוא עדיין ראוי מאוד לקריאה.

O Vous Frères Humains – Albert Cohen

זמורה ביתן

2011 (1972)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי

מרגרט אטווד מפגינה – שוב – ב"תועות בזמן" את כשרונה ככותבת סיפורים קצרים. אלה שבחלקו הראשון של הספר ובחלקו האחרון שאובים מן הביוגרפיה שלה ושל בן זוגה גרהם גיבסון, וכמו ב"אי-סדר מוסרי" גם כאן היא מכנה אותם נל וטיג. חלקו האמצעי של הספר כולל סיפורים עצמאיים, בדויים, שמספקים, בדרכה המיוחדת של אטווד, נקודות תצפית בלתי שגרתיות על האנושות.

הסופרת היתה בת שמונים ושלוש כשהספר ראה אור. אני מציינת עובדה זו משום שמרבית הסיפורים, בעיקר אלה של נל וטיג, מסופרים על ידי אשה בגילה שהתאלמנה לא מכבר, אשה שמקבלת את הזיקנה ואת יתרונותיה וחסרונותיה בטבעיות. הכתיבה שלה רעננה – היא עדיין שואלת שאלות ללא מענה – עוקצנית לעתים, חדה ומפוכחת, ואת מגבלות גילה היא נושאת בהשלמה ובתבונה.

הסיפור הראשון משעשע, כשהוא מתאר נסיונות ללמוד עזרה ראשונה בעקבות דרישת החברה המעסיקה את בני הזוג. כרגיל אצל אטווד, היא אינה מצטמצמת לגבולות של עלילה יחידה או של נושא יחיד. הסיפור מתנתב אל הפער שבין המוּדעוּת המתמדת לסכנות כיום, בעיקר משום שיש דרכים למנוע אותן או למצער להתכונן אליהן, ובין אי-המוּדעוּת בעבר. ההעדפה שלה ברורה: "מוטב להאחז באשליית הבטחון. מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות תחת אבקת השלג המוקדם, כשהיום מאפיל. ואף אחד לא יודע איפה את. האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מודעים כל כך? כן. אי-המודעות שירתה אותם נאמנה".

"שני גברים חרוכים" יוצא דופן בשני חלקי הספר המוקדשים לנל ולטיג, משום שאינו עוסק ישירות בהם, אלא בשני אנשים שהכירו בצרפת ושחלקו איתה את סיפור חייהם. "הם ידעו איזה טיפוס אני, וידעו – למעשה בנו על כך – שיום יבוא ואספר על חייהם. למה הם רצו בכך? למה מישהו רוצה בכך? אנחנו סולדים מהרעיון שנהפוך לחופן אבק, ותחת זאת מבקשים להפוך למלים. לנשימה בפיותיהם של אחרים". הסיפור מספר על חברות שנוצרה בין שני גברים שונים מאוד זה מזה, כשחוויות המלחמה הנפרדות שלהם מקשרות ביניהם.

גם "ארוחת צהרים מאובקת" סובב סביב המלחמה, ובמרכזו אביו של טיג שכונה בז"ע, בריגדיר זקן עליז, אם כי העליזות שימשה לו מסכה בלבד, שכן שב משדות הקרב של מלחמת העולם השניה אדם אחר משיצא אליהם. הסופרת תוהה על היכולת של זוג שהופרד לשש שנים קשות להשתקם – "איך זה לחיות עם גבר שנוכח רק למחצה? המחצית השניה נותרה זנוחה מעברו השני של האוקינוס האטלנטי, בנוף חרב שאין להעלותו על דל שפתיים". בז"ע סייע בשחרור עיר בהולנד (שגמלה לו בקריאת רחוב על שמו), היה ממשחררי וסטרבורק, והגיע לברגן-בלזן ימים מספר אחרי הבריטים. ניירותיו, שעברו לידיה של הסופרת, מספרים לה, חלקית, על מחשבותיו בשדה הקרב, כפי שבאו לידי ביטוי בשירים שכתב תוך כדי המלחמה, ומותירים שאלות פתוחות כמו הקשר שלו עם מרתה גלהורן, שמכתב ממנה מצוי אף הוא בין הניירות. לעולם, כך נראה, לא באמת תכיר אותו. "אני יכולה לומר רק: אני שומעת אותך. או, אני שומעת משהו. או, אני מנסה לשמוע משהו. כן?", היא אומרת בלבה לבריגדיר המת.

מסיפורי נל וטיג אזכיר גם את "אלמנות", ובו הסופרת עונה במכתב לשאלת ידיד שדרש בשלומה, ומתארת את תחושת האלמנוּת, את החיים כאלמנה. המכתב הזה לא נשלח, שכן "אתה נמצא מעבר לנהר. שם יקיריך עדיין לובשים דמות מוחשית. בצד הזה, האלמנות. ובינינו זורם נהר שאין לחצות אותו". במקומו היא כותבת מכתב כמעט "גנרי", מכתב חביב, שאינו אומר בעצם דבר משמעותי כלשהו על עצמה ועל חייה אחרי מות בן זוגה.

במרבית הסיפורים בחלקו האמצעי של הקובץ נוכחת מגפה כלשהי, מן הסתם בהשפעת הקורונה, או שמתרחש ארוע דרמטי שמאפשר לסופרת להרחיק את נקודת ההתבוננות שלה. "קונכיית צדפה" הוא סיפור הוצאתה להורג של היפאטיה, המספרת אותו בגוף ראשון, כשהיא ממשיכה להתבונן באנושות בשנים שעברו מאז. "רבים בעולמכם אוחזים בדעה שמאז תקופתי חלה התקדמות, שאנשים נעשו אנושים יותר, שהזוועות שנפוצו באותה עת פחתו עם השנים, אם כי לא ברור לי איך אדם ששם לב למתרחש סביבו מסוגל לחשוב כך". היא מתייחסת ליצוגים שלה באמנות כאשה צעירה, למרות שהיתה לפחות בת חמישים במותה, לעתים עירומה – "מושא ענין קבוע אצל גברים מסוג מסוים" – ותוהה אם זכתה כשנמנעה ממנה הזיקנה או שהפסידה: "אני מנסה להביט בצד החיובי: לא נאלצתי לשאת את השפעות הזיקנה המופלגת. מה עדיף, אני שואלת את עצמי, שלולית או שקיעה? לכל אחת קסם משלה".

נקודות התבוננות מיוחדות במציאות מצויות גם ב"הראיון המת", ראיון בדוי עם ג'ורג' אורוול, ב"גריזלדה חסרת הסבלנות", שבו חייזר מחזיק אנשים בבידוד ומספר להם סיפור מערער מוסכמות, וב"מותרים לכל", שהוא, בעיני, מעין מחווה ל"מעשה השפחה".

שמו של הספר בתרגום מילולי הוא "בחורות זקנות ביער". חיבבתי אותו יותר מאשר את השם שנבחר למהדורה העברית, שבעיני הוא עָצוּר מדי מכדי להשמע "אטוודי" (סער ורדי, ראש מחלקת ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, מעיר: באנגלית Babes in the Woods  הוא בערך המקבילה העברית ל"תינוקות שנשבו". תוספת המילה Old לפני הוא אוקסימורון חמוד, אבל אי אפשר לקרוא לספר בעברית "תינוקות מקשישים שנשבו". לכן הפתרון היה למצוא חלופה בעברית מתוך הסיפור בעל אותו שם, שתהיה הכי קרובה למה שהסופרת ניסתה בעצם לומר כאן. לא רק שהשם החדש לקוח ישירות מתוך הספר – הוא גם קיבל את ברכתה האישית של אטווד).

הזכרתי על קצה-קצהו של המזלג כמחצית מן הסיפורים שבספר. האחרים טובים לא פחות, וכולם תורגמו היטב על יד קטיה בנוביץ'. למען האמת, קצת קשה לכתוב עליהם, בעיקר משום שלספר רק את העלילה מחטיא לגמרי את איכותם. קסמם וחוכמתם נובעים מן השפע שבכל אחד מהם, מן היכולת של הסופרת לזרום קדימה ולצדדים תוך שהיא גורפת אל תוך העלילה פרטי משנה, שכולם יחד מספקים חוויה שהיא גם מהנה לקריאה וגם מחייבת הרהור.

מומלץ בהחלט, כמובן.

Old Babes in the Wood – Margaret Atwood

מחברות לספרות

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

שנת 1933 בארץ-ישראל. בתל-אביב וביפו השכנה מתגוררים אלה בצד אלה בני לאומים שונים, יהודים ששבים למולדת, ביניהם יוצאי גרמניה שנמלטים מן הנאציזם העולה; ערבים שרואים בעין רעה את ההתישבות היהודית; טמפלרים שהגיעו לארץ כדי לקרב את הגאולה, וכעת בהשפעת השליט הגרמני החדש הם מאמצים תפיסת עולם גזענית ומתבדלת; בריטים שמבקשים לקדם את האינטרסים של מדינתם; ועוד. קפה לורנץ, שנבנה על ידי הטמפלרים ב-1886 בין תל-אביב ליפו, מהווה נקודת ציון ונקודת מפגש לבני כל הלאומים.

אל קפה לורנץ מצטרף כעובד חדש מקס לנגר, צעיר יהודי, חבר בברית הבריונים. מקס הוא צעיר בטלן למדי, חי על כסף שאביו שולח מלובלין ועל חסדיה של אשת בעל הבית שלו בתל-אביב. אחרי רצח ארלוזורוב, כשחברי ברית הבריונים סומנו כחשודים מיידיים, מקס ירד פחות או יותר למחתרת, וכשנלקח בסופו של דבר לחקירה הוצעה לו עסקה מטעם הבריטים – ריגול אחרי הטמפלרים בתמורה לניקויו מכל חשד בפרשה. קפה לורנץ הוא מקום מתאים להאזנה לשיחות לא לו. קפה לורנץ הוא גם המקום שבו עובדת גרטה, הצעירה הגרמניה שבה הוא מאוהב ושמאוהבת בו. כן, הרוויזיוניסטים, שמקס נמנה עמם, מתנגדים לכל מגע עם הגרמנים – טינתם כלפי ארלוזורוב נבעה, בין השאר, מנסיונותיו לרקום איתם הסכם – כן, הטמפלרים שוללים מכל וכל התקשרות בין אשה משלהם לגבר יהודי, אבל אידיאולוגיה לחוד ואהבה לחוד.

איזה סיכוי יש לאהבה בין יהודי לגרמניה, בתקופה שבה הטמפלרים נוהים אחרי היטלר, והיהודים כתגובה מחרימים את תוצרתם? בתקופה שבה הבריות מצופפות שורות ומתבצרות בתוך עצמן? קלוש למדי.

על רקע זה משיב רון עמיקם לחיים את המקום ואת התקופה. סביב סיפורה של אהבה חסרת סיכוי הוא מתאר את פרטי הפרטים הפיזיים המרכיבים את היומיום, מציג את המחלוקות הקורעות את הציבור היהודי, פורש את התיאוריות השונות סביב רצח ארלוזורוב, וטווה עלילה של יצרים גועשים – פרטיים ואידיאולוגיים – ושל אהבה עדינה. את אלה הוא עושה בלשון הקרובה במידה רבה לזו של התקופה, ובשילוב של רצינות והומור.

מי רצח את ארלוזורוב? כנראה לעולם לא נדע בוודאות, אבל הפרשה ממשיכה לעורר ענין ודמיון למעלה מתשעה עשורים לאחר שהתרחשה. התיאוריות נעות מרצח מקרי, דרך רצח על רקע אישי בידי אשתו או בידי הזוג גבלס, ועד רצח פוליטי על ידי ברית הבריונים או דווקא על ידי אנשי שלומו של הנרצח כדי להבאיש את שם יריביהם. רון עמיקם מצא דרך מעניינת לספר על כל אלה כשהוא משוטט שיטוט נוסטלגי בארץ-ישראל של שנות השלושים.

נעים לקריאה ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

גליה היא רופאה אונקולוגית, שמתמודדת בכל רגע עם הכרעות חורצות גורלות, ונאלצת לחוות מדי פעם את מותם של מטופליה. היא מקצועית, מקצוענית, מסוגלת רוב הזמן להקים מחיצה בין גליה האדם לגליה הרופאה, אבל מדי פעם המחיצה נסדקת, והיא מוצאת עצמה מעורבת נפשית בחיי חוליה ומשפחותיהם במידה שעשויה לערער אותה. במקביל לעבודתה היא נאלצת לתווך בבעיות משפחתיות כשאחיותיה נקלעות לעימות, ולהפעיל סמכות מקצועית לצד חמלה משפחתית. בשנות הארבעים לחייה היא רווקה, חריגה בסביבה הדתית שבה מתנהלים חייה. יש לה קשר רומנטי עם רופא אחר במחלקה, ולמרות שהיא אוהבת אתו קשה לה לשאת את השינוי הכרוך במיסוד יחסיהם. תמונות מחיי הנישואין של אחיותיה מעצימות את התלבטויותיה.

נדמה שעל כל צעד ושעל גליה נדרשת לבחור בין אלטרנטיבות. אמו השכולה של ילד, שנפטר למרות טיפולה, רודפת אותה, נעמדת מול חדרה ומשמיצה אותה בקול, מתנחלת במשרדה ושופכת את מררתה שוב ושוב – האם להזעיק את אנשי הבטחון כדי שירחיקו אותה, או להניח לה לפרוק את צערה למרות הנזק שהיא גורמת? אחותה הצעירה נקלעת למשבר שעלול להרוס את משפחתה – האם לאלץ אותה לפנות לעזרה או להניח לה ולבעלה לפתור את בעיותיהם בתוך הבית? ענר, בן זוגה, משתוקק ליחסים יציבים – לאן נוטה לבה שלה, להליכה בעקבות האהבה או לשמירה על יחידותה בפרטיות ביתה? אל הנחרצות ההגיונית של ענר או אל ההתלבטויות שלה עצמה? המטופלים שלה הם לא רק "מקרים" אלא בני אדם על פחדיהם וחששותיהם – היכן עובר הגבול בין אמפתיה לחולה ולמשפחתו למעורבות רגשית שעלולה לפגוע בה ובמטופל גם יחד?

המצב בכל ה"חזיתות" הללו מקצין כשגליה מגלה שהיא נמשכת יתר על המידה אל אביו של אחד המטופלים, ואף מוכנה לחצות קוים אסורים בשל משיכה זו. מירה מגן מלווה אותה במחלקה ובבית, עם משפחתה ועם ענר, והופכת את הקוראים שותפים למחשבותיה, לרגשותיה ולהחלטותיה. אי אפשר שלא לחבב את גליה, גם כשהיא טועה. היא עצמאית, מצפונית, מודעת ליתרונותיה ולחולשותיה, חושבת לפעמים מהבטן אך רוב הזמן מסוגלת לשיקול דעת, אכפתית, קשוחה כשיש צורך, ישרה ובלתי מתיפייפת. מירה מגן היא, כרגיל, סופרת סבלנית, רגישה לפרטים ואינה נחפזת אל תשובות, והקריאה בספר נעימה ומעניינת.

זמורה

2025

אלישע בן אבויה היה מגדולי התנאים אחרי חורבן בית שני, עד שהיה לכופר ולבוגד, כזה ששמו כמעט נמחק והוחלף בכינוי "אחר". דמותו יוצאת הדופן ריתקה חוקרים וסופרים (ביניהם מילטון שטיינברג בספרו המצוין "כעלה נידף"). איל חיות-מן מספר מפיו של אלישע על נערותו, מאז שעזב את בית אביו כדי ללמוד בישיבת לוד, ועד שהוסמך לרבנות בהיותו בן שש-עשרה בלבד, כשהוא מסומן, על פי גרסת הספר, כיורשו של רבי אליעזר בן הורקנוס. מכיוון שאלישע המספר כבר מצוי בערוב ימיו, ובדעתו לספר את כל קורותיו, מן הסתם ייכתבו ספרי המשך.

איל חיות-מן הוא חוקר קבלה, ודבר זה ניכר בספר, השזור מעשי פלאים של יודעי ח"ן ואזכורים רבים של תפיסות קבליות. אלישע עצמו, שהיה אחד מארבעה שנכנסו בפרדס (אחד נפגע, אחד מת, אחד – רבי עקיבא – יצא בשלום, ואלישע, האחר, קיצץ בנטיעות), מתנסה בחזיונות, נאבק ב"תהום" ובטומאה, והוא בעל כוחות שלפעמים יוצאים משליטתו. המאבק האינסופי בין טוב לרע, בין טוהרה לטומאה, הוא, בהשראת רבי אליעזר, הכוח המניע בחייו של אלישע. המאמינים כי יש בקבלה ממש ימצאו כאן שפע מידע שעשוי לרתק אותם. עבור אחרים, היבט פנטסטי זה של הספר עשוי להצטייר כמעין הארי פוטר, כולל האנטגוניסט וזה שאין להזכיר את שמו.

מכל מקום, קבלה או קסם בדוי, לספר יש שני היבטים מרכזיים נוספים, שבעיני הם מעניינים יותר. האחד הוא סיפור התקופה בישראל שאחרי חורבן בית שני, ההתארגנות מחדש, כשמנהיגי העם מנסים לגבש את שארית הפליטה. נדמה שאז, כהיום, הם מתקשים למצוא את המכנה המשותף, להסכים על דרך אחידה להתמודד עם בעיות ולהתכונן לקראת העתיד. המחלוקת ביניהם עשויה להרבות חוכמה, אך עלולה להיות הרסנית, כפי שאומר רבן גמליאל: "החורבן הכחיד בית ועיר, ואילו המחלוקת עלולה להכחיד את העם כולו". דמויות היסטוריות מתעוררות לחיים בין דפי הספר, והשילוב של העובדות עם פרי דמיונו של הסופר עובד היטב.

ההיבט הנוסף, הנוגע ללב מכולם, הוא סיפור התבגרותו של אלישע. כבר בברית המילה שלו החליט אביו להקדיש אותו לתורה, ושום דבר לא יכול היה לגרום לאב להתחרט, אפילו לא טקס הנישואין שהצליח הבן לארגן לעצמו ולרות אהובתו רגע לפני שנשלח לישיבת לוד בהיותו בן שלוש-עשרה. בשלב מאוחר יותר בחייו, ברגע נדיר שבו מצא עצמו לבד בחיק הטבע, הבין שמעולם בעצם לא עמד ברשות עצמו. מרשות אביו עבר לרשות רבו, הדרך חזרה הביתה נחסמה בפניו, אהבתו לרות הוקרבה, עתידו נקבע על ידי אחרים, ואם נדמה היה לפרקים שניתנה לו אפשרות לבחור התברר בדיעבד ששימש כפיון במשחק רציני עד אימה ששיחקו אחרים. רות, ההגיונית ורחבת האופקים, הציגה בפניו את חייו ללא כחל וסרק, אך הוא סירב לראות: "דברים שלא נתתי עליהם את דעתי נעשו לפתע גלויים עד גועל: תפלותם של הנעים והנדים ונסיונותיהם המגוחכים של הותיקים להתבלט ולהתחרות ביניהם; הרהב של רבי טרפון, שכיסה על אדם שעתידו מאחוריו; וביחוד רבי אליעזר, שהתהלך כמי שעוסק בעולמות עליונים, ובה בעת איבד את שלוותו על דברים של מה בכך, ולעולם לא היה נכון למחול על כבודו. לא רציתי לראות דבר מן הדברים האלה, אך גם להתעלם מהם לא יכולתי, ומצאתי את עצמי נוטר לרות על כורחי". רות הציעה לו אפשרויות חיים אחרות, נוחות יותר, מסוכנות פחות, אבל היעוד ששטף את מוחו גרם לו להקריב אותה ואת אהבתם על מזבחו. פרק זה בחייו של אלישע מסתיים בספר בעימות דרמטי עם רבי ישמעאל, עוד דמות מרתקת ששמחתי להכיר.

איל חיות-מן הוא סופר מעמיק, עשיר בידע שאותו הוא חולק ביד רחבה, ובעל לשון שיש להתפאר בה וכושר ניסוח מצוין. נהניתי ללמוד, נהניתי מסיפור התקופה ומסיפור ההתבגרות, אבל במקומות רבים לאורכו של הספר חשתי עייפות מחמת הגודש והחזרות. בעיקר ניכר העומס באלמנטים הקבליסטיים, שהם אמנם מרכיב בעל חשיבות מכרעת בסיפורו של אלישע ולכן בספר, אבל מבחינתי העיסוק בהם יכול היה להחתך בחצי ומעלה, והספר רק היה משתבח מכך. במאזן הכללי מדובר בספר שונה, מיוחד ומעשיר, אך בשל תחושת ההתשה הזו אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024