תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

עשרים גברים נשלחים מארץ-ישראל לאירופה להנשא בנישואים פיקטיביים לנשים יהודיות כדי לאפשר להן לעלות כחוק לארץ. תשעה-עשר זוגות מתגרשים בתום המסע. גבר אחד, שהתאהב עמוקות ונואשות באשה ששודכה לו, מסרב לשחרר אותה. בכך דן עצמו יעקב מרקוביץ', שמלכתחילה היה בודד ובלתי זכיר, לזוגיות על הנייר, מנוכרת עד שנאה, עם בלה, היפה בנשים. הוא מוכן לשאת הכל, כולל עוינות עמוקה, בוז ובגידה, ובלבד שחייו יוסיפו להיות כרוכים בחייה.

על רקע סיפור המסגרת הזה מתוארים החיים במושבה הארץ-ישראלית, בדגש על הדמויות השונות שבה, ובראשן אפרים, חברו היחיד של מרקוביץ', טיפוס הופכי ממנו. פה ושם מתוארים גם החיים מחוץ למושבה תחת המנדט הבריטי. כשאני מנסה כעת לכתוב פה פיסקה אחת על עלילת הספר, יומיים אחרי שסיימתי לקרוא אותו והוא עדיין רענן בזכרוני, אני מגלה שבעצם אין לי משהו משמעותי לכתוב בענין זה, ולא במפתיע. הספר מצטיין בלהטוטי לשון, מוצלחים ברובם, אבל בסופו של דבר, מבחינתי, אין בו הרבה יותר מזה. ההיסטוריה אינה מדויקת, בלשון המעטה (המציאות מורכבת יותר ממקבץ של גברים מתוסכלים מינית ושל נשים מעורערות), ובעצם נוכחותה בעלילה דלילה, כך שהספר אינו באמת מתאר פרק מרתק בתולדות המדינה, כמוצהר על הכריכה. לעומת זאת, יש בו אינספור אזכורים של גברים שבוהים בשדי נשים ומפנטזים על איברים נוספים, יש בו חזרות רבות על אותם דימויים ואותם רעיונות, ויש בו שפע דימויים והפרזות, נעימים יותר או פחות, שהם בעיקר קישוט נאה המכסה על ריקנות עלילתית.

קראתי את הספר לראשונה, או בעצם ניסיתי לקרוא אותו, כשראה אור, אבל לא החזקתי מעבר לחלקו הראשון. בינתים הצטברו המלצות, חלקן משכנעות, אז ניסיתי שוב. הפעם קראתי עד הסוף, במאמץ גדול יש להודות. היתה לי רוב הזמן הרגשה שהספר הוא מחווה למאיר שלו, או שנוצר בהשראתו. את ספרי העיון של שלו אני אוהבת, פחות את ספרי הפרוזה, אבל בשתי הסוגות אני נהנית הנאה מרובה מהלשון הנאה עד מאוד המשלבת בתוכה ידע רב ושורשים עמוקים בהיסטוריה ובתרבות. ב"לילה אחד, מרקוביץ'", ספרה הראשון של איילת גונדר-גושן, נותרה רק הלשון הנאה יחד עם דמיון מופרז, מארקסי משהו. זה לגמרי לא מספיק. למען האמת, אילו הייתי כותבת את הסקירה הזו שלשום, הייתי נוטה לספר יותר חסד בזכות היכולת הלשונית. יומיים אחר-כך, מה שבולט בעיני בעיקר זו החזרתיות, שעייפה אותי, על אותם רעיונות ואותם דימויים. 

הספר היחיד של איילת גונדר-גושן שקראתי עד כה הוא האחרון שבהם, "אורחים". למרות שהסתייגתי מסיומו, הוא בעיני טוב יותר מספרה הראשון. בהשוואה בין שני אלה בלבד, נראה לי שנטישת הברק הלשוני לטובת עלילה מעניינת והעמקה בדמויות, יחד עם כוחו של הצמצום, משרתים טוב יותר את יצירתה.

כנרת זמורה ביתן

2012

שלוש גיבורות הסיפורים שבספר משתייכות למועדון שאף אשה אינה רוצה להשתייך אליו, המועדון של האמהות ששואלות את עצמן איך הגיעו למצב שבו הן מגלות שילדיהן אינם מי שחשבו שהם. בתה של אחת נעצרת בחשד לשוחד, בנה של השניה מפיץ סרטוני סקס של חברה לשעבר שבחרה בגבר אחר, ובתה של השלישית מפרסמת אחרי מותה של אמה סרט המכפיש אותה. כל אחת מהן ניצבת בפני משבר מבית ומחוץ, מתמודדת לא רק עם תהיות על עצמה כאם ועל מה שהתרחש ומתרחש במשפחתה, אלא גם עם שיפוטיות מהירה וממוטטת של הסביבה הבלתי חומלת. יש מי שמחפשת את האשם בתוכה, אחרת תולה את עיקר האשם בבן זוגה, ויש מי שמוצאת לעצמה צידוקים ומטילה את מלוא האחריות והאשמה על הדור הבא. שלושתן גם יחד מבקשות את שורשי יחסיהן עם צאצאיהן ביחסים המוקדמים יותר שבינן ובין אימותיהן.

דלית, האם בסיפור הראשון, ייחלה לבת שתהיה חברה, נפש קרובה, אבל בתה, בדומה לאחיה הבכור, נהתה אחרי האב הדומיננטי, הכריזמטי, השופע בטחון. כשהאב והבת, העובדים בחברה המשפחתית המפתחת תרופות, נעצרים באשמת שוחד, לאם ניתנת ההזדמנות הבלתי מרנינה לבחון את הדינמיקה הפנים-משפחתית ההרסנית, שעד כה קבלה כמובנת מאליה או שלא נתנה עליה את הדעת כלל. שיחת טלפון בלתי צפויה מביאה אותה אל "אלמלא", קבוצת תמיכה לנשים שמצבן כמצבה, כלומר אמהות לעבריינים שעולמן התהפך ברגע. מקימת הקבוצה והמנחה שלה היא דפנה, האם בסיפור השני.

בשונה מן האם הקודמת, בסיפור השני מדובר במשפחה כמעט מושלמת, בזוג הורים שהיחסים ביניהם תקינים ואוהבים, ובבן שגם במבט לאחור קשה למצוא בו סימנים למה שיעולל. דפנה, שרצתה להיות פסיכולוגית אך פרשה מעיסוק פעיל בתחום, מצאה לעצמה כר פעולה חדש כמארחת טלויזיונית של אנשים ששפכו בפניה את הלב, וכמקימת "אלמלא". בנוסף לחיטוט העצמי שלה במה שקרה לה ולמשפחתה, היא מתארת את המתרחש בתוך הקבוצה, את היררכית הכאב, ואת ההתמודדות האישית של כל אחת מחברותיה. באחת השיחות הקבוצתיות עולה נושא הסרט שפרסמה בתה של שולמית עדן, זמרת פופולרית בארץ ובצרפת, ובו היא גוררת את שמה של אמה לבוץ, מבלי שלאם, שכבר הלכה לעולמה, יש אפשרות להגיב. שולמית היא האם בסיפור השלישי.

שולמית היא המעריצה מספר אחת של עצמה. את בתה ילדה לנגן מזדמן, ומסרה אותו לידיה של אמה בארץ כדי שתוכל להמשיך בקריירה המשגשגת שלה בצרפת. היא רואה עצמה כקורבן של אמה שהעבירה עליה ביקורת, של בתה שנדנדה לה לבוא לבקר. את סיפורה היא מספרת מן העולם הבא אחרי שצפתה בסרט, ומלאה צידוקים והצטדקויות היא מאשימה את בתה בשקרים, בסילוף המציאות ובהתנהלות הרסנית. כשם שהיא אינה יכולה להגיב בפומבי על ההאשמות נגדה, כך גם לבת לא ניתן כאן פתחון פה, ולקורא לא נותר אלא לתהות היכן מונחת האמת ולהצטער על הסבל התלת-דורי.

כמספר הצירופים של הורים-ילדים כך מספר הדרכים הנכונות לקיים אותם תקינים או למצער בלתי מזיקים. אין מדריך כתוב שיתאים לכל צירוף יחודי שכזה. כהורים האחריות היא להעניק אהבה ובטחון, לא להטיל את מגרעות הדור הקודם על כתפי הדור הבא, ולקוות שעשינו די. כשהתוצאה אינה מגשימה את התקווה, כפי שארע בשלושת הסיפורים, נותרות אמהות שדברי הנחמה בסגנון "כולנו כאן היינו בטוחות שמחר לא תזרח השמש, והנה, תראי…" פשוט אינם מעניינים אותן. היום שוררת חשכה, והיא נדמית נצחית.

יעל טבת-קלגסברד עסקה בנושא קרוב ב"נמר מעופף" – התמודדותה של משפחה עם מעשה חריג, אולי עברייני, שביצע אחד מבניה. כאן, כמו שם, הדמויות אינן חד-מימדיות, התהליכים, לטוב ולרע, אמינים, הספר אינו כורע תחת עומס רגש אלא נע בין אור לצל, כמו בחיים, והשאלה מה היינו עושים במקומן, גם אם אינה מוצגת במפורש, עולה מתוך העלילה ומטרידה.

מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה דביר

2025

"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).

הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.

והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.

בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.

כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.

כנרת זמורה

2025

כותרת משנה: סיפור אהבה ישראלי

"שדות גולדברג", ששמו מתכתב, כמובן, עם שירו של מאיר אריאל, ולא אכנס לזה, מתרחש במושב בגליל התחתון. דורית גולדברג-רוטשילד, המכונה בפי כל דורה, המספרת בגוף ראשון, היא חלק מקבוצה של שישה חברים על סף גיל חמישים. דורה, שלא נולדה במושב, נשואה לאבינועם, בן שני לחקלאים, ומי שנושא על כתפיו את המשק המשפחתי. חברתה הטובה היא יעלי, הנשואה לברק שמאוהב בה מאז ומעולם. ענבר, אחיה של יעלי, נשוי לעומר, ששינתה את שמה לפארווטי, ושניהם משחררים לאויר העולם ססמאות בודהיסטיות-זניות-רוחְניות. ברקע מצוי כנען, אחיו הבכור של אבינועם, מושא חלומותיהן של בנות המושב והאקס המיתולוגי של יעלי, צייר שחזר מוכה טראומה משירות צבאי, ונעלם אי שם בעולם בלי הסבר, וכמעט מבלי לשמור על קשר. כששלושת הזוגות יוצאים לבילוי משותף על שפת הכנרת, ונסחפים למשחק אמת או חובה, שהופך לגרסה מסוכנת יותר של אמת או אמת טבולה באלכוהול ובסמים, נחשפים מאווים סמויים – משבר גיל הארבעים מאוחר? – וחייה של דורה מקבלים תפנית בלתי מתוכננת.

בקהילה הסגורה של המושב יש חשיבות עצומה להשתיכות ולהמשכיות. דורה, שכאמור נולדה במקום אחר, אינה יכולה להשיב בגאווה לשאלה השגורה "של מי את?", למעט ההשתיכות מכוח נישואים לשבט רוטשילד, מה שמציב אותה במידה מסוימת בעמדת הזרה. כשיחסיה עם אבינועם משתנים, תחושת ההדרה מתעצמת. היא אינה מאמינה שהשינוי יביא לפרידה, אבל אם כן – האם החברים יבחרו צד? האם מתקימות שיחות שהיא אינה שותפה להן? האם היא מדמיינת או שבאמת הנשים סביבה חוששות שאם היא תישאר לבד היא תלטוש עין אל בני זוגן, והן ממהרות לשמור מרחק? הפיטורים שנוחתים עליה במפתיע – ממשרה שהיא לא אוהבת, אבל מחזיקה בה כבר ארבע-עשרה שנים – אינם תורמים לבטחונה העצמי. לצד הדילמות החדשות הללו, החיים נמשכים כרגיל. התארגנויות פוליטיות ברמת המושב והמועצה, שברק שותף להן; מעורבותם של הורים בארועים חינוכיים של ילדיהם; אם שמתייסרת בשל היעלמותו רבת השנים של בנה, שעם הזמן הופך יותר ויותר מיתולוגי ונערץ, ומעמדו המעורער של בנה השני כבן ממשיך במושב; ארועי עבר, כאלה שסופרו וכאלה שלא, שמחלחלים אל ההווה; ילדים שממשיכים לגדול ומבינים יותר מכפי שהוריהם משערים; הערכה עמוקה לעוסקים בחקלאות יחד עם תכניות לשינוי עמוק באופיו של המושב; ועוד.

על כל אלה שני הדר מספרת בסגנון מקורי, סוחף, שנון, עכשווי מאוד. היא עושה שימוש רב בהתכתבויות ווטסאפ רבות משתתפים וכאוטיות, כנהוג בימינו. חלק מן הדמויות המשניות, כמו אביגיל אדרת, זו שמסדרת הכל, וד"ר שגית פיליפס מומחית כף רגל, אינן יוצאות כלל מן המדיה, למעט הגחה קצרה, אל השתתפות פיזית בעלילה, אך די בסגנון כתיבתן ובתוכן ההודעות שלהן כדי לאפיין אותן ברמת אמינות גבוהה. דורה, שהיא נרגנת כלבבי, מודעת לעצמה ברמה סבירה, ומכיוון שאת דבריה היא מפנה אל אדם שאותו אינו מכירה אישית, היא מרשה לעצמה רמת חשיפה וכנות שובות לב.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר, למעט שניים-שלושה עמודים לקראת הסוף. לעומת התנופה הסוחפת של הספר עד כה, העלילה נקטעת בחטף ודועכת בקול ענות חלושה אל תלישות אנמית בלתי ברורה ובלתי הגיונית. למרות זאת, בשל ההנאה שגרם לי עד שם, אני ממליצה עליו.

איור הכריכה הנאה, שתיאורו משולב בעלילה, הוא של לילך ליברייך בן יעקב.

כנרת זמורה דביר

2025

כששרון, אחותו של איתי, עברה לטקסס עם בן זוגה וילדיהם, היא הפקידה בידיו של איתי את אמם. שרון, שהתגוררה סמוך לאם, היתה זו שדאגה לה וסייעה לה על פי הצורך. איתי, שעבד הרחק כרכז חברתי בכפר נוער, היה מנותק יחסית. לא היה לו מושג שאחותו, שאיתה יש לו יחסי אהבה-שנאה, בדגש על החצי השני, מתכננת רילוקיישן. לא היה לו מושג שאמם החלה להדרדר לדמנציה. נרגן, בלתי מרוצה בעליל, אבל ממלא את חובתו, הוא לוקח חופשה ארוכה ועובר לבית אמו בנתניה.

בדירה שהם חולקים כעת מתגוררות שלוש נפשות. איתי, אמו וזושה. אמו היא האשה שהוא אוהב אהבת נפש ושאוהבת אותו לא פחות, אשה חדה, רגישה, אכפתית, אשת שיחה. זושה היא הגרסה התוקפנית שלה, דמות לא מוכרת לו שמשתלטת על האם ללא התראה, אשה בוטה, חסרת סבלנות, מקללת, מתלוננת, מאשימה. זושה דעתנית, מעליבה, בלתי ניתנת לשכנוע ולהרגעה באמצעות ההגיון. האם, בשעותיה הצלולות, מודעת חלקית לקיומה, וחשה בפועל את התנתקותה מעצמה, חרדה מן הריחוק שהיא חשה מישותה, מהדברנות חסרת המעצורים של זו שאיתי מכנה זושה. כשאיתי ייענה להפצרותיה של אמו לקחת אותה לטיול שורשים בהולנד, שם נולדה, תצטרף אליהם גם זו שהוא מכנה זושינקה, גרסת הילדה העולצת והתוססת של האם.

מאז ומתמיד אמרה האם שאם תיקלע למצב רפואי מעין זה, היא מבקשת ש"ישימו לה משהו בתה". כעת, כשהיא מודעת להדרדרות הצפויה לה וכשהיא מגובסת ומרותקת לכסא גלגלים, היא חוזרת על הבקשה.

אורן יעקובי כותב על המשולש המשפחתי בתערובת של טרגיות וקומיות ובכנות בלתי מתפשרת. הוא מתאר את תחושותיו של אדם שחוזה בהיעלמותה ההדרגתית ובדעיכתה של אמו, וגם את תחושותיה של אשה שיודעת את הצפוי לה. הוא כותב על דינמיקה משפחתית של אשה, שנותרה נכה ואלמנה בעקבות תאונה, עם שני ילדיה שהתייתמו ושהתחרו על תשומת לבה ועל אהבתה גם בבגרותם. הדילמה של סוף יזום לחיים נדונה אף היא, ואיתי אמיץ דיו כדי להודות שלפחות פעם אחת תהה אם הוא רוצה "לגאול מיסורים לא אותה, אלא אותי".

נושא האובדן שזור בספר גם דרך עיסוקו האחר של איתי. הוא מספק לאנשים שאיבדו את יקיריהם – ביניהם אלמנת מלחמה ואם לבת שהתאבדה – הזדמנות "להמשיך" איתם את הקשר באמצעות ניהול התכתבויות אתו, המעמיד לצורך הענין פנים שהוא האיש שאבד להם. העיסוק הזה, וגם העימותים והשיחות עם אמו, שהשהות יחד מזמנת להם, עשויים לפתוח לו פתח להתחלה חדשה.

במפתיע הספר מצחיק, אבל הצחוק אינו מכסה על הכאב העמוק, יתכן שהוא אפילו מעצים אותו. יש בו אינספור קיטורים ותלונות, אבל כמו הקשר הסימביוטי בין צחוק לכאב, גם התלונות קשורות לבלי הפרד לאהבה ולמסירות. הסופר מלהטט בכשרון בין הניגודים, מצליח לא ליפול למלכודת ההתחכמויות העודפות, והתוצאה מעמיקה, מרגשת ונוגעת עד מאוד ללב.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2025

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף

אמיל זולא, שנולד בפריז 1840, היה בנו של מהנדס איטלקי – עובדה שהוטחה בפניו בעתיד על ידי מתנגדיו שגינו אותו כזר – ושל אם צרפתיה. בימי חייו של האב, שעל שמו קרוי סכר שבנה בדרום צרפת, ידעה המשפחה חיי רווחה. אחרי מותו נקלעו האם ובנה לקשיים, וסבלו עוני ומצוקה. מכיוון שנכשל בבחינות הבגרות נאלץ להסתפק בעבודות פשוטות, עד שבהיותו בן עשרים וחמש, אחרי נישואיו, התמסר לכתיבה.

כמי שראה עצמו אדם בעל חשיבה מדעית, עבודת היצירה שלו היתה מתוכננת ומובנית. הוא השקיע רבות בתחקירים, והתווה את מהלך עלילותיו הרבה לפני שישב לכתוב בפועל. כשהגיע זמן הכתיבה היה מסוגל לכתוב כמעט ללא תיקונים. כאחד מאבות הנטורליזם כתב על המציאות ללא כחל ושרק, לא בחל בשפה המונית שבה דברו גיבוריו, ותיאוריו את הדלות, את האלימות ואת הגסות היו בוטים ומדויקים ללא נסיון ליפות. "להפנות עורף לרומנטיקה ולתאר את המציאות בצבעיה האמיתיים […] כבר לא היו קיימים נושאים שהיו טאבו, כבר לא היו מלים אסורות מטעמי נימוס". גישה זו הקנתה לו תומכים ומתנגדים, והויכוחים סביב ספריו, בעיקר עשרים ספרי משפחת רומון-מקוואר, הפנו אליו תשומת לב רבה, ותרמו, כמובן, להפצתם. כפי שמציין טרויה, הבורגנים של זמנו יכלו ליהנות מן הקריאה תוך סתימת אפם וגינוי הכותב. הוא הפנה את חיצי ביקורתו אל הכנסיה, אל בעלי ההון, וגם אל האנשים נטולי הכוח. גיבוריו היו עובדי מכרות פחם, זונות, סוחרים זעירים, אך הגיבורה האמיתית היתה המציאות החברתית, בין אם העלילה התרחשה במקומות של מצוקה ובין אם התרחשה בסלונים מעודנים.

הביוגרף אנרי טרויה מתאר את חייו של זולא מלידה עד מותו בחנק בשל ארובה שנסתמה. הוא עומד בהרחבה על הפער שבין האיש ובין היוצר, לעתים גולש מדי, לטעמי, לקביעות פסיכולוגיות בגרוש. הוא מספר על חוג חבריו של זולא, החל מחבריו בתקופת הלימודים, ביניהם סזאן, והמשך בחבורות הסופרים שכונו בהמשך "קבוצת החמישה", ביניהם מופסאן, דודה, גונקור וטורגנייב, ו"האדונים זולא". היחסים רוויי היצרים בין הסופרים מתוארים בהרחבה, בעיקר הקנאה והעוינות שחש אדמונד דה גונקור, שלא היסס להשמיץ את זולא בכל הזדמנות (הוא השווה את עצמו לאמריקו וספוצ'י ואת זולא לכריסטופר קולומבוס, כלומר הוא המגלה האמיתי של הספרות הנטורליסטית, וזולא, שאותו האשים ללא ביסוס בגניבה ספרותית, הוא רק השני). טרויה מתאר גם את חייו האישיים של זולא, את הקשר האמיץ עם אמו, את נישואיו לאלכסנדרין, שהיו ככל הנראה נוחים גם אם לא שופעי אהבה, ואת המשפחה השניה שלו עם ז'אן, פילגשו ואם שני ילדיו.

זולא מוכר, כמובן, גם בזכות מאבקו עבור דרייפוס והמאמר "אני מאשים". הוא שילם מחיר יקר עבור התיצבותו לצד דרייפוס, הועמד למשפט, נידון לקנס ולמאסר, גלה לאנגליה כדי להמנע ממאסר, וגם בשובו לצרפת אחרי שחרורו של דרייפוס המשיך לסבול משנאה. כפי שמציין טרויה בצדק, פרשת דרייפוס לא באמת הסתיימה עם סיום ההליכים המשפטיים. "מי יגאל את צרפת מנוכחותך הרקובה? פרס הוצע לראשך", "חזיר מטונף, מכרת את עצמך ליהודים. אני יוצא מפגישה שבה הוחלט כי תתפגר", "הגורל בחר בי, ואתה, אדוני, תתפוצץ; חומר הנפץ יחסל את אישיותך הנלוזה שהארס שלה מזהם את צרפת שלנו" – אלה הם רק מבחר קטן מדברי השטנה שנשלחו אל זולא. בשל דברים אלה ודומיהם עלתה ההשערה כי מותו של זולא מחנק בשל ארובה שנסתמה לא היה תאונה אלא רצח. השאלה נותרה פתוחה.

אנרי טרויה מצטייר כאן כביוגרף אובייקטיבי. אם כי ניכר שהוא מעריך את זולא הסופר, הוא אינו מאדיר את דמותו, אלא מתאר במידה שווה את מעלותיו ואת חסרונותיו כאדם. ספרותית, לדעתי, הביוגרפיה הזו נופלת מן האחרות שלו שקראתי, אבל היא מעניינת ולכן מומלצת.

Zola – Henri Troyat

כנרת זמורה ביתן דביר

2005 (1992)

תרגום מצרפתית: דלית להב

וינסנט ואן גוך, הצייר ההולנדי, התאבד בשנת 1890 בהיותו בן שלושים ושבע. בימי חייו נמכר ככל הנראה רק ציור אחד שלו, "הכרם האדום", ממש באחרית ימיו, בסכום השווה לכאלף וחמש-מאות דולר של ימינו. בימי חייו נחשב יוצא דופן, שלא לומר משוגע, ועבודתו נדחתה כמעט על ידי כל מי שראה אותה או שמע עליה. אחרי מותו, אלמנת אחיו תיאו, שמת כחצי שנה אחריו, עמלה רבות כדי לפרסם את יצירותיו של גיסה. בעשור הראשון של המאה העשרים נערכה בפריז תערוכה של כמה עשרות מציוריו, והוא החל לצבור מוניטין. ב-1990, מאה שנה אחרי שנמכר הציור הראשון, נמכר "דיוקנו של ד"ר גאשה", בסכום שהוא שווה ערך לכמאה ושבעים מליון דולר של ימינו.

אירוינג סטון, שכתב מספר ביוגרפיות טובות מאוד, מספר הפעם על חייו הקצרים של ואן גוך. נדמה שהמילה הטובה ביותר לתאר את האיש היא אינטנסיבי. הוא נכנס בכל לבו ונפשו וגופו לכל מה שבחר לעשות, בין אם מדובר בהשתקעות באזור העני ומוכה הסבל של המכרות בבורינאז', ובין אם מדובר ביציאה אל השדות של ארל לצייר באור המסנוור ותחת השמש הקופחת. סטון עוקב אחר גלגוליו האמנותיים בכל הטווח שבין רישומי הפחם המוקדמים לתמונות שטופות האור של שנותיו האחרונות. הוא מתאר את התאהבויותיו, את מאבקיו הבלתי פוסקים בסביבה שהסתייגה ממנו, את מאמציו ללמוד ולהשתפר ולהפיק מעצמו את המירב. הוא מרחיב אל דמויות אחרות בחייו, ביניהן הציירים ההולנדים שהשפיעו על עבודתו בשלביה המוקדמים, הציירים האימפרסיוניסטים שפגש בפריז, שהאור וה"מהומה" בציוריהם גרמו לו לפקפק בכל מה שעשה עד אז, ואמיל זולא שכתב את "היצירה" אודות סזאן, ואת "ז'רמינל" אודות כורי הפחם שהיו קרובים ללבו של ואן גוך. הוא מספר על העוני המייסר שחווה רוב חייו, משום שהעדיף להוציא את כספו המועט על צבעים ולא על מזון, ועל התדרדרות מצבו הנפשי עד חיתוך האוזן המפורסם והאשפוז ועד ההתאבדות. דמותו של תיאו אחיו מתוארת באהבה, האח שהיה כל כך שונה מוינסנט בכל הליכותיו, אך תמך בו ללא הרף, ולמעשה קיים אותו ואת אמנותו, ונתן אמון בציירים החדשנים של זמנו.

הסופר, כרגיל, יורד לפרטי הפרטים של חיי גיבורו, גם אם את חלקם הוא משלים מדמיונו. הספר מרחיב דעת בכל מה שנוגע לאמנות של ואן גוך וגם לאמנות תקופתו, מציג דמויות תוססות ומלאות חיים, ונקרא כפרוזה טובה, ומעורר ענין למרות שקורות חייו של הצייר הן כבר מזמן נחלת הרבים.

מומלץ.

Lust for Life – Irving Stone

זמורה ביתן

1987 (1934)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

הכרם האדום

"ליזה מלאמבת'" הוא ספרו הראשון של סומרסט מוהם. בעודו סטודנט לרפואה עבד בבית-חולים באזור לאמבת' שבדרום לונדון, אז מקום מושבם של בני מעמד הפועלים, ובספרו תיאר את חייהם, בדגש על יחסי גברים-נשים.

הספר מתאר חודשים ספורים בחייה של ליזה, צעירה כבת שמונה-עשרה. ליזה היא ככל הנראה הבחורה הפופולרית ביותר בשכונה. היא יפה, היא תוססת, היא רקדנית מצוינת, מקובלת על ילדים ועל מבוגרים, הרוח החיה בכל חבורה. יש לה חברים קרובים, ובחור טוב שאוהב אותה. כמו רבים משכניה היא עובדת במפעל מקומי, אבל מוצאת עתים לשעשועים ולהנאות. ליזה חיה עם אמה, אלמנה אלכוהוליסטית אגוצנטרית שמרבה להתלונן על בתה, היחידה מכל ילדיה שנותרה לצדה, למרות המסירות שליזה מגלה כלפיה. גברי השכונה הם פועלים, שמוצאים מפלט מעמלם בפאב, וגם לטובים שבהם לוקח זמן קצר להפליא לעבור מסטטוס החבר הטוב לסטטוס הבעל הקודר. נשותיהם יולדות ילדים רבים בזה אחר זה, ומשלימות עם האלימות שמופנית כלפיהם מצד הבעלים כשאלה שותים כוסית מיותרת. הן מצדן שותות מדי פעם כדי להחזיק מעמד ולשכוח.

נראה שעתידה של ליזה ברור. היא תתחתן עם טום, הבחור שאוהב אותה ומייחל לשאת אותה, תחדל לעבוד מחוץ לבית, תעבוד מסביב לשעון בתוך הבית, ואם תספוג מהלומה פה ושם – ניחא. ככה זה, כנראה שיגיע לה לספוג. אבל ליזה רוצה משהו שונה, גם אם לא ברור לה מה היא רוצה. היא מודיעה לטום, חד וחלק, שלא תנשא לו, ובו זמנית מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. האהבה, כך נראה, היא הדדית, אבל היא מגיעה עם תג מחיר כבד. החברה לא תשלים עם השערוריה, והבורות וקלות הדעת של שני השותפים יאיימו לדרדר את הרומן לאסון.  

בלשון פשוטה, כמעט דיווחית, סומרסט מוהם מספר על חיים במעגל ללא מוצא, לכודים בבוּרוּת, בעוני ובאלימות. נדמה כי איש איש לעצמו, וגם מן הקרובים ביותר קשה לצפות להבנה ולחמלה. הלב נכמר למקרא קורותיה של ליזה, צעירה חיובית מלאת חיים, שנולדה אל גורל ידוע מראש, וכמיהתה הטבעית לאהבה ולאושר לא זכתה להתממש. מבין השורות עולה הביקורת של הסופר על שרואות עיניו, אבל ניכר שלבו יוצא אל גיבוריו, ונראה שיותר משהוא מבקר הוא חומל. כבר בספר ראשון זה, כמו בספריו המאוחרים יותר, הוא מפגין את כושר ההתבוננות שלו בחברה וביחיד, והתוצאה מומלצת לקריאה.

Liza of Lambeth – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1897)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

ילד חולמני ורגיש בן עשר ניגש בסקרנות אל מוכר חומרי ניקוי, המכריז בהתלהבות בראש חוצות על מרכולתו. הילד, הלהוט לרַצות, מתכנן להוציא מעט מן המעות שבכיסו כדי לרכוש ממוצריו של הרוכל ולזכות בהערכתו. בעודו מחייך אל האיש, מפנה זה אצבע לעברו ואומר: "אתה שם, בוא הנה, אתה יהודון, מה? אתה יהודי מלוכלך […] אתה קמצן […] עוד צרפתי מזויף […] חבר של דרייפוס […] קדימה, 'סתלק מכאן". הילד, שחש כאילו נחתה מכת אגרוף על חזהו, מנסה לחייך בתקווה קלושה שמדובר בהלצה, אך לשווא. "כמה דקות לפני כן עוד באתי אל דוכנו של הרוכל בחיוך של ילד, ועתה הלכתי משם בחיוך של גיבן".

אלבר כהן היה אמור לחגוג באותו ערב בשנת 1905 את יום הולדתו העשירי בחברת הוריו. במקום לחזור הביתה הסתובב ברחובות מרסיי מושפל, מנסה לעכל את הארוע שהשפיע על שארית חייו. הילד, שנולד בקורפו, והיגר לצרפת בהיותו בן חמש בשל יחס היוונים ליהודים, לא היה מודע כלל עד לאותו יום לשונותו. הוא התחנך במוסד קתולי, ואימץ ללבו את צרפת כמולדת ואת הצרפתית כשפת אם. נואש הסתובב כעת ברחובות, ממרר בבכי ומבקש פתרון שימחה את מה שהוא כינה "יום הרוכל". לברוח ממרסיי? להתנצר? להפוך מפורסם בתקווה שהתהילה תמחק את השונות? להעמיד פני משוגע ולמצוא מפלט במוסד לחולי רוח? אולי לחפש חברים בבית הכנסת ולוותר על חברתם של לא יהודים? "לא, זה לא ילך. תמיד נדע מדוע אנחנו חייבים לשחק רק בינינו. רק ילדים בני דתנו. תמיד נדע מדוע, נדע שהסיבה היא שאיש אינו רוצה בנו". כל חבריו הדמיוניים, שבחברתם השתעשע כבן יחיד, היו צרפתים, והוא חש שנבגד אפילו על ידם. "וגם אלוהים הוא שקרן. הוא אומר שהוא אוהב אותנו וזה בכלל לא נכון". בכל אשר פנה בשיטוטיו ברחובות ובמחשבתו מצא רק מבוי סתום. "היהודי המלוכלך בן העשר ידע שלנצח יהיה חלאת אדם".

קרוב לשבעה עשורים אחר-כך כתב אלבר כהן את קורות אותו היום, על השלכותיו ותובנותיו. העלבון עדיין לא פג. האנטישמיות של אחרי פרשת דרייפוס, לא התפוגגה. הוא יודע שלא יצליח לשנות את העולם באמצעות הספר, אבל סבור כי "אם יצליח ספרי לשנות ולו שונא אחד […] הרי שלא כתבתי לשווא". הוא חש צורך עז להסביר כיצד חש הילד שספג מטח של שנאה רק בשל מוצאו, ואולי באמצעות עלבונו של הילד להאיר את העוול שבשנאה. מן העלבון מסוג זה שהוטח בפניו של הילד, הוא מדגיש, נסללה הדרך אל תאי הגזים. כולנו בני-תמותה, הוא חוזר ומזכיר, ומציע "הסתפקו בכך שלא תשנאו עוד את אחיכם-למוות". אין צורך ואין טעם באהבת-זולת כוזבת. די אם נלמד לא לשנוא.

האיור ההולם שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הו, אחי בני-התמותה" הוא ספר נוקב. למרבה הצער לא פג תוקפו ולא עבר זמנו, והוא עדיין ראוי מאוד לקריאה.

O Vous Frères Humains – Albert Cohen

זמורה ביתן

2011 (1972)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי