הצופן הנוצרי באמנות / אפי זיו

62512011332b

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" של סאראמגו קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: (The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50

כנרת זמורה ביתן

2015

משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו

2854f001-4469-488f-8fae-4259f6553abb

כשהתחלתי לנסח את הסקירה על הספר הזה, מצאתי שאני די משחזרת דברים שכתבתי על ספרה האחרון של אליס מונרו, "חיים יקרים". כמו סיפוריה האחרים, גם סיפורי הקובץ הזה, שראה אור כבר ב-1974, מתרחשים בעיירה באונטריו, וגם כאן הדמויות הראשיות הן של נשים. העלילות מתרחשות סביב שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם אם הסיפורים נפתחים עשרות שנים אחר-כך, המוקד נמצא בעבר. כמעט בכל הסיפורים מככבות שתי נשים, שמתמודדות עם קונפליקט. ההתרחשויות לכאורה שגרתיות, אבל נדרש המבט המיוחד של מונרו כדי להפוך אותן ליחודיות. קשה לסכם את הספר באמצעות סקירה, כי כוחה של מונרו בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת, ונדרשת תשומת לב של הקורא לכל מילה, כדי לא לפספס דקויות.

אז במקום לנסות לצלול לפרטים ולהתיימר לנתח, אני בוחרת לצטט כמה מן הקטעים שהרשימו אותי במיוחד. בשני הראשונים התרשמתי מן האבחנות העדינות, ובשני האחרונים מן ההתיחסות למלאכת הכתיבה.

… וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאם ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספריה, ענין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

אני קוראת מאמרים בכתבי עת לנשים. תיקים רפואיים. כשהאמון שלי שב אלי והוא בשיאו, אני מדלגת על השיעורים האלה מתוך אמונה טפלה; כשהוא בשפל, ובשפל עמוק, ונגוז כליל, אני קוראת אותם לנחמה, כי מנחם לגלות שהתיק הרפואי שלך עצמך אין בו איזה סבל יחודי, אלא רק כאב מוכר ושחוק. נשים אחרות החלימו והן מציעות עידוד.

ואיך בכלל אפשר לדעת, אני חושבת כשאני כותבת את הדברים, איך אני יכולה לדעת את מה שאני טוענת שאני יודעת? כבר השתמשתי פעם באנשים האלה, לא בכולם, אבל בחלקם. קישטתי אותם ושיניתי אותם ועיצבתי אותם בכל דרך שתהלום את מטרותי. אבל לא הפעם, הפעם אני מקפידה ככל האפשר, אבל אני עוצרת ותוהה, יש לי נקיפות מצפון.

אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי, הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה. זה היה מספיק. אבל אני מניחה שלא הפסקתי שם, כי רציתי לגלות יותר, לזכור יותר. רציתי לזכור כל מה שאפשר.

ובשורה התחתונה: מומלץ

Something I’ve been Meaning to Tell You – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2015 (1974)

מאנגלית: אורטל אריכה

כולנו יוצאים מגדרנו / קארן ג'יי פאולר

kulanu_yotzim2

רוזמרי, המספרת את הספר בגוף ראשון, מתחילה מהאמצע. השנה 1996, רוזמרי היא תלמידת קולג', לחייה נכנסת הרלו, בחורה מוחצנת ופרועה, ואחיה לואל חוזר לחייה אחרי העדרות של עשור. מתוך הפטפטת הלהגנית שלה הולכים ונחשפים סודות משפחתיים. פעם היתה זו משפחה של זוג הורים ושלושה ילדים, שאחד מהם כאמור עזב, ועל האחרת, פֶרן, לא מדברים. הגילוי המהותי אודות פרן מגיע בסביבות עמוד 80, כשרוזמרי מתחילה את סיפורה מהתחלה. אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לגילוי הזה, אבל אם אתם מעדיפים להמנע מספוילרים אגיע כבר עכשו לשורה התחתונה: ספר נוגע ללב אך מפוספס.

ועכשו לספוילר: פרן היא שימפנזה. אביה המדען של רוזמרי צירף אותה למשפחה כשהיתה בת שלושה חודשים, חודש אחרי לידתה של רוזמרי. שתי התינוקות גדלו יחד כאחיות, תחת עינם הצופיה של הסטודנטים שעסקו במחקר התנהגותי של השתיים. כשהיתה רוזמרי בת חמש, נשלחה בלי הסבר אל סבה וסבתה למשך מספר שבועות. כשהוחזרה הביתה גילתה שהמשפחה עזבה את החווה בה התגוררה, פרן נעלמה ויחד איתה גם הסטודנטים. המפנה הזה בקורות המשפחה השאיר חותם כבד על כולם: האם שקעה בדכאון והפסיקה לתפקד במשך תקופה ארוכה, האב שקע בעבודה ובאלכוהול, לואל שקע במרירות, ובילה את מרבית זמנו מחוץ לבית עד שנטש כליל, ורוזמרי הקטנה שקעה בבלבול שלא הרפה ממנה גם בבגרותה.

זה אמור להיות ספר שמפנה את תשומת הלב למצוקת בעלי החיים, המשמשים למטרות מחקר. עיקר הזעם מופנה אל התנאים במעבדות, ואל הניסויים בחקר מחלות. הבעיה בעיני היא בחוסר מיקוד, בטיפול הסלחני בכמה נושאי משנה, ובאי נקיטת עמדה חד משמעית. הנה מספר דוגמאות:

  • נושא מרכזי מאוד בעיני הוא הטיפול בנקודת השבר של המשפחה, לא ההיעלמות עצמה, לא מעבר הדירה, אלא העובדה שכל אלה נחתו על הילדה בלי הכנה. אין בספר אמירה משמעותית על ההורות במירעה הזו. ובכלל, אין התיחסות ביקורתית לעצם הרעיון לגדל ילדה כמושא מחקר, תוך השוואת תנאי חייה לאלה של שימפנזה (כך, לדוגמא, רוזמרי לא הלכה לגן כי פרן לא יכלה ללכת).
  • אין התיחסות לעצם העיוות שבהחזקת שימפנזה בדירת בני אדם, תוך האנשתה באמצעים כמו לבישת בגדים ועשית צרכים בסיר.
  • ניסויים בבעלי חיים, כן או לא? אין בספר אמירה ברורה בנושא. מצד אחד הניסויים מזעזעים, מצד שני רוזמרי כותבת שהיא אסירת תודה למכוני המחקר על תרופות למחלות קשות.

בעיה נוספת בעיני היא סגנונו של הספר, בעיקר של חלקו הראשון. הסגנון הפמיליארי והלהגני נראה לי כמו רשומת בלוג שהתארכה יתר על המידה, ואילו לא תכננתי לכתוב סקירה הייתי נוטשת. הרמזים על סוד משפחתי טבעו במלל, ולא עוררו ענין. בהמשך הסגנון מתמתן, והתוכן הופך מעניין יותר, אבל הדרך לשם מייגעת.

אהבתי את הטיפול של הסופרת בזיכרונות: מה באמת יכולה רוזמרי לזכור מגיל חמש? מה המציאה? מה פירשה על סמך זכרונם של אחרים? מה בהווה מציף זכרונות נשכחים ועד כמה ניתן לסמוך עליהם?

אם מתעלמים מהליקויים, זהו ספר נוגע ללב, לוחץ היטב על בלוטות הדמעות, ומעורר מחשבה אודות יחסינו עם בעלי החיים.

We are All Completely Beside Ourselves – Karen Joy Fowler

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

היום האחרון של פורים / יוסי ואסה וירדן ואסה

hayom_hacharon_front1

"היום האחרון של פורים" מספר את סיפור עליתו לארץ וקליטתו כאן של יוסי, ילד שעלה מאתיופיה עם הוריו ועם אחיו ואחותו. הסיפור מוגש לקורא כנובלה גראפית, והוא יצירה משותפת של יוסי ואסה, שעל התנסויותיו מבוסס הספר, ושל אשתו ירדן ואסה ש"תרגמה" את הסיפור לתמונות.

הטקסט בספר הוא בגדר מועט המכיל את המרובה. יש בו התיחסות לילדות באתיופיה, למסע הרגלי המפרך לסודן, מסע בו איבד הילד את סבתו, ולקשיי הקליטה בארץ, הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית. המספר מתייחס לכל אחד מבני המשפחה, ולשינוי המהותי שחל ביחסי הכוחות בתוכה, שינוי שנובע בעיקרו מקליטת השפה וכתוצאה מכך מן היכולת להתערות: האח דסה, שהורחק לפנימיה דתית, הפך לראשון בדירוג, על פי הגדרת אחיו, ואילו האב, שאת העברית שלו יוסי משווה לג'יבריש, צנח למקום האחרון, בעוד באתיופיה הוא היה הראשון ללא עוררין. יוסי עצמו, תלמיד בבית ספר, מועד על אי-הבנות חדשות לבקרים, ואין לו את הפריבילגיה של אמו ושל אחותו להשאר בבית.

הבחירה להעביר את הסיפור כקומיקס משתלבת יפה עם מוטיב חוזר בעלילה – תשוקתו להתחפש בפורים לנינג'ה.

אני לא בטוחה מיהו קהל היעד של הספר. מצד אחד הוא דיבר אלי, והצליח להעביר את חוויות הילד והמשפחה, אבל מצד שני חסר לי העומק שספר פרוזה יכול להעניק. נתתי את הספר לילד כבן 12, והוא לא התלהב, אבל אני בכל זאת חושבת שהוא כן מתאים לנוער, אולי בקריאה מונחית במסגרת כיתה או קבוצה, שתאפשר להציף את חווית היות חדש וזר.

כנרת זמורה ביתן

2015

סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי / נתן שחם

sipur_kisuy1

"סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי" נכתב על ידי נתן שחם במטרה להציב יד זכרון לאמו. הסופר ואחיו, הסופר דוד שחם, ידעו מעט מאוד אודות חיי הוריהם – הסופר אליעזר שטיינמן ורעיתו ורדה – טרם לידתם, וגם המעט שסופר לא היה עקבי, והסתיר יותר משחשף.

כשנחשפה הגרסה האחרת על ילדותה ונעוריה הבנתי שאמא ואני נפגשנו על הגשר הצר של הזיקה שבין אם לבן, ומעולם לא הזמינה אותי להתוודע אל מי שהיתה כאשר עדיין לא היתה אמי.

כמוטו לספר (אחד משלושה) בחר נתן שחם להתייחס לנטיה לחטט בעבר ולהתרפק עליו:

לא אחת הוזהרנו מן המבט לאחור. אשת לוט היתה לנציב מלח ואורפיאוס יצא מן השאול בגפו. אף על פי כן, אנו מתרפקים על העבר בהנחה מוטעית שאפשר להקיש ממנו על העתיד.

לטעמי, יותר משהמוטו הזה מייצג את הספר, מייצגת אותו אמירתו של ביאליק בהתייחס לביוגרפיות, אמירה המצוטטת בספר:

"ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות".

אמירה זו תופסת יפה את כוחו של הספר שלפנינו. ספר ביוגרפי, או אוטוביוגרפי, המכיל אנקדוטות מחייו של גיבורו, ומסופר כדרך שמסופרות אנקדוטות שכאלה במסיבת רעים ("פרוטוקולית ופספורטית" בלשונו של ביאליק), משקלו בדרך-כלל משקל נוצה. על מנת שלספר ביוגרפי יהיה משקל של ממש, עליו להיות בעל ערך מוסף, מה שביאליק מכנה "ביוגרפיה של הרוח והתפתחותו". לספרו של נתן שחם יש ערך מוסף שכזה.

אליעזר שטיינמן ורוזה לבית בריסמן נפגשו באודסה. הוא כבר היה אז עמוד תווך בספרות העברית, היא הכשירה עצמה להיות זמרת אופרה. לאחר שנישאו, נאלצו להמלט לפולין בשל המשטר הסובייטי.

"אחרי שהוציאו להורג אדם בגלל קילו סוכר החלטתי שהמהפכה הזאת היא רצחנית ולא תשנה דבר", אמר לי פעם, וכשתמהתי: "בגלל אדם אחד?" הוא ענה לי בשאלה: "כמה צריך?"

בורשה הקדישה רוזה – שמאוחר יותר שינתה את שמה לשושנה ואחר-כך לורדה – את זמנה ללימוד העברית, שבעלה היה מנושאי הדגל שלה, ונרשמה ללימודי גננות שהתאימו לה מאוד בשל נטייתה לילדים. נסיון להשיג סרטיפיקט לארץ לא צלח, משום שארץ-ישראל – כך נאמר להם – היתה זקוקה לרועי צאן ולא לאנשי רוח. כשהחלו השניים לשקול הגירה לארצות-הברית, התערב ביאליק, שהציע לשטיינמן להיות עורכו של כתב עת ספרותי בארץ. למוסדות הציוניים היה קשה לסרב למשורר הידוע, והזוג, שכבר היה מטופל בילד וציפה לילד השני, עלה ארצה.

אצל כותב שטחי יותר ומיומן פחות מנתן שחם, פרשת התערבותו של ביאליק בסוגית הסרטיפיקט היתה נותרת בגדר אנקדוטה להשתבח בה. אצל נתן שחם הפרשיה הזו מתוארת כפרק ממערכת היחסים שבין אביו לביאליק, שבין השאר מובילה לתובנה שריב עקרוני לחוד וכבוד הדדי לחוד: דרכיהם של השניים נפרדו בשל חילוקי דעות עקרוניים, אך ביאליק המשיך להיות מעורב בחיי המשפחה, ובין שני הסופרים שררו יחסי רעות קרובים.

הנה עוד סיפור, שיכול היה להשאר בגדר מעשיה להתגדר בה, אבל אצל נתן שחם הוא מהווה אמצעי להמחשת אבהותו של אביו. בניגוד לאמו, שהיטיבה לתקשר עם ילדים, כמו גם עם מבוגרים, לאביו האבהות היומיומית לא באה בקלות. מי שמילא אצל הילדים כמה מתפקידי האב היה המשורר אברהם שלונסקי. בין שאר הפרטים ששחם בוחר לספר בהקשר זה, הוא מספר על הולדתו של הספר (המקסים) "עלילות מיקי מהו". אביו ושלונסקי נסעו יחדיו בשליחות לחו"ל. מהאב לא קיבלו מכתבים, ומי שכתב לילדים שנותרו בארץ היה שלונסקי, ובמכתביו אלה למעשה יצר בהמשכים את מה שיהיה אחר-כך הספר.

הספר מתאר יפה את הסביבה הספרותית של אותה תקופה, אבל לבו הוא הנסיון לפצח את דמותה של האם. הילדים הכירו אשה דאגנית, חששנית, שהיתה גם אשת חיל, עובדת שעות ארוכות מחוץ לבית ומתחזקת דירה ומשפחה. דבר לא היה ידוע על ילדותה, למעט הפרטים המעטים שבחרה לספר, וגם אלה לא היו עקביים. פעם סיפרה שאביה היה בעל טחנת קמח עשיר, ופעם שהיה רק מנהל חשבונות בטחנה. רק שנים אחרי מותה, כשאחת מאחיניותיה עלתה לארץ, נחשפה ילדותה האמיתית. לא היו שם סודות אפלים, רק ילדות קשה, וילדה נחושה שפילסה את דרכה. כמה תהיות שעלו במהלך השנים מצאו את פתרונן, ותהיות אחרות צצו במקומן.

מוטיב חוזר בספר, וכמובן בחיי המשפחה, הוא המאמץ של הבנים לא לצער את אמם. הרבה תרגילי הטעיה ננקטו כדי למנוע ממנה דאגה ועוגמת נפש, ששיאם ההמנעות מלספר לה על גירושיו של דוד, שאת אשתו אהבה מאוד. כל הנוגעים בדבר שיתפו פעולה – הבנים דוד ונתן, האשה שממנה דוד נפרד ושתי בנותיהם, האשה שאיתה חי ושני ילדיהם. יש, בעיני, משהו מבייש בהתיחסות הזו, שמקורה אמנם טהור, אך יש בה משום זלזול ביכולת של האם להכיל את מצוקות החיים. זו, כמובן, הערה בלתי ספרותית בעליל, אבל מכיוון שהסופר חוזר שוב ושוב אל הפן הזה ביחסיו עם אמו – ולמעשה בו הוא פותח וגם סוגר את הספר – לא יכולתי להמנע מלהתייחס אליו.

בשורה התחתונה: ספר שנכתב באהבה כיד זכרון לאשה אחת, ומכיל עולם שלם. מומלץ. 

כנרת זמורה ביתן

2015

אמריקנה / צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

200703695b

איך כותבים ספר על בעית הגזע בארה"ב? הנה מה שנאמר בנושא בשיחת רעים, חבריה האמריקאים של איפמלו, גיבורת "אמריקנה":

אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע.

איפמלו אינה אפרו-אמריקאית. היא מהגרת מניגריה, שחורת עור, שמעולם לא חוותה את נושא הגזע עד שהגיעה לארה"ב:

אני באתי ממדינה שבה הגזע לא היה בעיה; לא ראיתי את עצמי שחורה, ונעשיתי שחורה רק כשבאתי לאמריקה.

כחדשה זה מקרוב באה יש לה נקודת מבט חיצונית, אותה היא מביעה בבלוג הפרטי שלה – "בלוגזענחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא-אמריקאית" – שצובר עוד ועוד קוראים ואוהדים, עד שהוא הופך למקור הפרנסה שלה.

על נקודת המבט החיצונית שלה, הלא לחלוטין מעורבת, אומרת אחותו של בן-זוגה, תוך שהיא מאבחנת גם את ההתיחסות הציבורית לאמירות בנושא של אפרו-אמריקאים:

היא אפריקאית. היא כותבת מבחוץ […] אילו היתה אפרו-אמריקאית, רק היו מתייגים אותה כזועמת ומנדים אותה.

איפמלו היא אכן זרה לכל אורכו של הספר. כילדה וכנערה שאפה להתרחק מניגריה מולדתה, בשל המחנק שתחת משטר החונטות הצבאיות, וכשקיבלה אשרת סטודנט לארה"ב לא היססה לנצל אותה. למרות קשיי הפרנסה וההתאקלמות הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים, אבל אחרי כשלוש-עשרה שנים תקפו אותה תחושת תיפלות וחוסר מנוחה, שהובילו לתהיה על חיים אחרים שיכלו להיות לה, ומכאן לגעגועים לניגריה. הספר נפתח כשאיפמלו בשלבים האחרונים של התארגנות לעזיבה. גם אחרי השיבה היא לא תהיה לחלוטין בת המקום, דבק מה משהו מה"אמריקנה".

הפרק האמריקאי בספר, המהווה את רובו, עוסק במגוון נושאים המעסיקים את אדיצ'יה, שהשאילה לאיפמלו פרטים מן הביוגרפיה שלה עצמה: מהי אפריקניות, מה יודע העולם על אפריקה, איך מרגיש אפרו-אמריקאי בארה"ב, ההתיחסות האמריקאית לשאלת הגזע. הנה שני ציטוטים בנושאים אלה, שניהם מתוך ה"בלוגזע":

"אולימפיאדת דיכוי" זה מה שאמריקאים ליברלים פיקחים אומרים כדי שתרגיש טיפש וכדי לסתום לך את הפה. אבל אולימפיאדת דיכוי אכן מתקיימת פה. מיעוטים גזעיים אמריקאיים – שחורים, היספאנים, אסיאתים ויהודים – אוכלים כולם חרא מלבנים, חרא מסוגים שונים, אבל חרא בכל זאת. כל אחד מהם מאמין בחשאי שהוא אוכל את החרא הכי נורא. אז לא, אין שום אגודת מדוכאים מאוחדת. אבל כל האחרים חושבים שהם יותר טובים מהשחורים, כי הרי הם לא שחורים […] אז לובן הוא הדבר לשאוף אליו […] למיעוטים רבים יש כמיהה מסוכסכת ללובן ואספי, או ליתר דיוק לזכויות היתר של לובן ואספי.

[…] אם קופאית שחורה נותנת שירות גרוע לאדם לא-שחור בתור לפניך, תחמיא לנעליים של אותו אדם או משהו בדומה כדי לפצות על השירות הפגום, כי אתה אשם בפשעי הקופאית באותה מידה […] אם אתה יוצא לאכול במסעדה, תן בבקשה טיפ נדיב. אחרת האדם השחור הבא שייכנס למסעדה יזכה לשירות נורא, כי מלצרים נאנחים כשהם מקבלים שולחן שחור. שהרי לשחורים יש גן שמונע מהם לתת תשר […] אם אתה מספר לאדם לא-שחור על משהו גזעני שקרה לך, תוודא שאתה לא מריר. אל תתלונן. תהיה סלחני. אם אפשר, תצחק על זה. והעיקר, אל תדבר בכעס.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא חווית המהגר. איפמלו חווה אותה בארה"ב, אובינזה – גיבורו השני של הספר – חווה אותה באנגליה. הציטוט הבא מעניין בעיני. הוא מתייחס אל הגירה מסיבות שבמדינות הקולטות נראות "אמורפיות", בניגוד להגירה של פליטים מטעמים של עוני או של רדיפות:

[הם] הבינו כולם את המנוסה ממלחמה, מעוני מהסוג שמוחץ נשמות אנוש, אבל הם לא יבינו את הצורך לברוח מהאפתיה מבשרת הרעות של חוסר ברירות. הם לא יבינו למה אנשים כמוהו, שלא ידעו מחסור כל חייהם אך שקעו בביצה של אי-נחת, שהותנו מלידה לצפות לעבר מקום אחר, משוכנעים לנצח שחיים אמיתיים קורים באותו מקום אחר, נחושים בדעתם כעת לעשות דברים מסוכנים, דברים לא חוקיים, כמו לעזוב את מולדתם, כשאיש מהם לא גווע ברעב, לא נאנס ולא בא מכפר שרוף, אלא רק רעב לברירה ולוודאות.

בתחילת הספר התוודענו לניגריה של המשטר הצבאי. איפמלו שבה אל ניגריה אחרת, ודרכה אנו עורכים היכרות עם החברה הניגרית של ימינו, עם המתעשרים החדשים, עם הפתיחות למערב והשלכותיה.

את מגוון הנושאים המרשים והמעניין הזה עוטף סיפור אהבה. איפמלו ואובינזה נפגשו בתיכון, ונוצר ביניהם קשר מיידי שהפך לחברות אמיצה ולאהבה. אובינזה חלם כל חייו להגר לארה"ב, וכשאיפמלו קיבלה אשרה עודד אותה לנסוע בידיעה שיגיע אחריה. כשלא הצליח לקבל אשרה, ניצל הזדמנות להגר באופן לא חוקי לאנגליה, עד שגורש חזרה. הפרידה הפיזית בין השניים לא הרחיקה אותם רגשית זה מזה, ובמשך תקופה ארוכה התכתבו, עד שטראומה שחוותה איפמלו גרמה לה להשתתק ולהתנתק. כשחזרה לניגריה אובינזה כבר היה נשוי ואב לילדה.

"אמריקנה" הוא ספר מרשים, שלמרות מגוון הנושאים הכבדים שבהם הוא עוסק הוא אינו משעמם. להפך, הוא קצבי, מרתק, מבריק, והוא מכריח את הקורא להרהר בנאמר בו ולהקדיש תשומת לב למסריו. מומלץ לא להחמיץ אותו.

Americanah – Chimamanda Ngozi Adichie

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

ים ביני לבינך / נורית גרץ

yam_beyni_lebeynech2

רחל בלובשטיין ומיכאל ברנשטיין נפגשו בטולוז ב-1913. היא צעירה תוססת, ציונית נלהבת וחברותית, באה לצרפת להשתלם בחקלאות ובציור. הוא צעיר מופנם, יהודי רחוק מציונות, סטודנט להנדסת חשמל. במהלך השנתים הבאות הלכה ידידותם והתהדקה, אך למרות האהבה ההדדית מיכאל נותר מרוחק מסיבות שלא יכול היה להסביר אפילו לעצמו:

מי הנהר התקמטו אז ברוח, קרן שמש, שלרגע היתה על פניה ונעלמה, שוב חזרה, סורקת את שערותיה, את גופה. האוויר כל כך שקוף, כל כך ממלא את העולם ואת החזה. אז למה כמו קירות זכוכית מקיפים אותך, מיכאל? חוצצים בינך לבין כל זה. והרי זה כל כך פשוט: הגישו לך משהו רופף, כמעט כלום, נתנו לך טיול לנהר, נתנו לך את הרחוב הזה כדי לחזור דרכו הביתה, את היום, את הלילה. למה שלא תיקח?

רק אחרי שרחל עזבה את טולוז ב-1915, ונסעה למשפחתה ברוסיה, הבין מיכאל את גודל ההחמצה שהמיט על עצמו, כשלא אמר לה את ה"תשארי" שרצתה כנראה לשמוע. בשנים הבאות יפרידו ביניהם המלחמה, המהפכה הבולשביקית, ומחויבותו של מיכאל להשאר במחיצת הוריו המזדקנים.

אל סיפורם של השניים אנו מתוודעים באמצעות עשרים ותשעה מכתבים שכתב מיכאל לרחל בשנים הבאות. מכתביה אליו לא נמצאו, את חלקם אפשר לנחש באמצעות תשובותיו אליה. המכתבים אינם מובאים במלואם, אלא שזורים בספר כחלק מעלילת חיי גיבוריו. באותו אופן משולבים גם משפטים משיריה של רחל, ומכיוון שלשונה של נורית גרץ עשירה ופיוטית וציורית ונוגה, בדומה כל כך לשירים, השילוב טבעי וזורם, ולשירים – שכבר נותחו ופורשו בדרכים שונות – מוענקים גוונים נוספים על רקע המציאות שיצרה אותם.

בנוסף למכתבים הכתובים, מיכאל של גרץ כותב אל רחל במחשבתו, חי את חייה, כפי שהוא מדמיין אותם. ככל הנראה לא שטחה בפניו את כל קורותיה, כשאלה העציבו אותה, ואם רמזה על מחלתה ועל קשייה אולי לא הבין. הסופרת, כיודעת כל, מספרת את סיפורה האמיתי של רחל, במקביל לסיפורה בלבו של מיכאל, ומנסה לדמיין כיצד – אם בכלל – נודעה לו כל האמת אודותיה, כולל הידיעה על מותה.

מיכאל עומד בחזית הסיפור. המידע שהסופרת ועוזרת המחקר שלה אספו אודותיו חלקי, ובאחרית הדבר מתוארת דרך כתיבת הספר, כשלפעמים הדמיון מקדים את המציאות, ויש לשוב ולשכתב לאור גילויים חדשים. אני מצפה בספרים מבוססי מציאות לקבל הבהרה לגבי מה שקרה בפועל ולגבי מה שהומצא, ושמחתי למצוא זאת כאן.

סיפורם של רחל ומיכאל התרחש על רקע מאורעות כבירים. זה אינו ספר שדן בתהליכים היסטוריים, אבל הוא מציג היטב את השפעתם על היחיד. כך, בין השאר, באמצעות מיכאל, אנו חיים את חייו של אדם פשוט, קצת חולם, די הולך בתלם מבלי להגדיר את עצמו הגדרה פוליטית-חברתית, שנשחק תחת הלחץ – הפיזי והנפשי – של שנות הקומוניזם הראשונות, ובהדרגה מוותר על חלומותיו. כך, כדוגמא, מדמיינת הסופרת את הדרך בה הפך הספר שכתב מיכאל מיצירה רבת מעוף לספר הדרכה יבש:

לאט-לאט, בזה אחר זה, בעבודת עריכה קפדנית, עוזבים האלים היוונים את ספר החשמל של מיכאל. בהתחלה יוצא משם הליוס עם מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, אחר כך אנשי המערה, פניהם אל הצללים, ויוצאים גם תיאורי השמש ואשכול הענבים. נשארו טכניקות התאורה, תנורי החימום והתעשייה, המבנה והפעולה של השנאים. נותר ספר נקי וענייני. דור צעיר של מהנדסים יבנה את התעשייה הרוסית ומיכאל הוא המורה שלהם.

הספר מומלץ ביותר: כוחו בסגנונו הנפלא, ובשליטה בפרטים הקטנים המרכיבים את תמונת חייהם של רחל ומיכאל. כוחו גם באהבה ובחמלה שהסופרת רוחשת לגיבוריה, ואי אפשר שלא לחוש כלפיהם בדיוק כמוה.

את הכריכה המינימליסטית הנאה וההולמת את הספר איירה שלומציון קינן ועיצבה נורית וינר קידרון.

כנרת זמורה ביתן דביר

2015

כָּזֹאת אָנֹכִי:  שְׁקֵטָה

כְּמֵימֵי אֲגַם,

אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת

וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ'ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים…  זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת

וְעַכְשָׁו –

הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת.

רחל, צפת, תרפ"ה

חוף מוסקיטו / פול תרו

חוף מוסקיטו

אלי פוקס, ממציא ברוך כשרונות, חש מיאוס כלפי הציויליזציה האמריקאית. הוא מעריך עבודת כפיים, מצוינות, חיבור לאדמה, ומתעב את ההתפשרות עם הבינוניות, את החומרנות, את העצלנות, את תאוות הבצע המביאה לפערים בלתי נסבלים בין קבוצות אוכלוסיה שונות. כדי להתחמק מכל אלה הוא מתגורר כמנהל תחזוקה שכיר בבית מבודד בחווה במסצ'וסטס, ומרחיק את משפחתו מן העיר ומן הממסד. ילדיו אינם פוקדים את בתי הספר, והבכור שבהם, צ'רלי בן ה-13, המספר את הספר בגוף ראשון, עובד אתו. אלי מדבר ללא הרף, מביע את דעתו בכל דבר וענין, הן באוזני בני משפחתו והן באוזני כל אדם מזדמן, ובהעדר מאזינים הוא מדבר אל עצמו. הוא משוכנע בצדקתו, רואה עצמו חסין מטעויות. כדי להתרשם מסגנונו ומעמדותיו, הנה הפיסקה הפותחת את הספר:

עברנו על פני ביתו הגדול של פולסקי הזעיר, הגענו אל הכביש הראשי והמשכנו לנסוע שבעה קילומטרים עד נורתהמפטון כשאבא מדבר כל הזמן על פראי-אדם וכמה נוראה ואיומה היא אמריקה – כיצד הפכה לאיזור סכנה הלום סמים, מקום זב מוגלה שבו יש לנעול את הדלת בכל שעה, והוא מאוכלס בוללי-אשפה קנאים, מליונרים פושעים ורמאים מתחסדים. ותראו את בתי-הספר! ותראו את הפוליטיקאים! אף בוגר הארוורד אינו מסוגל להחליף צמיג או לבצע עשר שכיבות-סמיכה! ובניו-יורק יש בני-אדם המתקיימים על מזון-כלבים ומוכנים להרוג אותך בעבור כמה מטבעות של כסף קטן! האם זה נורמלי? ואם לא, מדוע כולם משלימים עם המצב?

יום אחד מחליט אלי שגם בבידוד בחווה לא די לו. מבלי להתייעץ עם בני משפחתו הוא מחליט לחפש מקום חף מציויליזציה כדי לפתוח דף חדש. אשתו מקבלת את סמכותו, מכפיפה לחלוטין את רצונותיה לשלו.

"לאן?" חזרתי ושאלתי.

"אבא יגיד לנו, כשהוא יהיה מוכן לכך".

גם לה לא היה כל מושג! בדיוק כמו לנו. באותו רגע חשתי קירבה רבה אליה, ובדמי זרמה תמיסה של אהבה ועצב, ויותר מכך, מפני שהיא היתה שלווה וקרת-רוח לחלוטין. נאמנותה לאבא חיזקה אותי.

אלי רוכש ציוד שיידרש לו לחיים בטבע, מותיר את ביתו על תכולתו מאחור, ויחד עם אשתו וארבעת ילדיהם – צ'רלי, ג'רי והתאומות אייפריל וקולבר – שם פעמיו דרומה. המשפחה עולה על אנית משא, ועושה את דרכה להונדורס.

"היי שלום, אמריקה," אמר, "אם מישהו ישאל עלינו תגידי שנעלמנו בלב ים. שלום לזבל שלך ולכל הגועל-נפש! ושיהיה לך יום יפה!"

את קורות המשפחה בהונדורס לא אתאר כאן מחמת הספוילרים (וכדי להמנע מספוילרים אני ממליצה להמנע מלקרוא את הטקסט שעל הכריכה). אומר רק שאם כי ההתחלה מבטיחה הענינים הולכים מדחי אל דחי, ולמרות שזה אינו ספר מתח הוא נקרא ככזה.

פול תרו הוא סופר מסעות מחונן, ואני ממליצה מאוד על ספרו "האקספרס הפאטאגוני הישן" וגם על "יריד הרכבות הגדול". יחודו בעיני הוא בשילוב מוצלח של חוויות הטבע עם החוויות האנושיות, בהן הוא מתבונן בראיה בוחנת ומפוכחת. כשרונו זה בא לידי ביטוי גם בספר הזה, כשהמקומות בהם מתיישבת המשפחה עולים חיים וצבעוניים – או מאובקים – מתוך הדפים. אבל זהו לא רק ספר מסע. זהו גם סיפורו של אדם מאמין – לא באלוהים, אלא בעצמו – שמתמסר לאמונתו בלהט מסיונרי, בטוח בצדקת דרכו למרות מכשולים וכשלונות, מוכן להקריב כל דבר וכל אחד על מזבח אמונותיו, והתמודדותו מול האדם ומול הטבע מרתקת.

מה זה חשוב, אמר, אם הוא שגה בכמה פרטים קטנים וטפלים? האירועים הגדולים הוכיחו את צדקתו. ומה שראינו במרוצת השנה האחרונה לא היה כי אם הצורה הנעלה ביותר של מעשה יצירה. הוא גבר בחוכמתו על מטה הזעם המאיים על העולם בכך שמילט אותנו מתרבות שבירה ובת-חלוף.

וזהו גם – ואולי בעיקר – סיפורה של דינמיקה משפחתית בצל שגעונו לדבר אחד של העומד בראשה. אלי הוא חסיד של פעילות אינטנסיבית מצאת החמה ועד שקיעתה, והוא אינו מאפשר מנוחה לילדיו, לועג להם כשהם מתפנקים, מעמיד אותם במבחני אומץ מטורפים, דורש מהם עמידה בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהוא מציב לעצמו. אשתו, שכאמור מקבלת את סמכותו, אינה עומדת בינו ובין הילדים, ובכל זאת היא בעבורם אי של נחמה.

היא לקחה את הדברים בקלות ותמיד שאלה אותנו אם אנחנו רעבים או עייפים או יש משהו שאנחנו רוצים. בעידודה יצאנו לשוטט ולתור ביער ובנינו את מחנה הג'ונגל שלנו ב"דונם". אבא התייחס אלינו כאל מבוגרים, ופירושו של דבר היה שהטיל עלינו עבודות לעשותן. אבל אנחנו היינו ילדים. מחצית הזמן התגעגענו הביתה ויתר הזמן פחדנו מהחשיכה ולא היינו חזקים. אמא ידעה זאת.

אלי מספר למשפחתו שארה"ב חרבה, ועוקר מלבם את התקווה לשוב אי-פעם הביתה ("הביתה" היא מילה אסורה). הספר מתאר יפה את התגובות של כל אחד מהם לידיעה הזו ולתנאי חייהם: צ'רלי המעריץ את אביו, אך אמונו מתערער, ג'רי השונא את האב, הבנות הצעירות מכדי לחוות דעה, וכמובן האם התלויה בבעלה, אך עם חלוף הזמן ובוא הצרות הולכת ונקרעת בין תלות לביקורת.

שאלתי את אמא מה קרה לארצות הברית? האם היא נחרבה?

השאלה שלי גרמה לה עצב. אך היא אמרה: "אני מקווה שכן."

"לא," אמרתי.

"כן." היא הסירה את שערי מעיני וחיבקה אותי. "מפני שאם כן, הרי שאנו האנשים בני המזל שבעולם כולו."

"ואם לא?"

"אז אנחנו עושים טעות איומה." אמרה.

בשורה התחתונה: "חוף מוסקיטו" הוא ספר מרתק, עשיר בתכניו וכתוב בכשרון גדול.

The Mosquito Coast – Paul Theroux

כנרת זמורה ביתן

1986 (1981)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי

קצין ומרגל / רוברט האריס

300140901b

איך לכתוב ספר בלשי מותח כשכל פרטיו, כולל סופו, ידועים מראש? רוברט האריס מוכיח שאפשר. "קצין ומרגל" עוסק בפרשת דרייפוס, ומסופר בגוף ראשון מפיו של ז'ורז' פיקאר, מי שהיה ראש מחלקת המודיעין הצבאי, ואחד מן ה"דרייפוסאים", כפי שכונו אלה שנלחמו להוכחת חפותו של דרייפוס. אנחנו יודעים שדרייפוס לא היה בוגד, שאנטישמיות היתה גורם משמעותי בהחלטה להרשיעו, שזכה לחנינה שתים-עשרה שנים אחרי שהורשע, שהתברר שאסטרהאזי הוא הבוגד, שאמיל זולא כתב את "אני מאשים" המפורסם. ולמרות שהכל ידוע, הספר נקרא בנשימה עצורה, ובאמת קשה להניח אותו מהיד.

הספר נפתח ב-1895 בטקס בו הוסרו מדרייפוס דרגותיו ונלקחה ממנו חרבו. ז'ורז' פיקאר, אז קצין זוטר, היה בין הצופים. כמו רבים מן הצרפתים האמין שהבוגד נתפס ונענש כראוי לו. כשהתמנה לראש מחלקת המודיעין הצבאי, התגלגלו לידיו מסמכים שהוכיחו שנעשתה פה טעות. ככל שהעמיק לחקור, התברר לו שהטעות הזו לא נעשתה בתום לב. דרייפוס היהודי היה מועמד מושלם לתפקיד הבוגד שהוטל עליו. פיקאר, איש כבוד, החל למשוך בחוטים כדי להביא למשפט חוזר ולהענשת הבוגד האמיתי, אך נתקל בהתנגדות. אנשי הצבא בכל הדרגים, כולל השר הממונה, לא יכלו להודות שמערכת המשפט טעתה. דרייפוס, באותה שעה, חי כאסיר יחיד על אי השדים הזעיר, מוקף שומרים שלא דברו אתו, ובשלב מסוים אף החלו לכבול אותו למיטתו בשעות הלילה, והקימו חומה סביב הבקתה שבה חי. אבל, כמו שנאמר לפיקאר, למי אכפת מיהודי אחד על סלע?

פיקאר שילם מחיר כבד על התעקשותו. הוא הורחק מתפקידו, נשלח למשימות בצפון אפריקה, כולל משימה מסכנת חיים, והושלך לכלא. כשעדי מפתח החלו למות מיתות מוזרות, הוא הבין שגם חייו בסכנה, אך לא הרפה. ב-1906, כשדרייפוס נוקה מכל אשמה, הוחזרו לפיקאר מעמדו ודרגותיו.

משעורי ההיסטוריה בבית הספר קשה להבין את מלוא משמעותה של פרשת דרייפוס. לפעמים נדמה שמלמדים אותה רק כדי להציגה כטריגר לתודעה הציונית המתעוררת של הרצל. הפרשה פילגה את החברה הצרפתית, פילגה משפחות, ובמשך שנים לא ירדה מסדר היום. למותר לציין שסביבה התפתחו תקריות אנטישמיות רבות עד כדי מעשי רצח, אבל הנושאים שעל הפרק היו לא רק הענין היהודי, אלא שאלות של כבוד ושל משפט, של פטריוטיות, של אמון בצבא. ההתנצחויות והויכוחים סביב שאלת המשפט החוזר אף הביאו למשבר ממשלתי. את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הפרשה רוברט האריס מתאר להפליא בספר.

מספריו של האריס קראתי עד כה את "פומפיי", "ארץ אבות" ו"אניגמה". "קצין ומרגל", לדעתי, עולה על שלושתם.

An Officer and a Spy – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

לילות קיץ ארוכים / אהרן אפלפלד

1980852-46

מיכאל, נער יהודי כבן אחת-עשרה, שמשפחתו עומדת בפני גירוש מביתה בידי הנאצים, נמסר על ידי אביו לסרגיי. סרגיי, מפקד לשעבר ביחידה מיוחדת, הוא זקן עיוור, מנותק ממשפחתו שלו, שבמשך שנים רבות עבד במחסן העצים של משפחתו של מיכאל, וכעת הוא מקיים אורח חיים של נווד. כדי לטשטש את זהותו של הנער, סרגיי מלביש אותו בבגדים מהוהים של נווד, ומשנה את שמו ליאנק.

סרגיי ויאנק נודדים מכפר לכפר, מתקיימים מנדבת ליבם של זרים, אך סרגיי אינו מגדיר עצמו כקבצן:

מקבצי נדבות דואגים לקיומם, ותו לא. הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם, להתקרב לאלוהים, ובתוך כך לעזור לנצרכים.

יאנק משמש לסרגיי כעיניים, וסרגיי מצדו משקיע בהכשרתו של יאנק, הן הפיסית והן הרוחנית. יאנק פותח את היום באימוני ריצה ובטיפוס על עצים, ובמהלך הנדודים, בעיקר כשהם ישובים ליד המדורה ואוכלים את מזונותיהם הצנועים, סרגיי משמיע את האני מאמין שלו.

כל יום הוא פלא, וכל יום מראים לנו דברים חדשים. אלא שמרוב עיסוקים צדדיים העינים אינן רואות.

כל מסע הוא מפגש חדש עם עצמך.

כשהחודשים עוברים, יאנק הופך מודע לקיפוחם של הנוודים, שסובלים מנידוי ומהתעללות בידי בריוני הכפרים. מונע על ידי משנתו של סרגיי ועל ידי קולות שהוא שומע בחלומותיו, הוא הופך עצמו למגינם של המקופחים. מטרתו כפולה: להלחם בבריונים שמציקים לנוודים, ולהחזיר צלם אלוהים לנוודים.

עתה יודע יאנק: אי-צדק הוא אויבו של אלוהים, סבא סרגיי נלחם בו בגלוי ובסתר.

במהלך נדודיהם השניים קולטים שמועות על רצח של הקהילה היהודית. כדרכו של אפלפלד, השמועות הללו נבלעות בטקסט, מסופרות באותה נימה בה מסופרת העלילה כולה. גם תגובתו של יאנק לבשורות הקשות, כמו גם לטרגדיות שיתרחשו בהמשך, היא על סף הלקוניות, יותר מרומזת מנאמרת. כזו היא גם דמותו של סרגיי: הוא מדבר בעיקר בפתגמים תמציתיים, ורק לעתים רחוקות מרחיב בסיפורים על העבר. יאנק לומד לשמוע בין המלים.

יאנק ידע כבר אז כי אבחנה זו היא תמצית תפיסתו: דבר בפשטות, בבהירות, במלים מבוררות, כל מי שמאריך ומגבב חשוד בגנבת דעת.

זהו ספר אפלפלדי "טיפוסי" – אותו מקום, אותה תקופה, אותו סגנון מצומצם. מעיין הסיפורים נובע, ובכל ספר נוסף לסיפור הגדול עוד פן.

מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2015