תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

השנה היא 1920. ג'ק ומייבל, זוג חשוך ילדים, שניהם מתקרבים לגיל חמישים, פותחים דף חדש. הם עוברים מן האזורים החמים של ארה"ב אל אלסקה, ארץ קשה מיעוטת אוכלוסיה. ג'ק עמל בפרך להכשיר את האדמה לגידולים, מייבל מטפלת בבית, ותורמת את חלקה לפרנסת המשפחה באפית עוגות. עשר שנים קודם לכן נולד לשניים ילד מת, וחייהם מתנהלים בצל האבל שאינו מתפוגג. כשיורד השלג הראשון הם נתקפים בעליצות לא אופיינית, משתעשעים בקרב כדורי שלג, ובונים בובת שלג בדמות ילדה. ימים ספורים אחר-כך נכנסת לחייהם ילדה מסתורית בשם פאינה, שמנהלת חיים עצמאיים לבדה אי שם במרחבים הקפואים, נעלמת בכל שנה עם בוא האביב, וחוזרת בחורף.

"ילדת השלג" שואב את השראתו מאגדת עם רוסית בשם סְנֶגוּרוֹצְ'קָה, והוא מתנהל על התפר שבין אגדה ומציאות. עיקר כוחו הוא באמינות בה מתוארים חייהם של ג'ק ומייבל. הסופרת מתארת ברגישות את קורותיהם, את הקשר ביניהם, את האבל שאינו חדל, את התגברותם על קשיי המחיה באזור שאינו מתמסר בקלות, את ההיפתחות האיטית שלהם אל סביבתם, ויותר מכל את הדרך בה הם מאמצים בהדרגה את ההורות היחודית כלפי פאינה. תיאור נופי אלסקה חי ובהיר, אפשר ממש לראות את המתואר במילים. הסופרת, ילידת אלסקה, בת להורים שהגיעו למקום בדומה לגיבורי הספר, המנהלת בעצמה אורח חיים דומה של עבודת אדמה וציד, ככל הנראה אחוזת קסם מסביבתה, והיא מיטיבה להעביר את הקסם הזה אל הדפים.

אזהרת ספוילר בפיסקה הבאה: סיום הספר הוא מצד אחד צפוי ומצד שני מאכזב. פאינה שמצאה אהבה, התחתנה וגם ילדה בן, נעלמת, כאילו מתמוססת מחום לאחר שהחלה לבלות את לילותיה בבקתה מחוממת עם משפחתה, במקום לבדה בהרים הקפואים. הסיום צפוי כי הוא תואם לאגדת סְנֶגוּרוֹצְ'קָה. יחד עם זאת הוא מאכזב, כי בספר אופטימי ומרומם כמו זה – עם הנצחון על הטבע הקשה, עם החברות שמפתחים ג'ק ומייבל המסוגרים עם שכניהם, עם ההורות הצומחת למרות האבל – היה מתאים לטעמי להעניק נצחון גם לאהבה. אפשר היה ליצור לצורך העלילה דרך חיים שתתאים גם לפאינה וגם לבעלה ולבנה. המסר העולה מן הסיום הוא של חוסר סתגלנות, וחבל. יחד עם זאת, גם אם התוכן אינו לטעמי, סגנון הכתיבה האגדתי למחצה, שנשא חן בעיני לאורך כל הספר, מחזיק מעמד עד לסיומו ללא נפילות. לא ניכר בו שזהו ספר ביכורים.

בשורה התחתונה: ספר קסום

The Snow Child – Eowyn Ivey

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

על כריכת הספר נקבע כי "זה לא ספר מתח", מן הסתם מתוך תפיסה הרואה בספרות מתח ז'אנר נחות. אבל ספר מתח יכול להתעלות לכדי ספרות יפה, תלוי בסופר, וגוטפרוינד בהחלט כותב ספרות שכזו. שלד הסיפור הוא נסיון משטרתי לפענח סדרת מעשי רצח, ובמישור הזה הוא קליל, זורם, אפילו הומוריסטי. על פני המישור הזה ומתחתיו צצים היבטים נוספים המעניקים לספר את הערך המוסף שמעבר לעלילה הבלשית, וזהו (אם לצטט שוב מן הכריכה)  "הפאזל הייחודי שמרכיב אמיר גוטפרוינד".

במפתיע, גוטפרוינד בחר בז'אנר המתח כדי להציב יד זכרון לסופר היהודי-פולני הפיוטי ברונו שולץ. שולץ הספיק לפרסם בימי חייו שני קובצי סיפורים "חנויות הקינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון החול". שני רומנים שכתב אבדו לאחר הירצחו ביריה ברחוב בידי הנאצים. באפילוג לספר מתאר גוטפרוינד את הקסם שסיפוריו של שולץ מהלכים עליו, ובספר עצמו הוא מפקיד את האהבה לשולץ בידיה של זואי, בת שבע-עשרה שמחפשת את מקומה בעולם. משפטים מתוך סיפוריו של שולץ נכתבים על הקירות סמוך למקום הימצאן של הגופות ("ובכיתי מאושר ומחוסר אונים" הוא הראשון שבהם), וחייו משולבים בחייהן של כמה מן הדמויות בספר. לקראת סופו של הספר מופיע שולץ בחלומה של אחת הדמויות ושואל: "ובאשר ליצירה שלי, אני באמת תוהה. אחרי מותי, האם היא תיעלם או תתקיים? מה דעתך, שלמה? האם יש סיכוי שהיצירה שלי תמשיך לנדוד בעולם הזה, באפלה… כמו ריחו הנשאר של פרח?". גוטפרוינד בהחלט תורם להשמרותה של יצירת שולץ. אני מניחה שקריאה ב"אגדת ברונו ואדלה" שלחה לא מעט קוראים לחיפוש אחר ספרו של שולץ הקשה למדי להשגה (שני קובצי הסיפורים שלו אוחדו לספר אחד בתרגום לעברית).

מרשימה בעיני היכולת של גוטפרוינד לחדש בכל אחד מספריו. אין בין הספרים שכתב שניים הדומים זה לזה.  "שואה שלנו" ו"העולם, קצת אחר כך" הרשימו אותי מאוד, ו"אחוזות החוף" עטור הפרסים ו"בשבילה גיבורים עפים" הפופולרי לא דברו אלי בכלל. לאחרונה קראתי את "במזל עורב", שהפתיע אותי בקלילות היחסית שבה הוא לכאורה נכתב, סגנון כתיבה שלא ציפיתי לו מן הסופר. "אגדת ברונו ואדלה" מצטרף מבחינתי לצד החיובי של המאזן.

גוטפרוינד נוקט בשיטת המספר היודע-כל, ומשתף בידע את הקוראים. כך נחשפים הרוצחים בפני הקוראים כבר בשלב מוקדם יחסית, אם כי מניעיהם בשלמותם נגלים בהדרגה. למרות הידע המוקדם, הספר בהחלט נקרא במתח ובנשימה עצורה. הוא משחק יפה על התפר שבין קלילות עכשווית ובין כבדות הנובעת ממאורעות העבר הקשים. יש בו הומור במידה, עברית נאה, דמויות מאופינות בחן, אהבה גדולה לספרות, ויותר מכל הוא מקורי ומיוחד, ובשל כך מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2014

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

מלאלה יוספאזי נולדה בפקיסטן ביולי 1997. איתרע מזלה ובהגיעה לגיל עשר השתלט הטאליבן על עמק סוואט בו התגוררה, השליט טרור בשם האיסלם, אסר על לימודי הבנות, ובכך שם לאל את תשוקתה של מלאלה להשכלה. התמזל מזלה והיא נולדה למשפחה יוצאת דופן: הוריה קבלו בברכה את הולדתה למרות היותה בת (אביה הוסיף את שמה לאילן היוחסין המשפחתי שעד אז הציג רק גברים, ונהג לומר "שהביט לתוך העיניים שלי אחרי שנולדתי והתאהב"), לא מנעו ממנה בעודה ילדה לשבת עם הגברים ולהאזין לשיחותיהם, בניגוד לשאר הנשים והילדות שהסתגרו בנפרד, ועודדו אותה בלימודיה. אמה של מלאלה, טוֹר פֵּקַאי, היא אשה מוסלמית אדוקה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואביה, זִיָאודין, הוא איש משכיל, שייסד בעירו בתי ספר משגשגים לבנים ולבנות, והיה פעיל נגד הטאליבן. עם הגיבוי של ההורים, שנהלו בית פתוח ונדיב ומעורב חברתית, הפכה מלאלה הצעירה לפנים של המאבק על ההשכלה.

הספר, שנכתב על ידי מלאלה יחד עם הכתבת הבריטית כריסטינה למב, מתאר את החיים בפקיסטן של השנים האחרונות, מדינה שידעה תהפוכות פוליטיות חדשות לבקרים. בעת צרה, לאחר אסון טבע, זיהה הטאליבן הזדמנות להרחיב את פעילותו. אנשיו הציעו סיוע במקומות בהם כשלה המדינה מלהושיע, אתרו בעיות מקומיות והבטיחו להן פתרון, ונבנו על מצוקת התושבים. ככל שחלף הזמן אחיזתו של הטאליבן התהדקה, והנחיותיו, כמו גם העונשים למפרים אותן, הלכו והקצינו. עמק סוואט, המכונה גן עדן בפי תושביו, הפך לגיהינום של טרור, ונקלע למלחמה בין השלטונות לטאליבן. בהיבט היקר ביותר ללבה של מלאלה, ההשכלה, השיא הגיע כשבית הספר לבנות נסגר, לאחר חודשים בהם פוצצו אנשי הטאליבן מאות בתי ספר ברחבי המדינה.

אביה של מלאלה, איש לא פחדן, לא יכול היה לשתוק, והפך דובר עקבי ורהוט נגד הטאליבן, בעיקר בנושאי חינוך והשכלה. כמה מבנות הפעילים, ומלאלה ביניהן, התראיינו עם אבותיהן לטלויזיה ולרדיו, ונשאו דברים בגנות האיסור של לימודים. בהדרגה, מתוך חשש לחייהן, נשרו רוב הבנות מן הפעילות הזו, ומלאלה נותרה דוברת כמעט יחידה. בשלב מאוחר יותר התנדבה לכתוב בלוג על חייה ל-BBC (בשם בדוי לפי דרישת הכתב), ועמדה בחזית העולמית של המאבק.

לאחר שהטאליבן הוכנע לכאורה על ידי הצבא, התאפשרה פתיחה מחודשת של בית הספר. אבל אותה כניעה לא באמת מנעה את פעילותו של הטאליבן. באוקטובר 2012 עצרו אנשיו את ההסעה בה חזרה מלאלה מיום לימודים, אחד הטאליבנים עלה לרכב ושאל "מי זאת מלאלה?", וירה בראשה. שתים מחברותיה נפצעו אף הן. שמו של הספר עונה לאותה שאלה: "אני מלאלה". חייה של מלאלה ניצלו בזכות ניתוח ראשוני בבית חולים צבאי בפקיסטן, והמשך טיפול וניתוחים נוספים בבית חולים באנגליה. העולם נזעק, ראשי מדינות שיחרו לפתח בית החולים, מלאלה הוזמנה לשאת דברים באו"ם, וקרן הוקמה לתמיכה במאבק על השכלת ילדים.

לפני כשבוע הוכרז על זכיתה של מלאלה יוספאזי בפרס נובל לשלום, הזוכה הצעירה ביותר אי-פעם.

הספר משלב יפה את הסיפור הציבורי עם הסיפור האישי. הוא מציג אלטרנטיבה של איסלם שפוי בסגנון הוריה של מלאלה, שאינם שונאים זרים, שנישאו מאהבה ומקיימים חיי שיתוף ואחווה. הוא מספר  את סיפורה של פקיסטן, ומדגים כיצד הקיצוניות מוצאת לעצמה כר לשגשג עליו. והוא מראה כיצד אדם יחיד יכול חולל שינוי. ושלא תהיה טעות, מלאלה אינה קדוש מזן מיוחד: היא ילדה שמתכתשת עם אחיה, ורבה ומשלימה לסירוגין עם חברתה הטובה, ואוהבת משחקי ילדות. אבל כשהלהט קיים, ויש אמונה בצדקת הדרך, אפשר לגעת בלבבות רבים.

כריסטינה למב הבריטית היא כתבת בריטית, המסקרת את פקיסטן ואת אפגניסטן מאז 1987. במהלך הספר כולו היא נשארת מאחורי הקלעים, ומותירה את הבמה למלאלה המספרת בגוף ראשון.

ספר מומלץ ומעורר השראה.

נאומה של מלאלה באו"ם ביום הולדתה ה-16

I Am Malala: The Girl Who Stood Up for Education and Was Shot by the Taliban – Malala Yousafzai, Christina Lamb

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

על רקע הבחירות המתקרבות לעירית פתח-תקווה, מתמחה מתוסכל במשרד עורכי דין שולח בגחמה של רגע לעתונאי מובטל מסמך שעלול לסבך את ראש העיר המכהן. ראש העיר נכנס למצוקה כשהעתונאי מעלה באוזניו שאלות לא נוחות, וזמן קצר אחר-כך העתונאי נעלם. כשהתלונה של אשת העתונאי על העדרותו מגיעה לידיה של ענת נחמיאס, חוקרת במשטרת פתח-תקווה, מתעוררים חושיה הבלשיים, ואחורי הקלעים של הפוליטיקה העירונית מתחילים להחשף.

ליעד שהם רקח סיפור מתח שמשלב בדיה עם תופעות המוכרות לנו, לצערנו, מן החדשות, ובראשן הקשר המושחת בין הון לשלטון. ראש העיר, ופקידים בכירים אחרים, זוכים לטובות הנאה, מיטיביהם זוכים בחוזים שמנים, אך המילה שוחד היא כמובן בבחינת בל תישמע. כמעט כל המעורבים משכנעים את עצמם כי ההטבות ניתנות להם בזכות: רק טובת העיר לנגד עיניהם, ואם הם יוצאים נשכרים על הדרך זה לגמרי בצדק. למרבה הגיחוך והעצב, היחיד שלא מעלה טיעונים "נקיים" כאלה הוא מאפיונר שמשתלב בחגיגה, ומודה ביושר שהוא רוצה הכל לעצמו.

העלילה המתכתבת עם המציאות מושכת לקרוא, והופכת את הספר לרלוונטי. בכך, כמובן, אין די כדי ליצור ספר טוב, אך כשמצטרפת לכך כתיבה מוצלחת, היצירה בהחלט ראויה לקריאה. לליעד שהם יש את הכשרון לכתוב סיפור מורכב מרובה דמויות בלי להתבלבל בפרטים. הדמויות שלו ברורות ואמינות, והכתיבה הדינמית יוצרת ספר סוחף וקריא מאוד. הסופר נוקט בגישה של מספר יודע כל, וכך הקורא יודע לכל אורך הספר כי מי שנחשב לחשוד מיידי אינו כזה. יחד עם זאת עד הסיום לא ברור מי העלים את העתונאי, והמתח נשמר ממש עד הסוף.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר חיפשתי קצת מידע עליו ועל הסופר. מתברר כי כמה מן הדמויות בספר הופיעו כבר בספריו הקודמים של שהם. לאורך כל הקריאה לא היתה לי הרגשה שחסר לי מידע מוקדם, והספר עומד לגמרי בפני עצמו. אם היו בספר האחרון התיחסויות לקודמיו, לא חשתי בהן.

בשורה התחתונה: ספר מתח מוצלח

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014

לעתים נדירות אני מתחרטת על בחירה לקרוא ספר. אני יכולה לא ליהנות מהספר, לא להעריך אותו, אבל גם אם ספר מסוים הוא בעיני בזבוז זמן, עדיין אני לא חשה תחושת מיאוס כמו זו שתקפה אותי בספר הזה. תקראו לי מתחסדת, צרת אופקים, לא משנה. יש סיבה למה יחסי מין בין אדם לחיה הם טאבו, וצריך הצדקה ממש טובה כדי להעביר אותם אל הצד הלגיטימי של יצירה אמנותית. הספר השטוח הזה לא מצדיק זאת. תיאורים מפורטים של סקס בין אשה לשימפנזה הם לא חוויה שאני רוצה לקרוא עליה, גם אם יעטפו אותה בסיפור אהבה בין מדענית לשימפנזה צעיר המצוי בתהליך התפתחותי (לא אבולוציוני, למרות שם הספר) מזורז להפוך לאנושי.

זהו סיפורו של ברונו, שימפנזה שגדל בגן חיות עד שהתברר שיש לו כישורים אנושיים. תוצאות ניסוי שנערך על קבוצת שימפנזים צעירים ועל קבוצת תינוקות אנושיים העלה, שתגובותיו של ברונו זהות לאלה של התינוקות, ולפיכך לכד את תשומת ליבם של המדענים והועבר למכון מחקר. כאן הוא מתוודע אל לידיה, חוקרת בתחילת דרכה, ונוצר ביניהם קשר קרוב. ברונו עובר תהליך התפתחותי מהיר, לומד לקרוא, מדבר בשפת אנוש, מתהלך זקוף, מגלה סקרנות ותבונה מעל לממוצע האנושי, ולכאורה מתאהב בלידיה. על כריכת הספר נכתב בין השאר כי זהו "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות של השנים האחרונות", אך כמו שאר ההפרזות שבציטוטי הביקורת, גם למשפט זה אין על מה להסתמך. למרות הסערה המילולית והפיזית של ברונו, בשום רגע לא השתכנעתי שאכן מדובר ברגש אמיתי, וזו רק אחת מן החולשות המרובות של הספר.

ברור שהסיפור פה הוא לא יכולת הלמידה המדהימה של ברונו. לא נראה לי שהייל מנסה לשכנע שיכולת כזו אפשרית. הוא מנצל את ברונו, המצטרף החדש לאנושות, כדי לומר כמה דברים על החברה האנושית. הענין הוא שמה שיש לו לומר הוא גם לא מעניין, גם לא חדשני, וגם טובע בסיפור פרטני וארכני. לכאורה הוא משמיע אמירות חכמות – כסף משחית, תאוות פרסום יכולה לחבל במדע, תקשורת לא מילולית חשובה לא פחות מתקשורת מילולית, קנאות דתית עלולה להדרדר לאלימות – אך למעשה כל האמירות שבספר לעוסות וממוחזרות. שום דבר מקורי. הנה דוגמא לפילוסופיה הגדולה שלו: לא מאפשרים לקופים להשתלב בחברה אנושית כי הם עלולים להיות אלימים. לפי אותו הגיון צריכים לכלוא מראש את כל האנשים, ולא רק אחרי שהם מבצעים פשע. באמת.

בערך במחצית הספר, אחרי שמתרחשת טרגדיה, ברונו נמלט משיקגו לניו-יורק. אם עד עכשו הספר עסק בו, פתאם הוא מתפזר לתחומים נוספים, כמו חיי התיאטרון המחתרתי בניו-יורק. מעניין? אולי. קשור לספר? לא. הייל נפל כאן למלכודת ספר ביכורים, שבו הוא מנסה להפגין את כל מה שיש לו.

כושר התיאור של בנג'מין הייל מעולה. הוא נכנס לפרטים ולדקויות ולמחוות קטנות בתשומת לב ובדייקנות. חבל שהכשרון הזה מבוזבז על העלילה הזו. גם התרגום של אורטל אריכא מצוין, קולח ובהיר.

בדברי התודה שלו הייל מזכיר את דבריה של חוקרת הפרימאטים ג'יין גודול: "כל היצורים החיים על פני האדמה הרבה יותר דומים משהם שונים". "האבולוציה של ברונו ליטלמור" לא מסייע בהעברת המסר.

בשורה התחתונה: כדאי לוותר

The Evolution of Bruno Littlemore – Benjamin Hale

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

"אני ליאונה" כבש אותי מהעמוד הראשון, שבו נכתב רק ספר ראשון ובו אני נולדת ביבשת אפריקה ונודדת ממנה. היום כבר לא כותבים כך – מסתפקים במספר הפרק, או מחברים כותרת מתחכמת –  וגל של נוסטלגיה לספרים של פעם הציף אותי. קיוויתי שלא אתאכזב בהמשך, ותקוותי התגשמה. "אני ליאונה" הוא ספר יחודי מכותרת חלקו הראשון ועד לשורת הסיום בסופו של הספר השנים-עשר ובו שד ואש גיהינום, חרטה, אהבה ותקווה לעתיד.

ליאונה נולדה באפריקה לאב ישראלי ולאם אמריקאית, שנפגשו בקיבוץ. עברו שנתים מלידתה ועד שניתן לה שמה ליאונה, כשהוריה הוכרחו להנפיק עבורה דרכון בשל מעבר בין מדינות אפריקאיות. עד אז כונתה קופיף, שמש, צפרדעונת, מנגו, ובהמשך חייה ניתנו לה שמות נוספים – לי, לולי, לאה. הוריה אהבו אותה, אך היו בבחינת נעדרים מבחינת הטיפול בה: האב שימש כיועץ חקלאי, והרבה בנסיעות, והאם היתה טיפוס מרחף, שקועה בעצמה, מקוללת במיגרנות. ליאונה אימצה לעצמה גישה חיובית כשבאה לתאר את קורותיה:

אלמלא היו הורי עסוקים כל כך, אפשר ששפע התפנוקים שהקיף אותי היה משחית את אופיי עד שלא היה בכוחי לעמוד בנסיונות הקשים שבאו אחר כך. ואולי שיחק לי מזלי שאבי נעדר הרבה, יותר ויותר הוא נדרש להיעדר, ושאמי, ככל שאהבה אותי, לא תמיד היתה פנויה לפנק אותי ולעתים השאירה את המלאכה הזאת לאחרים. ואם נדמה לכם שציניות מסתתרת מאחורי הטקסט הזה, טעות בידכם. ליאונה נחנה בחוסן הנפשי ובאופטימיות של פוליאנה, בלי העליצות של הילדה הספרותית, אבל עם ראית העולם הנדיבה. שנים רבות תעבורנה לפני שתרשה לעצמה להביע כעס.

תיאור הולדתה, כילדה אהובה שלבואה חיכו בשלוש יבשות (ההורים באפריקה, הסבא והסבתא באמריקה והסבתא בישראל), שימש לה גם הוא כתמיכה וכנחמה:

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם השרתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות".

כריכת הספר מציגה את תמונתו של הצייר פרנץ אייבל "נערה קוראת", והיא משקפת את אחד המרכיבים המהותיים בחייה ובאישיותה של ליאונה, קריאת ספרים. ליאונה מתיחסת לגיבורי הספרים כאל אנשים של ממש. סופי הרעה והאומללה של הרוזנת דה סגיר, ג'יין אייר, היתקליף, דמויותיו של דיקנס, ובראשן דייויד קופרפילד שעל-פי המשפט הפותח את ספרו לא ידע אם יהיה גיבור חייו, אבל בהחלט שאף להיות, ואף ליאונה כמוהו. כל אלה ואחרים, כמו גם החיים המתוארים בספרים, מלווים אותה כאילו היו חלק מן המציאות. הנה דוגמא לדרך בה היא משלבת תיאורים ספרותיים בארועים יומיומיים:

מאחור הבחנתי ששערו של הבחור שמנוני ומלוכלך… עורך הדין עשיר, את זאת ידעתי. וצעיר בניו מוזנח כאחרון העניים ונשלח לשמש כנהג. אולי הילד הזה מאוס על אביו. אולי הוא ממזר: חי בחדר צר בעליית הגג, מתאמץ לשרת ולהתחבב, ובכל זאת לא יזכה באף נתח קטן מירושתו של האב.

חייה של ליאונה משתנים, כששתי הסבתות מגיעות למסקנה שהחיים באפריקה מסוכנים, והן עושות את כל הדרך הארוכה ממקומותיהן כדי לשכנע את המשפחה לעזוב. האב והאם מחליטים להשאר, אבל מאפשרים לסבתות לקחת איתן את ליאונה. הילדה בוחרת לעבור לקיבוץ עם הסבתא הישראלית. ילדת טבע, ללא השכלה מסודרת, תולעת ספרים, דוברת עברית ספרותית, לא רגילה לחברת ילדים, וככזאת היא נדרשת להשתלב בבית הילדים הקיבוצי. תוך פרק זמן קצר היא מסומנת כמוזרה, וחברתה הקרובה היחידה היא זקנה תמהונית. לא אכנס לפרטי העלילה מכאן ואילך כדי להמנע מספוילרים.

בנסיונות הלא קלים שיהיה על ליאונה לעבור, היא תזכר מדי פעם בחוויה שעברה בבית הספר של הנזירות, שבו למדה פרק זמן קצר לפני שעזבה את אפריקה. בשל עבירה שולית שלא באשמתה, היא נידונה לרכון לפני מנהלת המוסד ולספוג עונש מכות. ההחלטה "לא לרכון" שוב לעולם מלווה אותה כמוטו. ההחלטה הזו, כמו ההשענות על זכרונות היותה ילדה אהובה בשלוש יבשות, יחד עם הנדיבות הטבעית והאופטימית שלה, מהווים את מסד אישיותה. למרות שהעקרונות הללו לא משתנים לכל אורכה של התקופה המתוארת בספר, ליאונה היא גיבורה מתפתחת. גיל הראבן בראה דמות אמינה של ילדה, שהתפתחה בעקביות לדמות אמינה של נערה ושל אשה צעירה.

הקריאה בספר היא חוויה נעימה וסוחפת. השפה מרשימה, הדמויות חיות, וליאונה לא במהרה תישכח. אוהבי קריאה ייהנו למצוא בו אינספור אזכורים לספרים טובים, המשתלבים במהלך הארועים בטבעיות ובחן.

לקריאת העמודים הראשונים

הוצאת אחוזת בית

2014

"ימים של בהירות מדהימה" הוא ספר מסע. לכאורה זהו ספר אודות מסע גיאוגרפי – אדם יוצא ממקום מסוים בדרכו למקום אחר – אך יותר מכך זהו ספר מסע פנימי בחיפוש אחר האני שהשתבש.

תיאו הוא גבר צעיר בראשית שנות העשרים לחייו. בהיותו נער עצרה השואה את מהלך חייו הרגיל, וכעת הוא יוצא ממחנה הריכוז לאחר השחרור ועושה את דרכו חזרה הביתה. הוא מבקש ללכת בקו ישר, להגיע כמה שיותר מהר ללא עיקופי דרך, אבל בפועל הוא עוצר ומתעכב, לוקח את הזמן בעיקר לשם בירור פנימי מיהו ומהו תיאו של היום.

הרהוריו של תיאו, והאנשים שהוא פוגש בדרכו, מביאים אותו לשחזר, ולהבין כבוגר, את חייו של לפני המלחמה. ברוב שנותיו היתה אמו, יטי, הדמות הדומיננטית בחייו. אשה צבעונית, חסרת מנוח, שהיתה קמה ויוצאת בספונטיות לטיולים בטבע, כשהיא לוקחת אתה את בנה. היא נהתה אחרי מוסיקה דתית נוצרית, בעיקר המוסיקה של באך, ונמשכה אל קפלות קטנות ואל הפסלים שבהן. במבט לאחור תיאו קולט את חוסר היציבות שלה, את הטלטלות הרגשיות בין דכאון לשמחה מתפרצת. אביו של תיאו, מרטין, היה בבחינת נוכח-נפקד כל אותן שנים, עבד שעות ארוכות בחנות הספרים שלו, הקטין את עצמו בנוכחות אשתו. כשתיאו פוגש בדרך את אהובת נעוריו של האב, מדלן, שעדיין אוהבת אותו, וגבר נוסף, ושניהם מזהים אותו בקלות על פי דמיונו המובהק לאביו, תיאו מגלה את אביו בדיעבד, מצליח להבין גם את הרקע שלו עצמו, ובעצם מגלה בהדרגה מיהו תיאו שנבנה על הילד ועל האסיר. בגלל השואה הוא כבר לא הילד שהיה, או הגבר שהיה צפוי לצמוח ממנו, והיותו אסיר מחנות לשעבר לא יכול להגדיר אותו כעת. הוא צריך לברר עם עצמו מי הוא על בסיס שתי התקופות המשמעותיות של חייו.

תיאו מרבה להרהר בשאלת הביחד לעומת הלבד. האם בגד בחבריו האסירים כשהחליט אחרי השחרור ללכת הביתה לבדו? האם היחד שלהם, שבעצם נכפה עליהם, יוצר מחויבות? בדרכו הוא פוגש פליטים ואסירים משוחררים שמקדישים את עצמם לעזרה לאחרים, וגם כאלה שינצלו את אחיהם לגורל. הוא רואה אהבה וחמלה, וגם שנאה ותאוות נקם. עם אחדים הוא יוצר קשר מיידי, באחדים הוא מעורר כעס, כשהוא מזכיר את אמו שאושפזה במנזר, ומעורר בכך חשדנות בזהותו ובנאמנותו.

תוך כדי קריאה לא התחברתי לספר. היו בו כמה דברים שהפריעו לי. לדוגמא, תיאו פוגש אסיר משוחרר שמזהה אותו בשל דמיונו לאביו, ומתפתחת ביניהם שיחה לא אמינה, כשבלי שום מבוא ודברי נימוסין, האיש מתחיל מיד לדבר על מרטין ומדלן ויטי. במחשבה לאחור נראה לי שזו דרכו של אפלפלד: הוא לא מתעכב על פרטים שוליים, כמו בנית שיחה והיכרות עם הדמויות, אלא ממצה ומזזק רק את מה שחשוב. רק כמה שעות אחרי שסיימתי את הקריאה, התחלתי לקלוט את הספר. כמו צילום פולארויד, שתחילה התמונה בו מטושטשת, אבל כשהיא מתבהרת – וזה לוקח זמן – כל פרט ברור ובהיר ומונח במקומו הנכון.

הספר מסתיים רגע לפני ההגעה הביתה, כשתיאו מפסיק להתעכב, הוא שלם עם עצמו, ומוכן לחדש את חייו. הלב נצבט כשהוא מתכנן את מעשיו: קודם יילך הביתה לבקר את אביו, ואחר-כך יגש למנזר לבקר את אמו, כאילו השואה עברה רק עליו, ומשפחתו קפאה במקומה, ממתינה לו. האם ההורים שרדו? האם יש לו בית לחזור אליו? אנחנו לא יודעים.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014

אייאן חירסי עלי נולדה בסומליה למשפחה מוסלמית. בשנות ילדותה נדדה ממדינה למדינה (ערב הסעודית, קניה ועוד), חלקית בשל פעילותו הפוליטית של אביה שהתנגד לממשל הסומלי, וחלקית משום נטישתו של האב את המשפחה מרצונו או בשל פעילותו לסרוגין. כשהיא מתארת את ילדותה ואת נערותה, עולה תמונה של משפחה לא מתפקדת, בעיקר משום שהיתה נטועה בתוך תרבות שבטית ודתית, שבה אלימות ודיכוי היו חלק בלתי נפרד מן החיים. הסבתא היתה רודנית, האם היתה פנאטית ואלימה – לפי הפרשנות של אייאן שתיהן נהגו כך משום שלא יכלו לקבל באמת, למרות חזותן הכנועה, את נישואי בעליהן לנשים נוספות. אחיה של אייאן נהג באלימות קשה כלפיה וכלפי אחותה, משום שכך תפס את תפקידו כגבר בבית, ולא היה מי שימחה. אייאן חונכה לכניעות כלפי אללה וכלפי כל הגברים כולם, ומגיל צעיר מאוד גודלה להיות אשה נאמנה לגבר שיהפוך להיות אדונה לאחר שתעזוב את בית אביה ואחיה. כמו יותר מתשעים אחוז מן הילדות בסומליה, עברה גם היא את תהליך המילה הברברי, שנועד לשמור על תומתה עד לנישואיה. כשאביה חזר לגור עם המשפחה, הוא מצא לאייאן בעל, גבר מוסלמי שחי בקנדה. היא נשלחה לגרמניה כדי לקבל דרכון לקנדה ולטוס לשם, אבל ניצלה את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח לרגע קט, עלתה על רכבת להולנד, וביקשה שם מקלט. ברבות הימים הפכה לאזרחית הולנד ואף לחברת פרלמנט, ולקחה על עצמה מעין מסע צלב נגד הפנאטיות האיסלמית, ונגד דיכוי הנשים המוסלמיות. את כל הפרשה המרתקת הזו גוללה בספרה המרשים עד מאוד, "כופרת", ואני שמחה על ההזדמנות להמליץ עליו.

"נוודת" הוא מעין ספר המשך, המספר על קורותיה לאחר שעזבה את הפרלמנט ההולנדי ועברה להתגורר בארה"ב. שני הספרים הם למעשה יצירות שמונעות על ידי אג'נדה ברורה, אך בעוד ש"כופרת" יכול להקרא כאוטוביוגרפיה שמסר בצידה, "נוודת" הוא בעיקר מסר, שסיפורים מחייה של אייאן משמשים לו כרקע.

כמי שבאה מן העולם המוסלמי, אייאן טוענת להיכרות מעמיקה עם האיסלם, שהוא בעיניה רצחני ובלתי פשרני. היא סבורה שיש להפעיל את החינוך הציבורי במדינות שקלטו מהגרים מוסלמים, כדי שיחדל להיות כזה. החינוך לתפיסתה צריך לגרום למוסלמים להתייחס אל דתם בצורה ביקורתית. לא לפחד לשאול שאלות, לא להרתע מסינון החוצה של הצדדים האלימים שבה.

התנועה הפמיניסטית נקראת להרחיב את פעילותה לטובת מליוני הנשים המוסלמיות המושפלות ומדוכאות, אלה שנכלאות בביתן, שאסור להן לצאת ללא ליווי גבר, שנגזר עליהן להתנהל מאחורי בדים ועטיפות, שנחשבות לרכוש אבותיהן ובעליהן.

גם הכנסיה הנוצרית נדרשת להרתם למאמץ. לתפיסתה של אייאן, הנצרות המתונה יכולה להציג דת של אהבה שתחליף את הדת של השנאה. למען האמת קצת קשה לי להבין את הפן הזה במשנתה, בעיקר על רקע תפיסת עולמה האתאיסטית, ועל רקע אי הסובלנות שמפגינים רבים בציבור ובמימסד הנוצרי.

בשני הספרים אייאן יוצאת חוצץ נגד הסלחנות המערבית כלפי עוולות האיסלם, בעיקר העוולות כנגד נשים. הגישה הפוטרת את הדכוי בטיעון ש"כך זה בתרבות הזו, ויש לשמר כל תרבות" נראית לה, וגם לי, פטרונית ומתנשאת. כאילו לא ניתן להסביר לאנשים ה"נחותים" האלה שיש משהו בסיסי רע מאוד בתפיסת האשה כשווה רק מחצית הגבר. היא לא מהססת לומר שאמנם כל האנשים נולדים שווים, אבל זה לא אומר שכל התרבויות שוות. תרבות שמאפשרת חופש ושוויון נעלה על תרבות שמפעילה ומצדיקה דיכוי והשפלה, ויש לפעול בכל הלהט כנגד האחרונה.

כבר שנים שאייאן חיה מוקפת שומרי ראש. הבמאי ואן-גוך, שיחד אתו יצרה סרט על הנשים המוסלמיות, נרצח, ואיומים על חייה הם ענין שבשגרה. יש להעריך את אומץ לבה להמשיך לעמוד באור הזרקורים, להמשיך לנדוד ברחבי ארה"ב ולשאת את דבריה בפני קהלים שונים. צריך להעריך את הלהט המפעם בה, שגורם לה לא לשקוט לאחר שזכתה בחופש בעצמה, אלא לנסות לזכות נשים נוספות באותו חופש.

למרות שכאמור הספר הוא יותר מסר ופחות סיפור, הוא מרתק בשני היבטיו. הסיפורים מחיי משפחתה ומקורותיה לאחר שהצליחה לחמוק מעניינים, והטיעונים וההצעות שהיא מעלה שווים קריאה ודיון. היא רהוטה מאוד, מיטיבה להתבטא, והקריאה בספר היא בו זמנית שוטפת ומעוררת מחשבות.

Nomad – Ayaan Hirsi Ali

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג