תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

שאנטראם, איש השלום, הוא השם ההודי שניתן לגיבור הספר האוסטרלי על ידי הורי חברו ההודי פרבקר. לין – או שאנטראם – או כל שם אחר שהמחבר נוטל לעצמו (ויש רבים כאלה), הוא עבריין, שנכלא בעקבות שוד מזוין אותו ביצע כדי לממן את התמכרותו להרואין. לאחר שנמלט מהכלא האוסטרלי, הצליח לחמוק להודו, שם נבלע בכרך ההומה והכאוטי של בומביי. די מהר מצא את עצמו מככב בעולם הפשע המקומי.

השם "איש השלום", כמו גם הסגנון הסוחף של הספר, מטעה. אין שום דבר שלוו או סוחף במציאות שהעלילה מגוללת. מה שכן יש בספר הוא שיר הלל ואהבה לאנשי המאפיה, רוצחים אכזרים, גזלנים, גובי דמי חסות מהחלשים מהם. המאפיה אליה לין נקשר מונהגת בידי מוסלמי, קאדרבאי, שהוא בו זמנית אדוק בדתו, פילוסוף (בגרוש), אידיאולוג להשכיר, ורוצח אכזרי, שאינו מהסס להקריב את חבריו הקרובים ביותר כדי להגן על עסקי המאפיה. לין מסביר את אהבתו אל קאדרבאי בתירוץ צולע של אהבת בן לאב. תירוצים צולעים הוא מספק גם למעשים הנוראים שמבצע מנהיגו, או שמבוצעים בשמו. התירוץ החביב עליו מכולם הוא "מעשים לא נכונים שמבוצעים מהסיבות הנכונות". נדמה שאפשר להצדיק כך כל פשע שבעולם. יש בספר הסברים "פילוסופים" נוספים, אבל באמת שאין לי חשק, וגם אין שום סיבה טובה, להכנס אליהם. אסתפק באמירה שבאישזהו מקום בספר הוא מסביר שכדי להיות מאפיונר טוב אדם צריך להיות צנוע, ועוד כמה תכונות מעין אלה. הייתי מחפשת ציטוט מדויק בספר, אבל לא ממש בא לי לקרוא בו שוב.

לעומת "דמויות המופת" של הפושעים, שרובם ככולם אינם הודים, אלא מהגרים מארצות האיסלם ומאפריקה, ההודים – בעיקר העניים שבהם – מוצגים כדמויות מופת של ממש. אנשים שכולם לב, שדואגים אלה לאלה שלא על מנת לקבל פרס, שיודעים לשמוח בחלקם גם אם הוא דל עד מאוד. מכיוון שהכותב אינו אמין בעיני, קשה לדעת איך להתייחס לתמונה הזוהרת הזו, אבל אין ספק שבתיאור חיי היום-יום של ההודים תושבי בומביי יש הרבה אהבה, והם מחממים את הלב.

הכותב מתאר את עצמו כמי שנע בין שני העולמות האלה. מצד אחד הוא מקים מרפאת חינם במשכנות העוני, ומשקיע שעות וימים בטיפול בתושבי המקום. מצד שני הוא משתלב להפליא בחיי הפשע: תחילה כעבריין זוטר בשוק השחור, ומאוחר יותר כחבר מרכזי במאפיה של קאדרבאי. הוא מנסה – ללא הצלחה – להסביר את האמביוולנטיות, אבל אין ספק שבעיני עצמו הוא גיבור.

משום שלסופר יש בבירור כשרון כתיבה, ומשום ששילב בספר אלמנטים ביוגרפים, נוצר הרושם שמדובר בתיאור מעשים שהיו. ממאמרים שקראתי לא הצלחתי להבין מה אמת ומה בדוי. אישית זה מפריע לי, אבל זה לא באמת משנה.

סיימתי את הספר בתחושת ריקנות על סף המיאוס. למרות 990 העמודים שלו, הוא נקרא מהר ובשטף, אבל בערך ברבע האחרון קצתי בו. הוא כבר התחיל ללעוס את אותם חומרים, רומם שוב ושוב את האידיאולוגיה העבריינית שלו, ויותר מדי קצוות והקשרים נותרו רופפים ובלתי הגיוניים. הצחיק והתמיה אותי לקרוא שאחד המבקרים כתב שזהו סיפור של גאולה. מן הסתם לא טרח לקרוא את הספר.

גרגורי דייויד רוברטס עצמו נתפס בפרנקפורט, כשניסה להבריח סמים לגרמניה, והוחזר לכלא באוסטרליה.

Shantaram – Gregory David Roberts

כנרת זמורה ביתן

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

אתחיל מהשורה התחתונה: אל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם, ואל תמהרו לרכוש את הספר.

הספר מורכב מ-48 חוקי שטרסלר לכסף ופוליטיקה. לדוגמא, חוק "שר אוצר טוב הוא שר אוצר רע", ששמו מדבר בעד עצמו, וחוק "האי-שוויון בנטל", שחושף את המציאות שמאחורי מהפכת השוויון בנטל לכאורה. בשני הפרקים הראשונים נהניתי, אפילו צחקקתי. אחרי כמה פרקים נוספים הייתי די מדוכדכת, כי מסתבר שהכל פה שחור משחור, ישראבלוף במירעו. אחר-כך התחלתי להבחין באי-דיוקים ובסתירות פנימיות, וכמה מהדברים החלו לחזור לעצמם. איכשהו גררתי את עצמי עד לסיום, שם גיליתי – לא להפתעתי – שגם הכותב עבד עלינו:

עכשו, לאחר שניסיתי לשכנע אתכם לאורך 48 פרקים, שעובדים עלינו כל הזמן ומכל כיוון, יש לי וידוי קטן.

זה לא בדיוק כך.

….

אם כך, האם גם אני עבדתי עליכם?

תשובתו של שטרסלר לשאלתו היא "ממש לא", ואני אומרת "כן, בערך". כן, כי אם הכל לא נורא רע, למה להעמיד פנים שכן? "כי לדברים הטובים יש סנגורים" היא בעיני לא תשובה מספקת. אבל נניח שכן. נניח שתפקידו להציף בעיות. האם הוא תורם תובנה מעשית? מביא לשינוי? לדעתי לא.

מבחינה ספרותית הספר קולח, כתוב בשטף, קריא, משעשע לפרקים. מבחינה תוכנית הוא חד-צדדי, די שטחי, סובל מחזרות. לשטרסלר יש משנת עולם סדורה, וכל אחד מהחוקים שהוא מציג בספר מתיישר איתה. זכותו. אבל העולם – כולל הכסף והפוליטיקה שבו – הוא לא שחור-לבן. ואם אני בבורותי היחסית הבחנתי בשני אי-דיוקים, אני מניחה שיש בו יותר.

פה ושם למדתי דברים שלא ידעתי קודם, כמו מלחמתם של הרוקחים באישור שניתן לחנויות פרטיות למכור תרופות ללא מרשם, ומאבקם של הירוקים באספקת הגז הטבעי. אבל רוב הזמן יותר משהספר מתריע או פוקח עינים, הוא מתחכם, לפעמים מאולץ תחת מסגרת "החוקים", ורוב הזמן גם התופעות ה"נוראות" שהוא מתאר לא באמת נוראות. "נערי האוצר" מכניסים להצעת התקציב סעיפים דרקונים בידיעה שייאלצו לוותר עליהם? ברור, כך זה במשא ומתן. מגזרים שונים בוחרים מועדים לשביתה לפי שיקולים אינטרסנטים (שביתת מורים אחרי תקופת החגים)? ברור, כי מי ידבר איתם בעיתוי אחר? וגם אם מדובר ברעות חולות, כמו המבנה המעוות של השכר במגזר הציבורי, הרי הדברים ידועים, וחידוש אין כאן.

שווה לדפדף בספר בשביל לראות את האיורים המקסימים מאת עמוס בידרמן. נדיר למצוא בספר קריאה איורים צבעוניים, כך שחזותית זהו ספר נעים לעין.

אפשר לוותר.

כנרת זמורה ביתן

2014

"השנה של סאקו" הוא ספר עדין. תכניו לא קלים, אבל הוא מסופר בעדינות, באותה רוח בה מנהלים גיבוריו את חייהם בשנה המתוארת בספר. צריך לקרוא אותו מתוך הבנה שמדובר בתרבות שונה, ולכן התנהלות שאולי היתה נראית לא אמינה בספר ישראלי או אמריקאי, מתקבלת על הדעת על רקע התרבות היפנית. יחד עם זאת, למרות השונות התרבותית, הספר חוצה מדינות ועמים, ועיסוקו בחיים בעולם המודרני יכול לדבר אל קוראים בכל רחבי העולם.

זהו סיפורם של בני הזוג שוניצ'י וסאקו. שוניצ'י הוא מתכנת מחשבים חובב צילום. סאקו היא אשתו השניה. היא מנהלת חיים שגרתיים של עקרת בית, והיא גם אחראית על חידוש המלאי של מכונות לממכר סיגריות ומיני מזון, הנמצאות בבעלותם וממוקמות בצמוד לדירתם. בשנה המתוארת בספר סאקו בהריון. כדרכו של המספר, עובדה זו נגלית לקורא באקראי במהלך שיחה של סאקו עם אחותה, כשהאחות מציינת באכזבה שהריונה של סאקו עדיין לא ניכר עליה. למה באכזבה? הסבר נקבל אי-שם במחצית הספר, וזוהי דוגמא לעדינות שציינתי בפתח הדברים. הספר מתאר לכאורה חיים שגרתיים של זוג שגרתי, ובהדרגה ובנחת מקלף שכבה ועוד שכבה מהעור המכסה על הבשר המדמם שמחתח לפני השטח. כך, לדוגמא, נלמד על נישואיו הראשונים של שוניצ'י, ומתוך כך על היבטים באישיותו, רק במחצית הספר. נלמד על שברון הלב של אחותה של סאקו, שיסביר  את האכזבה הנ"ל, רק בשלב מאוחר, ונבין בדיעבד את כל מה שנקרא עד כה בדרך חדשה. אבל עד הסוף לא נדע דבר על עברה של סאקו. ההיכרות בין שוניצ'י לסאקו החלה חמש שנים לפני עלילת הספר. השניים התגוררו בדירות סמוכות, וכל לילה היה שוניצ'י שומע את סאקו בוכה. הבכי השתלט עליו, והוביל לקירבה ביניהם. למה בכתה סאקו? שוניצ'י לא שאל, ואנחנו לא נדע. לזה, בין השאר, התכוונתי בשונות התרבותית: בספר מערבי מן הסתם לא היה מסתורין שכזה נותר בגדר תעלומה.

בנוסף לעיסוק בזוגיות ובמשפחה, בפנימיות הפרטית של כל אחד מבני הזוג ובדינמיקה שביניהם, הספר – בעיקר דרך עיניו של שוניצ'י – עוסק בחיים בעידן המודרני. הלחץ התובעני שבעבודה, המרדף אחרי הכסף, התרבות האורבנית, המירוץ להישרדות, המסורת בעידן של חידושים. לנושאים האלה ניתן אמנם פחות מקום בספר, אבל אי אפשר בלעדיהם, כי הם משולבים לבלי הפרד בחיים הפרטיים שבתוך הבית והמשפחה, ושוניצ'י הוגה בהם לעתים קרובות. הטיפול בנושאים אלה גם הוא מעודן: שיחה פה, רמז שם. לפעמים דברים נאמרים מפורשות, בעיקר כשהדובר הוא חברו של שוניצ'י, לעתים הם מרומזים. בקטע שנחקק בזכרוני שוניצ'י שואל את סאקו אם היא יודעת למה נכחדו הדינוזאורים. היא עונה את התשובה המקובלת – בגלל נפילת מטאור – אבל לשוניצ'י יש הסבר אחר "כי הם התאמצו יותר מדי", ובתגובה שואלת סאקו "ולכן אתה רוצה להפסיק להתאמץ?". שוניצ'י מתקשה להסביר, אפילו לעצמו, איזו מסקנה הוא מסיק מדבריו.

הספר דורש קריאה מתוך תשומת לב. לכל משפט, לכל מילה, יש משמעות שלא כדאי לפספס. שום דבר לא נזרק כך סתם לאויר. לסיפור הרכילותי על השכנה המטורפת תהיינה השלכות בהמשך. למזג האויר יש השפעה על האוירה, ולאוירה יש השלכה על הלך הנפש ועל המעשים הנובעים ממנו. למרות שעל פניו הוא כאילו כתוב פשוט, שום דבר בו לא מובן מאליו ולא זניח. קריאה שניה, כך נראה לי, תעשיר את החוויה.

Funadomari made – Kyoichi Katayama

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום: אורלי הר-לוין

עיצוב עטיפה: אמרי זרטל

"הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור" ("מקסימום סיטי" מאת סוקטו מהטה)

מומבאי היא כיום העיר השניה בגודלה בעולם מבחינת מספר תושביה (הראשונה היא שנחאי עם 16 מליון תושבים, אך מומבאי צפופה הרבה יותר). יש בעיר שכונות יוקרה, ויש פחונים ואוהלים שתנאי המגורים בהם בלתי נסבלים. "האיש האחרון במגדל" מתרחש באחד האזורים העניים בעיר, אך גיבוריו הם בני-מזל יחסית: הם מתגוררים בבית מגורים, ומאורגנים כחברה המחזיקה בדירות שבבנין. אמנם מים זורמים בברזים רק פעמיים ביום, הפסקות חשמל מתרחשות לעתים תכופות, הקירות רטובים באופן קבוע, והבנין סמוך לשדה תעופה, אבל יחסי שכנות טובים שוררים בין הדיירים, וזהו הבית.

הכל משתנה כשיזם שם עין על הבנין, והוא מבקש לפנות את דייריו כדי להקים בנין חדש תחתיו. רוב הדיירים מתפתים להצעה הכספית הנדיבה, למעט שלוש משפחות: קומוניסטית בעלת עקרונות, זוג מבוגר שהאשה בו עיוורת וחוששת לעבור למקום בלתי מוכר, ומורה בגמלאות. אחת נכנעת בסופו של דבר לפיתוי הכספי, שניה נכנעת לאיומים, ונותר המורה לבדו. כדי לפנות את הבנין יש צורך בהסכמת כל הדיירים, וכשתאריך היעד שבו ימשוך היזם את הצעתו הולך ומתקרב, הלחץ על המורה מתגבר.

ארווינד אדיגה יצר ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל הסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזכרונות בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה.

מבחינתי, הספר הזה סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב.

Last Man in Tower – Aravind Adiga

כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

השנה היא 1920. ג'ק ומייבל, זוג חשוך ילדים, שניהם מתקרבים לגיל חמישים, פותחים דף חדש. הם עוברים מן האזורים החמים של ארה"ב אל אלסקה, ארץ קשה מיעוטת אוכלוסיה. ג'ק עמל בפרך להכשיר את האדמה לגידולים, מייבל מטפלת בבית, ותורמת את חלקה לפרנסת המשפחה באפית עוגות. עשר שנים קודם לכן נולד לשניים ילד מת, וחייהם מתנהלים בצל האבל שאינו מתפוגג. כשיורד השלג הראשון הם נתקפים בעליצות לא אופיינית, משתעשעים בקרב כדורי שלג, ובונים בובת שלג בדמות ילדה. ימים ספורים אחר-כך נכנסת לחייהם ילדה מסתורית בשם פאינה, שמנהלת חיים עצמאיים לבדה אי שם במרחבים הקפואים, נעלמת בכל שנה עם בוא האביב, וחוזרת בחורף.

"ילדת השלג" שואב את השראתו מאגדת עם רוסית בשם סְנֶגוּרוֹצְ'קָה, והוא מתנהל על התפר שבין אגדה ומציאות. עיקר כוחו הוא באמינות בה מתוארים חייהם של ג'ק ומייבל. הסופרת מתארת ברגישות את קורותיהם, את הקשר ביניהם, את האבל שאינו חדל, את התגברותם על קשיי המחיה באזור שאינו מתמסר בקלות, את ההיפתחות האיטית שלהם אל סביבתם, ויותר מכל את הדרך בה הם מאמצים בהדרגה את ההורות היחודית כלפי פאינה. תיאור נופי אלסקה חי ובהיר, אפשר ממש לראות את המתואר במילים. הסופרת, ילידת אלסקה, בת להורים שהגיעו למקום בדומה לגיבורי הספר, המנהלת בעצמה אורח חיים דומה של עבודת אדמה וציד, ככל הנראה אחוזת קסם מסביבתה, והיא מיטיבה להעביר את הקסם הזה אל הדפים.

אזהרת ספוילר בפיסקה הבאה: סיום הספר הוא מצד אחד צפוי ומצד שני מאכזב. פאינה שמצאה אהבה, התחתנה וגם ילדה בן, נעלמת, כאילו מתמוססת מחום לאחר שהחלה לבלות את לילותיה בבקתה מחוממת עם משפחתה, במקום לבדה בהרים הקפואים. הסיום צפוי כי הוא תואם לאגדת סְנֶגוּרוֹצְ'קָה. יחד עם זאת הוא מאכזב, כי בספר אופטימי ומרומם כמו זה – עם הנצחון על הטבע הקשה, עם החברות שמפתחים ג'ק ומייבל המסוגרים עם שכניהם, עם ההורות הצומחת למרות האבל – היה מתאים לטעמי להעניק נצחון גם לאהבה. אפשר היה ליצור לצורך העלילה דרך חיים שתתאים גם לפאינה וגם לבעלה ולבנה. המסר העולה מן הסיום הוא של חוסר סתגלנות, וחבל. יחד עם זאת, גם אם התוכן אינו לטעמי, סגנון הכתיבה האגדתי למחצה, שנשא חן בעיני לאורך כל הספר, מחזיק מעמד עד לסיומו ללא נפילות. לא ניכר בו שזהו ספר ביכורים.

בשורה התחתונה: ספר קסום

The Snow Child – Eowyn Ivey

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

על כריכת הספר נקבע כי "זה לא ספר מתח", מן הסתם מתוך תפיסה הרואה בספרות מתח ז'אנר נחות. אבל ספר מתח יכול להתעלות לכדי ספרות יפה, תלוי בסופר, וגוטפרוינד בהחלט כותב ספרות שכזו. שלד הסיפור הוא נסיון משטרתי לפענח סדרת מעשי רצח, ובמישור הזה הוא קליל, זורם, אפילו הומוריסטי. על פני המישור הזה ומתחתיו צצים היבטים נוספים המעניקים לספר את הערך המוסף שמעבר לעלילה הבלשית, וזהו (אם לצטט שוב מן הכריכה)  "הפאזל הייחודי שמרכיב אמיר גוטפרוינד".

במפתיע, גוטפרוינד בחר בז'אנר המתח כדי להציב יד זכרון לסופר היהודי-פולני הפיוטי ברונו שולץ. שולץ הספיק לפרסם בימי חייו שני קובצי סיפורים "חנויות הקינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון החול". שני רומנים שכתב אבדו לאחר הירצחו ביריה ברחוב בידי הנאצים. באפילוג לספר מתאר גוטפרוינד את הקסם שסיפוריו של שולץ מהלכים עליו, ובספר עצמו הוא מפקיד את האהבה לשולץ בידיה של זואי, בת שבע-עשרה שמחפשת את מקומה בעולם. משפטים מתוך סיפוריו של שולץ נכתבים על הקירות סמוך למקום הימצאן של הגופות ("ובכיתי מאושר ומחוסר אונים" הוא הראשון שבהם), וחייו משולבים בחייהן של כמה מן הדמויות בספר. לקראת סופו של הספר מופיע שולץ בחלומה של אחת הדמויות ושואל: "ובאשר ליצירה שלי, אני באמת תוהה. אחרי מותי, האם היא תיעלם או תתקיים? מה דעתך, שלמה? האם יש סיכוי שהיצירה שלי תמשיך לנדוד בעולם הזה, באפלה… כמו ריחו הנשאר של פרח?". גוטפרוינד בהחלט תורם להשמרותה של יצירת שולץ. אני מניחה שקריאה ב"אגדת ברונו ואדלה" שלחה לא מעט קוראים לחיפוש אחר ספרו של שולץ הקשה למדי להשגה (שני קובצי הסיפורים שלו אוחדו לספר אחד בתרגום לעברית).

מרשימה בעיני היכולת של גוטפרוינד לחדש בכל אחד מספריו. אין בין הספרים שכתב שניים הדומים זה לזה.  "שואה שלנו" ו"העולם, קצת אחר כך" הרשימו אותי מאוד, ו"אחוזות החוף" עטור הפרסים ו"בשבילה גיבורים עפים" הפופולרי לא דברו אלי בכלל. לאחרונה קראתי את "במזל עורב", שהפתיע אותי בקלילות היחסית שבה הוא לכאורה נכתב, סגנון כתיבה שלא ציפיתי לו מן הסופר. "אגדת ברונו ואדלה" מצטרף מבחינתי לצד החיובי של המאזן.

גוטפרוינד נוקט בשיטת המספר היודע-כל, ומשתף בידע את הקוראים. כך נחשפים הרוצחים בפני הקוראים כבר בשלב מוקדם יחסית, אם כי מניעיהם בשלמותם נגלים בהדרגה. למרות הידע המוקדם, הספר בהחלט נקרא במתח ובנשימה עצורה. הוא משחק יפה על התפר שבין קלילות עכשווית ובין כבדות הנובעת ממאורעות העבר הקשים. יש בו הומור במידה, עברית נאה, דמויות מאופינות בחן, אהבה גדולה לספרות, ויותר מכל הוא מקורי ומיוחד, ובשל כך מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2014

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

מלאלה יוספאזי נולדה בפקיסטן ביולי 1997. איתרע מזלה ובהגיעה לגיל עשר השתלט הטאליבן על עמק סוואט בו התגוררה, השליט טרור בשם האיסלם, אסר על לימודי הבנות, ובכך שם לאל את תשוקתה של מלאלה להשכלה. התמזל מזלה והיא נולדה למשפחה יוצאת דופן: הוריה קבלו בברכה את הולדתה למרות היותה בת (אביה הוסיף את שמה לאילן היוחסין המשפחתי שעד אז הציג רק גברים, ונהג לומר "שהביט לתוך העיניים שלי אחרי שנולדתי והתאהב"), לא מנעו ממנה בעודה ילדה לשבת עם הגברים ולהאזין לשיחותיהם, בניגוד לשאר הנשים והילדות שהסתגרו בנפרד, ועודדו אותה בלימודיה. אמה של מלאלה, טוֹר פֵּקַאי, היא אשה מוסלמית אדוקה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואביה, זִיָאודין, הוא איש משכיל, שייסד בעירו בתי ספר משגשגים לבנים ולבנות, והיה פעיל נגד הטאליבן. עם הגיבוי של ההורים, שנהלו בית פתוח ונדיב ומעורב חברתית, הפכה מלאלה הצעירה לפנים של המאבק על ההשכלה.

הספר, שנכתב על ידי מלאלה יחד עם הכתבת הבריטית כריסטינה למב, מתאר את החיים בפקיסטן של השנים האחרונות, מדינה שידעה תהפוכות פוליטיות חדשות לבקרים. בעת צרה, לאחר אסון טבע, זיהה הטאליבן הזדמנות להרחיב את פעילותו. אנשיו הציעו סיוע במקומות בהם כשלה המדינה מלהושיע, אתרו בעיות מקומיות והבטיחו להן פתרון, ונבנו על מצוקת התושבים. ככל שחלף הזמן אחיזתו של הטאליבן התהדקה, והנחיותיו, כמו גם העונשים למפרים אותן, הלכו והקצינו. עמק סוואט, המכונה גן עדן בפי תושביו, הפך לגיהינום של טרור, ונקלע למלחמה בין השלטונות לטאליבן. בהיבט היקר ביותר ללבה של מלאלה, ההשכלה, השיא הגיע כשבית הספר לבנות נסגר, לאחר חודשים בהם פוצצו אנשי הטאליבן מאות בתי ספר ברחבי המדינה.

אביה של מלאלה, איש לא פחדן, לא יכול היה לשתוק, והפך דובר עקבי ורהוט נגד הטאליבן, בעיקר בנושאי חינוך והשכלה. כמה מבנות הפעילים, ומלאלה ביניהן, התראיינו עם אבותיהן לטלויזיה ולרדיו, ונשאו דברים בגנות האיסור של לימודים. בהדרגה, מתוך חשש לחייהן, נשרו רוב הבנות מן הפעילות הזו, ומלאלה נותרה דוברת כמעט יחידה. בשלב מאוחר יותר התנדבה לכתוב בלוג על חייה ל-BBC (בשם בדוי לפי דרישת הכתב), ועמדה בחזית העולמית של המאבק.

לאחר שהטאליבן הוכנע לכאורה על ידי הצבא, התאפשרה פתיחה מחודשת של בית הספר. אבל אותה כניעה לא באמת מנעה את פעילותו של הטאליבן. באוקטובר 2012 עצרו אנשיו את ההסעה בה חזרה מלאלה מיום לימודים, אחד הטאליבנים עלה לרכב ושאל "מי זאת מלאלה?", וירה בראשה. שתים מחברותיה נפצעו אף הן. שמו של הספר עונה לאותה שאלה: "אני מלאלה". חייה של מלאלה ניצלו בזכות ניתוח ראשוני בבית חולים צבאי בפקיסטן, והמשך טיפול וניתוחים נוספים בבית חולים באנגליה. העולם נזעק, ראשי מדינות שיחרו לפתח בית החולים, מלאלה הוזמנה לשאת דברים באו"ם, וקרן הוקמה לתמיכה במאבק על השכלת ילדים.

לפני כשבוע הוכרז על זכיתה של מלאלה יוספאזי בפרס נובל לשלום, הזוכה הצעירה ביותר אי-פעם.

הספר משלב יפה את הסיפור הציבורי עם הסיפור האישי. הוא מציג אלטרנטיבה של איסלם שפוי בסגנון הוריה של מלאלה, שאינם שונאים זרים, שנישאו מאהבה ומקיימים חיי שיתוף ואחווה. הוא מספר  את סיפורה של פקיסטן, ומדגים כיצד הקיצוניות מוצאת לעצמה כר לשגשג עליו. והוא מראה כיצד אדם יחיד יכול חולל שינוי. ושלא תהיה טעות, מלאלה אינה קדוש מזן מיוחד: היא ילדה שמתכתשת עם אחיה, ורבה ומשלימה לסירוגין עם חברתה הטובה, ואוהבת משחקי ילדות. אבל כשהלהט קיים, ויש אמונה בצדקת הדרך, אפשר לגעת בלבבות רבים.

כריסטינה למב הבריטית היא כתבת בריטית, המסקרת את פקיסטן ואת אפגניסטן מאז 1987. במהלך הספר כולו היא נשארת מאחורי הקלעים, ומותירה את הבמה למלאלה המספרת בגוף ראשון.

ספר מומלץ ומעורר השראה.

נאומה של מלאלה באו"ם ביום הולדתה ה-16

I Am Malala: The Girl Who Stood Up for Education and Was Shot by the Taliban – Malala Yousafzai, Christina Lamb

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

על רקע הבחירות המתקרבות לעירית פתח-תקווה, מתמחה מתוסכל במשרד עורכי דין שולח בגחמה של רגע לעתונאי מובטל מסמך שעלול לסבך את ראש העיר המכהן. ראש העיר נכנס למצוקה כשהעתונאי מעלה באוזניו שאלות לא נוחות, וזמן קצר אחר-כך העתונאי נעלם. כשהתלונה של אשת העתונאי על העדרותו מגיעה לידיה של ענת נחמיאס, חוקרת במשטרת פתח-תקווה, מתעוררים חושיה הבלשיים, ואחורי הקלעים של הפוליטיקה העירונית מתחילים להחשף.

ליעד שהם רקח סיפור מתח שמשלב בדיה עם תופעות המוכרות לנו, לצערנו, מן החדשות, ובראשן הקשר המושחת בין הון לשלטון. ראש העיר, ופקידים בכירים אחרים, זוכים לטובות הנאה, מיטיביהם זוכים בחוזים שמנים, אך המילה שוחד היא כמובן בבחינת בל תישמע. כמעט כל המעורבים משכנעים את עצמם כי ההטבות ניתנות להם בזכות: רק טובת העיר לנגד עיניהם, ואם הם יוצאים נשכרים על הדרך זה לגמרי בצדק. למרבה הגיחוך והעצב, היחיד שלא מעלה טיעונים "נקיים" כאלה הוא מאפיונר שמשתלב בחגיגה, ומודה ביושר שהוא רוצה הכל לעצמו.

העלילה המתכתבת עם המציאות מושכת לקרוא, והופכת את הספר לרלוונטי. בכך, כמובן, אין די כדי ליצור ספר טוב, אך כשמצטרפת לכך כתיבה מוצלחת, היצירה בהחלט ראויה לקריאה. לליעד שהם יש את הכשרון לכתוב סיפור מורכב מרובה דמויות בלי להתבלבל בפרטים. הדמויות שלו ברורות ואמינות, והכתיבה הדינמית יוצרת ספר סוחף וקריא מאוד. הסופר נוקט בגישה של מספר יודע כל, וכך הקורא יודע לכל אורך הספר כי מי שנחשב לחשוד מיידי אינו כזה. יחד עם זאת עד הסיום לא ברור מי העלים את העתונאי, והמתח נשמר ממש עד הסוף.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר חיפשתי קצת מידע עליו ועל הסופר. מתברר כי כמה מן הדמויות בספר הופיעו כבר בספריו הקודמים של שהם. לאורך כל הקריאה לא היתה לי הרגשה שחסר לי מידע מוקדם, והספר עומד לגמרי בפני עצמו. אם היו בספר האחרון התיחסויות לקודמיו, לא חשתי בהן.

בשורה התחתונה: ספר מתח מוצלח

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014

לעתים נדירות אני מתחרטת על בחירה לקרוא ספר. אני יכולה לא ליהנות מהספר, לא להעריך אותו, אבל גם אם ספר מסוים הוא בעיני בזבוז זמן, עדיין אני לא חשה תחושת מיאוס כמו זו שתקפה אותי בספר הזה. תקראו לי מתחסדת, צרת אופקים, לא משנה. יש סיבה למה יחסי מין בין אדם לחיה הם טאבו, וצריך הצדקה ממש טובה כדי להעביר אותם אל הצד הלגיטימי של יצירה אמנותית. הספר השטוח הזה לא מצדיק זאת. תיאורים מפורטים של סקס בין אשה לשימפנזה הם לא חוויה שאני רוצה לקרוא עליה, גם אם יעטפו אותה בסיפור אהבה בין מדענית לשימפנזה צעיר המצוי בתהליך התפתחותי (לא אבולוציוני, למרות שם הספר) מזורז להפוך לאנושי.

זהו סיפורו של ברונו, שימפנזה שגדל בגן חיות עד שהתברר שיש לו כישורים אנושיים. תוצאות ניסוי שנערך על קבוצת שימפנזים צעירים ועל קבוצת תינוקות אנושיים העלה, שתגובותיו של ברונו זהות לאלה של התינוקות, ולפיכך לכד את תשומת ליבם של המדענים והועבר למכון מחקר. כאן הוא מתוודע אל לידיה, חוקרת בתחילת דרכה, ונוצר ביניהם קשר קרוב. ברונו עובר תהליך התפתחותי מהיר, לומד לקרוא, מדבר בשפת אנוש, מתהלך זקוף, מגלה סקרנות ותבונה מעל לממוצע האנושי, ולכאורה מתאהב בלידיה. על כריכת הספר נכתב בין השאר כי זהו "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות של השנים האחרונות", אך כמו שאר ההפרזות שבציטוטי הביקורת, גם למשפט זה אין על מה להסתמך. למרות הסערה המילולית והפיזית של ברונו, בשום רגע לא השתכנעתי שאכן מדובר ברגש אמיתי, וזו רק אחת מן החולשות המרובות של הספר.

ברור שהסיפור פה הוא לא יכולת הלמידה המדהימה של ברונו. לא נראה לי שהייל מנסה לשכנע שיכולת כזו אפשרית. הוא מנצל את ברונו, המצטרף החדש לאנושות, כדי לומר כמה דברים על החברה האנושית. הענין הוא שמה שיש לו לומר הוא גם לא מעניין, גם לא חדשני, וגם טובע בסיפור פרטני וארכני. לכאורה הוא משמיע אמירות חכמות – כסף משחית, תאוות פרסום יכולה לחבל במדע, תקשורת לא מילולית חשובה לא פחות מתקשורת מילולית, קנאות דתית עלולה להדרדר לאלימות – אך למעשה כל האמירות שבספר לעוסות וממוחזרות. שום דבר מקורי. הנה דוגמא לפילוסופיה הגדולה שלו: לא מאפשרים לקופים להשתלב בחברה אנושית כי הם עלולים להיות אלימים. לפי אותו הגיון צריכים לכלוא מראש את כל האנשים, ולא רק אחרי שהם מבצעים פשע. באמת.

בערך במחצית הספר, אחרי שמתרחשת טרגדיה, ברונו נמלט משיקגו לניו-יורק. אם עד עכשו הספר עסק בו, פתאם הוא מתפזר לתחומים נוספים, כמו חיי התיאטרון המחתרתי בניו-יורק. מעניין? אולי. קשור לספר? לא. הייל נפל כאן למלכודת ספר ביכורים, שבו הוא מנסה להפגין את כל מה שיש לו.

כושר התיאור של בנג'מין הייל מעולה. הוא נכנס לפרטים ולדקויות ולמחוות קטנות בתשומת לב ובדייקנות. חבל שהכשרון הזה מבוזבז על העלילה הזו. גם התרגום של אורטל אריכא מצוין, קולח ובהיר.

בדברי התודה שלו הייל מזכיר את דבריה של חוקרת הפרימאטים ג'יין גודול: "כל היצורים החיים על פני האדמה הרבה יותר דומים משהם שונים". "האבולוציה של ברונו ליטלמור" לא מסייע בהעברת המסר.

בשורה התחתונה: כדאי לוותר

The Evolution of Bruno Littlemore – Benjamin Hale

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה