תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

בשנת 1963 (שהיתה עדיין העתיד בעת כתיבת הספר ב-1957) פורצת מלחמה גרעינית בחצי הכדור הצפוני. האוכלוסיה שמצפון לקו המשווה מושמדת, וענן רדיואקטיבי עושה דרכו באיטיות אך בהתמדה אל חצי הכדור הדרומי. בתוך חצי שנה ימותו כל בני האדם. כמה מבעלי החיים יחזיקו מעמד תקופה נוספת, עד למותה של הארנבת האחרונה. זהו גזר דין שאינו ניתן לערעור, ואין שום דבר שניתן לעשות כדי למנוע את מימושו. מרבית הספרים הפוסט-אפוקליפטים מציגים בשלב זה תוהו ובוהו, אנרכיה מוחלטת, פריקת כל עול, היסטריה. העולם בעיני נוויל שוט אחר לגמרי: פה ושם הוא מספר כבדרך-אגב על אנשים שמוצאים מפלט באלכוהול, אבל מרבית גיבוריו מתנהלים כאילו עולם כמנהגו נוהג: לומדים, מתאהבים, זורעים זרעים שישאו פרחים ופירות הרבה אחרי היום האחרון, מצייתים לחוקים. כאילו יש מחר.

העלילה מתרחשת ברובה במלבורן, העיר הגדולה האחרונה לפני אנטארקטיקה. דווייט, מפקדת צוללת אמריקאית, יודע שאשתו ושני ילדיו נכחדו, אבל קונה להם מתנות לקראת היום שבו ייפגשו. מרי, אשתו של קצין הקישור האוסטרלי בצוללת, מתכננת מחדש את גן ביתה, מכשירה את השטח לגן ירק. מוירה, ידידת המשפחה, מתחילה ללמוד קצרנות. פיטר, בעלה של מרי, הוא אולי היחיד שמתכונן לבאות, כשהוא מכין לאשתו ולבתו רעל, אותו יוכלו ליטול בבוא היום כדי להמנע מיסורי המוות.

הספר הזה שונה מסגנונו הקליל הרגיל של נוויל שוט. זהו ספר מלנכולי, נטול תקווה, שגם מעט ההומור שבו נוגה. הפריע לי תחילה הרקע החפיפי משהו, הלא מוסבר, של המלחמה: אלבניה פתחה בה, ישראל מעורבת בה, רוסיה וסין הסלימו אותה. לא לגמרי ברור. אבל צריך להבין שהפרטים ה"היסטוריים" פחות חשובים כאן. חשוב המסר שבמו ידינו אנו עלולים להביא כליה על המין האנושי.

הספר נחשב למשפיע בזמנו, והיה לו חלק בעיצוב דעת הקהל שהתנגדה לניסויים גרעיניים. שנתיים אחרי פרסומו הוא עובד לסרט בכיכובם של גרגורי פק, אווה גרדנר ופרד אסטר, סרט שהסופר תיעב בגלל העיבוד החופשי מדי של הדמויות.

שמו של הספר דו משמעי: "על החוף" הוא מונח בצי המשמש לתיאור מי שפרש משרות פעיל, והוא גם חלק משירו של ט.ס. אליוט, “The Hollow Men”:

"In this last of meeting places // We grope together // And avoid speech // Gathered on this beach of the tumid river."

ספרותית יש לדעתי בספר מספר ליקויים, לדוגמא ההרחבה המיותרת בתיאור שני מרוצי מכוניות המתרחשים כשמקרי הפגיעה הראשונים של הענן הרדיוקאטיבי מתגלים בעיר. נוויל שוט עצמו היה במשך תקופה קצרה נהג מרוצים, ומן הסתם מסיבה זו התלהב לכלול את הנושא בספר, אבל הוא מקבל דגש יתר בעיני. מכל מקום, מעבר לליקויים שכאלה, ומעבר לשאלת הסבירות של ההתנהלות הכמעט מתעלמת מן המציאות שהוא מייחס לגיבוריו, זהו בסך הכל ספר טוב בעל מסר שצריך לקבל ביטוי.

On the Beach – Nevil Shute

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1957)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

"נער כחול עיניים" הוא מפגן מרהיב ועצוב של כשרון מבוזבז. לג`ואן האריס יש כשרון כתיבה ודמיון יוצר, ואלה חברו יחד ליצירת ספר ריקני. יותר מפעם אחת כמעט התפתיתי לנטוש אותו, אבל נראה לי לא נכון לכתוב סקירה מבלי לקרוא את כולו, אז חרקתי שיניים וקיויתי לטוב. לשווא.

באנגלית הביטוי "נער כחול עיניים" משמש לציון אדם מועדף, ובספר הזה פירושו הבן המועדף. נערכחולעיניים הוא אחד משלושת בניה של גלוריה, אשה ממוצא נמוך, שחלומותיה לשפר את מעמדה התנפצו, ואת תסכוליה היא פורקת באכזריות על בניה. בעת התרחשות העלילה הנער הוא כבר גבר בן למעלה מ-40, עדיין גר עם אמו, ופוחד ממנה ממש כפי שפחד כילד. את חייו ה"אמיתיים" הוא מנהל באינטרנט (וכינויו שם, כמובן, נערכחולעיניים), שם הוא מציג את עצמו כרוצח.

לא הייתם רוצים להיות הבן המועדף של גלוריה האכזרית. גם לא הייתם בוחרים להיות בתם היחידה של קתרין, האמנית המעורערת, ובעלה חלוש האופי. וגם לא בתם היחידה של גברת ברניגן, הקנאית הדתית, ובעלה האלמוני. זהו חוט השני העובר בין כל עלילות המשנה בספר – הדרכים בהן הורים, ובעיקר אמהות, יכולים לסרס ולעוות ולהרוס את חיי ילדיהם. מפחיד.

עלילת הספר מסופרת כולה באמצעות יומני רשת שמנהלים נערכחולעיניים ואלברטין. הכינויים, כנהוג ברשת, אינם מייצגים את שמם האמיתי של הכותבים. השניים עושים שימוש באנונימיות שהרשת מאפשרת, אבל משחקים על הקו המסוכן של כמעט זיהוי. אחד הפרקים בספר נקרא מראות, והוא משקף יותר מכל את הפרספקטיבות המעוותות, ההשתקפויות של הדמויות זו בזו, והשפעתן ההדדית האינסופית. כל דמות היא בו-זמנית דמויות אחרות, אמיתות הופכות לשקרים ולהפך, ושום דבר אינו באמת מה שהוא נראה תחילה, ואולי גם לא מה שהוא מתברר בסופו של דבר. כתוצאה מכך העלילה מתעתעת, משתנה מרגע לרגע, וקשה לאתר בה קו יציב אחד. על פניו זהו דווקא מתכון ליצירה מרתקת, אבל כאמור, בעיני כל זה מבוזבז על לא כלום. היו פרקים שנשאו חן בעיני בפני עצמם, אבל התוצאה הסופית היא בלון ריק. כשבמהלך הספר, וגם אחרי סיומו, לא אכפת לי מאף אחת מהדמויות, זה אומר משהו שלילי מאוד על הספר.

Blueeyeboy – Joanne Harris

הוצאת כנרת

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

 

בהקדמה  ל"מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוס" מסביר השטן כיצד הוא בוחר את בני-חסותו:

תפקידי הוא זה, לא פחות ולא יותר: לבחור מקום ההולם את התקופה, במקום הזה לבחור את האיש הנכון, לאמצו לי לבן-חסות, וללוותו עד לרגע שתנבוט בו, על-פי נסיונו שלו, תחושת הדעת השלמה עם כל הנובע ממנה. כל היתר: ברית-הדמים, השבועה, הנדר, מכירת הנפש, הקרבת אושר העולם הבא על מזבח דעת העולם הזה וכן הלאה – כל המתואר בפירוט ביצירות הרבות שחוברו על העיקרון הפאוסטי – כל אלה אינם אלא אגדה. עם זאת אין לכחד כי אותם מחברים נודעים ואלמונים של היצירות הללו, אכן צדו משהו מיסוד גורלם של בני-חסותי, גם אם עיטרוהו יתר על המידה בפרחי דמיונם הילדותי או הפיוטי, וגם אם הפריזו (אגב עיוות, כמובן) בחשיבות חלקי הצנוע.

באותה הקדמה הוא מזכיר את בני החסות שקדמו לג'ורג' אימרה סאבאדוש, גיבור הספר שנבחר ל"תפקידו" ב-1945. באותה שנה, כך מספר השטן, עזב לנפשו את בן-חסותו הקודם, סרנום צייטבלום, שרק חיטוט ברשת הבהיר לי שמדובר בדמות מתוך "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן (הגיע הזמן לקרוא אותו). קדם לו, בין השנים 1905 ו-1925, בוריס סאווינקוב – סגנו של אלכסנדר קרנסקי, ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר לפני לנין (המידע באדיבות הרשת, כמובן). בן חסות נוסף שנזכר בהקדמה הוא לורינץ מיסארוש, ממנהיגי מרד האיכרים בהונגריה במאה ה-15, ועליו לא מצאתי שום מידע. חסר לי ידע להעריך את הבחירות האלה ואת המסר שמן הסתם מועבר בהן, וחבל.

הספר, כאמור, מתרכז בדמותו של סאבאדוש, פעיל קומוניסטי מדרג הביניים, ודרכו מסופר סיפורה של הונגריה החל מתום מלחמת העולם השניה ועד שנות השמונים של המאה הקודמת. כל "נפלאות" הקומוניזם מקופלות בספר, האמונה העיוורת, התהפוכות, החיסולים של מי שרק אתמול היו מופת (וכך יהיו גם מחר, אבל לא היום), המרידות והמרידות שנגד. הכתיבה שוטפת, שנונה, הדמויות חיות ומשכנעות, הידע מעשיר. אהבתי.

הסופרהוא לאסלו ג'ורקו ההונגרי. לא מצאתי לצערי תרגומים נוספים שלו לעברית. ברשת הוא מוזכר בעיקר בהקשר למחזה שכתב "אלקטרה אהובתי", שגם היה לסרט.

Faustus Doktor Boldogsagos Pokoljarasa – Laszlo Gyurko

הוצאת זמורה ביתן

1989

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי

אחרי הסיפור הנושא את שם הספר חשבתי ביאוש מה שדוריס לסינג ואני זה לא ממש סיפור אהבה. סיפור יפה, אנושי, חכם, על רקע הבליץ בלונדון, אבל סיומו ממסמס אותו לגמרי. היתה לי תחושה כמו אחרי קריאת ספר אחד שלה – "שוב, אהבה" – שכשרון כתיבה יש, וכושר התבוננות יש ויש, אבל יש בעלילה מופרכות שמפריעה לי.

למה ביאוש מה? בכל זאת, זוכת פרס נובל, אז איך זה שאני לא מתפעמת. תחושה לא הגיונית, נכון, אבל כך חשתי.

ואז עברתי לסיפור הבא, "עין אלוהים בגן-עדן", ודעתי השתנתה. שני תיירים בריטים מגיעים לחופשה בעיירת נופש גרמנית בשנת 1951, כשכוחות בעלות הברית עדיין מפגינות נוכחות חזקה בשטח. הסופרת מתארת יפה ומדויק מאוד את הלכי הרוח של השניים בסיטואציה הלא נוחה הזו.

וכך לאורך כל הספר, לפעמים התלהבתי, לפעמים התאכזבתי. אם לערוך מאזן כללי, הוא נוטה קלות לכף זכות.

חברה שלי, מטיבת קרוא, שעל המלצותיה אני סומכת, דווקא מתלהבת מדוריס לסינג. "שוב, אהבה" לדוגמא, שהזכרתי קודם, השאיר עליה רושם חיובי ביותר, בעוד אני מצאתי אותו פושר, וכאמור מופרך. בחיפוש בפורומים מצאתי ש"הבן החמישי" הומלץ. נראה לי, אם כך, שאמשיך לקרוא ספרים שלה.

הוצאת כנרת

1984

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

"ספר הנשמות" רוכב על הגל של קונספירציה-היסטוריה-דת-ביון, שיצר "צופן דה וינצ'י". הוא פותח במכירה פומבית של ספר מסתורי, ומתגלגל לספר מתח הנע בין אנגליה לארה"ב, כולל כתב חידה השולח את מוצאיו למרדף בעקבות רמזים, המובילים בתורם לפרשיות מן המאה ה-13 עד ה-16, המשפיעות על התנהלות הפוליטיקה בת זמננו. הגיבור הוא איש ביון לשעבר, מסייעת לו סטודנטית צעירה, כוחות האף.בי.איי והאס.איי.אס מעורבים, וכל המרכיבים יוצרים ספר קצבי, קריא, ופה ושם גם מעניין.

אני לכשעצמי לא חובבת גדולה של הז'אנר, ומעדיפה ספרי עיון היסטוריים על פני שילוב ההיסטוריה בספרי קונספירציה. אבל כשספר מסוג זה כתוב היטב, הוא מגרה אותי לחפש מידע נוסף, וזה מה שעשה הספר הזה. הכרתי באופן קלוש ביותר את שמו של ג'ון קלווין, ושמחתי ללמוד עוד. הכרתי, כמובן, את נוסטרדמוס, ונהניתי לרענן את הידע, ועוד כיוצא בזה אישים וארועים היסטוריים. כך שגם אם המסגרת הסיפורית לא שכנעה אותי, נהניתי מן הערך המוסף, וכשצללתי לתוך הספר אפילו סיקרן אותי לדעת כיצד יסתיים. ספרים מהסוג הזה צריכים להכתב על ידי סופרים אינטליגנטים, כדי שתפירת ההיסטוריה לתוך עלילה בלשית תיעשה כך שהקורא יאמין, ולו לרגע, שאכן כך בדיוק קרו הדברים, שאלה בדיוק היו הזרזים שצצו בצמתי זמן משמעותיים. "ספר הנשמות" עומד במבחן הזה.

חשוב להדגיש שזהו ספר המשך ל"ספריית המתים". הספר המסתורי, שמכירתו פותחת את "ספר הנשמות", הוא ספר שהיה חסר בספריה ההיא, גיבור הספר השני פרש מהשרות בגלל פרשה שארעה בספר הראשון, ועוד. לאורך כל העלילה מוזכרים ארועים ואישים שכיכבו ב"ספרית המתים". אפשר לקרוא את "ספר הנשמות" בלי לקרוא את קודמו, כי הסופר מצרף הסברים לארועים הקודמים, אבל נראה לי שההנאה תהיה שלמה יותר עם רקע מלא של הספר הראשון. מכיוון שכאמור המסגרת פחות עניינה אותי מן ההקשרים ההיסטוריים, לא הפריע לי בכלל שקראתי רק את הספר השני, אבל לחובבי סוג זה של ספרות אני בהחלט ממליצה לקרוא את הספרים לפי סדר הופעתם.

בשורה התחתונה: ספר קליל עם ערך מוסף היסטורי, שימצא חן בעיקר בעיני חובבי הז'אנר.

The Book of Souls – Glenn Cooper

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ`

הספר מקבץ יחד כתבים פרי עטה של רות בונדי בשנים שבין ששת הימים ליום הכיפורים.

אל רות בונדי התוודעתי לראשונה דרך "אדלשטיין נגד הזמן", ספר מעולה אודות שואת יהודי צ'כיה שצירו סיפורו של ראש הקהילה היהודית בפראג. השילוב בין מחקר מדוקדק לתובנות מרשימות ולכתיבה מדויקת מאוד הרשים אותי. אחר-כך קראתי את האוטוביוגרפיה שלה,"שברים שלמים", ומאוד הערכתי את הדמות האנושית שעולה ממנה. "השליח", סיפורו של אנצו סרני, השלים שלישיה מנצחת. אחריהם קראתי את "חצי נחמה", אוסף מטוריה ב"דבר", ונהניתי. יצא לי לראות אותה פעמיים בטלויזיה – פעם בתכנית על ילדי גטו טריזנשטט, ופעם בתכנית על קליטת ניצולי השואה בארץ, ובשתיהן הרשימה הן בעדינות דיבורה והן בפשטות ובבהירות תכניה.

בהביאה לדפוס את "לפתע בלב המזרח" לא שינתה דברים שכתבה שבע שנים קודם לכן, גם אם ממרחק של זמן היתה כותבת אחרת. משום כך מצטיירת תמונה מדויקת של מצבים ושל הלכי רוח באותה תקופה, כמובן תוך הסתייגות מובנת מהיות דבריה מייצגים בעיקר אותה, אך מתוך אמונה שמכיוון שהיא לא קיצונית לכאן או לכאן היא מייצגת רבים אחרים. חלק מן הדברים אני מזהה מזכרונות ילדותי – לדוגמא, הפרק העוסק בתקופת ששת הימים, ההמתנה שלפניה והאופוריה שאחריה –  והערותיה הנבונות (לדעתי) מעמידות תמונת מצב מדויקת. מעניין לקרוא את הדברים גם מתוך נקודת המבט של מי שיודעת מה קרה אחר-כך (אין ספוילרים בהיסטוריה), ואני סקרנית להתבונן תוך קריאה בתהליכי גיבוש דעות, כי המציאות המשתנה מקבלת ביטוי בכתביה.

הוצאת זמורה ביתן

1975

ג´יימס קלאוול היה שבוי במשך למעלה משלוש שנים במחנה שבויים יפני בתקופת מלחמת העולם השניה. אלולא צוינה עובדה זו על הכריכה האחורית, סביר להניח שלא הייתי מנחשת שמדובר בחוויה אישית. העלילה אינה מסופרת בגוף ראשון, והתיחסות הסופר למסופר כמעט שאינה רגשית אלא תיעודית ושכלתנית.

זמן ממושך חששתי לפתוח בקריאה, כי לא מצאתי את הרגע המתאים להתמודד עם תיאורי החיים במחנה. תוך כדי קריאה מצאתי שאני מתחרטת על ההמתנה. הספר אכן מתאר את חיי המחנה, אבל לא זה נושאו המרכזי. עיקר הספר הוא השרדות השבוי כאדם, הווה אומר שמירה על כבוד הצלם האנושי בתנאים בלתי אפשריים. המחבר תוהה באמצעות גיבוריו האם זה "בסדר" לנסות "להסתדר" בכל דרך, ומה נעלה יותר – לשמור על עקרונות היפים לחיים נורמלים, או לשמור על החיים בכל מחיר.

בנוסף לעיסוק בשאלות קיומיות אלה, ובנוסף לתיאור עובדתי של חיי המחנה, הסופר מיטיב להעביר את רגשות השבויים – געגועים לעבר, התמודדות עם הבלתי נודע, טלטלות בין יאוש לתקווה, נפתולי הנפש בנסיון לשמור על שפיות.

בעיני שיאו הרגשי של הספר מצוי דווקא בחלקו האחרון העוסק בימים שלאחר שחרור המחנה. השתקפותם של המשוחררים בעיניהם של המשחררים ממחישה באופן מצמרר את תהליכי ההסתגלות שעברו השבויים, וזוועת המחנה מקבלת בכך ביטוי עקיף יוצא דופן בעוצמתו.

King Rat – James Clavell

הוצאת זמורה ביתן

1982 (1962)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

סין, עפ"י "הספה הנודדת", היא מקום מוטרף, מטונף ומושחת. העובדה שכל זה מתואר כמעט ללא ביקורת, כמעט ללא התיחסות שיפוטית לטוב או לרע, תורמת לאוירת "קן הקוקיה".

מר מואו, סיני כבן 40, ששהה מספר שנים בפריז, חוזר לסין, כנראה כדי לשחרר מן הכלא ידידה מן העבר שנאסרה לאחר נסיון לפרסם תמונות אסורות פוליטית. מר מואו הוא סוג של דון קישוט, רק בלי הלהט. כמו דון קישוט הוא שוגה באשליות: משום שעשה בצרפת היכרות עם פסיכואנליזה הוא רואה עצמו כאיש מקצוע, בעוד אינו אפילו פותר חלומות מן הזן המסורתי. אהבתו לאותה ידידה מן העבר חד צדדית, ויותר מזה – מול האהבה שמצדו היו ככל הנראה התעלמות ו/או בוז מצדה. יש פתטיות מרובה בדמותו – בתול בן 40, חסר מקצוע, חסר עוגן, שקוע ראשו ורובו במרדף אחר מטרה שלא תושג, ובכל פעם שנדמה שאולי כן – הגלגל מתהפך, הוא מגלה שנכשל, מתנער כעוף החול, וחוזר לדפוק את הראש בקיר.

בערך עד שליש הספר הוא נראה לי הזוי ולא ברור – מר מואו מחפש באובססיביות בתולה, ולא ברור מדוע. קצת אחרי עמוד 80 הדברים מתחילים להתבהר, ולחיפוש מוענקת משמעות.

סיימתי אותו בתחושה מסוימת של החמצה ואכזבה, אולי משום שציפיתי לעוד "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" (ספר מקסים פרי עטו של אותו סופר). אבל כמה ימים וכמה ספרים אחרי, הוא עדיין העסיק אותי, וגיליתי בדיעבד נקודות למחשבה. כנראה הוא מסוג הספרים שצריכים זמן כדי לשקוע.

מצורף קישור לפרק הראשון. התחלתי לקרוא אותו כעת, ומצאתי את עצמי מרותקת, כאילו לא קראתי אותו מעולם.

לסיכום: ספר שונה, וקצת משונה, אבל בהחלט מומלץ.

 

Le Complexe de Di – Dai Sijie

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: שרון פרמינגר

כשתגיעו לדף האחרון של הספר בטח תשמיעו "אוף" או "לא!!!", כי סיומו של הספר פתוח לגמרי, וממש מחייב ספר המשך. ואכן ספר ההמשך כבר נכתב, וגם זה שאחריו: "החור שברעש" הוא הראשון בטרילוגיה "כאוס מהלך". לו אני הסופר, הייתי בוחרת לספר סוף סגור יותר עם אופציות לפיתוח בהמשך, אבל זו הבחירה של פטריק נס, ואני מניחה שהיא תביא ללחץ של הקוראים על ההוצאה לתרגם גם את שני הספרים הנוספים בסדרה.

אם לתאר את הספר במילה אחת, הייתי אומרת שהוא קצבי. ואם בשתי מלים – קצבי ומותח. גיבור הספר, טוד יואיט, נקלע כבר בדפים הראשונים לנסיבות שמחייבות אותו לבריחה, ומרבית הספר מתנהלת בריצה. גם כשמזדמן לו לנוח, הדחף להמשיך לכיוון היעד לא מרפה ממנו. תחושת הדחיפות הזו נדבקת גם אל הקורא, וכתוצאה מכך די קשה להפסיק את הקריאה.

העלילה בקווים כלליים, כדי להמנע מספוילרים: טוד, נער בן כמעט שלוש-עשרה, הוא הצעיר ביותר בישוב פרנטיסטאון, בו חיים פחות ממאתים גברים ואף לא אשה אחת. ככל הידוע לו, זהו הישוב היחיד בעולמחדש, כוכב רחוק מכדור הארץ, אליו הרחיקו בני האדם כשסביבת המחיה על כדור הארץ כבר לא אפשרה חיים סבירים. החייזרים תושבי המקום פגעו בבני האדם באמצעות חיידק שגרם לשתי תופעות: חיסל את הנשים, והפך את מחשבותיהם של הגברים, וגם של בעלי חיים, לנשמעות גם ללא דיבור. המחשבות האלה הן הרעש שבשם הספר. אי אפשר להמלט מן הרעש הזה, אבל יום אחד טוד מגלה חור של דממה בתוך הרעש, ומכאן מתחילה העלילה להתגלגל. הוא נאלץ להמלט מפרנטיסטאון, ובמהלך גלגוליו בדרכים מתגלות לו אמיתות חדשות על ההיסטוריה הפרטית שלו ועל החיים בעולמחדש.

אני לא "לקוחה" טבעית של ספרים מסוג זה: גם קצת מד"ב, גם מוגדר כספר נוער, גם נקרא במקור “The knife of never letting go”עם תמונה מאיימת על כריכת הספר. הסיבה שבחרתי לקרוא אותו היא נושא הרעש והשקט. אני פריקית של שקט, סובלת מרעשים שלא מטרידים אנשים אחרים. התיאור של מציאת חור של שקט בתוך הרעש מאוד מצא חן בעיני, והרגשתי שאוכל להזדהות עם הספר. וכך, כמעט במקרה, מצאתי את עצמי קוראת ספר שאולי לא הייתי קוראת בנסיבות אחרות, ונהנית מאוד.

הספר, כאמור, מוגדר כמיועד לנוער. גיבוריו הם שני ילדים, ויש בו מאפיין של שחור-לבן לא מורכב: הטובים טובים מאוד והרעים מרושעים מאוד. יחד עם זאת הוא נוגע בנושאים סבוכים יותר: הבאת היצר הרע האנושי לכוכבים מרוחקים, הטירוף שבדת שמנוהלת על ידי קיצוניים, תאוות כבוד ושלטון, יחסי גברים-נשים, היחס לחריג ולדחוי, הכורח לחרוג מעקרונותיך כשחייך בסכנה. אהבתי בו את הגוונים השונים של הטיפול ברעש, החל מפיתוח שליטה עליו והפחתתו לכלל המהום לא מטריד, וכלה ביציאה מן הדעת בגינו.

בשורה התחתונה, זהו ספר קצבי, שומר על רמה גבוהה של מתח לכל אורכו, ומציג גיבור שקל לאהוב.

The Knife of Never Letting Go (The Chaos Walking trilogy: Book One) – Patrick Ness

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

קאסיה חיה עם משפחתה בעולם אוטופי לכאורה. כל המחלות הקשות הובסו, הפשיעה נדירה ביותר, הארוחות מגיעות הביתה כשהן מותאמות אישית לכל סועד, כל ילד זוכה ללמוד, לכל אדם יש מקום עבודה. לאוטופיה הזו יש מחיר שמתבטא במעורבות יתר של המדינה בחיי תושביה: אין צורך להתחבט בשאלות כמו בחירת בן-זוג – המדינה, המיוצגת על ידי מנהלנים, בוחרת ומתאימה אותם זה לזה בטקס חגיגי בהגיעם לגיל שבע-עשרה. מהלך החיזור וההיכרות בין המותאמים מפוקח על ידי המדינה. טקס הנישואין נערך בגיל עשרים ואחת. הולדת ילדים מתרחשת בין גיל עשרים ואחת לשלושים ואחת. ובגיל שמונים מתים. בהמשך הספר מתברר כי המעורבות המנהלית עשויה להיות מרושעת.

הספר נפתח כשקאסיה מגיעה לגיל שבע-עשרה, והיא בדרכה אל נשף ההתאמה בו יוכרז מיהו בן-זוגה. בנשף מתברר כי המנהלנים התאימו לה את זאנדר, חבר ילדות קרוב ואהוב, בעוד לכל שאר הנערות הותאמו בני-זוג זרים מערים אחרות. נדמה כי חייה הנוחים והמוסדרים של קאסיה ימשיכו להתנהל על מי מנוחות, אך בניגוד למצופה הם דווקא משתבשים כבר למחרת, כשהיא מעיינת בכרטיס המידע על זאנדר, ומגלה שמיד לאחר תמונתו של המותאם עולה על המסך תמונת נער אחר. בשבע-עשרה שנותיה הראשונות קאסיה לא נדרשה לבחור דבר, לא תהתה בכלל אם קיימת אפשרות בחירה. התמונה הנוספת, למרות שצצה לשניות ספורות והתפוגגה, מציפה את אפשרות הבחירה.

שמו של הספר באנגלית Matched, על שם תהליך ההתאמה. השם שנבחר לנוסח העברי נראה לי הולם יותר את תוכנו של הספר, כי השאלה שנבחנת בו שוב ושוב היא שאלת הבחירה מבין כמה אפשרויות. קאסיה מרשה לעצמה לתהות אם מותר לה לבחור בקי, הנער השני, למרות הבחירה מגבוה בזאנדר (שני הנערים, אגב, טובים וראויים, כך שאין פה בחירה קלה בין טוב לרע). סבא של קאסיה מוריש לה לפני מותו מילות שיר שנאסר לקריאה, והיא עומדת בפני הבחירה אם לזכור אותו או לשכוח. שאלה זו פותחת פתח לתהייה רחבה יותר באשר להחלטה שקבלו המנהלנים להשמיד את מרבית התרבות שקדמה להם: בספריה נשמרים רק מאה ספרים, רק מאה שירי משוררים מותרים לשימור, רק מאה יצירות מוסיקליות מושמעות, אותם מופעים מועלים שוב ושוב. עיניה נפקחות אל עולמם של המבוגרים, והיא מגלה שהוריה בחרו בשתי דרכים שונות להתקיים בעולם המותאם: אמה שומרת על הכללים כדי להגן על משפחתה, אביה מכופף אותם מאותה סיבה בדיוק.

ככל שעובר הזמן וראיתה מתרחבת, היא מגלה שלא כל המדינה נהנית מהטבות החיים המוסדרים. במחוזות רחוקים יותר שורר עוני, מתנהלת מלחמה עקובה מדם. מסתבר שהמנהלנים מתקשים לשמור על גבולות המדינה.

למרות הפיתוי לוותר ולשכוח את הקשיים, קאסיה עושה לקראת סיום הספר את הבחירה הגדולה מכולן: היא בוחרת לזכור.

הספר מסתיים עם סיומו של פרק בחייה ובחיי בני משפחתה, אך הוא משאיר פתח להמשך, ואכן זהו ספר ראשון בטרילוגיה.

במרבית המאמרים והביקורות אודות הספר הוא מוזכר יחד עם "משחקי הרעב". בעוונותי עדיין לא קראתי את "משחקי הרעב", ולכן אין לי יכולת להשוות. לעומת זאת, משהו בספר הזכיר לי את "1984": האח הגדול, בשני הספרים, עינו תמיד פקוחה.

מדובר בספר לנוער, ובדמות ראשית של נערה, אך השאלות שהוא מעלה חוצות גילים ומגדרים, ולכן יעניין גם קוראים מבוגרים. למעשה, הוא מתחיל כספר נוער, עם בעיות שמטרידות בני-עשרה, כמו יחסים בין בנים ובנות, פופולריות חברתית, מציאת שיווי משקל בין לימודים ובילוי, יחסי הורים-ילדים וכדומה. אבל כמו שכתבתי קודם, ראית העולם של קאסיה הולכת ומתרחבת, והנושאים המעסיקים אותה הופכים "גלובלים" יותר. אם בתחילה חשבתי שמבוגרים (כמוני) יקראו אותו ברפרוף, כי אולי כבר איבדנו ענין בחיבוטי הנפש של בת-עשרה, בהמשך הוא חייב תשומת לב רבה יותר. האם נעדיף נוחות על עקרונות? אם יינתן לנו לקבוע את גורלו של אדם, האם נפעל לטובתו או מתוך האינטרסים הצרים שלנו? מה עדיף – הליכה בתלם או פריצת גבולות? שאלות ראויות למחשבה בכל גיל.

הספר כתוב בצורה שוטפת, קריא מאוד, ודי קשה להניח אותו מהיד. סופרים לנוער לוקים לעתים בפלקטיות יתר, בשרטוט עולם שחור-לבן. אלי קונדי הצליחה להמנע מכך. אמנם היא מציגה דמות כמעט מופתית כמו זאנדר, אך גם לו היא מעניקה רגעים של חולשות אנוש. לכל הדמויות, גם לשליליות, יש כמה פנים. קונדי מנסה להסביר את כולן, או לפחות להשאיר לקורא פתח לנסות להבין מה מניע אותן.

Matched – Ally Condie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין