תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

אני לא מזדהה עם התפיסה שמאחורי המושג "ספר טיסה", אבל אני מבינה למה הכוונה: ספר שנועד להעביר את הזמן, להסיח את הדעת מן העובדה שהקורא כלוא בתוך תא מעופף, רצוי שיהיה קלילון, כזה שלא דורש מאמץ אינטלקטואלי. "עד הירח ובחזרה" עונה על התנאים האלה, כך שאם אתם זקוקים לספר טיסה יכול להיות שתהנו ממנו.

הסיפור בנאלי להחריד, נכתב בעשרות ספרים קודמים, והוצג בסרטים רומנטים (אמריקאים מן הסתם) או באופרות סבון. היא נמשכת אליו, הוא נמשך אליה, שניהם יפיפיים, שיער מדהים, שיניים מושלמות, אופי ללא דופי. בגלל שרשרת של אי-הבנות הם אינם מגלים זה לזה את רגשותיהם, וכל אחד מהם סבור שהשני אינו מתעניין בו כלל. בסופו של דבר, כצפוי, הם מתאחדים בנשיקה ממושכת, וחיים באושר ובעושר. על הדרך הם מצליחים לשדך בין חבריהם ומכריהם, שסובלים גם הם מאי-הבנות דומות, וכל האנשים הטובים – והיפים, כמובן – משתבצים לתוך הפאזל המושלם. פעמוני חתונה, נגינת כינורות, סוף.

אם מצליחים איכשהו להשעות את השיפוט כלפי העלילה, אפשר למצוא כמה דברים לומר לטובת הספר. הוא כתוב באופן שוטף, לא מדרדר לסגנון רומן רומנטי במירעו, פה ושם יש הבלחות של הומור, והעיסוק בכאב ההתאלמנות משכנע.

מצד שני, אפשר למצוא די הרבה לומר בגנותו. לדוגמא, במקום לכתוב בפשטות "אלי צחקה", הסופרת בחרה לכתוב ""חה, חה" אמרה אלי". בעיני זוהי בחירה נלעגת. דוגמא נוספת, כשהיא מתארת מה נחשב יומרני ומלאכותי בעיניה, היא כורכת בכריכה אחת חופשה שקטה בטוסקנה הרחק מן ההמון, ארוחות שף (מסוג: עם נגיעות של… על מצע של…), ושיחה על ספריו של סלמן רושדי. באמת?!

אני מנסה להיות הוגנת, ולא לשפוט את הספר רק מנקודת המבט והטעם שלי, אלא גם מנקודת מבטם של אנשים שנהנים מקריאה קלה נטולת שיפוט. בהיבט הזה "עד הירח ובחזרה" הוא לא מהרעים מסוגו.

To the Moon and Back – Jill Mansell

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: אסתר קלשטיין

אני לא קוראת ספרים שמקוטלגים תחת הסוגה הגשמה עצמית / העצמה / הכר את עצמך וכדומה. "פגישה עם החיים" הוא בעצם ספר שכזה, אבל הוא כתוב בחן ובהומור, ומספר סיפור נעים לקריאה, כך שהמסרים חומקים מתחת לרדאר, אם כי אינם חומקים מן התודעה. רק ברבע העמוד האחרון אפשר למצוא סוג של נאום קצר עם הנחיות לחיים, אבל עד לשם זהו פשוט ספר כיפי.

לוסי היא רווקה על סף גיל שלושים. כמעט שלוש שנים לפני התרחשות העלילה החבר שלה עזב אותה. בהסכמה הדדית הם החליטו לספר לחבריהם שהיא זו שעזבה אותו, ומכאן לוסי הלכה והסתבכה בפקעת של שקרים, פוטרה מעבודתה וספרה שהתפטרה, עזבה את דירתה לטובת דירת סטודיו צפופה, שאליה היא לא מכניסה איש, מצאה עבודה חדשה תוך זיוף פרטים בסעיף הכישורים בקורות חייה, ובסך הכל הזניחה את עצמה. ג'ון לנון כתב באחד משיריו "החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בעריכת תכניות אחרות", וזה מה שמתרחש אצל לוסי. נדמה כאילו היא וחייה מתנהלים בנפרד. בני משפחתה מחליטים להתערב, ומארגנים לה פגישה עם החיים, שמתגלים בדמות בחור דוחה למדי. ברגע הראשון חשבתי שהרעיון מטופש, אבל די מהר הלכתי ונכבשתי לדינמיקה שביניהם.

כדרכם של ספרים שכאלה, לוסי תמצא את עצמה, ותשכין שלום בין נפשה המסוכסכת למציאות חייה. בדרך היא תעבור תהפוכות נפשיות, כמה משברים, תגלה מחדש את קרוביה ואת חבריה, תעשה כמה החלטות מטופשות וכמה החלטות טובות, ותצליח להשתחרר מרשת השקרים שטוותה.

הספר משעשע, אפילו מצחיק לפעמים, ובו זמנית נוגע ללב. למרות שזהו ספר עם אג'נדה, הוא לגמרי לא דידקטי. הקריאה זורמת, ולמרות הפשטנות היחסית של הדמויות הן משורטטות די במדויק וקל להבין אותן.

 

The Time of My Life – Cecelia Ahern

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1990)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אנדראה אנטונלו הוא אוטיסט בן 18 (בעת כתיבת הספר לפני כשלוש שנים). אחד מתסמיני האוטיזם אצלו הוא הנטיה לגעת לאנשים בבטן ולחבק אותם. כשהיה צעיר יותר הוריו רכשו עבורו חולצות מודפסות, שעליהן הכתובת "אל תפחד כשאני מחבק אותך", כדי להזהיר מראש ולהרגיע אנשים שאותם חיבק במפתיע. מכאן שם הספר.

להיות הורה לבן אוטיסט זו משימה מסביב לשעון לכל החיים. אנדראה תלותי לגמרי, כולל בפעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים וקשירת שרוכי נעליים. הוא זקוק להשגחה בלתי פוסקת, אחרת הוא עלול להעלם. אבל מעבר לעול הפיסי, מירב התסכול של הוריו הוא בהיותו של אנדראה כמעט בלתי נגיש. הוא מחבק, הוא מחייך, אבל התקשורת המילולית שלו מוגבלת לתגובות לקוניות בנות מילה או שתיים, שלא תמיד קשורות באופן הגיוני לנושא. אחרי שנים של הכשרה הוא למד להביע את עצמו בשיחה כתובה במחשב. לא תמיד אפשר לשכנע אותו לכתוב, אבל כשהוא נפתח ומביע את עצמו, הוא מעלה על המסך משפטים שמעידים על מחשבות עמוקות, על תסכול ועל סבל.

"אתה צריך להבין את המועקה שלי. חרדה גדולה אני מרגיש."

"אני אדם כלוא במחשבות של חופש. אנדראה רוצה להירפא."

"אנדראה מבקש עזרה ראש מבולבל אני מרגיש רע.

(במה אתה צריך עזרה?)

לרפא את המצב של האוטיזם שלי. נמאס לי להיות ככה."

אנדראה אוהב לצייר, בדרך-כלל בצבעים עזים. כשנשאל מה הוא מרגיש כשהוא מצייר, ענה בכתב: "הצבעים הם מצבי הרוח שלי והמילים שאני לא מצליח להגיד."

פרנקו, אביו של אנדראה, יצא אתו לחופשה בארה"ב. הם שכרו אופנוע בפלורידה, ורכבו עליו עד קליפורניה. משם החליטו להמשיך למרכז אמריקה, ובסופו של המסע שוכנעו להגיע לברזיל. הספר הוא סיפורו של המסע הזה, מסופר בגוף ראשון מפי האב, כפי שכתב הסופר אחרי שנה של שיחות. קשה לי למצוא את המילים כדי להביע עד כמה הוצפתי ברגשות של חמלה ואמפטיה ואהבה. למרות שזהו סיפור כואב של התמודדות עם קשיים בלתי עבירים, הוא אופטימי ומלא שמחת חיים, כשגם אנדראה וגם פרנקו יודעים למצות הנאה מכל רגע. פרנקו אינו מסתיר מחשבות של חרדה מפני העתיד, ומספר בגילוי לב על רגעי שבירה, אבל יותר מהכל זהו סיפור של אהבה גדולה.

אני ממליצה מאוד לצפות בתמונות באתר הזה לפני קריאת הספר. הן מעניקות לספר מימד חזותי, ומקרבות את הדמויות ואת העלילה אל לב הקוראים. מן התמונות ניבט צעיר מאושר, רגיל לגמרי למראה, וכואב הלב לחשוב שבמציאות אין זה כך. ב-youtube אפשר למצוא ראיון בשלושה חלקים (באיטלקית) עם פרנקו, ובחמש הדקות הראשונות של חלקו השני סרט המציג את אנדראה בביתו.

"אל תפחד כשאני מחבק אותך" כבש אותי מתחילתו ועד סיומו בחום ובאהבה העולים ממנו, ואני ממליצה עליו מכל הלב.

Se Ti Abbraccio Non Aver Paura – Fulvio Ervas

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאיטלקית: מונה גודאר

רבות נכתב ונאמר על יאנוש קורצ'אק, הסופר והמחנך, שחיזק ועודד את ילדי בית היתומים שלו, ולא נטש אותם עד לרגע מותם. אחת מן הביוגרפיות נכתבה על ידי אמה של יואנה אולצ'אק-רוניקר ב-1949, וכעת הבת מפרסמת ביוגרפיה משלה. בין קורצ'אק למשפחתה של הכותבת התקיימו קשרי ידידות ועסקים – סבה וסבתה ניהלו הוצאה לאור שבה פורסמו ספריו, וכילדה היא פגשה בו מספר פעמים לפני המלחמה וגם בשנותיה הראשונות (יואנה אולצ'אק-רוניקר היתה בת 5 כשהמלחמה פרצה, וחייה ניצלו כשהסתתרה עם אמה ועם סבתה אצל מכרים פולנים).

כך בדיוק יש לכתוב ביוגרפיה: בצניעות, בדייקנות, בהרחבה מן היחיד אל הכלל ואל התקופה, בהסתמך על מסמכים ועל עדויות ולא על שמועות, מתוך כבוד לנושא ובלי לחפש סנסציות. למרות שקורצ'אק הרבה לכתוב, הן ספרות בדויה, הן מאמרים בתחומי עיסוקו, ואפילו סקיצה לביוגרפיה ביומן שניהל בגטו, פרטים ביוגרפים רבים חסרים. הכותבת לא מנסה להשלים מדמיונה, ולא מהססת להצהיר שאינה יודעת. כשמתאפשר לה להשלים מתיאורים מקבילים היא עושה זאת (לדוגמא, קורצ'אק לא השאיר עדות כתובה של מסעו הראשון לפלשתינה ב-1934. הכותבת מניחה שחוויותיו היו דומות לאלה של סבתה שעשתה את אותה דרך באותה אניה שנתיים אחר-כך, ומביאה קטעים מיומנה של הסבתא). כשהיא מרגישה שהיא דורכת במקום שקורצ'אק היה מעדיף לשמור פרטי, היא לא מחטטת (לדוגמא, שאלת פעילותו כבונה חופשי). היא לא מתפתה לנבור ביחסיו עם נשים, ומשאירה פתוחה את השאלה בדבר קשרים שאפשר להניח שהתפתחו מעבר לקשרי עיסוק. התיאורים שלה אינם לוקים בהערצה עיוורת, היא אינה מסתירה צדדים בלתי מחמיאים באופיו, אבל אינה מחפשת כותרות צהובות. לפעמים היא מרחמת עליו, לפעמים לא לגמרי מבינה אותו, לפעמים מתפעלת ממנו, אבל לאורך כל הספר היא אוביקטיבית ולא שיפוטית, ויחד עם זאת אכפתית ואמפטית.

מעבר לתיאור המרתק של דמותו של קורצ'אק, יש לציין לטובה את ההרחבה בתיאור התקופה והסביבה. למדתי מהספר דברים רבים שלא ידעתי קודם לכן על קורותיה של פולין בעיקר בשנות ה-20, והועשרתי בידע בתחומים נוספים, כמו תרבות, חינוך, פוליטיקה ועוד. כמו כן למדתי רבות על קורצ'אק האיש, מעבר לדמותו האייקונית המוכרת.

למרות שלא קראתי כמובן את המקור הפולני, אני מרגישה שהמתרגמת עשתה עבודה משובחת. הקריאה קולחת, לא ניכרים אילוצים תרגומיים, וחשתי מעין אינטימיות עם הסופרת. הופתעתי לראות שאת העטיפה עיצב אמרי זרטל המצוין: אני רגילה לעטיפות המרהיבות והססגוניות שלו, ומסתבר שכוחו יפה גם בעיצוב מאופק כראוי לספר.

Korczak. Proba Biografii – Joanna Olczak-Ronikier

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

בשנת 1963 (שהיתה עדיין העתיד בעת כתיבת הספר ב-1957) פורצת מלחמה גרעינית בחצי הכדור הצפוני. האוכלוסיה שמצפון לקו המשווה מושמדת, וענן רדיואקטיבי עושה דרכו באיטיות אך בהתמדה אל חצי הכדור הדרומי. בתוך חצי שנה ימותו כל בני האדם. כמה מבעלי החיים יחזיקו מעמד תקופה נוספת, עד למותה של הארנבת האחרונה. זהו גזר דין שאינו ניתן לערעור, ואין שום דבר שניתן לעשות כדי למנוע את מימושו. מרבית הספרים הפוסט-אפוקליפטים מציגים בשלב זה תוהו ובוהו, אנרכיה מוחלטת, פריקת כל עול, היסטריה. העולם בעיני נוויל שוט אחר לגמרי: פה ושם הוא מספר כבדרך-אגב על אנשים שמוצאים מפלט באלכוהול, אבל מרבית גיבוריו מתנהלים כאילו עולם כמנהגו נוהג: לומדים, מתאהבים, זורעים זרעים שישאו פרחים ופירות הרבה אחרי היום האחרון, מצייתים לחוקים. כאילו יש מחר.

העלילה מתרחשת ברובה במלבורן, העיר הגדולה האחרונה לפני אנטארקטיקה. דווייט, מפקדת צוללת אמריקאית, יודע שאשתו ושני ילדיו נכחדו, אבל קונה להם מתנות לקראת היום שבו ייפגשו. מרי, אשתו של קצין הקישור האוסטרלי בצוללת, מתכננת מחדש את גן ביתה, מכשירה את השטח לגן ירק. מוירה, ידידת המשפחה, מתחילה ללמוד קצרנות. פיטר, בעלה של מרי, הוא אולי היחיד שמתכונן לבאות, כשהוא מכין לאשתו ולבתו רעל, אותו יוכלו ליטול בבוא היום כדי להמנע מיסורי המוות.

הספר הזה שונה מסגנונו הקליל הרגיל של נוויל שוט. זהו ספר מלנכולי, נטול תקווה, שגם מעט ההומור שבו נוגה. הפריע לי תחילה הרקע החפיפי משהו, הלא מוסבר, של המלחמה: אלבניה פתחה בה, ישראל מעורבת בה, רוסיה וסין הסלימו אותה. לא לגמרי ברור. אבל צריך להבין שהפרטים ה"היסטוריים" פחות חשובים כאן. חשוב המסר שבמו ידינו אנו עלולים להביא כליה על המין האנושי.

הספר נחשב למשפיע בזמנו, והיה לו חלק בעיצוב דעת הקהל שהתנגדה לניסויים גרעיניים. שנתיים אחרי פרסומו הוא עובד לסרט בכיכובם של גרגורי פק, אווה גרדנר ופרד אסטר, סרט שהסופר תיעב בגלל העיבוד החופשי מדי של הדמויות.

שמו של הספר דו משמעי: "על החוף" הוא מונח בצי המשמש לתיאור מי שפרש משרות פעיל, והוא גם חלק משירו של ט.ס. אליוט, “The Hollow Men”:

"In this last of meeting places // We grope together // And avoid speech // Gathered on this beach of the tumid river."

ספרותית יש לדעתי בספר מספר ליקויים, לדוגמא ההרחבה המיותרת בתיאור שני מרוצי מכוניות המתרחשים כשמקרי הפגיעה הראשונים של הענן הרדיוקאטיבי מתגלים בעיר. נוויל שוט עצמו היה במשך תקופה קצרה נהג מרוצים, ומן הסתם מסיבה זו התלהב לכלול את הנושא בספר, אבל הוא מקבל דגש יתר בעיני. מכל מקום, מעבר לליקויים שכאלה, ומעבר לשאלת הסבירות של ההתנהלות הכמעט מתעלמת מן המציאות שהוא מייחס לגיבוריו, זהו בסך הכל ספר טוב בעל מסר שצריך לקבל ביטוי.

On the Beach – Nevil Shute

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1957)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

"נער כחול עיניים" הוא מפגן מרהיב ועצוב של כשרון מבוזבז. לג`ואן האריס יש כשרון כתיבה ודמיון יוצר, ואלה חברו יחד ליצירת ספר ריקני. יותר מפעם אחת כמעט התפתיתי לנטוש אותו, אבל נראה לי לא נכון לכתוב סקירה מבלי לקרוא את כולו, אז חרקתי שיניים וקיויתי לטוב. לשווא.

באנגלית הביטוי "נער כחול עיניים" משמש לציון אדם מועדף, ובספר הזה פירושו הבן המועדף. נערכחולעיניים הוא אחד משלושת בניה של גלוריה, אשה ממוצא נמוך, שחלומותיה לשפר את מעמדה התנפצו, ואת תסכוליה היא פורקת באכזריות על בניה. בעת התרחשות העלילה הנער הוא כבר גבר בן למעלה מ-40, עדיין גר עם אמו, ופוחד ממנה ממש כפי שפחד כילד. את חייו ה"אמיתיים" הוא מנהל באינטרנט (וכינויו שם, כמובן, נערכחולעיניים), שם הוא מציג את עצמו כרוצח.

לא הייתם רוצים להיות הבן המועדף של גלוריה האכזרית. גם לא הייתם בוחרים להיות בתם היחידה של קתרין, האמנית המעורערת, ובעלה חלוש האופי. וגם לא בתם היחידה של גברת ברניגן, הקנאית הדתית, ובעלה האלמוני. זהו חוט השני העובר בין כל עלילות המשנה בספר – הדרכים בהן הורים, ובעיקר אמהות, יכולים לסרס ולעוות ולהרוס את חיי ילדיהם. מפחיד.

עלילת הספר מסופרת כולה באמצעות יומני רשת שמנהלים נערכחולעיניים ואלברטין. הכינויים, כנהוג ברשת, אינם מייצגים את שמם האמיתי של הכותבים. השניים עושים שימוש באנונימיות שהרשת מאפשרת, אבל משחקים על הקו המסוכן של כמעט זיהוי. אחד הפרקים בספר נקרא מראות, והוא משקף יותר מכל את הפרספקטיבות המעוותות, ההשתקפויות של הדמויות זו בזו, והשפעתן ההדדית האינסופית. כל דמות היא בו-זמנית דמויות אחרות, אמיתות הופכות לשקרים ולהפך, ושום דבר אינו באמת מה שהוא נראה תחילה, ואולי גם לא מה שהוא מתברר בסופו של דבר. כתוצאה מכך העלילה מתעתעת, משתנה מרגע לרגע, וקשה לאתר בה קו יציב אחד. על פניו זהו דווקא מתכון ליצירה מרתקת, אבל כאמור, בעיני כל זה מבוזבז על לא כלום. היו פרקים שנשאו חן בעיני בפני עצמם, אבל התוצאה הסופית היא בלון ריק. כשבמהלך הספר, וגם אחרי סיומו, לא אכפת לי מאף אחת מהדמויות, זה אומר משהו שלילי מאוד על הספר.

Blueeyeboy – Joanne Harris

הוצאת כנרת

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

 

בהקדמה  ל"מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוס" מסביר השטן כיצד הוא בוחר את בני-חסותו:

תפקידי הוא זה, לא פחות ולא יותר: לבחור מקום ההולם את התקופה, במקום הזה לבחור את האיש הנכון, לאמצו לי לבן-חסות, וללוותו עד לרגע שתנבוט בו, על-פי נסיונו שלו, תחושת הדעת השלמה עם כל הנובע ממנה. כל היתר: ברית-הדמים, השבועה, הנדר, מכירת הנפש, הקרבת אושר העולם הבא על מזבח דעת העולם הזה וכן הלאה – כל המתואר בפירוט ביצירות הרבות שחוברו על העיקרון הפאוסטי – כל אלה אינם אלא אגדה. עם זאת אין לכחד כי אותם מחברים נודעים ואלמונים של היצירות הללו, אכן צדו משהו מיסוד גורלם של בני-חסותי, גם אם עיטרוהו יתר על המידה בפרחי דמיונם הילדותי או הפיוטי, וגם אם הפריזו (אגב עיוות, כמובן) בחשיבות חלקי הצנוע.

באותה הקדמה הוא מזכיר את בני החסות שקדמו לג'ורג' אימרה סאבאדוש, גיבור הספר שנבחר ל"תפקידו" ב-1945. באותה שנה, כך מספר השטן, עזב לנפשו את בן-חסותו הקודם, סרנום צייטבלום, שרק חיטוט ברשת הבהיר לי שמדובר בדמות מתוך "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן (הגיע הזמן לקרוא אותו). קדם לו, בין השנים 1905 ו-1925, בוריס סאווינקוב – סגנו של אלכסנדר קרנסקי, ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר לפני לנין (המידע באדיבות הרשת, כמובן). בן חסות נוסף שנזכר בהקדמה הוא לורינץ מיסארוש, ממנהיגי מרד האיכרים בהונגריה במאה ה-15, ועליו לא מצאתי שום מידע. חסר לי ידע להעריך את הבחירות האלה ואת המסר שמן הסתם מועבר בהן, וחבל.

הספר, כאמור, מתרכז בדמותו של סאבאדוש, פעיל קומוניסטי מדרג הביניים, ודרכו מסופר סיפורה של הונגריה החל מתום מלחמת העולם השניה ועד שנות השמונים של המאה הקודמת. כל "נפלאות" הקומוניזם מקופלות בספר, האמונה העיוורת, התהפוכות, החיסולים של מי שרק אתמול היו מופת (וכך יהיו גם מחר, אבל לא היום), המרידות והמרידות שנגד. הכתיבה שוטפת, שנונה, הדמויות חיות ומשכנעות, הידע מעשיר. אהבתי.

הסופרהוא לאסלו ג'ורקו ההונגרי. לא מצאתי לצערי תרגומים נוספים שלו לעברית. ברשת הוא מוזכר בעיקר בהקשר למחזה שכתב "אלקטרה אהובתי", שגם היה לסרט.

Faustus Doktor Boldogsagos Pokoljarasa – Laszlo Gyurko

הוצאת זמורה ביתן

1989

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי

אחרי הסיפור הנושא את שם הספר חשבתי ביאוש מה שדוריס לסינג ואני זה לא ממש סיפור אהבה. סיפור יפה, אנושי, חכם, על רקע הבליץ בלונדון, אבל סיומו ממסמס אותו לגמרי. היתה לי תחושה כמו אחרי קריאת ספר אחד שלה – "שוב, אהבה" – שכשרון כתיבה יש, וכושר התבוננות יש ויש, אבל יש בעלילה מופרכות שמפריעה לי.

למה ביאוש מה? בכל זאת, זוכת פרס נובל, אז איך זה שאני לא מתפעמת. תחושה לא הגיונית, נכון, אבל כך חשתי.

ואז עברתי לסיפור הבא, "עין אלוהים בגן-עדן", ודעתי השתנתה. שני תיירים בריטים מגיעים לחופשה בעיירת נופש גרמנית בשנת 1951, כשכוחות בעלות הברית עדיין מפגינות נוכחות חזקה בשטח. הסופרת מתארת יפה ומדויק מאוד את הלכי הרוח של השניים בסיטואציה הלא נוחה הזו.

וכך לאורך כל הספר, לפעמים התלהבתי, לפעמים התאכזבתי. אם לערוך מאזן כללי, הוא נוטה קלות לכף זכות.

חברה שלי, מטיבת קרוא, שעל המלצותיה אני סומכת, דווקא מתלהבת מדוריס לסינג. "שוב, אהבה" לדוגמא, שהזכרתי קודם, השאיר עליה רושם חיובי ביותר, בעוד אני מצאתי אותו פושר, וכאמור מופרך. בחיפוש בפורומים מצאתי ש"הבן החמישי" הומלץ. נראה לי, אם כך, שאמשיך לקרוא ספרים שלה.

הוצאת כנרת

1984

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

"ספר הנשמות" רוכב על הגל של קונספירציה-היסטוריה-דת-ביון, שיצר "צופן דה וינצ'י". הוא פותח במכירה פומבית של ספר מסתורי, ומתגלגל לספר מתח הנע בין אנגליה לארה"ב, כולל כתב חידה השולח את מוצאיו למרדף בעקבות רמזים, המובילים בתורם לפרשיות מן המאה ה-13 עד ה-16, המשפיעות על התנהלות הפוליטיקה בת זמננו. הגיבור הוא איש ביון לשעבר, מסייעת לו סטודנטית צעירה, כוחות האף.בי.איי והאס.איי.אס מעורבים, וכל המרכיבים יוצרים ספר קצבי, קריא, ופה ושם גם מעניין.

אני לכשעצמי לא חובבת גדולה של הז'אנר, ומעדיפה ספרי עיון היסטוריים על פני שילוב ההיסטוריה בספרי קונספירציה. אבל כשספר מסוג זה כתוב היטב, הוא מגרה אותי לחפש מידע נוסף, וזה מה שעשה הספר הזה. הכרתי באופן קלוש ביותר את שמו של ג'ון קלווין, ושמחתי ללמוד עוד. הכרתי, כמובן, את נוסטרדמוס, ונהניתי לרענן את הידע, ועוד כיוצא בזה אישים וארועים היסטוריים. כך שגם אם המסגרת הסיפורית לא שכנעה אותי, נהניתי מן הערך המוסף, וכשצללתי לתוך הספר אפילו סיקרן אותי לדעת כיצד יסתיים. ספרים מהסוג הזה צריכים להכתב על ידי סופרים אינטליגנטים, כדי שתפירת ההיסטוריה לתוך עלילה בלשית תיעשה כך שהקורא יאמין, ולו לרגע, שאכן כך בדיוק קרו הדברים, שאלה בדיוק היו הזרזים שצצו בצמתי זמן משמעותיים. "ספר הנשמות" עומד במבחן הזה.

חשוב להדגיש שזהו ספר המשך ל"ספריית המתים". הספר המסתורי, שמכירתו פותחת את "ספר הנשמות", הוא ספר שהיה חסר בספריה ההיא, גיבור הספר השני פרש מהשרות בגלל פרשה שארעה בספר הראשון, ועוד. לאורך כל העלילה מוזכרים ארועים ואישים שכיכבו ב"ספרית המתים". אפשר לקרוא את "ספר הנשמות" בלי לקרוא את קודמו, כי הסופר מצרף הסברים לארועים הקודמים, אבל נראה לי שההנאה תהיה שלמה יותר עם רקע מלא של הספר הראשון. מכיוון שכאמור המסגרת פחות עניינה אותי מן ההקשרים ההיסטוריים, לא הפריע לי בכלל שקראתי רק את הספר השני, אבל לחובבי סוג זה של ספרות אני בהחלט ממליצה לקרוא את הספרים לפי סדר הופעתם.

בשורה התחתונה: ספר קליל עם ערך מוסף היסטורי, שימצא חן בעיקר בעיני חובבי הז'אנר.

The Book of Souls – Glenn Cooper

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ`

הספר מקבץ יחד כתבים פרי עטה של רות בונדי בשנים שבין ששת הימים ליום הכיפורים.

אל רות בונדי התוודעתי לראשונה דרך "אדלשטיין נגד הזמן", ספר מעולה אודות שואת יהודי צ'כיה שצירו סיפורו של ראש הקהילה היהודית בפראג. השילוב בין מחקר מדוקדק לתובנות מרשימות ולכתיבה מדויקת מאוד הרשים אותי. אחר-כך קראתי את האוטוביוגרפיה שלה,"שברים שלמים", ומאוד הערכתי את הדמות האנושית שעולה ממנה. "השליח", סיפורו של אנצו סרני, השלים שלישיה מנצחת. אחריהם קראתי את "חצי נחמה", אוסף מטוריה ב"דבר", ונהניתי. יצא לי לראות אותה פעמיים בטלויזיה – פעם בתכנית על ילדי גטו טריזנשטט, ופעם בתכנית על קליטת ניצולי השואה בארץ, ובשתיהן הרשימה הן בעדינות דיבורה והן בפשטות ובבהירות תכניה.

בהביאה לדפוס את "לפתע בלב המזרח" לא שינתה דברים שכתבה שבע שנים קודם לכן, גם אם ממרחק של זמן היתה כותבת אחרת. משום כך מצטיירת תמונה מדויקת של מצבים ושל הלכי רוח באותה תקופה, כמובן תוך הסתייגות מובנת מהיות דבריה מייצגים בעיקר אותה, אך מתוך אמונה שמכיוון שהיא לא קיצונית לכאן או לכאן היא מייצגת רבים אחרים. חלק מן הדברים אני מזהה מזכרונות ילדותי – לדוגמא, הפרק העוסק בתקופת ששת הימים, ההמתנה שלפניה והאופוריה שאחריה –  והערותיה הנבונות (לדעתי) מעמידות תמונת מצב מדויקת. מעניין לקרוא את הדברים גם מתוך נקודת המבט של מי שיודעת מה קרה אחר-כך (אין ספוילרים בהיסטוריה), ואני סקרנית להתבונן תוך קריאה בתהליכי גיבוש דעות, כי המציאות המשתנה מקבלת ביטוי בכתביה.

הוצאת זמורה ביתן

1975