תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

סלמאן רושדי רקח ממיטב דמיונו הפורה עלילת אלף לילה ולילה מרנינה. אי-אז במחצית השניה של המאה ה-15 מגיע זר בהיר שיער להודו הרחוקה. הוא ניחן ביכולות ליהטוט וקסם, אך הכלי המתעתע ושופע הכשרון ביותר שלו הוא לשונו הקסומה וכשרונו לטוות סיפור.

כשנודעה לקיסר האמת, הוא שוב הבין עד כמה נועז היה המכשף שאותו פגש באותו בוקר רחוק אחרי החלום על העורב. אלא שאז הידיעה כבר לא הועילה לו, חוץ מאשר להזכיר לו את מה שאסור לו לשכוח לעולם: שבשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר.

בכשרון הקסם הזה, שרושדי ניחן בו בשפע, הוא טווה עלילה נטולת גבולות של מרחב ושל זמן, עלילה שמציאות ודמיון משמשים בה בערבוביה, וכל אדם וכל ארוע משקפים בתוכם אנשים וארועים אחרים ומשתקפים בתורם בזולתם. ארז אשרוב, המתרגם, מתיחס לספר כאל "ספר של השתקפויות אינסופיות", וזהו אכן אחד המוטיבים הבולטים בו: הנסיכה ובת לוויתה, המכונה מראה, שתי הנסיכות הכבודות בחצר והזונות המקבילות להן, המראה של הדוכס המשקפת את האשה היפה בעולם, הבריכה הקסומה של הקיסר, ועוד ועוד, מין מראה בתוך מראה בתוך מראה עד לאינסוף. וכך נוצר לו סיפור תוסס, אגדי, שזור הומור, שופע פרטי פרטים מדויקים ומתעתעים בו זמנית.

הרשים אותי במיוחד השילוב של עובדות היסטוריות עם העלילה הבדויה. לא מדובר רק באזכור של ארועים היסטוריים המהווים רקע לעלילה, אלא בשילוב מוחלט. בראשית היו שלושה חברים, אנטוניו ארגליה, ניקולו, איל מקיה, ואגו וספוצ'י. ניקולו הוא מקיאוולי, וסיפורו מועתק כמעט אחד לאחד לתוך "הקוסמת מפירנצה". אגו וספוצ'י הוא אחיינו (הבדוי, אני מניחה) של אמריגו וספוצ'י, מגלה הארצות שעל שמו נקראה אמריקה. את ארגליה לא זיהיתי. ואלה רק דוגמאות בודדות. השילוב הזה יורד ממש לפרטי פרטים – לדוגמא, השלושה מחפשים ללא הרף אחרי צמח הדודא שיעניק להם, כך הם מקווים, און מיני, והמחזה של מקיאוולי "מנדרגולה" (שגם הוא מוזכר בספר בדרך אגבית) מבוסס על האמונה בסגולות הצמח (מה היינו עושים בלי גוגל?). זה ספר שממש מבקש נספח היסטורי מאיר עיניים. אבל גם בלי ידע מקיף הקריאה היא חוויה חושית מהנה.

מומלץ מאוד

The Enchantress of Florence – Salman Rushdie

הוצאת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

זהו קובץ סיפורים קצרים, שנושאיהם רבים ומגוונים – גבר שגורם בלי ידיעתו לתאונת דרכים, חייל בחופשה קצרה, אשה שנוקמת מעשה אונס, הריון שמופסק בחודש השישי, בחור שגר עם אחיותיו ומאורע זניח מאפשר לו לצאת לעצמאות, ועוד. כולם כתובים מתוך כושר התבוננות מרשים, בשפה שהייתי מכנה "ספרותית-מדוברת", הווה אומר כאילו שיחה אבל בלי לרדת לרמת שפת רחוב. מאפיינים אותם בעיקר הומור וסיומים שלא בהכרח צפויים, לפעמים אפילו מפתיעים.

אתן לדוגמיות מן הסיפורים לדבר בעד עצמן:

בסיפור הראשון המספרת פוגשת בחור באקראי, הם קובעים לארוחת ערב, הכל הולך יפה, המפגש מרגש, פרט לרגע המביך שבו הסלולרי שלו מצלצל, אבל הוא לא עונה ולכאורה הכל תקין. וזה מה שקורה בדרך החוצה (ומכיוון שאני ש-ו-נ-א-ת שימוש בסלולרי בחברה, הזדהיתי)

הוא מושיט לי את המעיל השחור שלי ואז… 
אני מלאת התפעלות ממלאכת האמן, אני מסירה בפניו את הכובע, זה נעשה בצנעה מוחלטת, כמעט שלא נראה, זה באמת היה מחושב היטב והתבצע יפה כל-כך: כשהוא מניח אותו על כתפי החשופות, המתמסרות, הענוגות כמשי, הוא מצליח למצוא את מחצית השניה הנחוצה ואת הכפיפה המושלמת אל הכיס הפנימי של המקטורן, כדי להשליך מבט אל המשיבון של הטלפון הנייד שלו.
אני חוזרת להיות צלולה לגמרי. באחת.
בוגד שכמותו.
כפוי טובה.
מה עשית, איש אומלל!
במה אפוא היו טרודות מחשבותיך, כשכתפי היו כה עגולות, כה חמימות, וכף ידך קרובה כל-כך?
איזה ענין נראה לך חשוב יותר מהשדיים שלי שנחשפו למבטך?
כיצד הנחת לדבר-מה להטרידך בשעה שהמתנתי למשב נשימתך על גבי?
לא יכולת להתמזמז עם המכשיר המחורבן שלך קצת יותר מאוחר? אחרי שתתעלס איתי?

למרות שהקטע מנותק מן הסיפור, אני מקווה שהקריצה העצמית, לצד הביקורת האמיתית, ברורה.

בסיפור האחרון היא מתארת את הפעם הראשונה בה שלחה סיפורים להוצאה לאור. הקטע הבא מתאר חלק מתהליך המשלוח:

היא קונה מעטפה נהדרת מנייר חום. הכי עמידה, הכי יפה, הכי יקרה, בעלת פינות מרופדות ופס סגירה אטום לכל. הרולס-רויס של המעטפות.

היא הולכת לבית הדואר, קונה את הבולים מהסדרה הכי יפה, אלה שמציגים תמונות של אמנות בת זמננו. היא מלקקת אותם באהבה, היא מדביקה אותם בחן, היא מטילה כישוף במעטפה, היא מברכת אותה, היא מסמנת מעליה את אות הצלב ועוד אי-אלה כשפים שחייבים להשאר כמוסים.

היא מתקרבת לחריץ "פריס והפרברים בלבד", היא מנשקת את אוצרה בפעם האחרונה, מסבה את עיניה ונוטשת אותו.

מול בית הדואר יש בר. היא נשענת על הדלפק, מזמינה קאלואדוס. היא לא כל-כך אוהבת את המשקה הזה, אולם עתה עליה לעבוד על מעמדה כאמנית מקוללת. היא מציתה סיגריה, והחל מאותו רגע, אפשר לומר, היא מחכה.

יופי של ספר. אני אוהבת תגליות כאלה.

Je voudrais que quelqu`un m`attende quelque part – Anna Gavalda

הוצאת כנרת

2001 (1999)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

צריך לקרוא את הספר כדי להבין את עוצמתו, ואני לא מתימרת לנסות להעביר את העוצמה הזו כאן. את העלילה עצמה אפשר לתאר בקצרה, אבל מחשש לספוילרים אמנע מכך. נותר לי רק להביע כמה תחושות שהתעוררו בי עם קריאתו, ולהתייחס מעט למה שאני קוראת "טריקים".

הספר הוא לכאורה תעלומת רצח, אבל הוא הרבה מעבר לזה. הספר מנציח לפרטי פרטים את העולם של שנות ה-60: עולם של תקווה – "נלד ילדים, ונהיה אלה שעושים זאת נכון" (ציטוט מהזכרון של מוטיב חוזר בספר) – מצד אחד, ועולם קשה ואלים – המלחמה הקרה – מצד שני. עולם של משפחות מושלמות – אבא מפרנס, אמא עקרת בית, ילדים לדוגמא – מצד אחד, ועולם של רוע וכאב וסודות אפלים מצד שני. הספר מהלך לכל אורכו על קוי התפר האלה, עם השחור והלבן והאפור שלהם, והוא עושה זאת באמינות מירבית. תורם לכך בין השאר הפירוט הרב של כל צבע ומעשה וריח ותחושה, עד לרמה דקדקנית של ציורים על פיג'מות וטעמים של גלידה ותכניות טלויזיה וכן הלאה. יותר מפעם אחת התלוננתי על פירוט יתר טרחני בספרים – כאן אני לא מתלוננת. לא הרגשתי שאני נדרשת לאורך נשימה ולסבלנות יתרה, רק נשאבתי אל תוך החיים המתוארים בספר, וזרמתי איתם.

הסגנון המפורט הזה מעניק עוצמת יתר לפעמים הבודדות בהן הסופרת בוחרת לפתע בנימה לקונית. שני משפטים במיוחד היכו בי, שניהם הופיעו בסופי פרקים ללא התיחסות נוספת:
קלייר בהחלט אינה ילדה דחויה, ומאחר שכולם אוהבים אותה למדי ולאף אחד אין שום דבר נגדה, אף אחד לא שם לב שאין לה חברים. (עמ' 202)
ואז גרייס נובוטני חוזרת הביתה עם חבורות שאיש לא מבקש ממנה להסביר. וזה כל מה שצריך לדעת על אמא ואבא של גרייס. (עמ' 325)

אחריותם של הורים היא אחד הנושאים שבהם עוסק "מעוף העורב" בהרחבה. ג'ק ומימי, הורים טובים באמת, קשובים לילדיהם, מתפנים מכל עיסוק כדי לנטרל באופן מידי כל מצוקה, אבל מצליחים לפספס את המשבר הנורא שילדתם עוברת. מסר מדכדך למדי.

נושא בולט אחר הוא מעמד האשה במשפחה. זוהי התקופה של עקרת הבית המושלמת, זו שתמיד תיראה לעיני בעלה בלבוש נאה, ותיצור רושם שעבודות הבית מתבצעות איכשהו באורח קסם ללא מאמץ. לסופרת יש כמה דברים חכמים לומר, ודרכים חכמות לא פחות לומר אותם, כדי להצביע על הסדקים בתמונה.

ועוד לא הזכרתי את יחסי האדם מול המדינה, קנדה מול ארה"ב, מקומיים מול מהגרים, הרוב הקנדי מול שבטי המיעוט. ולא הזכרתי את פליטי השואה, ואת השאלה הקשה של העסקת מדענים נאצים לטובת המירוץ לחלל ומירוץ החימוש. וגם את ההשפעות ארוכות הטווח של התעללות מינית בילדות, שאלות של רוע אנושי, של ילדים בעולם של מבוגרים. בקיצור, יש סיבות רבות וטובות לקרוא את הספר.

הספר נפתח במילים "הציפורים ראו את הרצח", ומתוארת גופתה של ילדה לובשת שמלה כחולה ועל ידה צמיד קמעות. אחר-כך הספר הולך לכיוון אחר לגמרי, ורק אחרי כ-150 עמודים מתברר למרבה האימה שלילדה, שדרך עיניה בעיקר מסופר הסיפור, יש שמלה כחולה. אבל אן מרי מקדונלד לא מסתפקת ב"טריק" הזה: כ-50 עמודים מאוחר יותר היא מספרת על ילדה אחרת העונדת צמיד קמעות, ובכך מפזרת ערפל באשר לזהות הנרצחת, בעוד הקורא הולך ונקשר אל השתיים. אימת הרצח שבה נפתח הספר, ושהתפוגגה מעט עם התקדמות הסיפור, הולכת ומתעצמת. אי אפשר לעזוב את הספר. וכך גם בהמשך, היא בונה ציפיות להתרת הקשר, למוצא שמח, והקורא מרותק.

בהיבט האוטוביוגרפי נהניתי למצוא בספר תמונות ילדות. לדוגמא, שידורי טלויזיה בשחור-לבן, כולל "עולמו המופלא של וולט דיסני", שהיה ארוע מרכזי בילדותי, שמלות חגיגיות מבד מגרד, שירי שנות ה-60 – תמונות שקראתי בחיוך נוסטלגי למחצה. 

הוצאת "כנרת" הצליחה להמנע משפע הטעויות המאפיין ספרים אחרים בהוצאתה, ועל כך תבורך.

ב"הערת המחברת" בסוף הספר היא כותבת: "פרשת סטיבן טרסקוט, עוז רוחו ואומץ ליבו, שימשו השראה גדולה בכתיבתו של ספר זה". הערה זו נותרה ללא הסבר של מתרגם וחבל. גוגל היודע-כל פיצח את התעלומה.

The Way the Crow Flies – Ann Marie MacDonald

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

זהירות, ספר סופר-טרחני, מייגע ומשעמם.

בחרתי לקרוא אותו בזכות "שמי הוא אדום" הססגוני. "מוזיאון התמימות" התחיל מעניין, והחזיק כך בערך כחמישית הדרך. אחר-כך הוא התחיל להתמרח, אבל בכל זאת זוכה פרס נובל, אז התמדתי: היתה שם איזו דילמה שהמספר התחבט בה, והייתי קצת סקרנית לדעת איך תפתר. אין לי הסבר טוב למה התמדתי לאחר שהדילמה באה על פתרונה בערך בסוף בשליש הספר.

המספר מאורס לבחורה אחת ומקיים קשר מיני-רגשי עם בחורה אחרת. במי מהשתיים יבחר? לא אכנס לפרטים כדי להמנע מספוילרים למקרה שתחליטו לקרוא. אומר רק שבשל אהבתו האובססיבית לאחת מהן, הוא אוסף אלפי פריטים שקשורים בה או שמזכירים לו אותה, וחלק הארי של הספר מוקדש לתיאור ארכני של הפריטים האלה (שאותם הוא מכנס ב"מוזיאון התמימות", ומכאן שם הספר). הוא מתאר כל רגע איתה, כל מלחיה שגנב מבית הוריה, כל בדל סיגריה שלה שהצליח לאסוף. התיאורים האלה יכולים להיות חיוניים וחינניים ותורמים לאוירה כשהם מוגשים במידה וכשאינם חוזרים על עצמם עד זרא, אבל כשהם תופסים את עיקר הנפח של ספר שמדשדש לאורך למעלה מחמש-מאות עמודים, זו טרחנות.

אם הסיפור עצמו לא מעניין, אפשר לפעמים להתנחם ברקע. לא במקרה הזה: המספר לא ממש מתעניין במה שקורה מחוץ לד' אמותיו, כך שגם הרקע של החיים בתורכיה בשנים המתוארות בספר לא מעשיר ולא מחפה על קלישות העלילה.

בקיצור, אפשר לוותר.

לשם האיזון: אחרי שכתבתי את הדברים שלמעלה, מצאתי מאמר נלהב בזכות הספר. כותב המאמר חי מספר שנים באיסטנבול – אולי השיטוט הספרותי בעיר קירב את הספר אל לבו.

Masumiyet Müzesi – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

הספר נפתח במוות: נסטור, שף ומנהל חברת הסעדה, חש סיפוק בסיומו של יום עבודה מפרך. הוא ושלושת עוזריו הכינו ארוחה משובחת לבני הזוג טלדי ולמכריהם, אספני אמנות, באחוזתם המפוארת בספרד. האוכל והארגון זכו לתשבחות, ואחרי שבעלי הבית והעוזרים פרשו לשנת לילה, ישב נסטור במטבח ושחזר את הצלחתו. ממש לפני שפרש לישון נזכר שלא הכניס את טראפלס השוקולד לחדר הקירור. מחמת פיזור נפש, או שאננות, או עייפות, הניח לדלת החדר להסגר אחריו – או שמא מישהו מהצד השני סגר אותה? גופתו הקפואה נמצאה למחרת בבוקר.

מהלך הספר מזכיר במידה רבה את ספרי הרקול פוארו של אגתה כריסטי. אמנם המקרה נחשב על ידי המשטרה לתאונה, ושום בלש – עם שפם מחודד ומבטא בלגי, או בלעדיהם – לא לוקח על עצמו את פענוח המוות. אבל הדרך שבה מתנהלת העלילה היא כדרך החקירה של פוארו: חשיפת ארועים בעברם של האנשים שסבבו את המנוח, ה"תיק" שכל אחד מהם סוחב, בדרך-כלל בחשאי מן האחרים, הקישורים המודעים והלא מודעים ביניהם, ההתכנסות של העלילה לנקודה בה לכל אחד יש סיבה לרצות במותו של המת, וכמובן הפענוח שהוא לא אינטואיטיבי ולפיכך לא צפוי מראש. יש שם עשיר ספרדי שבנה את הונו ההתחלתי בארגנטינה הרודנית, כשהוא עוצם את עיניו מול מעשי הזוועה. ואשה בוגדנית שנושאת באשמת מות אחותה. ובחור שמחפש כל חייו אחר אשה שראה בציור. ונערה שכבר שנים מחפשת את אחיה המת. ואלמן חובב נערים צעירים. והכל נפרש ומשתלב בפסיפס נעים לקריאה, עם קריצות הומוריסטיות, משולבות בפנטסיה לטינית בדמות מגדת עתידות וצרופי מקרים שאפשר לפקפק בהם, אבל יותר נעים להאמין שהם אפשריים.

על כריכת הספר מצוטט משפט מביקורת שנכתבה עליו: "הצצה מקרוב אל מעמקי החברה הגבוהה במדריד הרקובה עד היסוד". אני לא יודעת מי כתב את המשפט הזה, מן הסתם מבקר ספרדי. יכול להיות שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, כי אני לא מצאתי בספר את הפן החברתי הזה. בתחילה, בגלל האזכור של ארגנטינה, חשבתי שזה יהיה ספר בעל היבטים פוליטים, אבל הוא לא גלש לשם. לדעתי, לא צריך לחפש בספר את מה שאין בו, כי מה שיש בו הוא די והותר לסוגו: ספר נעים מאוד לקריאה, קל לעיכול למרות שפע החטאים שהוא מציג, לא דורש התעמקות והזדהות, פשוט ספר קל משובח.

קשה להעריך מלאכת תרגום מבלי לקרוא את המקור, אבל מכיוון שהקריאה זורמת, והעברית כל-כך טבעית, אני מרגישה שיש לתת קרדיט למתרגמת על עבודה מוצלחת.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ לקריאה קלה ומהנה.

Pequenas infamias – Carmen Posadas

כנרת זמורה ביתן

2013 (1998)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

כשסולומון קוגל, ילד יהודי-אמריקאי, היה בן שש, אביו נעלם. אמו הפגועה פיתחה לעצמה בתגובה לטראומה תסמונת פוסט-שואה. האם, שנולדה בברוקלין ב-1945 להורים אמריקאים, ולא היתה דור שני לשואה, החלה להתעורר בבוקר בצרחות, כאילו חוותה חלומות זוועה, הטמינה בבית לחם בכל מחבוא אפשרי, זיהתה את עצמה בתמונות יהודים הכלואים בקרונות בקר, סיפרה בפחד אמיתי על זכרונות הרעב באושוויץ, והנחילה לילדיה חיים של חרדה מתמשכת מפני שואה חוזרת. על הקיר בסלון הדירה היה תלוי תצלום מוגדל מבוכנוואלד, אהיל המנורה הוצג לסולומון כ"סבא שלך", ופיסת סבון היתה "דודה שלך". אין לתמוה, אם כך, על שסולומון מקדיש זמן רב למחשבות על מוות, ועוסק באובססיביות בהכנות לחורבן: עורך רשימות לשעת חירום, תוהה מי משכניו יסכים להסתיר אותו בעלית הגג, ועוד. ואם לא די בנוכחות האם ובחרדות הפרטיות שלו, כשהוא עובר עם משפחתו לבית כפרי, הוא מוצא בעלית הגג את אנה פרנק שמסתתרת שם כבר עשרות שנים.

הפואנטה של הספר היא הקביעה שצריך להפסיק לזכור, לא רק את השואה, אלא כל טראומה (כדוגמא הוא מביא את נפילת התאומים):  מה הבעיה עם לשכוח? מה יוצא לנו מלזכור?… אם לא תלמד מהעבר, אמר מישהו, נגזר עליך לחזור עליו. אבל אולי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מהעבר הוא שנגזר עלינו לחזור עליו בכל מקרה? הצלקת, כך נראה, חמורה הרבה יותר מאשר הפצע. בדרך לקביעה הזו הוא רומס כמה פרות קדושות. במבט שטחי הספר מקומם, אבל כשמפרקים אותו למרכיביו, מסתבר שהוא עוסק בכמה מאפייני התנהגות בלתי ראויים בדרך בה אנו זוכרים, ולפחות לגביהם אי אפשר שלא להסכים אתו. לדוגמא, זלזול באסונם של אחרים, מתוך מעין תחרות "של מי יותר גדול":

ומה עם רצח העם הארמני? שאל פינקוס. גם הוא נמשך שנים. זה אומר שהוא נורא כמו רצח העם הנאצי?

רצח העם הארמני? שאלה אמא. כמה אנשים מתו? מליון?

מליון וחצי, ענה פינקוס.

תודיע לי כשתעברו את השלושה מליון, אמרה אמא, ואז נדבר. רצח עם, אפשר לחשוב.

בהקשר השואה הוא עוסק בהשרדות (האם כדי לשרוד תדרוך על אחרים?), בתרבות הביקורים במחנות, בנכונות לעזור לנרדפים (האם מיפ חיס היתה מסתירה את משפחת פרנק אם היו לה ילדים משלה? ואם היא היתה מעדיפה לא להסתכן כדי להגן על ילדיה, האם היינו יכולים לגנות אותה?), ועוד. הנגיעה הכי מקוממת שלו היא מן הסתם החיאתה של אנה פרנק בדמות זקנה מצחינה, אבל אני לא רואה בזה פגיעה במיתוס, כי ברור לגמרי שלא באנה הילדה מדובר, אלא בסמלים שנוצרו אחרי השואה, ובאופן שבו הסמלים האלה משפיעים עלינו עשרות שנים אחרי. אגב, פיליפ רות' קדם לו בטיפול דומה במיתוס אנה פרנק בספר "סופר הצללים" שראה אור כבר ב-1979 (גיבור הספר פוגש אשה מסתורית, ככל הנראה אנה פרנק, שחיה בארה"ב בשם בדוי, והיא מודעת לכך שאילו נותרה בחיים לא היתה זוכה להצלחה בינלאומית כמו אחרי מותה).

אפשר להסכים או להתנגד לעמדה שאוסלנדר מציג. אני לקחתי את הספר הזה לכיוון אחר: פחות לענין שאלת הזכרון והשיכחה, ויותר לענין התפשטות טראומת השואה לא רק אנכית לצאצאי הניצולים, אלא רוחבית. אוסלנדר עצמו נולד בארה"ב להורים שלא עברו את השואה, הוא לא גדל בארץ שבה השואה נוכחת בדרך זו או אחרת בשיח היומי, ובכל זאת זה הנושא שהוא בוחר לעסוק בו. טראומת השואה חלחלה אם כך למקומות שאולי לא היה צפוי שתגיע אליהם.

מה שיחודי בספר, והופך אותו לחווית קריאה מרתקת, מעבר לנושא הרחב מאוד שלו, הוא הסגנון. תמציתי למרות חזרות על דברים שכבר נאמרו, קופצני אך ממוקד, שנון, קליל לכאורה אך ניכרת הקפדה על כל מילה, כבד בתכניו אך מבדר עד מצחיק בדרך ההגשה. יש לאוסלנדר קול יחודי משלו, שאינו דומה לאף קול ספרותי אחר שאני מכירה. על כריכת הספר נכתב כי "אוסלנדר ממשיך במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות'", ולשם שינוי אני מסכימה עם הטקסט הזה. הוא אמנם לא ענק כמו הראשון והאחרון, אבל יש בו משהו משועשע-מריר כמו אצל שלום עליכם, וציניות עם טוויסטים מבדרים כמו אצל וודי אלן, וכובד ראש ויכולת להקיף מבחר נושאים כמו אצל פיליפ רות'. יעל סלע-שפירו מפליאה להעביר את כל אלה לעברית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר היא זו של פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המטפל בסולומון קוגל. אוסלנדר משתמש בו כשופר להבעת דעותיו בשלל נושאים. הנה מה שיש לו להגיד נגד אופטימיות: היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה. שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון – לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת לא הצלחנו למצוא תרופה – אלא פתרון סופי, לא פחות!… מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט. הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור ומתי תוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.

המוות, כאמור, הוא נושא המעסיק את קוגל בקביעות, והוא רושם לעצמו ללא הרף רעיונות למילים אחרונות שבדעתו לומר כדי לא למות כך סתם. הנה מה שיש לפרופ' יופיטר לומר על כך, וזו גם דוגמא לסגנונו של הספר:

מה אמר ישו, שאל פרופ' יופיטר, כאשר מיסמרו אותו לצלב?

אני לא יודע, אמר קוגל.  מה אמר ישו כאשר מיסמרו אותו לצלב?

הוא אמר "אאוץ'", אמר פרופ' יופיטר.

בין נושאי השואה והמוות אוסלנדר מצליח לשלב עקיצות כלפי תחומים נוספים, כמו תרבות המכירות, שמירת הסביבה, ועוד.

את כריכת הספר עיצב אמרי זרטל המצוין, והיא מתייחסת לעוד אמירה של פרופ' יופיטר: למה חצתה התרנגולת את הכביש? כי היא דפוקה. אם תרצו לדעת למה זכתה התרנגולת לכינוי הגנאי הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הספר, כי כשדפדפתי בו כדי לבחור ציטוטים להדגמה, מצאתי את עצמי נסחפת לקריאה חוזרת, ומספר הציטוטים הנבחרים הגיע להיקף שחורג בהרבה מזה של סקירה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ בהחלט. גם אם לא תאהבו את רעיונותיו, תמצאו את עצמכם מוטרדים בהרהורים אודותיו, ותיהנו מסגנונו המיוחד.

Hope: A Tragedy – Shalom Auslander

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו

באחר-צהרים ערפילי באי השבדי אלנד, מטפס ילד בן 6 מעל החומה המקיפה את בית סבו וסבתו, פוסע אל תוך הערפל ונעלם. 20 שנה אחרי אותו יום מקבל סבו רמז שאולי יוביל אותו לפתרון התעלומה.

הספר מתרחש בשני קווי עלילה שסופם להפגש. האחד הוא סיפור החקירה הפרטית שמנהל הסב במקביל לחקירה שמנהלת המשטרה. השני הוא סיפור חייו של מי שנחשד ע"י תושבי האי כאחראי להיעלמות.

ילד נעלם הוא הסיוט האולטימטיבי של כל הורה. תיאורין, בתיאורים קצרים מחיי היומיום של יוליה, אם הילד, מיטיב לבטא את ההלם ואת הכאב האינסופי. 20 שנה אחרי היא עדיין מחפשת אותו בפניו של כל גבר ברחוב. היא עדיין מתיסרת ברגשי אשמה על שלא היתה אתו באותו אחר-צהרים. הזמן אינו מצליח לעמעם את התחושות הקשות, והעובדה שהשאלה מה באמת קרה לילד נשארה פתוחה אינה מאפשרת לה לשים סוף לפרשה ולאסוף כוח להמשיך הלאה.

הסגנון של תיאורין מותח, ומאוד מושך להמשיך לקרוא ולהגיע לפענוח. אהבתי מאוד את העובדה שלא כל אקדח שמופיע במערכות הראשונות אכן יורה באחרונות, כי כך גם בחיים: לפעמים נדמה שהנה נמצא הרמז שיפתור הכל, ומסתבר שמדובר באזעקת שווא. במובן הזה הוא ספר מתח לא לגמרי שגרתי, שאין צורך לחפש בו רמזים בכל משפט. לפעמים נדמה שהעלילה מעוכבת במתכוון כטריק ספרותי – לדוגמא, כשאחד ה"בלשים" החובבים, חברו של הסב, שולח רמז לסב באמצעות הבת – אבל העיכוב הזה בעיני תרם לספר קריצה מחויכת: הזקנים הללו, שזמנם בידם, משתעשעים במשחק בלשי במקום לדבר זה עם זה ישירות. לא הכל צריך להתנהל בספר עפ"י כללי סדרות המתח הטלויזיוניות.

לא ארבה בפרטים מחשש לספוילרים, ולכן לא אוכל להתייחס להתרת התעלומה. אומר רק שיש בה מורכבות והפתעה, והיא משכנעת במידה סבירה.

כשאני קוראת ספר ממדינה זרה, אני מקווה למצוא בו פן מקומי שיעניק לו יחוד. "שעת הדמדומים" מעוגן בתוך התרבות השבדית, ומאפשר הצצה קטנה אל אורח החיים השבדי.

הספר תורגם ישירות משבדית בידי רות שפירא, תוך הקפדה סבירה על היגוי שמות אנשים ומקומות (דבר שאינו תמיד מובן מאליו בתרגום דרך שפה שלישית).

Skumtimmen – Johan Theorin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2007)

תרגום  משבדית: רות שפירא

ישראל והרשות הפלשתינאית עומדות לחתום על הסכם שלום בחסות נשיא ארה"ב. ברגע בו מושיטים ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות יד זה לזה, מתרחש פיצוץ. השניים נהרגים במקום, וכן גם הנשיא האמריקאי ועוד כמה מן הנוכחים בטקס. ארגון איסלמי זניח לוקח על עצמו את האחריות.

אייב הוא עו"ד אמריקאי-יהודי מצליח מאוד. בתו אמה מחליטה לחבור בישראל לחבר ללימודים, צעיר ערבי שקיבל על עצמו את ההגנה על מי שנחשד ברצח. כשאמה נחטפת ע"י מוסלמים, אייב נאלץ להגיע בעקבותיה לארץ, ולקחת חלק בהגנה על החשוד.

מכאן העלילה מסתבכת ומסתעפת, כשעוד ועוד גורמים נחשדים במעורבות – יהודים קיצוניים, מוסלמים קיצוניים, נוצרים פונדמנטליסטים, וכמובן האירנים שידם בכל. במשולב לציר החקירה והמשפט, העלילה כולל גם סיפורים מההיסטוריה של ההתישבות בארץ, סיפור אהבה בין יהודיה לערבי, כת קיקיונית, סוכני ביון נאמנים ובוגדנים ועוד.

יותר משזהו ספר, זוהי סקיצה לסרט. הכתיבה שטחית למדי, הדמויות די פלקטיות, לא עמוקות ולא מוסברות, התהליכים שברקע סובלים מפשטנות יתר. מסוג הליקויים שבספרות צורמים מאוד, אבל בסרטים הם מתקבלים על הדעת בשל המדיה השונה. אני יכולה בקלות לדמיין את ג`ף דניאלס בתפקיד הסוכן החשאי המסוקס והמסתורי, ואת אמה סטון בתפקיד אמה התמימה והמבולבלת. תחילה די סבלתי מן הסגנון, שמזכיר יותר ספר לא מוצלח במיוחד לנוער מאשר דרמת מתח משפטית, כמוגדר על כריכת הספר. אבל בהמשך החלטתי בצורה מודעת להשעות את הביקורת, והייתי סקרנית לראות איך דרשוביץ יוצא מהתסבוכות שברא. בסך הכל, למרות הליקויים, הספר קריא למדי.

The Trials of Zion – Alan M. Dershowitz

הוצאת כנרת

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

בשנת 1935 נמלטים ממחנה מעצר שבעה אסירים. שישה נתפסים תוך מספר ימים, השביעי מצליח להמלט. במחנה ממתינים לבורחים שבעה צלבים – הצלב השביעי נותר מיותם.

הספר המתין שנים על המדף. פחדתי לקרוא אותו, משום שחשבתי שיהיה עמוס בתיאורים מזעזעים מחיי המחנה. התבדיתי. אין בספר כמעט שום תיאורים ישירים של עינויים ושל התאכזרות: אלה נרמזים מפניהם המעוותים לבלי הכר של המעונים, מהלשנות ע"י אנשים שקרסו מול אימת הכאב והמוות. אין בכך כדי להפחית מן האימה שאוירת אותם ימים מהלכת על הקורא.

יותר משהוא סיפור של בריחה נועזת, הספר הוא תיאור מפורט של החברה הגרמנית באותן שנים. האנשים שלאחר שנים של אבטלה מצאו פתרון למצוקתם בהצטרפות למפלגה, הבריונים ששגשגו בחסות שלטון הטרור, האופורטוניסטים שהלשינו על כל חריגה מהכללים כדי להשיג הטבות לעצמם, יריבים שניצלו את המצב לחיסול חשבונות בסיוע הגסטפו, הרבים שבחרו לשבת בשקט ולא לעשות גלים, האוירה הבלתי אפשרית של חשדנות אינסופית שהרסה חברויות ומשפחות, המתנגדים בחשאי שלא מצאו עוז בנפשם לנקוט בפעילות, וגם אלה שהתנגדו בפועל, ואלה ששב אליהם טעם החיים כשהתבקשו לסייע ונענו. במובן מסוים יש בספר אכויות מסוגו של "הגרזן של ונדסבק" מאת ארנולד צווייג, שהצליח לתת מענה לשאלה איך קרה שהעם הגרמני איפשר את השלטון הנאצי.

הנקודה היהודית בספר אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במכלול, בדמותו של רופא יהודי באותה תקופה, כשעדיין התאפשר לו לעסוק במקצועו, אך כבר היו רבים שבחרו לא להיות מטופלים אצל היהודי.

בשלב מסוים הפריע לי שלא ניתן שום מידע באשר לסיבות לכליאתם של האסירים, אך ככל שהסיפור התקדם התברר שזה בעצם לא משנה. לגסטפו ולאס-אס היה כוח בלתי מוגבל לכלוא ולענות אנשים מכל סיבה שהיא וגם בלי שום סיבה. מי שנכלא בטעות, או בשל הלשנה זדונית, או בגלל התנגדות למשטר – כולם היו שווים בעיני כולאיהם. בלי קשר לרקע, כבר מהדף הראשון מחזיקים לנמלטים אצבעות, מייחלים להצלתם.

הספר נכתב ב-1944, בעת שהסופרת שהתה מחוץ לגרמניה במנוסתה מפני הנאצים.

 

Das siebte Kreuz – Anna Seghers

הוצאת זמורה

1986 (1944)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

(תרגום קודם משנת 1945 ע"י מ` ליפסון)

"שריקת האוקרינה" הוא קובץ תמונות מחייה של המספרת. החלק הראשון כולל ארועים מילדותה, השני מנערותה ובגרותה, והחלק השלישי הוא אוסף סיפורי חלום.

בשנים האחרונות למדתי לאהוב את הסגנון הזה של סיפורים קצרים המצטרפים לכלל סיפור חיים. למרות שרות אלמוג מיטיבה להתבטא, קשה לי לקבוע אם החיבור שלי לספר נובע מאיכות הכתיבה שלה, או שחיבורים פרטיים שלי למסופר – קישורים לסיפוריהן של אימי ושל סבתי, וקצת גם לחיי שלי – הם שעשו אותו נעים לקריאה. היו דברים שהפריעו לי: המעבר מגוף ראשון לשלישי, כדוגמא, ובמידה מסוימת גם התלישות של הסיפורים (קשה היה לי להבין למה בחרה לספר את מה שבחרה). והיו דברים שנשאו חן בעיני: הישירות, הפתיחות, הקישור בכמה מן הסיפורים בין הילדה שבסיפור לבוגרת המספרת.

אהבתי במיוחד את פרקי הילדות, וקצת פחות את פרקי הבגרות. סיפורי החלום לא דברו אלי בכלל, ואלולא היו קצרים כל-כך (פחות מעמוד לסיפור) אולי הייתי מוותרת על קריאתם (לא כל-כך מעניין אותי מה מסתובב לרות אלמוג בראש כשהיא ישנה. החלק הזה של הספר נתן לי הרגשה לא נעימה של הצצה ליומן פרטי בהחלט). אני שמחה שלא ויתרתי, כי כך הגעתי לסיפור האחרון, "עוללות קיץ – אפילוג", שבעיני הוא גולת הכותרת של הספר.

את העטיפה הנאה עד מאוד עיצב אמרי זרטל.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011