תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

ג´יימס קלאוול היה שבוי במשך למעלה משלוש שנים במחנה שבויים יפני בתקופת מלחמת העולם השניה. אלולא צוינה עובדה זו על הכריכה האחורית, סביר להניח שלא הייתי מנחשת שמדובר בחוויה אישית. העלילה אינה מסופרת בגוף ראשון, והתיחסות הסופר למסופר כמעט שאינה רגשית אלא תיעודית ושכלתנית.

זמן ממושך חששתי לפתוח בקריאה, כי לא מצאתי את הרגע המתאים להתמודד עם תיאורי החיים במחנה. תוך כדי קריאה מצאתי שאני מתחרטת על ההמתנה. הספר אכן מתאר את חיי המחנה, אבל לא זה נושאו המרכזי. עיקר הספר הוא השרדות השבוי כאדם, הווה אומר שמירה על כבוד הצלם האנושי בתנאים בלתי אפשריים. המחבר תוהה באמצעות גיבוריו האם זה "בסדר" לנסות "להסתדר" בכל דרך, ומה נעלה יותר – לשמור על עקרונות היפים לחיים נורמלים, או לשמור על החיים בכל מחיר.

בנוסף לעיסוק בשאלות קיומיות אלה, ובנוסף לתיאור עובדתי של חיי המחנה, הסופר מיטיב להעביר את רגשות השבויים – געגועים לעבר, התמודדות עם הבלתי נודע, טלטלות בין יאוש לתקווה, נפתולי הנפש בנסיון לשמור על שפיות.

בעיני שיאו הרגשי של הספר מצוי דווקא בחלקו האחרון העוסק בימים שלאחר שחרור המחנה. השתקפותם של המשוחררים בעיניהם של המשחררים ממחישה באופן מצמרר את תהליכי ההסתגלות שעברו השבויים, וזוועת המחנה מקבלת בכך ביטוי עקיף יוצא דופן בעוצמתו.

King Rat – James Clavell

הוצאת זמורה ביתן

1982 (1962)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

סין, עפ"י "הספה הנודדת", היא מקום מוטרף, מטונף ומושחת. העובדה שכל זה מתואר כמעט ללא ביקורת, כמעט ללא התיחסות שיפוטית לטוב או לרע, תורמת לאוירת "קן הקוקיה".

מר מואו, סיני כבן 40, ששהה מספר שנים בפריז, חוזר לסין, כנראה כדי לשחרר מן הכלא ידידה מן העבר שנאסרה לאחר נסיון לפרסם תמונות אסורות פוליטית. מר מואו הוא סוג של דון קישוט, רק בלי הלהט. כמו דון קישוט הוא שוגה באשליות: משום שעשה בצרפת היכרות עם פסיכואנליזה הוא רואה עצמו כאיש מקצוע, בעוד אינו אפילו פותר חלומות מן הזן המסורתי. אהבתו לאותה ידידה מן העבר חד צדדית, ויותר מזה – מול האהבה שמצדו היו ככל הנראה התעלמות ו/או בוז מצדה. יש פתטיות מרובה בדמותו – בתול בן 40, חסר מקצוע, חסר עוגן, שקוע ראשו ורובו במרדף אחר מטרה שלא תושג, ובכל פעם שנדמה שאולי כן – הגלגל מתהפך, הוא מגלה שנכשל, מתנער כעוף החול, וחוזר לדפוק את הראש בקיר.

בערך עד שליש הספר הוא נראה לי הזוי ולא ברור – מר מואו מחפש באובססיביות בתולה, ולא ברור מדוע. קצת אחרי עמוד 80 הדברים מתחילים להתבהר, ולחיפוש מוענקת משמעות.

סיימתי אותו בתחושה מסוימת של החמצה ואכזבה, אולי משום שציפיתי לעוד "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" (ספר מקסים פרי עטו של אותו סופר). אבל כמה ימים וכמה ספרים אחרי, הוא עדיין העסיק אותי, וגיליתי בדיעבד נקודות למחשבה. כנראה הוא מסוג הספרים שצריכים זמן כדי לשקוע.

מצורף קישור לפרק הראשון. התחלתי לקרוא אותו כעת, ומצאתי את עצמי מרותקת, כאילו לא קראתי אותו מעולם.

לסיכום: ספר שונה, וקצת משונה, אבל בהחלט מומלץ.

 

Le Complexe de Di – Dai Sijie

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: שרון פרמינגר

כשתגיעו לדף האחרון של הספר בטח תשמיעו "אוף" או "לא!!!", כי סיומו של הספר פתוח לגמרי, וממש מחייב ספר המשך. ואכן ספר ההמשך כבר נכתב, וגם זה שאחריו: "החור שברעש" הוא הראשון בטרילוגיה "כאוס מהלך". לו אני הסופר, הייתי בוחרת לספר סוף סגור יותר עם אופציות לפיתוח בהמשך, אבל זו הבחירה של פטריק נס, ואני מניחה שהיא תביא ללחץ של הקוראים על ההוצאה לתרגם גם את שני הספרים הנוספים בסדרה.

אם לתאר את הספר במילה אחת, הייתי אומרת שהוא קצבי. ואם בשתי מלים – קצבי ומותח. גיבור הספר, טוד יואיט, נקלע כבר בדפים הראשונים לנסיבות שמחייבות אותו לבריחה, ומרבית הספר מתנהלת בריצה. גם כשמזדמן לו לנוח, הדחף להמשיך לכיוון היעד לא מרפה ממנו. תחושת הדחיפות הזו נדבקת גם אל הקורא, וכתוצאה מכך די קשה להפסיק את הקריאה.

העלילה בקווים כלליים, כדי להמנע מספוילרים: טוד, נער בן כמעט שלוש-עשרה, הוא הצעיר ביותר בישוב פרנטיסטאון, בו חיים פחות ממאתים גברים ואף לא אשה אחת. ככל הידוע לו, זהו הישוב היחיד בעולמחדש, כוכב רחוק מכדור הארץ, אליו הרחיקו בני האדם כשסביבת המחיה על כדור הארץ כבר לא אפשרה חיים סבירים. החייזרים תושבי המקום פגעו בבני האדם באמצעות חיידק שגרם לשתי תופעות: חיסל את הנשים, והפך את מחשבותיהם של הגברים, וגם של בעלי חיים, לנשמעות גם ללא דיבור. המחשבות האלה הן הרעש שבשם הספר. אי אפשר להמלט מן הרעש הזה, אבל יום אחד טוד מגלה חור של דממה בתוך הרעש, ומכאן מתחילה העלילה להתגלגל. הוא נאלץ להמלט מפרנטיסטאון, ובמהלך גלגוליו בדרכים מתגלות לו אמיתות חדשות על ההיסטוריה הפרטית שלו ועל החיים בעולמחדש.

אני לא "לקוחה" טבעית של ספרים מסוג זה: גם קצת מד"ב, גם מוגדר כספר נוער, גם נקרא במקור “The knife of never letting go”עם תמונה מאיימת על כריכת הספר. הסיבה שבחרתי לקרוא אותו היא נושא הרעש והשקט. אני פריקית של שקט, סובלת מרעשים שלא מטרידים אנשים אחרים. התיאור של מציאת חור של שקט בתוך הרעש מאוד מצא חן בעיני, והרגשתי שאוכל להזדהות עם הספר. וכך, כמעט במקרה, מצאתי את עצמי קוראת ספר שאולי לא הייתי קוראת בנסיבות אחרות, ונהנית מאוד.

הספר, כאמור, מוגדר כמיועד לנוער. גיבוריו הם שני ילדים, ויש בו מאפיין של שחור-לבן לא מורכב: הטובים טובים מאוד והרעים מרושעים מאוד. יחד עם זאת הוא נוגע בנושאים סבוכים יותר: הבאת היצר הרע האנושי לכוכבים מרוחקים, הטירוף שבדת שמנוהלת על ידי קיצוניים, תאוות כבוד ושלטון, יחסי גברים-נשים, היחס לחריג ולדחוי, הכורח לחרוג מעקרונותיך כשחייך בסכנה. אהבתי בו את הגוונים השונים של הטיפול ברעש, החל מפיתוח שליטה עליו והפחתתו לכלל המהום לא מטריד, וכלה ביציאה מן הדעת בגינו.

בשורה התחתונה, זהו ספר קצבי, שומר על רמה גבוהה של מתח לכל אורכו, ומציג גיבור שקל לאהוב.

The Knife of Never Letting Go (The Chaos Walking trilogy: Book One) – Patrick Ness

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

קאסיה חיה עם משפחתה בעולם אוטופי לכאורה. כל המחלות הקשות הובסו, הפשיעה נדירה ביותר, הארוחות מגיעות הביתה כשהן מותאמות אישית לכל סועד, כל ילד זוכה ללמוד, לכל אדם יש מקום עבודה. לאוטופיה הזו יש מחיר שמתבטא במעורבות יתר של המדינה בחיי תושביה: אין צורך להתחבט בשאלות כמו בחירת בן-זוג – המדינה, המיוצגת על ידי מנהלנים, בוחרת ומתאימה אותם זה לזה בטקס חגיגי בהגיעם לגיל שבע-עשרה. מהלך החיזור וההיכרות בין המותאמים מפוקח על ידי המדינה. טקס הנישואין נערך בגיל עשרים ואחת. הולדת ילדים מתרחשת בין גיל עשרים ואחת לשלושים ואחת. ובגיל שמונים מתים. בהמשך הספר מתברר כי המעורבות המנהלית עשויה להיות מרושעת.

הספר נפתח כשקאסיה מגיעה לגיל שבע-עשרה, והיא בדרכה אל נשף ההתאמה בו יוכרז מיהו בן-זוגה. בנשף מתברר כי המנהלנים התאימו לה את זאנדר, חבר ילדות קרוב ואהוב, בעוד לכל שאר הנערות הותאמו בני-זוג זרים מערים אחרות. נדמה כי חייה הנוחים והמוסדרים של קאסיה ימשיכו להתנהל על מי מנוחות, אך בניגוד למצופה הם דווקא משתבשים כבר למחרת, כשהיא מעיינת בכרטיס המידע על זאנדר, ומגלה שמיד לאחר תמונתו של המותאם עולה על המסך תמונת נער אחר. בשבע-עשרה שנותיה הראשונות קאסיה לא נדרשה לבחור דבר, לא תהתה בכלל אם קיימת אפשרות בחירה. התמונה הנוספת, למרות שצצה לשניות ספורות והתפוגגה, מציפה את אפשרות הבחירה.

שמו של הספר באנגלית Matched, על שם תהליך ההתאמה. השם שנבחר לנוסח העברי נראה לי הולם יותר את תוכנו של הספר, כי השאלה שנבחנת בו שוב ושוב היא שאלת הבחירה מבין כמה אפשרויות. קאסיה מרשה לעצמה לתהות אם מותר לה לבחור בקי, הנער השני, למרות הבחירה מגבוה בזאנדר (שני הנערים, אגב, טובים וראויים, כך שאין פה בחירה קלה בין טוב לרע). סבא של קאסיה מוריש לה לפני מותו מילות שיר שנאסר לקריאה, והיא עומדת בפני הבחירה אם לזכור אותו או לשכוח. שאלה זו פותחת פתח לתהייה רחבה יותר באשר להחלטה שקבלו המנהלנים להשמיד את מרבית התרבות שקדמה להם: בספריה נשמרים רק מאה ספרים, רק מאה שירי משוררים מותרים לשימור, רק מאה יצירות מוסיקליות מושמעות, אותם מופעים מועלים שוב ושוב. עיניה נפקחות אל עולמם של המבוגרים, והיא מגלה שהוריה בחרו בשתי דרכים שונות להתקיים בעולם המותאם: אמה שומרת על הכללים כדי להגן על משפחתה, אביה מכופף אותם מאותה סיבה בדיוק.

ככל שעובר הזמן וראיתה מתרחבת, היא מגלה שלא כל המדינה נהנית מהטבות החיים המוסדרים. במחוזות רחוקים יותר שורר עוני, מתנהלת מלחמה עקובה מדם. מסתבר שהמנהלנים מתקשים לשמור על גבולות המדינה.

למרות הפיתוי לוותר ולשכוח את הקשיים, קאסיה עושה לקראת סיום הספר את הבחירה הגדולה מכולן: היא בוחרת לזכור.

הספר מסתיים עם סיומו של פרק בחייה ובחיי בני משפחתה, אך הוא משאיר פתח להמשך, ואכן זהו ספר ראשון בטרילוגיה.

במרבית המאמרים והביקורות אודות הספר הוא מוזכר יחד עם "משחקי הרעב". בעוונותי עדיין לא קראתי את "משחקי הרעב", ולכן אין לי יכולת להשוות. לעומת זאת, משהו בספר הזכיר לי את "1984": האח הגדול, בשני הספרים, עינו תמיד פקוחה.

מדובר בספר לנוער, ובדמות ראשית של נערה, אך השאלות שהוא מעלה חוצות גילים ומגדרים, ולכן יעניין גם קוראים מבוגרים. למעשה, הוא מתחיל כספר נוער, עם בעיות שמטרידות בני-עשרה, כמו יחסים בין בנים ובנות, פופולריות חברתית, מציאת שיווי משקל בין לימודים ובילוי, יחסי הורים-ילדים וכדומה. אבל כמו שכתבתי קודם, ראית העולם של קאסיה הולכת ומתרחבת, והנושאים המעסיקים אותה הופכים "גלובלים" יותר. אם בתחילה חשבתי שמבוגרים (כמוני) יקראו אותו ברפרוף, כי אולי כבר איבדנו ענין בחיבוטי הנפש של בת-עשרה, בהמשך הוא חייב תשומת לב רבה יותר. האם נעדיף נוחות על עקרונות? אם יינתן לנו לקבוע את גורלו של אדם, האם נפעל לטובתו או מתוך האינטרסים הצרים שלנו? מה עדיף – הליכה בתלם או פריצת גבולות? שאלות ראויות למחשבה בכל גיל.

הספר כתוב בצורה שוטפת, קריא מאוד, ודי קשה להניח אותו מהיד. סופרים לנוער לוקים לעתים בפלקטיות יתר, בשרטוט עולם שחור-לבן. אלי קונדי הצליחה להמנע מכך. אמנם היא מציגה דמות כמעט מופתית כמו זאנדר, אך גם לו היא מעניקה רגעים של חולשות אנוש. לכל הדמויות, גם לשליליות, יש כמה פנים. קונדי מנסה להסביר את כולן, או לפחות להשאיר לקורא פתח לנסות להבין מה מניע אותן.

Matched – Ally Condie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

סלמאן רושדי רקח ממיטב דמיונו הפורה עלילת אלף לילה ולילה מרנינה. אי-אז במחצית השניה של המאה ה-15 מגיע זר בהיר שיער להודו הרחוקה. הוא ניחן ביכולות ליהטוט וקסם, אך הכלי המתעתע ושופע הכשרון ביותר שלו הוא לשונו הקסומה וכשרונו לטוות סיפור.

כשנודעה לקיסר האמת, הוא שוב הבין עד כמה נועז היה המכשף שאותו פגש באותו בוקר רחוק אחרי החלום על העורב. אלא שאז הידיעה כבר לא הועילה לו, חוץ מאשר להזכיר לו את מה שאסור לו לשכוח לעולם: שבשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר.

בכשרון הקסם הזה, שרושדי ניחן בו בשפע, הוא טווה עלילה נטולת גבולות של מרחב ושל זמן, עלילה שמציאות ודמיון משמשים בה בערבוביה, וכל אדם וכל ארוע משקפים בתוכם אנשים וארועים אחרים ומשתקפים בתורם בזולתם. ארז אשרוב, המתרגם, מתיחס לספר כאל "ספר של השתקפויות אינסופיות", וזהו אכן אחד המוטיבים הבולטים בו: הנסיכה ובת לוויתה, המכונה מראה, שתי הנסיכות הכבודות בחצר והזונות המקבילות להן, המראה של הדוכס המשקפת את האשה היפה בעולם, הבריכה הקסומה של הקיסר, ועוד ועוד, מין מראה בתוך מראה בתוך מראה עד לאינסוף. וכך נוצר לו סיפור תוסס, אגדי, שזור הומור, שופע פרטי פרטים מדויקים ומתעתעים בו זמנית.

הרשים אותי במיוחד השילוב של עובדות היסטוריות עם העלילה הבדויה. לא מדובר רק באזכור של ארועים היסטוריים המהווים רקע לעלילה, אלא בשילוב מוחלט. בראשית היו שלושה חברים, אנטוניו ארגליה, ניקולו, איל מקיה, ואגו וספוצ'י. ניקולו הוא מקיאוולי, וסיפורו מועתק כמעט אחד לאחד לתוך "הקוסמת מפירנצה". אגו וספוצ'י הוא אחיינו (הבדוי, אני מניחה) של אמריגו וספוצ'י, מגלה הארצות שעל שמו נקראה אמריקה. את ארגליה לא זיהיתי. ואלה רק דוגמאות בודדות. השילוב הזה יורד ממש לפרטי פרטים – לדוגמא, השלושה מחפשים ללא הרף אחרי צמח הדודא שיעניק להם, כך הם מקווים, און מיני, והמחזה של מקיאוולי "מנדרגולה" (שגם הוא מוזכר בספר בדרך אגבית) מבוסס על האמונה בסגולות הצמח (מה היינו עושים בלי גוגל?). זה ספר שממש מבקש נספח היסטורי מאיר עיניים. אבל גם בלי ידע מקיף הקריאה היא חוויה חושית מהנה.

מומלץ מאוד

The Enchantress of Florence – Salman Rushdie

הוצאת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

זהו קובץ סיפורים קצרים, שנושאיהם רבים ומגוונים – גבר שגורם בלי ידיעתו לתאונת דרכים, חייל בחופשה קצרה, אשה שנוקמת מעשה אונס, הריון שמופסק בחודש השישי, בחור שגר עם אחיותיו ומאורע זניח מאפשר לו לצאת לעצמאות, ועוד. כולם כתובים מתוך כושר התבוננות מרשים, בשפה שהייתי מכנה "ספרותית-מדוברת", הווה אומר כאילו שיחה אבל בלי לרדת לרמת שפת רחוב. מאפיינים אותם בעיקר הומור וסיומים שלא בהכרח צפויים, לפעמים אפילו מפתיעים.

אתן לדוגמיות מן הסיפורים לדבר בעד עצמן:

בסיפור הראשון המספרת פוגשת בחור באקראי, הם קובעים לארוחת ערב, הכל הולך יפה, המפגש מרגש, פרט לרגע המביך שבו הסלולרי שלו מצלצל, אבל הוא לא עונה ולכאורה הכל תקין. וזה מה שקורה בדרך החוצה (ומכיוון שאני ש-ו-נ-א-ת שימוש בסלולרי בחברה, הזדהיתי)

הוא מושיט לי את המעיל השחור שלי ואז… 
אני מלאת התפעלות ממלאכת האמן, אני מסירה בפניו את הכובע, זה נעשה בצנעה מוחלטת, כמעט שלא נראה, זה באמת היה מחושב היטב והתבצע יפה כל-כך: כשהוא מניח אותו על כתפי החשופות, המתמסרות, הענוגות כמשי, הוא מצליח למצוא את מחצית השניה הנחוצה ואת הכפיפה המושלמת אל הכיס הפנימי של המקטורן, כדי להשליך מבט אל המשיבון של הטלפון הנייד שלו.
אני חוזרת להיות צלולה לגמרי. באחת.
בוגד שכמותו.
כפוי טובה.
מה עשית, איש אומלל!
במה אפוא היו טרודות מחשבותיך, כשכתפי היו כה עגולות, כה חמימות, וכף ידך קרובה כל-כך?
איזה ענין נראה לך חשוב יותר מהשדיים שלי שנחשפו למבטך?
כיצד הנחת לדבר-מה להטרידך בשעה שהמתנתי למשב נשימתך על גבי?
לא יכולת להתמזמז עם המכשיר המחורבן שלך קצת יותר מאוחר? אחרי שתתעלס איתי?

למרות שהקטע מנותק מן הסיפור, אני מקווה שהקריצה העצמית, לצד הביקורת האמיתית, ברורה.

בסיפור האחרון היא מתארת את הפעם הראשונה בה שלחה סיפורים להוצאה לאור. הקטע הבא מתאר חלק מתהליך המשלוח:

היא קונה מעטפה נהדרת מנייר חום. הכי עמידה, הכי יפה, הכי יקרה, בעלת פינות מרופדות ופס סגירה אטום לכל. הרולס-רויס של המעטפות.

היא הולכת לבית הדואר, קונה את הבולים מהסדרה הכי יפה, אלה שמציגים תמונות של אמנות בת זמננו. היא מלקקת אותם באהבה, היא מדביקה אותם בחן, היא מטילה כישוף במעטפה, היא מברכת אותה, היא מסמנת מעליה את אות הצלב ועוד אי-אלה כשפים שחייבים להשאר כמוסים.

היא מתקרבת לחריץ "פריס והפרברים בלבד", היא מנשקת את אוצרה בפעם האחרונה, מסבה את עיניה ונוטשת אותו.

מול בית הדואר יש בר. היא נשענת על הדלפק, מזמינה קאלואדוס. היא לא כל-כך אוהבת את המשקה הזה, אולם עתה עליה לעבוד על מעמדה כאמנית מקוללת. היא מציתה סיגריה, והחל מאותו רגע, אפשר לומר, היא מחכה.

יופי של ספר. אני אוהבת תגליות כאלה.

Je voudrais que quelqu`un m`attende quelque part – Anna Gavalda

הוצאת כנרת

2001 (1999)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

צריך לקרוא את הספר כדי להבין את עוצמתו, ואני לא מתימרת לנסות להעביר את העוצמה הזו כאן. את העלילה עצמה אפשר לתאר בקצרה, אבל מחשש לספוילרים אמנע מכך. נותר לי רק להביע כמה תחושות שהתעוררו בי עם קריאתו, ולהתייחס מעט למה שאני קוראת "טריקים".

הספר הוא לכאורה תעלומת רצח, אבל הוא הרבה מעבר לזה. הספר מנציח לפרטי פרטים את העולם של שנות ה-60: עולם של תקווה – "נלד ילדים, ונהיה אלה שעושים זאת נכון" (ציטוט מהזכרון של מוטיב חוזר בספר) – מצד אחד, ועולם קשה ואלים – המלחמה הקרה – מצד שני. עולם של משפחות מושלמות – אבא מפרנס, אמא עקרת בית, ילדים לדוגמא – מצד אחד, ועולם של רוע וכאב וסודות אפלים מצד שני. הספר מהלך לכל אורכו על קוי התפר האלה, עם השחור והלבן והאפור שלהם, והוא עושה זאת באמינות מירבית. תורם לכך בין השאר הפירוט הרב של כל צבע ומעשה וריח ותחושה, עד לרמה דקדקנית של ציורים על פיג'מות וטעמים של גלידה ותכניות טלויזיה וכן הלאה. יותר מפעם אחת התלוננתי על פירוט יתר טרחני בספרים – כאן אני לא מתלוננת. לא הרגשתי שאני נדרשת לאורך נשימה ולסבלנות יתרה, רק נשאבתי אל תוך החיים המתוארים בספר, וזרמתי איתם.

הסגנון המפורט הזה מעניק עוצמת יתר לפעמים הבודדות בהן הסופרת בוחרת לפתע בנימה לקונית. שני משפטים במיוחד היכו בי, שניהם הופיעו בסופי פרקים ללא התיחסות נוספת:
קלייר בהחלט אינה ילדה דחויה, ומאחר שכולם אוהבים אותה למדי ולאף אחד אין שום דבר נגדה, אף אחד לא שם לב שאין לה חברים. (עמ' 202)
ואז גרייס נובוטני חוזרת הביתה עם חבורות שאיש לא מבקש ממנה להסביר. וזה כל מה שצריך לדעת על אמא ואבא של גרייס. (עמ' 325)

אחריותם של הורים היא אחד הנושאים שבהם עוסק "מעוף העורב" בהרחבה. ג'ק ומימי, הורים טובים באמת, קשובים לילדיהם, מתפנים מכל עיסוק כדי לנטרל באופן מידי כל מצוקה, אבל מצליחים לפספס את המשבר הנורא שילדתם עוברת. מסר מדכדך למדי.

נושא בולט אחר הוא מעמד האשה במשפחה. זוהי התקופה של עקרת הבית המושלמת, זו שתמיד תיראה לעיני בעלה בלבוש נאה, ותיצור רושם שעבודות הבית מתבצעות איכשהו באורח קסם ללא מאמץ. לסופרת יש כמה דברים חכמים לומר, ודרכים חכמות לא פחות לומר אותם, כדי להצביע על הסדקים בתמונה.

ועוד לא הזכרתי את יחסי האדם מול המדינה, קנדה מול ארה"ב, מקומיים מול מהגרים, הרוב הקנדי מול שבטי המיעוט. ולא הזכרתי את פליטי השואה, ואת השאלה הקשה של העסקת מדענים נאצים לטובת המירוץ לחלל ומירוץ החימוש. וגם את ההשפעות ארוכות הטווח של התעללות מינית בילדות, שאלות של רוע אנושי, של ילדים בעולם של מבוגרים. בקיצור, יש סיבות רבות וטובות לקרוא את הספר.

הספר נפתח במילים "הציפורים ראו את הרצח", ומתוארת גופתה של ילדה לובשת שמלה כחולה ועל ידה צמיד קמעות. אחר-כך הספר הולך לכיוון אחר לגמרי, ורק אחרי כ-150 עמודים מתברר למרבה האימה שלילדה, שדרך עיניה בעיקר מסופר הסיפור, יש שמלה כחולה. אבל אן מרי מקדונלד לא מסתפקת ב"טריק" הזה: כ-50 עמודים מאוחר יותר היא מספרת על ילדה אחרת העונדת צמיד קמעות, ובכך מפזרת ערפל באשר לזהות הנרצחת, בעוד הקורא הולך ונקשר אל השתיים. אימת הרצח שבה נפתח הספר, ושהתפוגגה מעט עם התקדמות הסיפור, הולכת ומתעצמת. אי אפשר לעזוב את הספר. וכך גם בהמשך, היא בונה ציפיות להתרת הקשר, למוצא שמח, והקורא מרותק.

בהיבט האוטוביוגרפי נהניתי למצוא בספר תמונות ילדות. לדוגמא, שידורי טלויזיה בשחור-לבן, כולל "עולמו המופלא של וולט דיסני", שהיה ארוע מרכזי בילדותי, שמלות חגיגיות מבד מגרד, שירי שנות ה-60 – תמונות שקראתי בחיוך נוסטלגי למחצה. 

הוצאת "כנרת" הצליחה להמנע משפע הטעויות המאפיין ספרים אחרים בהוצאתה, ועל כך תבורך.

ב"הערת המחברת" בסוף הספר היא כותבת: "פרשת סטיבן טרסקוט, עוז רוחו ואומץ ליבו, שימשו השראה גדולה בכתיבתו של ספר זה". הערה זו נותרה ללא הסבר של מתרגם וחבל. גוגל היודע-כל פיצח את התעלומה.

The Way the Crow Flies – Ann Marie MacDonald

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

זהירות, ספר סופר-טרחני, מייגע ומשעמם.

בחרתי לקרוא אותו בזכות "שמי הוא אדום" הססגוני. "מוזיאון התמימות" התחיל מעניין, והחזיק כך בערך כחמישית הדרך. אחר-כך הוא התחיל להתמרח, אבל בכל זאת זוכה פרס נובל, אז התמדתי: היתה שם איזו דילמה שהמספר התחבט בה, והייתי קצת סקרנית לדעת איך תפתר. אין לי הסבר טוב למה התמדתי לאחר שהדילמה באה על פתרונה בערך בסוף בשליש הספר.

המספר מאורס לבחורה אחת ומקיים קשר מיני-רגשי עם בחורה אחרת. במי מהשתיים יבחר? לא אכנס לפרטים כדי להמנע מספוילרים למקרה שתחליטו לקרוא. אומר רק שבשל אהבתו האובססיבית לאחת מהן, הוא אוסף אלפי פריטים שקשורים בה או שמזכירים לו אותה, וחלק הארי של הספר מוקדש לתיאור ארכני של הפריטים האלה (שאותם הוא מכנס ב"מוזיאון התמימות", ומכאן שם הספר). הוא מתאר כל רגע איתה, כל מלחיה שגנב מבית הוריה, כל בדל סיגריה שלה שהצליח לאסוף. התיאורים האלה יכולים להיות חיוניים וחינניים ותורמים לאוירה כשהם מוגשים במידה וכשאינם חוזרים על עצמם עד זרא, אבל כשהם תופסים את עיקר הנפח של ספר שמדשדש לאורך למעלה מחמש-מאות עמודים, זו טרחנות.

אם הסיפור עצמו לא מעניין, אפשר לפעמים להתנחם ברקע. לא במקרה הזה: המספר לא ממש מתעניין במה שקורה מחוץ לד' אמותיו, כך שגם הרקע של החיים בתורכיה בשנים המתוארות בספר לא מעשיר ולא מחפה על קלישות העלילה.

בקיצור, אפשר לוותר.

לשם האיזון: אחרי שכתבתי את הדברים שלמעלה, מצאתי מאמר נלהב בזכות הספר. כותב המאמר חי מספר שנים באיסטנבול – אולי השיטוט הספרותי בעיר קירב את הספר אל לבו.

Masumiyet Müzesi – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

הספר נפתח במוות: נסטור, שף ומנהל חברת הסעדה, חש סיפוק בסיומו של יום עבודה מפרך. הוא ושלושת עוזריו הכינו ארוחה משובחת לבני הזוג טלדי ולמכריהם, אספני אמנות, באחוזתם המפוארת בספרד. האוכל והארגון זכו לתשבחות, ואחרי שבעלי הבית והעוזרים פרשו לשנת לילה, ישב נסטור במטבח ושחזר את הצלחתו. ממש לפני שפרש לישון נזכר שלא הכניס את טראפלס השוקולד לחדר הקירור. מחמת פיזור נפש, או שאננות, או עייפות, הניח לדלת החדר להסגר אחריו – או שמא מישהו מהצד השני סגר אותה? גופתו הקפואה נמצאה למחרת בבוקר.

מהלך הספר מזכיר במידה רבה את ספרי הרקול פוארו של אגתה כריסטי. אמנם המקרה נחשב על ידי המשטרה לתאונה, ושום בלש – עם שפם מחודד ומבטא בלגי, או בלעדיהם – לא לוקח על עצמו את פענוח המוות. אבל הדרך שבה מתנהלת העלילה היא כדרך החקירה של פוארו: חשיפת ארועים בעברם של האנשים שסבבו את המנוח, ה"תיק" שכל אחד מהם סוחב, בדרך-כלל בחשאי מן האחרים, הקישורים המודעים והלא מודעים ביניהם, ההתכנסות של העלילה לנקודה בה לכל אחד יש סיבה לרצות במותו של המת, וכמובן הפענוח שהוא לא אינטואיטיבי ולפיכך לא צפוי מראש. יש שם עשיר ספרדי שבנה את הונו ההתחלתי בארגנטינה הרודנית, כשהוא עוצם את עיניו מול מעשי הזוועה. ואשה בוגדנית שנושאת באשמת מות אחותה. ובחור שמחפש כל חייו אחר אשה שראה בציור. ונערה שכבר שנים מחפשת את אחיה המת. ואלמן חובב נערים צעירים. והכל נפרש ומשתלב בפסיפס נעים לקריאה, עם קריצות הומוריסטיות, משולבות בפנטסיה לטינית בדמות מגדת עתידות וצרופי מקרים שאפשר לפקפק בהם, אבל יותר נעים להאמין שהם אפשריים.

על כריכת הספר מצוטט משפט מביקורת שנכתבה עליו: "הצצה מקרוב אל מעמקי החברה הגבוהה במדריד הרקובה עד היסוד". אני לא יודעת מי כתב את המשפט הזה, מן הסתם מבקר ספרדי. יכול להיות שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, כי אני לא מצאתי בספר את הפן החברתי הזה. בתחילה, בגלל האזכור של ארגנטינה, חשבתי שזה יהיה ספר בעל היבטים פוליטים, אבל הוא לא גלש לשם. לדעתי, לא צריך לחפש בספר את מה שאין בו, כי מה שיש בו הוא די והותר לסוגו: ספר נעים מאוד לקריאה, קל לעיכול למרות שפע החטאים שהוא מציג, לא דורש התעמקות והזדהות, פשוט ספר קל משובח.

קשה להעריך מלאכת תרגום מבלי לקרוא את המקור, אבל מכיוון שהקריאה זורמת, והעברית כל-כך טבעית, אני מרגישה שיש לתת קרדיט למתרגמת על עבודה מוצלחת.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ לקריאה קלה ומהנה.

Pequenas infamias – Carmen Posadas

כנרת זמורה ביתן

2013 (1998)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

כשסולומון קוגל, ילד יהודי-אמריקאי, היה בן שש, אביו נעלם. אמו הפגועה פיתחה לעצמה בתגובה לטראומה תסמונת פוסט-שואה. האם, שנולדה בברוקלין ב-1945 להורים אמריקאים, ולא היתה דור שני לשואה, החלה להתעורר בבוקר בצרחות, כאילו חוותה חלומות זוועה, הטמינה בבית לחם בכל מחבוא אפשרי, זיהתה את עצמה בתמונות יהודים הכלואים בקרונות בקר, סיפרה בפחד אמיתי על זכרונות הרעב באושוויץ, והנחילה לילדיה חיים של חרדה מתמשכת מפני שואה חוזרת. על הקיר בסלון הדירה היה תלוי תצלום מוגדל מבוכנוואלד, אהיל המנורה הוצג לסולומון כ"סבא שלך", ופיסת סבון היתה "דודה שלך". אין לתמוה, אם כך, על שסולומון מקדיש זמן רב למחשבות על מוות, ועוסק באובססיביות בהכנות לחורבן: עורך רשימות לשעת חירום, תוהה מי משכניו יסכים להסתיר אותו בעלית הגג, ועוד. ואם לא די בנוכחות האם ובחרדות הפרטיות שלו, כשהוא עובר עם משפחתו לבית כפרי, הוא מוצא בעלית הגג את אנה פרנק שמסתתרת שם כבר עשרות שנים.

הפואנטה של הספר היא הקביעה שצריך להפסיק לזכור, לא רק את השואה, אלא כל טראומה (כדוגמא הוא מביא את נפילת התאומים):  מה הבעיה עם לשכוח? מה יוצא לנו מלזכור?… אם לא תלמד מהעבר, אמר מישהו, נגזר עליך לחזור עליו. אבל אולי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מהעבר הוא שנגזר עלינו לחזור עליו בכל מקרה? הצלקת, כך נראה, חמורה הרבה יותר מאשר הפצע. בדרך לקביעה הזו הוא רומס כמה פרות קדושות. במבט שטחי הספר מקומם, אבל כשמפרקים אותו למרכיביו, מסתבר שהוא עוסק בכמה מאפייני התנהגות בלתי ראויים בדרך בה אנו זוכרים, ולפחות לגביהם אי אפשר שלא להסכים אתו. לדוגמא, זלזול באסונם של אחרים, מתוך מעין תחרות "של מי יותר גדול":

ומה עם רצח העם הארמני? שאל פינקוס. גם הוא נמשך שנים. זה אומר שהוא נורא כמו רצח העם הנאצי?

רצח העם הארמני? שאלה אמא. כמה אנשים מתו? מליון?

מליון וחצי, ענה פינקוס.

תודיע לי כשתעברו את השלושה מליון, אמרה אמא, ואז נדבר. רצח עם, אפשר לחשוב.

בהקשר השואה הוא עוסק בהשרדות (האם כדי לשרוד תדרוך על אחרים?), בתרבות הביקורים במחנות, בנכונות לעזור לנרדפים (האם מיפ חיס היתה מסתירה את משפחת פרנק אם היו לה ילדים משלה? ואם היא היתה מעדיפה לא להסתכן כדי להגן על ילדיה, האם היינו יכולים לגנות אותה?), ועוד. הנגיעה הכי מקוממת שלו היא מן הסתם החיאתה של אנה פרנק בדמות זקנה מצחינה, אבל אני לא רואה בזה פגיעה במיתוס, כי ברור לגמרי שלא באנה הילדה מדובר, אלא בסמלים שנוצרו אחרי השואה, ובאופן שבו הסמלים האלה משפיעים עלינו עשרות שנים אחרי. אגב, פיליפ רות' קדם לו בטיפול דומה במיתוס אנה פרנק בספר "סופר הצללים" שראה אור כבר ב-1979 (גיבור הספר פוגש אשה מסתורית, ככל הנראה אנה פרנק, שחיה בארה"ב בשם בדוי, והיא מודעת לכך שאילו נותרה בחיים לא היתה זוכה להצלחה בינלאומית כמו אחרי מותה).

אפשר להסכים או להתנגד לעמדה שאוסלנדר מציג. אני לקחתי את הספר הזה לכיוון אחר: פחות לענין שאלת הזכרון והשיכחה, ויותר לענין התפשטות טראומת השואה לא רק אנכית לצאצאי הניצולים, אלא רוחבית. אוסלנדר עצמו נולד בארה"ב להורים שלא עברו את השואה, הוא לא גדל בארץ שבה השואה נוכחת בדרך זו או אחרת בשיח היומי, ובכל זאת זה הנושא שהוא בוחר לעסוק בו. טראומת השואה חלחלה אם כך למקומות שאולי לא היה צפוי שתגיע אליהם.

מה שיחודי בספר, והופך אותו לחווית קריאה מרתקת, מעבר לנושא הרחב מאוד שלו, הוא הסגנון. תמציתי למרות חזרות על דברים שכבר נאמרו, קופצני אך ממוקד, שנון, קליל לכאורה אך ניכרת הקפדה על כל מילה, כבד בתכניו אך מבדר עד מצחיק בדרך ההגשה. יש לאוסלנדר קול יחודי משלו, שאינו דומה לאף קול ספרותי אחר שאני מכירה. על כריכת הספר נכתב כי "אוסלנדר ממשיך במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות'", ולשם שינוי אני מסכימה עם הטקסט הזה. הוא אמנם לא ענק כמו הראשון והאחרון, אבל יש בו משהו משועשע-מריר כמו אצל שלום עליכם, וציניות עם טוויסטים מבדרים כמו אצל וודי אלן, וכובד ראש ויכולת להקיף מבחר נושאים כמו אצל פיליפ רות'. יעל סלע-שפירו מפליאה להעביר את כל אלה לעברית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר היא זו של פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המטפל בסולומון קוגל. אוסלנדר משתמש בו כשופר להבעת דעותיו בשלל נושאים. הנה מה שיש לו להגיד נגד אופטימיות: היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה. שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון – לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת לא הצלחנו למצוא תרופה – אלא פתרון סופי, לא פחות!… מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט. הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור ומתי תוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.

המוות, כאמור, הוא נושא המעסיק את קוגל בקביעות, והוא רושם לעצמו ללא הרף רעיונות למילים אחרונות שבדעתו לומר כדי לא למות כך סתם. הנה מה שיש לפרופ' יופיטר לומר על כך, וזו גם דוגמא לסגנונו של הספר:

מה אמר ישו, שאל פרופ' יופיטר, כאשר מיסמרו אותו לצלב?

אני לא יודע, אמר קוגל.  מה אמר ישו כאשר מיסמרו אותו לצלב?

הוא אמר "אאוץ'", אמר פרופ' יופיטר.

בין נושאי השואה והמוות אוסלנדר מצליח לשלב עקיצות כלפי תחומים נוספים, כמו תרבות המכירות, שמירת הסביבה, ועוד.

את כריכת הספר עיצב אמרי זרטל המצוין, והיא מתייחסת לעוד אמירה של פרופ' יופיטר: למה חצתה התרנגולת את הכביש? כי היא דפוקה. אם תרצו לדעת למה זכתה התרנגולת לכינוי הגנאי הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הספר, כי כשדפדפתי בו כדי לבחור ציטוטים להדגמה, מצאתי את עצמי נסחפת לקריאה חוזרת, ומספר הציטוטים הנבחרים הגיע להיקף שחורג בהרבה מזה של סקירה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ בהחלט. גם אם לא תאהבו את רעיונותיו, תמצאו את עצמכם מוטרדים בהרהורים אודותיו, ותיהנו מסגנונו המיוחד.

Hope: A Tragedy – Shalom Auslander

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו