תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

באחר-צהרים ערפילי באי השבדי אלנד, מטפס ילד בן 6 מעל החומה המקיפה את בית סבו וסבתו, פוסע אל תוך הערפל ונעלם. 20 שנה אחרי אותו יום מקבל סבו רמז שאולי יוביל אותו לפתרון התעלומה.

הספר מתרחש בשני קווי עלילה שסופם להפגש. האחד הוא סיפור החקירה הפרטית שמנהל הסב במקביל לחקירה שמנהלת המשטרה. השני הוא סיפור חייו של מי שנחשד ע"י תושבי האי כאחראי להיעלמות.

ילד נעלם הוא הסיוט האולטימטיבי של כל הורה. תיאורין, בתיאורים קצרים מחיי היומיום של יוליה, אם הילד, מיטיב לבטא את ההלם ואת הכאב האינסופי. 20 שנה אחרי היא עדיין מחפשת אותו בפניו של כל גבר ברחוב. היא עדיין מתיסרת ברגשי אשמה על שלא היתה אתו באותו אחר-צהרים. הזמן אינו מצליח לעמעם את התחושות הקשות, והעובדה שהשאלה מה באמת קרה לילד נשארה פתוחה אינה מאפשרת לה לשים סוף לפרשה ולאסוף כוח להמשיך הלאה.

הסגנון של תיאורין מותח, ומאוד מושך להמשיך לקרוא ולהגיע לפענוח. אהבתי מאוד את העובדה שלא כל אקדח שמופיע במערכות הראשונות אכן יורה באחרונות, כי כך גם בחיים: לפעמים נדמה שהנה נמצא הרמז שיפתור הכל, ומסתבר שמדובר באזעקת שווא. במובן הזה הוא ספר מתח לא לגמרי שגרתי, שאין צורך לחפש בו רמזים בכל משפט. לפעמים נדמה שהעלילה מעוכבת במתכוון כטריק ספרותי – לדוגמא, כשאחד ה"בלשים" החובבים, חברו של הסב, שולח רמז לסב באמצעות הבת – אבל העיכוב הזה בעיני תרם לספר קריצה מחויכת: הזקנים הללו, שזמנם בידם, משתעשעים במשחק בלשי במקום לדבר זה עם זה ישירות. לא הכל צריך להתנהל בספר עפ"י כללי סדרות המתח הטלויזיוניות.

לא ארבה בפרטים מחשש לספוילרים, ולכן לא אוכל להתייחס להתרת התעלומה. אומר רק שיש בה מורכבות והפתעה, והיא משכנעת במידה סבירה.

כשאני קוראת ספר ממדינה זרה, אני מקווה למצוא בו פן מקומי שיעניק לו יחוד. "שעת הדמדומים" מעוגן בתוך התרבות השבדית, ומאפשר הצצה קטנה אל אורח החיים השבדי.

הספר תורגם ישירות משבדית בידי רות שפירא, תוך הקפדה סבירה על היגוי שמות אנשים ומקומות (דבר שאינו תמיד מובן מאליו בתרגום דרך שפה שלישית).

Skumtimmen – Johan Theorin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2007)

תרגום  משבדית: רות שפירא

ישראל והרשות הפלשתינאית עומדות לחתום על הסכם שלום בחסות נשיא ארה"ב. ברגע בו מושיטים ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות יד זה לזה, מתרחש פיצוץ. השניים נהרגים במקום, וכן גם הנשיא האמריקאי ועוד כמה מן הנוכחים בטקס. ארגון איסלמי זניח לוקח על עצמו את האחריות.

אייב הוא עו"ד אמריקאי-יהודי מצליח מאוד. בתו אמה מחליטה לחבור בישראל לחבר ללימודים, צעיר ערבי שקיבל על עצמו את ההגנה על מי שנחשד ברצח. כשאמה נחטפת ע"י מוסלמים, אייב נאלץ להגיע בעקבותיה לארץ, ולקחת חלק בהגנה על החשוד.

מכאן העלילה מסתבכת ומסתעפת, כשעוד ועוד גורמים נחשדים במעורבות – יהודים קיצוניים, מוסלמים קיצוניים, נוצרים פונדמנטליסטים, וכמובן האירנים שידם בכל. במשולב לציר החקירה והמשפט, העלילה כולל גם סיפורים מההיסטוריה של ההתישבות בארץ, סיפור אהבה בין יהודיה לערבי, כת קיקיונית, סוכני ביון נאמנים ובוגדנים ועוד.

יותר משזהו ספר, זוהי סקיצה לסרט. הכתיבה שטחית למדי, הדמויות די פלקטיות, לא עמוקות ולא מוסברות, התהליכים שברקע סובלים מפשטנות יתר. מסוג הליקויים שבספרות צורמים מאוד, אבל בסרטים הם מתקבלים על הדעת בשל המדיה השונה. אני יכולה בקלות לדמיין את ג`ף דניאלס בתפקיד הסוכן החשאי המסוקס והמסתורי, ואת אמה סטון בתפקיד אמה התמימה והמבולבלת. תחילה די סבלתי מן הסגנון, שמזכיר יותר ספר לא מוצלח במיוחד לנוער מאשר דרמת מתח משפטית, כמוגדר על כריכת הספר. אבל בהמשך החלטתי בצורה מודעת להשעות את הביקורת, והייתי סקרנית לראות איך דרשוביץ יוצא מהתסבוכות שברא. בסך הכל, למרות הליקויים, הספר קריא למדי.

The Trials of Zion – Alan M. Dershowitz

הוצאת כנרת

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

בשנת 1935 נמלטים ממחנה מעצר שבעה אסירים. שישה נתפסים תוך מספר ימים, השביעי מצליח להמלט. במחנה ממתינים לבורחים שבעה צלבים – הצלב השביעי נותר מיותם.

הספר המתין שנים על המדף. פחדתי לקרוא אותו, משום שחשבתי שיהיה עמוס בתיאורים מזעזעים מחיי המחנה. התבדיתי. אין בספר כמעט שום תיאורים ישירים של עינויים ושל התאכזרות: אלה נרמזים מפניהם המעוותים לבלי הכר של המעונים, מהלשנות ע"י אנשים שקרסו מול אימת הכאב והמוות. אין בכך כדי להפחית מן האימה שאוירת אותם ימים מהלכת על הקורא.

יותר משהוא סיפור של בריחה נועזת, הספר הוא תיאור מפורט של החברה הגרמנית באותן שנים. האנשים שלאחר שנים של אבטלה מצאו פתרון למצוקתם בהצטרפות למפלגה, הבריונים ששגשגו בחסות שלטון הטרור, האופורטוניסטים שהלשינו על כל חריגה מהכללים כדי להשיג הטבות לעצמם, יריבים שניצלו את המצב לחיסול חשבונות בסיוע הגסטפו, הרבים שבחרו לשבת בשקט ולא לעשות גלים, האוירה הבלתי אפשרית של חשדנות אינסופית שהרסה חברויות ומשפחות, המתנגדים בחשאי שלא מצאו עוז בנפשם לנקוט בפעילות, וגם אלה שהתנגדו בפועל, ואלה ששב אליהם טעם החיים כשהתבקשו לסייע ונענו. במובן מסוים יש בספר אכויות מסוגו של "הגרזן של ונדסבק" מאת ארנולד צווייג, שהצליח לתת מענה לשאלה איך קרה שהעם הגרמני איפשר את השלטון הנאצי.

הנקודה היהודית בספר אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במכלול, בדמותו של רופא יהודי באותה תקופה, כשעדיין התאפשר לו לעסוק במקצועו, אך כבר היו רבים שבחרו לא להיות מטופלים אצל היהודי.

בשלב מסוים הפריע לי שלא ניתן שום מידע באשר לסיבות לכליאתם של האסירים, אך ככל שהסיפור התקדם התברר שזה בעצם לא משנה. לגסטפו ולאס-אס היה כוח בלתי מוגבל לכלוא ולענות אנשים מכל סיבה שהיא וגם בלי שום סיבה. מי שנכלא בטעות, או בשל הלשנה זדונית, או בגלל התנגדות למשטר – כולם היו שווים בעיני כולאיהם. בלי קשר לרקע, כבר מהדף הראשון מחזיקים לנמלטים אצבעות, מייחלים להצלתם.

הספר נכתב ב-1944, בעת שהסופרת שהתה מחוץ לגרמניה במנוסתה מפני הנאצים.

 

Das siebte Kreuz – Anna Seghers

הוצאת זמורה

1986 (1944)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

(תרגום קודם משנת 1945 ע"י מ` ליפסון)

"שריקת האוקרינה" הוא קובץ תמונות מחייה של המספרת. החלק הראשון כולל ארועים מילדותה, השני מנערותה ובגרותה, והחלק השלישי הוא אוסף סיפורי חלום.

בשנים האחרונות למדתי לאהוב את הסגנון הזה של סיפורים קצרים המצטרפים לכלל סיפור חיים. למרות שרות אלמוג מיטיבה להתבטא, קשה לי לקבוע אם החיבור שלי לספר נובע מאיכות הכתיבה שלה, או שחיבורים פרטיים שלי למסופר – קישורים לסיפוריהן של אימי ושל סבתי, וקצת גם לחיי שלי – הם שעשו אותו נעים לקריאה. היו דברים שהפריעו לי: המעבר מגוף ראשון לשלישי, כדוגמא, ובמידה מסוימת גם התלישות של הסיפורים (קשה היה לי להבין למה בחרה לספר את מה שבחרה). והיו דברים שנשאו חן בעיני: הישירות, הפתיחות, הקישור בכמה מן הסיפורים בין הילדה שבסיפור לבוגרת המספרת.

אהבתי במיוחד את פרקי הילדות, וקצת פחות את פרקי הבגרות. סיפורי החלום לא דברו אלי בכלל, ואלולא היו קצרים כל-כך (פחות מעמוד לסיפור) אולי הייתי מוותרת על קריאתם (לא כל-כך מעניין אותי מה מסתובב לרות אלמוג בראש כשהיא ישנה. החלק הזה של הספר נתן לי הרגשה לא נעימה של הצצה ליומן פרטי בהחלט). אני שמחה שלא ויתרתי, כי כך הגעתי לסיפור האחרון, "עוללות קיץ – אפילוג", שבעיני הוא גולת הכותרת של הספר.

את העטיפה הנאה עד מאוד עיצב אמרי זרטל.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

בדרך-כלל אני כותבת סקירה על ספר ביום שלאחר שסיימתי לקרוא אותו, לוקחת לעצמי  את הלילה להרהר בו. פסק הזמן הזה בדרך-כלל מציף היבטים בספר שלא הבחנתי בהם במהלך הקריאה, ומאפשר התיחסות יותר מעמיקה אליו. עם הספר הזה לקחתי פסק זמן ארוך פי שלוש, ו… שום דבר לא צף. הספר נראה לי כעת ריקני וחסר טעם בדיוק כפי שהצטייר לי תוך כדי קריאה. ניסיתי נואשות לא להיות שלילית לחלוטין, אבל בכנות, הדבר היחיד שאפשר לציין לטובתו זו העטיפה היפה שעיצב אמרי זרטל.

הספר עוסק במשפחת לגונה לדורותיה, שושלת של נשים מקוללות. רובצת עליהן קללת עולם לסבול מאהבה נכזבת, להשאר רווקות, וללדת בחרפה בנות שתמשכנה לסבול מאותה תסמונת. הגיבורה הראשונה המתוארת בספר היא קלרה, בתה של מכשפה מכוערת. קלרה מאוהבת באציל ספרדי, וגם הוא אולי מאוהב בה, אבל למטה מכבודו לשאת אותה לאשה. הוא קונה לה חווה, שבה תוכל לגדל את בתם המשותפת, אבל היא בוחרת לנקום על ידי הפיכת החווה לבית זונות, בו היא משמשת כזונה הראשית. בחווה היא מגדלת, באופן קלוקל בהחלט, את בתה מנואלה. מנואלה מצדה יולדת את אובלידו, ואובלידו – הללויה – יולדת בן. הקללה הוסרה. איך זה קרה? המאמץ להזכר בנפתולי העלילה הוא למעלה מכוחי.

על כריכת הספר נכתב כי זהו ספרה הראשון של הסופרת למבוגרים. מכאן ניתן מן הסתם להסיק שספריה הקודמים נכתבו לילדים. אולי זו הבעיה: "בית האהבות הבלתי אפשריות" כתוב כספר לא מוצלח במיוחד לילדים, שלהוריהם לא אכפת שגיבורותיו הן לא נסיכות, אלא זונות. התיאורים פשטניים, הדמויות שטוחות, והקורא המבוגר נדרש לקבל ללא תהיות ומענות כל מיני מעשי כשפים והתנהלויות הראויות לאגדות לא מעניינות. אפשר לכתוב ספרי כשפים למבוגרים: ז`ורז` אמאדו מפליא לשאוב את קוראיו לעולם של רוחות, טוני מוריסון מצליחה להראות את העולם מעיניהם של מאמינים בשדים, גבריאל גרסיה מארקס מלהטט בתחום הזה. וגם בספרי נוער אפשר לספר סיפורי קסמים משכנעים, ו"הארי פוטר" הוא דוגמא מצוינת. בספר שלפנינו אין שום נסיון לשוות אמינות לאספקטים העל-טבעיים, או לפחות לשלב אותם בצורה לא צורמת במהלך הארועים הטבעיים. אבל הבעיה בספר הזה היא מעבר לאמינות: הוא פשוט כתוב גרוע, לא מושך בכלל לקריאה.

La Casa De Los Amores Imposibles – Cristina Lopez Barrios

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מספרדית: ליאור הר-לוין

"שלג" הוא ספר מרהיב. תוך כדי קריאה הוא אולי עושה רושם עמוס מדי, אבל במבט לאחור אפשר לראות את התמונה כולה על מאות גווניה, ולהתרשם ממלאכת המחשבת שיצרה את הספר המורכב הזה.

העלילה בקיצור נמרץ: קא, משורר תורכי, שהיה פעיל פוליטית במידה מינורית בתקופת היותו סטודנט, נאלץ לגלות לגרמניה. אחרי שתים-עשרה שנים הוא שב לתורכיה באופן זמני בשל לווית אמו, ונענה להצעה לנסוע אל העיר קארס לסקר את תופעת הבנות המתאבדות בעיר. העילה האמיתית לנסיעה זו היא רצונו לפגוש את אהובת נעוריו איפק, לאחר ששמע על גירושיה מבעלה. כשהוא מגיע לקארס, העיר מתנתקת מהעולם בשל שלג בלתי פוסק. בארבעה הימים שהוא שוהה שם, מתחוללת מעין הפיכה צבאית, והוא מתוודע לכוחות הפועלים בעיר – איסלמים, אנשי מפלגת העם, קומוניסטים, אנשי בטחון ומשטרה, עתונאים ועוד. הסגר על העיר בשל מזג האויר מאפשר לפאמוק ליצור בה מיקרו קוסמוס של תורכיה כולה, מעין סיר לחץ שהתהליכים בו מבעבעים ומתפרצים בקצב מהיר.

קא, למרות הרקע הפוליטי, הוא טיפוס די תמים, שכל רצונו לזכות באהבתה של איפק, ולמצוא מחדש את קולו כמשורר, קול שאבד לו בשנים האחרונות. הוא אמנם הופך מעורב עד צוואר בכל הקורה בעיר, יוצר קשרים עם שייחים ועם אנשי משטרה, משתתף במופע, נשלח על-ידי צד זה ואחר לתווך בהתרחשויות, אבל בבסיסו של דבר הוא אינו באמת מעורב נפשית. המשפטים הבאים מתארים, לדעתי, יפה את המקום בו הוא עומד.

אחד הנושאים שעלה בשיר היה יכולתו של המשורר לבודד את עצמו לגמרי מאסונות שמתחוללים בעולם. רק משורר שמסוגל לעשות זאת יכול לחוות את ההווה כמו היה חלום. זה הדבר הקשה ביותר שעל המשורר לעמוד בו.

המשפטים שציטטתי נכתבו על רקע רציחות שהתרחשו באותו זמן בדיוק, והם מייצגים את אחד מהקונפליקטים שהספר עוסק בהם: איסלם מול הצבא, חילוניות מול דתיות, תורכיה מול המערב, ארמנים וכורדים ותורכים אלה כנגד אלה, משחק מול מציאות, דת מול אמונה. שום דבר אינו חד משמעי, ואינו מה שהוא נראה, בגידה היא חלק ממהלך החיים ה"נורמלי", ומצבה של תורכיה מצטייר כחסר מוצא.

פאמוק ממקם את כל הכאוס הזה בליבו של יופי אינסופי, יופיו של השלג הלבן, ובתוך השקט השלוו של הפתיתים היורדים משמים ללא הפוגה, ובכך מעצים את תחושת הניגודיות והתעתוע שבלב העלילות המשתלבות בספר.

Kar (Snow) – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2002)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

אדמונד, נער כבן שבע-עשרה, ברח ברגע האחרון מן הרכבות שהובילו אל מחנות המוות, והצטרף אל קבוצת פרטיזנים. הקבוצה אינה מורכבת מצעירים לוחמים בלבד: סבתא זקנה בת למעלה מתשעים שומרת על האופטימיות של כולם. שתי נשים מבוגרות מפנקות את הקבוצה במאכלים ובמלבושים. זקן עיוור סורג עבור כולם גרביים וכפפות וכובעי צמר. נער צעיר משמר את זכר המשפחות בלבבות כולם באמצעות ניגוני תפילה. למרות שהקבוצה מגובשת סביב מטרותיה – השרדות, פגיעה באויב והצלת יהודים – היא מורכבת מאינדיבידואלים, ולב הספר הוא הדיאלוגים  והיחסים ההדדיים ביניהם, בין אם הם מילוליים ובין אם הם מתבטאים בדרכים אחרות. למרות שהספר מתרכז יותר באנשים ופחות בהתנהלות היומיומית, בסופו של דבר אנחנו לא יודעים הרבה על חייהם, על ההיסטוריה שלהם, רק על הלכי הרוח, ובזה עיקר המשיכה של הספר בעיני. כל אחד פועל אחרת, מגיב אחרת למצב הבלתי טבעי שבו הם מצויים, איש איש על פי רקעו ואופיו ושורשיו: למפקד יש רגעים של דכאון קשה, לוחם אחד נאחז בקומוניזם, אחר יוצא למשימה מטעם עצמו.

יש לי יחס אמביוולנטי לספרים של אהרן אפלפלד. הלקוניות שלו, הנטיה "לחפף" בפרטים, מפריעות לי בכל ספר מחדש. כך גם העובדה שמרבית ספריו מסופרים באותו הקול, גם אם הדוברים מתחלפים. אבל למרות זאת, אחרי שהקריאה מסתימת, הספרים נשארים איתי, והמסופר מלווה אותי עוד ימים אחר-כך. וכשיוצא לאור ספר חדש אני שוכחת את הביקורת ורוכשת גם אותו. מסתבר שמשהו בסגנון הזה בכל זאת עובד, גם אם אני לא מצליחה לפענח כיצד. בספרים האחרונים שלו מצאתי רמזים להסבר לדרך הכתיבה. הנה משפט מתוך "עד חוד הצער" שמתיחס לדרך שבה אפלפלד מספר סיפור מפורט בלי לרדת לפרטים: "אתה עוד תספר לדורות הבאים מה עוללו לנו חדלי אדם אלה. אל תלך שבי אחר הפרטים, קלף אותם. הפרטים מטבעם מגבבים ומסתירים. רק העיקר עומד וקיים". ומשפט מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון" שמסביר למה אפלפלד מספר סיפורים קשים כמעט בלחישה: "עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח".

סיומו של הספר נוגע ללב במיוחד. אחרי שהגרמנים נסוגים מפני הרוסים, והפרטיזנים יורדים מן המחסה בהרים, רובם נשארים יחד, ממשיכים לתפקד כקבוצה, מתקשים להתפזר. אפלפלד כדרכו אינו מסביר, אך לקורא ברור לגמרי: עולמם של האנשים האלה חרב, אין להם לאן לחזור, והם נאחזים במשפחתם החילופית.

לסיכום: ספר מעניין, מרגש בדרכו המינורית, ובהחלט מומלץ.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

הרקע לספר הוא פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, שבתחילת שנות ה-50 הואשמו בקשירת קשר להעברת סודות מדינה לרוסיה, והוצאו להורג. מי שהעיד את העדות המרשיעה נגדם היה אחיה של אתל. לזוג היו שני בנים, שלאחר ההוצאה להורג נמסרו לאימוץ. "ספר דניאל" מספר על פרשה דומה, משנה את שם ההורים, הופך את שני הבנים לבן ובת, ואת האח למכר קרוב, אבל מה שחשוב הם לא הפרטים הביוגרפים אלא הרקע ההיסטורי ברמה הכללית, וההשלכות על הילדים ברמה הפרטית.

אי אפשר שהלב לא ייצא אל הילדים האלה. החל בילדותם מוצפת האידיאולוגיה והעקרונות, דרך היעלמות הוריהם בזה אחר זה, התגלגלותם למוסדות ולמשפחות אומנות, וההשלכות ארוכות הטווח על חייהם כבוגרים – הקשיים ביצירת קשרים, ההורות הפרובלמטית, האיבה למדינה ועוד. הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של הבן דניאל, אבל לעתים קרובות, לפעמים אפילו באמצע פיסקה, הסיפור עובר לגוף שלישי. לדעתי המעברים האלה עשויים היטב, ומשתלבים בנפשו השסועה של דניאל, שהרבה פעמים אינו מסוגל להסביר את עצמו לעצמו ונזקק לריחוק הזה כדי להמשיך לספר.

כוחו של הספר גדול גם בניתוחים ההיסטוריים של הרקע שאיפשר את הפרשה. דוקטורוב מסביר יפה את השפעותיהן של שתי מלחמות העולם על החברה האמריקאית, ומנתח בדקדקנות את היחסים עם רוסיה ואת המלחמה הקרה. הוא זועם, הוא ביקורתי, והוא מאוד מנומק. לא תמיד הסכמתי עם המישנה המדינית שלו, אבל היה מעניין מאוד לקרוא אותה.

עם ספריו של דוקטורוב יש לי יחסי קירבה/ריחוק, לפעמים אני מתלהבת, לעתים לא נקשרת בכלל. את הספר הזה הערכתי מאוד.

The Book of Daniel – E. L. Doctorow

הוצאת זמורה ביתן

1971 (1971)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

נינה, בת למשפחה יהודיה מלודז', היתה נערה כבת 14 כשפרצה מלחמת העולם השניה. יחד עם אביה ארתור, אמה פניה ואחיה רודק, התגלגלה אל גטו ורשה, והיתה ככל הנראה אחד היהודים האחרונים שהצליחו להמלט ממנו רגע לפני חיסולו. לאחר המלחמה, כשהתברר שהגרמנים אמנם הובסו אבל האנטישמיות עדיין חיה ובועטת ורוצחת, היגרה עם בן זוגה לשבדיה. בראשית שנות ה-90 הכתיבה את זכרונותיה, וב-1999, לאחר שחלתה בסרטן, רואיינה ע"י בתה לנה, שעיקר עיסוקה בימוי סרטים תיעודיים. הספר "מסעה של נינה" נכתב ע"י הבת, ומתעד את קורותיה של נינה בתקופת השואה.

ספרותית הספר מתחיל בצורה צולעת משהו. הוא נפתח במסע של פניה ונינה לביקור משפחתי ארוך בארה"ב. אמנם ניתן בדרך זו רקע על המשפחה, אבל הסיפור טיפה משעמם. מכאן ואילך אין לי מילה רעה אחת לומר על הספר. הוא סוחף, מרגש, ולמרות היותו כתוב בפשטות עניינית גרם לי לדמוע.

לנה, מפיה של נינה, מתארת את חיי היומיום בגטו. אלה אינם התיאורים המוכרים של הילדים החומקים עם תפוחי אדמה דרך חורים בחומה, או היריות האקראיות ברחובות, אם כי גם אלה אינם נעדרים. נינה ומשפחתה הצליחו פחות או יותר להסתגר בבועה משפחתית. פניה הדומיננטית ורודק בעל התושיה הצליחו לקיים עבורם רמת חיים סבירה בהתחשב בנסיבות, והתעקשותה של פניה שנינה תמשיך בלימודיה יצרה עבור נינה מסגרת של שגרה בתוך הגיהינום. בשלב מאוחר יותר המשפחה הצליחה להשתלב בעבודה באחד המפעלים בגטו, מה שחייב אותם לעבור לגור באזור מופרד מן הגטו הראשי, וסיפק להם הגנה זמנית מפני אקציות. הם חיו חיי עבדים, סבלו מחסור, ואימת גירוש ומוות ריחפה תמידית מעל ראשם. ההצלחה שלהם להחזיק מעמד יחד כמעט עד הסוף היתה רצופה מעשי נסים ומעשי גבורה, כמו גם צירופי מקרים אקראיים שהבדילו בין חיים ומוות.

מתנשאת מעל כולם דמותו של רודק. לנה, בתה של נינה, כותבת באפילוג: איני יודעת כמה פעמים בחיי שמעתי את אמא חוזרת ואומרת שבשום אופן לא היתה ניצלת אלמלא רודק, אחיה. אולי אמרה לנו את זה כדי להזכיר לנו שאותו משפטן, קצת יבשושי ומופנם, שנהגנו לפגוש כמה פעמים בשבוע, ואשר התגורר בקרבת מקום, היה גיבור בחייה. רודק מצטייר, בצעירותו ובבגרותו, כמופנם, מסוגר, איש ספר ורוח. אבל כשהנסיבות חייבו זאת הוא יצא מן הקליפה, ובתושיה מעוררת הערצה הציל, פשוטו כמשמעו, את חייהם שוב ושוב.

קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת, כמעט כמו ספר מתח. הסוף הרי ידוע, גם סופם המר של קרוב לחצי מליון יהודי הגטו וגם סופה של נינה, ובכל זאת כמה וכמה פעמים במהלך הקריאה ממש נעתקה נשימתי, ולא יכולתי להניח את הספר לפני שאקרא פרק ועוד פרק.

לנה איינהורן משלבת בספר גם עדויות חיצוניות, מתוך יומנים ומסמכים של הגרמנים. השילוב מצמרר: הנה מה שידעו היהודים ברגע נתון, והנה מה שתוכנן עבורם באותו רגע.

שנים אחרי המלחמה נינה נהגה לומר: כמי שחוותה את המלחמה הזאת, למדתי מהו סדר העדיפויות הנכון בחיים. זה הדבר החיובי שהפקתי ממה שעבר עלי: אני יודעת מה חשוב ומה לא חשוב. מעבר ללקחים הגדולים והמשמעותיים של השואה, זהו לקח יומיומי שהייתי רוצה לקחת מן הספר.

זוועות השואה מן הדין שיילמדו ולא יישכחו. "מסעה של נינה" תורם את חלקו למסכת העדויות, ועושה זאת על הצד הטוב ביותר.

Ninas Resa – Lena Einhorn

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום משבדית: דנה כספי