תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

בדרך-כלל אני כותבת סקירה על ספר ביום שלאחר שסיימתי לקרוא אותו, לוקחת לעצמי  את הלילה להרהר בו. פסק הזמן הזה בדרך-כלל מציף היבטים בספר שלא הבחנתי בהם במהלך הקריאה, ומאפשר התיחסות יותר מעמיקה אליו. עם הספר הזה לקחתי פסק זמן ארוך פי שלוש, ו… שום דבר לא צף. הספר נראה לי כעת ריקני וחסר טעם בדיוק כפי שהצטייר לי תוך כדי קריאה. ניסיתי נואשות לא להיות שלילית לחלוטין, אבל בכנות, הדבר היחיד שאפשר לציין לטובתו זו העטיפה היפה שעיצב אמרי זרטל.

הספר עוסק במשפחת לגונה לדורותיה, שושלת של נשים מקוללות. רובצת עליהן קללת עולם לסבול מאהבה נכזבת, להשאר רווקות, וללדת בחרפה בנות שתמשכנה לסבול מאותה תסמונת. הגיבורה הראשונה המתוארת בספר היא קלרה, בתה של מכשפה מכוערת. קלרה מאוהבת באציל ספרדי, וגם הוא אולי מאוהב בה, אבל למטה מכבודו לשאת אותה לאשה. הוא קונה לה חווה, שבה תוכל לגדל את בתם המשותפת, אבל היא בוחרת לנקום על ידי הפיכת החווה לבית זונות, בו היא משמשת כזונה הראשית. בחווה היא מגדלת, באופן קלוקל בהחלט, את בתה מנואלה. מנואלה מצדה יולדת את אובלידו, ואובלידו – הללויה – יולדת בן. הקללה הוסרה. איך זה קרה? המאמץ להזכר בנפתולי העלילה הוא למעלה מכוחי.

על כריכת הספר נכתב כי זהו ספרה הראשון של הסופרת למבוגרים. מכאן ניתן מן הסתם להסיק שספריה הקודמים נכתבו לילדים. אולי זו הבעיה: "בית האהבות הבלתי אפשריות" כתוב כספר לא מוצלח במיוחד לילדים, שלהוריהם לא אכפת שגיבורותיו הן לא נסיכות, אלא זונות. התיאורים פשטניים, הדמויות שטוחות, והקורא המבוגר נדרש לקבל ללא תהיות ומענות כל מיני מעשי כשפים והתנהלויות הראויות לאגדות לא מעניינות. אפשר לכתוב ספרי כשפים למבוגרים: ז`ורז` אמאדו מפליא לשאוב את קוראיו לעולם של רוחות, טוני מוריסון מצליחה להראות את העולם מעיניהם של מאמינים בשדים, גבריאל גרסיה מארקס מלהטט בתחום הזה. וגם בספרי נוער אפשר לספר סיפורי קסמים משכנעים, ו"הארי פוטר" הוא דוגמא מצוינת. בספר שלפנינו אין שום נסיון לשוות אמינות לאספקטים העל-טבעיים, או לפחות לשלב אותם בצורה לא צורמת במהלך הארועים הטבעיים. אבל הבעיה בספר הזה היא מעבר לאמינות: הוא פשוט כתוב גרוע, לא מושך בכלל לקריאה.

La Casa De Los Amores Imposibles – Cristina Lopez Barrios

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מספרדית: ליאור הר-לוין

"שלג" הוא ספר מרהיב. תוך כדי קריאה הוא אולי עושה רושם עמוס מדי, אבל במבט לאחור אפשר לראות את התמונה כולה על מאות גווניה, ולהתרשם ממלאכת המחשבת שיצרה את הספר המורכב הזה.

העלילה בקיצור נמרץ: קא, משורר תורכי, שהיה פעיל פוליטית במידה מינורית בתקופת היותו סטודנט, נאלץ לגלות לגרמניה. אחרי שתים-עשרה שנים הוא שב לתורכיה באופן זמני בשל לווית אמו, ונענה להצעה לנסוע אל העיר קארס לסקר את תופעת הבנות המתאבדות בעיר. העילה האמיתית לנסיעה זו היא רצונו לפגוש את אהובת נעוריו איפק, לאחר ששמע על גירושיה מבעלה. כשהוא מגיע לקארס, העיר מתנתקת מהעולם בשל שלג בלתי פוסק. בארבעה הימים שהוא שוהה שם, מתחוללת מעין הפיכה צבאית, והוא מתוודע לכוחות הפועלים בעיר – איסלמים, אנשי מפלגת העם, קומוניסטים, אנשי בטחון ומשטרה, עתונאים ועוד. הסגר על העיר בשל מזג האויר מאפשר לפאמוק ליצור בה מיקרו קוסמוס של תורכיה כולה, מעין סיר לחץ שהתהליכים בו מבעבעים ומתפרצים בקצב מהיר.

קא, למרות הרקע הפוליטי, הוא טיפוס די תמים, שכל רצונו לזכות באהבתה של איפק, ולמצוא מחדש את קולו כמשורר, קול שאבד לו בשנים האחרונות. הוא אמנם הופך מעורב עד צוואר בכל הקורה בעיר, יוצר קשרים עם שייחים ועם אנשי משטרה, משתתף במופע, נשלח על-ידי צד זה ואחר לתווך בהתרחשויות, אבל בבסיסו של דבר הוא אינו באמת מעורב נפשית. המשפטים הבאים מתארים, לדעתי, יפה את המקום בו הוא עומד.

אחד הנושאים שעלה בשיר היה יכולתו של המשורר לבודד את עצמו לגמרי מאסונות שמתחוללים בעולם. רק משורר שמסוגל לעשות זאת יכול לחוות את ההווה כמו היה חלום. זה הדבר הקשה ביותר שעל המשורר לעמוד בו.

המשפטים שציטטתי נכתבו על רקע רציחות שהתרחשו באותו זמן בדיוק, והם מייצגים את אחד מהקונפליקטים שהספר עוסק בהם: איסלם מול הצבא, חילוניות מול דתיות, תורכיה מול המערב, ארמנים וכורדים ותורכים אלה כנגד אלה, משחק מול מציאות, דת מול אמונה. שום דבר אינו חד משמעי, ואינו מה שהוא נראה, בגידה היא חלק ממהלך החיים ה"נורמלי", ומצבה של תורכיה מצטייר כחסר מוצא.

פאמוק ממקם את כל הכאוס הזה בליבו של יופי אינסופי, יופיו של השלג הלבן, ובתוך השקט השלוו של הפתיתים היורדים משמים ללא הפוגה, ובכך מעצים את תחושת הניגודיות והתעתוע שבלב העלילות המשתלבות בספר.

Kar (Snow) – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2002)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

אדמונד, נער כבן שבע-עשרה, ברח ברגע האחרון מן הרכבות שהובילו אל מחנות המוות, והצטרף אל קבוצת פרטיזנים. הקבוצה אינה מורכבת מצעירים לוחמים בלבד: סבתא זקנה בת למעלה מתשעים שומרת על האופטימיות של כולם. שתי נשים מבוגרות מפנקות את הקבוצה במאכלים ובמלבושים. זקן עיוור סורג עבור כולם גרביים וכפפות וכובעי צמר. נער צעיר משמר את זכר המשפחות בלבבות כולם באמצעות ניגוני תפילה. למרות שהקבוצה מגובשת סביב מטרותיה – השרדות, פגיעה באויב והצלת יהודים – היא מורכבת מאינדיבידואלים, ולב הספר הוא הדיאלוגים  והיחסים ההדדיים ביניהם, בין אם הם מילוליים ובין אם הם מתבטאים בדרכים אחרות. למרות שהספר מתרכז יותר באנשים ופחות בהתנהלות היומיומית, בסופו של דבר אנחנו לא יודעים הרבה על חייהם, על ההיסטוריה שלהם, רק על הלכי הרוח, ובזה עיקר המשיכה של הספר בעיני. כל אחד פועל אחרת, מגיב אחרת למצב הבלתי טבעי שבו הם מצויים, איש איש על פי רקעו ואופיו ושורשיו: למפקד יש רגעים של דכאון קשה, לוחם אחד נאחז בקומוניזם, אחר יוצא למשימה מטעם עצמו.

יש לי יחס אמביוולנטי לספרים של אהרן אפלפלד. הלקוניות שלו, הנטיה "לחפף" בפרטים, מפריעות לי בכל ספר מחדש. כך גם העובדה שמרבית ספריו מסופרים באותו הקול, גם אם הדוברים מתחלפים. אבל למרות זאת, אחרי שהקריאה מסתימת, הספרים נשארים איתי, והמסופר מלווה אותי עוד ימים אחר-כך. וכשיוצא לאור ספר חדש אני שוכחת את הביקורת ורוכשת גם אותו. מסתבר שמשהו בסגנון הזה בכל זאת עובד, גם אם אני לא מצליחה לפענח כיצד. בספרים האחרונים שלו מצאתי רמזים להסבר לדרך הכתיבה. הנה משפט מתוך "עד חוד הצער" שמתיחס לדרך שבה אפלפלד מספר סיפור מפורט בלי לרדת לפרטים: "אתה עוד תספר לדורות הבאים מה עוללו לנו חדלי אדם אלה. אל תלך שבי אחר הפרטים, קלף אותם. הפרטים מטבעם מגבבים ומסתירים. רק העיקר עומד וקיים". ומשפט מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון" שמסביר למה אפלפלד מספר סיפורים קשים כמעט בלחישה: "עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח".

סיומו של הספר נוגע ללב במיוחד. אחרי שהגרמנים נסוגים מפני הרוסים, והפרטיזנים יורדים מן המחסה בהרים, רובם נשארים יחד, ממשיכים לתפקד כקבוצה, מתקשים להתפזר. אפלפלד כדרכו אינו מסביר, אך לקורא ברור לגמרי: עולמם של האנשים האלה חרב, אין להם לאן לחזור, והם נאחזים במשפחתם החילופית.

לסיכום: ספר מעניין, מרגש בדרכו המינורית, ובהחלט מומלץ.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

הרקע לספר הוא פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, שבתחילת שנות ה-50 הואשמו בקשירת קשר להעברת סודות מדינה לרוסיה, והוצאו להורג. מי שהעיד את העדות המרשיעה נגדם היה אחיה של אתל. לזוג היו שני בנים, שלאחר ההוצאה להורג נמסרו לאימוץ. "ספר דניאל" מספר על פרשה דומה, משנה את שם ההורים, הופך את שני הבנים לבן ובת, ואת האח למכר קרוב, אבל מה שחשוב הם לא הפרטים הביוגרפים אלא הרקע ההיסטורי ברמה הכללית, וההשלכות על הילדים ברמה הפרטית.

אי אפשר שהלב לא ייצא אל הילדים האלה. החל בילדותם מוצפת האידיאולוגיה והעקרונות, דרך היעלמות הוריהם בזה אחר זה, התגלגלותם למוסדות ולמשפחות אומנות, וההשלכות ארוכות הטווח על חייהם כבוגרים – הקשיים ביצירת קשרים, ההורות הפרובלמטית, האיבה למדינה ועוד. הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של הבן דניאל, אבל לעתים קרובות, לפעמים אפילו באמצע פיסקה, הסיפור עובר לגוף שלישי. לדעתי המעברים האלה עשויים היטב, ומשתלבים בנפשו השסועה של דניאל, שהרבה פעמים אינו מסוגל להסביר את עצמו לעצמו ונזקק לריחוק הזה כדי להמשיך לספר.

כוחו של הספר גדול גם בניתוחים ההיסטוריים של הרקע שאיפשר את הפרשה. דוקטורוב מסביר יפה את השפעותיהן של שתי מלחמות העולם על החברה האמריקאית, ומנתח בדקדקנות את היחסים עם רוסיה ואת המלחמה הקרה. הוא זועם, הוא ביקורתי, והוא מאוד מנומק. לא תמיד הסכמתי עם המישנה המדינית שלו, אבל היה מעניין מאוד לקרוא אותה.

עם ספריו של דוקטורוב יש לי יחסי קירבה/ריחוק, לפעמים אני מתלהבת, לעתים לא נקשרת בכלל. את הספר הזה הערכתי מאוד.

The Book of Daniel – E. L. Doctorow

הוצאת זמורה ביתן

1971 (1971)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

נינה, בת למשפחה יהודיה מלודז', היתה נערה כבת 14 כשפרצה מלחמת העולם השניה. יחד עם אביה ארתור, אמה פניה ואחיה רודק, התגלגלה אל גטו ורשה, והיתה ככל הנראה אחד היהודים האחרונים שהצליחו להמלט ממנו רגע לפני חיסולו. לאחר המלחמה, כשהתברר שהגרמנים אמנם הובסו אבל האנטישמיות עדיין חיה ובועטת ורוצחת, היגרה עם בן זוגה לשבדיה. בראשית שנות ה-90 הכתיבה את זכרונותיה, וב-1999, לאחר שחלתה בסרטן, רואיינה ע"י בתה לנה, שעיקר עיסוקה בימוי סרטים תיעודיים. הספר "מסעה של נינה" נכתב ע"י הבת, ומתעד את קורותיה של נינה בתקופת השואה.

ספרותית הספר מתחיל בצורה צולעת משהו. הוא נפתח במסע של פניה ונינה לביקור משפחתי ארוך בארה"ב. אמנם ניתן בדרך זו רקע על המשפחה, אבל הסיפור טיפה משעמם. מכאן ואילך אין לי מילה רעה אחת לומר על הספר. הוא סוחף, מרגש, ולמרות היותו כתוב בפשטות עניינית גרם לי לדמוע.

לנה, מפיה של נינה, מתארת את חיי היומיום בגטו. אלה אינם התיאורים המוכרים של הילדים החומקים עם תפוחי אדמה דרך חורים בחומה, או היריות האקראיות ברחובות, אם כי גם אלה אינם נעדרים. נינה ומשפחתה הצליחו פחות או יותר להסתגר בבועה משפחתית. פניה הדומיננטית ורודק בעל התושיה הצליחו לקיים עבורם רמת חיים סבירה בהתחשב בנסיבות, והתעקשותה של פניה שנינה תמשיך בלימודיה יצרה עבור נינה מסגרת של שגרה בתוך הגיהינום. בשלב מאוחר יותר המשפחה הצליחה להשתלב בעבודה באחד המפעלים בגטו, מה שחייב אותם לעבור לגור באזור מופרד מן הגטו הראשי, וסיפק להם הגנה זמנית מפני אקציות. הם חיו חיי עבדים, סבלו מחסור, ואימת גירוש ומוות ריחפה תמידית מעל ראשם. ההצלחה שלהם להחזיק מעמד יחד כמעט עד הסוף היתה רצופה מעשי נסים ומעשי גבורה, כמו גם צירופי מקרים אקראיים שהבדילו בין חיים ומוות.

מתנשאת מעל כולם דמותו של רודק. לנה, בתה של נינה, כותבת באפילוג: איני יודעת כמה פעמים בחיי שמעתי את אמא חוזרת ואומרת שבשום אופן לא היתה ניצלת אלמלא רודק, אחיה. אולי אמרה לנו את זה כדי להזכיר לנו שאותו משפטן, קצת יבשושי ומופנם, שנהגנו לפגוש כמה פעמים בשבוע, ואשר התגורר בקרבת מקום, היה גיבור בחייה. רודק מצטייר, בצעירותו ובבגרותו, כמופנם, מסוגר, איש ספר ורוח. אבל כשהנסיבות חייבו זאת הוא יצא מן הקליפה, ובתושיה מעוררת הערצה הציל, פשוטו כמשמעו, את חייהם שוב ושוב.

קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת, כמעט כמו ספר מתח. הסוף הרי ידוע, גם סופם המר של קרוב לחצי מליון יהודי הגטו וגם סופה של נינה, ובכל זאת כמה וכמה פעמים במהלך הקריאה ממש נעתקה נשימתי, ולא יכולתי להניח את הספר לפני שאקרא פרק ועוד פרק.

לנה איינהורן משלבת בספר גם עדויות חיצוניות, מתוך יומנים ומסמכים של הגרמנים. השילוב מצמרר: הנה מה שידעו היהודים ברגע נתון, והנה מה שתוכנן עבורם באותו רגע.

שנים אחרי המלחמה נינה נהגה לומר: כמי שחוותה את המלחמה הזאת, למדתי מהו סדר העדיפויות הנכון בחיים. זה הדבר החיובי שהפקתי ממה שעבר עלי: אני יודעת מה חשוב ומה לא חשוב. מעבר ללקחים הגדולים והמשמעותיים של השואה, זהו לקח יומיומי שהייתי רוצה לקחת מן הספר.

זוועות השואה מן הדין שיילמדו ולא יישכחו. "מסעה של נינה" תורם את חלקו למסכת העדויות, ועושה זאת על הצד הטוב ביותר.

Ninas Resa – Lena Einhorn

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום משבדית: דנה כספי

לפחות פעמיים במהלך הספר טל, הדמות הראשית, נוזף בעצמו להפסיק לחשוב ולהתבטא בקופירייטריות. חבל שבוריס זיידמן לא נזף בעצמו, וגם יישם את מסקנות הנזיפה, כי הספר הזה סובל מעודף התחכמויות ופאנץ' ליינים. זה יכול להיות נחמד למשך הזמן שלוקח לקרוא סיפור קצר, אך כשמדובר בספר באורך מלא התוצאה מייגעת ומשעממת, וזה בלי לומר מילה על העובדה שהסגנון בולע ומסתיר את התוכן.

מסתבר מדברי התודה בסיום שהספר הוא אכן הרחבה של סיפור קצר בשם "חופשה בכפר". המסקנה שלי: לפעמים כדאי לתת לסיפור קצר להשאר כזה. בדברי התודה בוריס זיידמן מתייחס גם אל מוריו בסדנאות כתיבה, ובכך מאשש את מה שהרגשתי במהלך הקריאה, שהספר הוא תרגיל בכתיבה יוצרת שחרג ממדיו הטבעיים.

ועוד בענין סגנון, זיידמן מנסה לתפוס כמה שיותר נושאים בתוך כמעט כל משפט. קחו לדוגמא את הקטע הבא: טל נוסע עם חברתו אל מחוזות ילדותה. הוא מנסה לומר לעצמו לשים כעת את עצמו ואת מחוזות ילדותו בצד, כי זה הרגע שלה, אבל במקום להסתפק בזה הוא גולש ללא הכרה: כל זה שלה, רק שלה, אתה רק קיבלת כרטיס חינם לפרמיירה כי אתה מזיין את השחקנית. אז שב בשקט בצד ואל תנסה להיות חלק מזה. זה פילם צרפתי מתבכיין, ואתה לכל היותר סטטיסט עלוב, הנדחק לשניה לתוך הפריים, כמו הערסים במבזק על פיגוע בקו שמונה-עשרה או כתבת שטח על אוהדי בית"ר, שזה גם סוג של פיגוע המוני. מה הקשר בין דעתו על הקהל של בית"ר לנושא הקטע? מרוב עצים אין רואים את היער.

אחד הטריקים הסגוניים שלו, שתורמים ליצירת העומס המוגזם, הוא הכפלת מילות תואר. כשהוא רוצה לומר לדוגמא שלבו מתרכך, הוא יאמר מתרכך-מתמוסס, כאלו הוא לא מסוגל לבחור את המילה המתאימה ביותר. לפעמים ההכפלה עובדת, ברוב המקרים היא לא, בעיקר כשהצרוף מאולץ, כמו לדוגמא כשהוא מצרף הבל לאבל בלי סיבה הגיונית.

והערה אחרונה בענין הסגנון: המילים שהוא שם בפי דמויות שונות, כמו חבריו במילואים, חברתו והחצרן הצרפתי, מלאכותיות, ולא נדבקות לדמויות.

ליקוי נוסף בספר הוא התחושה שהסופר מנסה לצאת בסדר עם כל הקוראים. הדוגמא הבולטת בהקשר זה היא ההשוואה שהוא עושה בין הילד הפלסטיני שזרק אבנים על חיילים, וקיבל הוראה להרים את ידיו, לתמונה המפורסמת של הילד היהודי המרים ידיו בגטו. התחושה שאני קיבלתי היא של השוואה מאולצת. לא השתכנעתי שהוא אכן חש צביטה בלב למראה הילד הפלסטיני, אלא שמן המקובלות היא להזדהות עם הפלסטינאים, אז הנה הוא סימן וי על המשימה הזו. מצד שני, ההשוואה הזו תרגיז קוראים רבים, אז שוב ושוב הוא אומר "אלף אלפי הבדלות", וגם האמירה הזו נשמעת מן השפה ואל החוץ. בנוסף לטיפול השטחי בנושא, מסתבר שהוא לא הולך לשום מקום. סתם תמונה תלושה ללא שום קשר ברור לעלילה.

במה הספר עוסק בכל זאת? בתחושת הזרות הנצחית של מהגרים, בחיפוש אחר המולדת, בתחושה שכל שפה אינה שלמה אלא שסועה, בגעגועים האינסופיים למקום שאפשר לקרוא לו בית. לא לחינם נקרא כל אחד משלושת חלקי הספר בית (ולא פרק, למשל). הנושאים האלה, שיש להם פוטנציאל סיפורי, מתבוססים בבוץ הסגנוני, ולא מצליחים להמריא.

התחושה הכללית היא של ספר יומרני, מלא מעצמו ומפוספס.

הוצאת זמורה ביתן

2010

בשנת 1943, בלב ורשה הכבושה, בסמוך לגטו ההרוס, ניצב מלון פולסקי, והוא שוקק יהודים. לא המחתרת החזיקה את המקום, לא ארגון יהודי כלשהו, גם לא דיפלומט אמיץ לב ממדינה ניטרלית. הגסטפו הוא שהזמין את היהודים שהתחבאו בעיר לבוא ולהשתכן בו. העילה הרשמית להכנסת האורחים המוזרה היתה הסכמתן לכאורה של כמה מדינות לאשר הגירת יהודים אליהן. דובר בעיקר במדינות דרום אמריקה, ויהודים שהיו בידיהם מסמכים המוכיחים אזרחות באותן מדינות, יכלו לקבל אשרה. השמועה אמרה שגרמניה מקבלת בתמורה שבויים גרמנים, אבל לשמועה זו כנראה לא היה בסיס מציאותי, שכן דובר במדינות שצידדו בנאצים ולא החזיקו בשבויים גרמנים. אלפי יהודים מצוידים בניירות, שהיו ברובם מזויפים, בחרו לצאת ממחבואם ולהכנס בשערי המלון. אחרי שהות של ימים עד חודשים במקום, פונו ממנו, לכאורה בדרכם לנמל ממנו יפליגו אל החופש. בפועל כ-2,500 איש נשלחו לברגן-בלזן, ומספר דומה נשלחו לאושוויץ`. כמה מאות נשלחו למחנה בצרפת, כמה מאות נרצחו בכלא סמוך למלון. לא ברור אם מלכתחילה היה מדובר בהונאה נאצית, או אולי המדינות המעורבות סירבו להכיר באשרות שהוצאו, ואולי היה זה שילוב של השניים. השמועה המקורית התבררה כנכונה רק במקרה של כמה מאות יהודים שנשלחו לפלסטינה, והוחלפו בגרמנים שהוחזקו כאן כשבויים.

לולא קראתי את "פרשת מלון פולסקי", אולי לא הייתי מתוודעת לנושא, וזה כמעט  הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר בזכותו של הספר. עוד עומדת לזכותו המחשת הטרור והאימה ששררו בורשה באותה תקופה: משפחות שהופרדו, אנשים שהועלמו, המוות שארב בכל פינה. גילדין רקח על רקע הפרשה המרתקת הזו מין טלנובלה, עם דמויות שטחיות, פיתולי עלילה שאולי יכולים היו להיות אמיתיים במציאות המטורפת ההיא, אבל בספר הם לא משכנעים, תיבלן בכמה תיאורי סקס, חיפף בתיאורים רגשיים, ואפילו לקה בחוסר עקביות בפרטי העלילה (לדוגמא, המספרת, שעלתה לארץ מורשה עוד לפני תום המלחמה, מספרת למבקר אמריקאי שלמדה אנגלית מהחיילים האמריקאים בגרמניה…). גילדין מספר בפתח הספר שאת העלילה הבדיונית ביסס על ספר עיון שכתב ידיד שלו בעקבות מחקר בנושא. לא קראתי את הספר המדובר, אבל אולי מן הראוי היה להסתפק בו.

בעקבות הספר חיפשתי ברשת אזכורים לפרשה, והם אינם רבים. מצאתי, לדוגמא, שיהושע פרלה, מי שכתב את הספר המצוין "יהודים סתם", נמנה עם אלה שפותו לעזוב את מחבואם בתקווה לזכות באשרת יציאה. הוא סיים את חייו בבירקנאו. אתם ודאי מכירים את התמונה המפורסמת של הילד המרים ידיו מול הנאצי המאיים עליו ברובה: לא ידוע מי הילד הזה, אבל צבי נוסבאום, אחד מאלה שסבורים שזיהו את עצמם בתמונה, מאמין שהיא צולמה ליד מלון פולסקי, בו שהה עם משפחתו יומיים לפני שגורשו לברגן-בלזן. מצאתי גם אתר של אשה בשם לילי כהן, והיא מספרת: "אנחנו הינו אמורים להגיע למלון זה כדי שיחליפו אותנו בגרמנים שהיו בארץ. אמא שלי שילמה למישהו שהיה לו סרטיפיקט (שעליו כתוב אמא ובת) בתכשיטים או בכסף כי כנראה שהיינו משפחה עשירה והוא רשם אותנו על התעודות שלו. הוא היה יהודי, אבל במקום להגיע לפלסטיין הגענו לברגן בלזן יחד עם האיש הזה".

בעיני, מבורך כל מי שמקדיש מזמנו להנצחת קורבנות השואה, וגם תרומתו של גידלין לאזכור הפרשה יש בה מן החיוב. כוונתו ודאי היתה לטובה, אבל הביצוע, כאמור, לוקה מאוד.

לקריאה נוספת: דף מלון פולסקי באתר יד ושם

The Polski Affair – Leon H. Gildin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: ש` מרגלית

התגובה המידית שלי עם סיום הספר היתה "שאלו אותי עליו בעוד שבועיים, ולא אזכור ממנו דבר". אבל שעה אחר-כך פתאם החלה לחלחל האימה שבספר, והוא נשאר איתי יותר זמן מכפי שהייתי רוצה.

קולין ומרי, זוג לא נשוי, במערכת יחסים אוהבת בת כ-7 שנים, יוצא לחופשה. שם המקום ממנו באו אינו נזכר, כמו גם שמו של המקום בו הם נופשים, אבל אפשר לנחש שהגיעו מאנגליה לונציה. הערפול הזה מאפיין את הספר כולו. השניים יוצאים בשעת ערב מאוחרת לסייר בעיר ללא מפות, בנסיון למצוא מקום שעדיין מגיש ארוחת ערב, ומאבדים את דרכם. הם פוגשים (באקראי?) גבר מקומי, שמוביל אותם לבר כלשהו, מספר להם על ילדותו, ואחר-כך מזמין אותם לביתו, שם הם פוגשים את אשתו המוגבלת בתנועותיה. הזוג מעורר חלחלה, אבל איכשהו קולין ומרי די נמשכים אליו. ומכאן לא אמשיך בעלילה מחמת ספוילרים.

הערפול שמתחיל בהעדר שמות מקומות, ונמשך בתעיה בסמטאות העיר, שורר על מרבית הפרטים בספר. כנראה משום כך לקח לי זמן לקלוט את האוירה המאיימת שבו. תחילה פטרתי את הארוע שבשיאו של הספר כ"חולני" גרידא, וכעומד בפני עצמו, אבל כאמור במרחק זמן מה מהקריאה אני קולטת את כל ההתרחשויות הקטנות ש"מרצפות" את הדרך אל אותו ארוע, וכל אחת מהן מאיימת ומטרידה לכשעצמה. אפילו מאורע פעוט יחסית – מרי, השחיינית המוכשרת, נכנסת לשחות בים, קולין חושש שטבעה ומתאמץ, בכושרו הלקוי, לשחות אליה – מקבל משמעות מוריבידית בהקשר הכולל של הספר.

הספר עשה לי כאב גב (ובגלל הספוילרים לא אוכל להסביר למה דווקא זו התגובה שלי כלפיו), ודי עורר בי בחילה. לפיכך אני נמנעת מלהמליץ עליו.

לעומת הבעייתיות האפלה שלו, אני צריכה לציין לטובה את חדות האבחנה של מקיואן, שמתבטאת בעיקר בתיאור היחסים בין קולין ומרי. הנה דוגמא לקטע שהרשים אותי:

ביחידות, אולי, יכול היה כל אחד מהם לתור את העיר בהנאה, ללכת אחרי מאוויים, לוותר על יעדים, וכך ליהנות מן התעיה או להתעלם ממנה. היו שם דברים רבים שעוררו פליאה, צריך היה רק לשמור על דריכות ותשומת-לב. אבל הם הכירו זה את זו היטב כשם שהכירו את עצמם, והאינטימיות שעמדה ביניהם, בדומה לעודף מזוודות, היתה ענין לטורח מתמיד; יחד הם התנהלו באיטיות, בכבדות, היו עמלים על פשרות, קשובים לתמורות דקות במצב הרוח, מתקנים קרעים. כפרטים לעצמם הם לא נעלבו בנקל; אבל ביחד הם הצליחו להעליב זה את זו באופנים מפתיעים, לא צפויים; ואז נעשה העולב – וזה קרה פעמיים מאז הגיעם – נרגז בגלל הרגישויות המאוסות של האחר, והם היו ממשיכים לתור את הסמטאות הנפתלות וכיכרות הפתע בשתיקה, ועם כל צעד היתה העיר נסוגה ואילו הם הלכו ונסגרו זה בתוך נוכחותו של זה.

זהו אחד מספריו המוקדמים של מקיואן משנת 1981. שנתיים אחר-כך הוא ראה אור בתרגום לעברית מאת אהרן שלם. ב-2003, מן הסתם בעקבות הצלחת "כפרה", הוא ראה אור שוב באותו תרגום. כריכת ההוצאה השניה טובה יותר, לדעתי, מן הראשונה.

The Comfort of Strangers – Ian McEwan

הוצאת זמורה ביתן

2003 (1981)

תרגום מאנגלית: אהרן שלם