תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של תופת, אמנות ותקווה

אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אמו רבת התושיה הצליחה להמלט אתו מערבה.

הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"

הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.

השואה היא הארוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתוים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.

"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.

"עשרה נסים חסרי שחר היו השיעור המינימלי להישרדות", הוא מנסה להסביר את הפלא של הישארותו בחיים. את אחדים מן הנסים הללו חוללו הוריו. האב, שהיה טיפוס גנדרן חובב נשים, התגלה בגטו כ"אישיות בעלת חיוניות גדולה, תושיה, אומץ לב ופיקחות". מבעוד מועד הכין לילד מחבוא לשעת הצורך, ושם החביא אותו אחרי האקציה, בהמתנה שהאם, שהצליחה לחמוק החוצה, תכין לו מקלט. כשקיבל ממנה את האות, נשא את הילד על גבו בתוך שק, כאילו נושא קרשים לעבודה, ופשוטו כמשמעו ניער אותו מתוך השק אל מעבר לחלון, שם המתינה אשת קשר. האם, אשה מרשימה ורבת תושיה, הצילה אותו שוב ושוב, גם בתקופת הגטו וגם בבריחה הארוכה והמסוכנת מליטא. ברגע של משבר, כשהאם היתה על סף שבירה והחלה ללכת אתו למקום האיסוף של הילדים, הצילה אותם חברה. "מה את עושה? השתגעת?", היא שאלה את האם. "אני לא יכולה להמשיך. רק רציתי שהכל ייגמר…", ענתה האם המותשת, ואז אספה את כל כוחותיה כדי להמשיך להאבק. ביום האחרון ממש, רגע לפני השחרור, כמעט הוסגרו לידי הגרמנים על ידי משתף פעולה ליטאי, אך עוד נס ארע להם והאיש נהרג מול עיניהם בטרם הספיק להלשין.

בתקופה האחרונה של המלחמה בליטא, אחרי שהאב נרצח מעט לפני יום הולדתו השלושים ושבעה, מצאו האם והבן מקלט במנזר, שם אספו הגרמנים אוצרות ספרותיים שנבזזו מארכיונים, ממוזיאונים וממוסדות. שלושה חסידי אומות עולם – ג'וזאס סטאקאוסקאס, ולאדאס ז'מאיטיס ומריה מיקולסקה – הכינו חדר סודי מוקף ספרים, ממש מתחת לאפם של הגרמנים, והחביאו בו יהודים. דמות מרכזית נוספת בהצלתם היתה זו של הדודה יאנינה, שהתנצרה שנים רבות קודם לכן, ואת קשריה עם בכיר בכנסיה ועם הנזירות ניצלה לטובת משפחתה.

כאמור, לצד ארועי השואה, בק מספר גם על משפחתו, והוא עושה זאת בחיבה ובחן. פרק משעשע במיוחד מוקדש למאבק בין אמו לחמותה, מאבק מנומס שבא לידי ביטוי באורך מכנסיו של הילד. בבואו לבקר את סבתו, היתה זו מוסיפה פיסת בד למכנסיו כדי להאריכם. בשובו הביתה היתה אמו פורמת את התוספת. סאמק, שהיה ילד יחיד ונכד ראשון לסביו ולסבותיו משני הצדדים, זכה לשפע אהבה ותשומת לב, ובפרק משעשע נוסף הוא מתאר את התחרות שניהלו שתי דודות על תשומת לבו.

גם עולמם של השורדים בשנים שאחרי המלחמה מקבל ביטוי עז ומפורט, בדמות נדודי האם ובנה מליטא לפולין ולגרמניה, והשהות בת השלוש השנים במחנה העקורים בלנדסברג בהמתנה לעלילה ארצה. באותו מחנה פגשה האם את מי שיהפוך להיות אביו החורג של בק, וזכרו נוכח ברבים מציוריו. שנים רבות אחרי השהות בלנדסברג ימצא עצמו בק בקטע וידאו המוקרן במוזיאון השואה בוושינגטון, ובו הוא נראה מצייר דמויות מרחובות המחנה. הציור שהוא מצייר באותו וידאו תלוי ליד חדר העבודה בביתו.

אחרי תום המלחמה, אנשים סיפרו אינספור סיפורים על קרוביהם. "הדיבורים על אנשים מעברנו, וביחוד על הנספים, העניק לנו תחושה שאנחנו מצילים אותם מהשמדה. כאילו המתים נקראו לטהר אותנו מרגש האשם על ששרדנו". אחרי מות אמו, בהיותה רק כבת ששים, לא נותר מי שיספר על אנשים שהיו ואינם. "מצויר במלים" מעניק חיים לבני משפחתו של הכותב, ביניהם שני סביו שנעלמו יחדיו ואין יודע לאן, ושתי סבותיו שנלקחו ביום כיפור, מספר חודשים אחר-כך, לפונאר ונרצחו שם.

הספר מעוטר בתמונות המשפחה ובכמה מציוריו של בק. ההתבוננות בציורים מועשרת כשנוספת להם ההבנה העולה מן הטקסט. על הכריכה מופיע ציורו "זכרונות ילדות".

מלאכת התרגום הופקדה בידיה האמונות של כרמית גיא. חבל שההוצאה עשתה עבודה טובה פחות בהגהה, והותירה מספר בלתי סביר של שגיאות מביכות. מגיע לספר המצוין הזה כבוד רב יותר.

אסיים בציטוט נוסף מדבריו של עמוס עוז: "רק לכאורה, רק על פניו, מוקדש הספר הזה למוות. לאמיתו של דבר, זהו שיר הלל מופלא, אוֹדָה, המנון ססגוני לכבוד שלל כוחות החיים, האהבה, היצירה ושמחת החושים".

מומלץ מאוד.

Painted in Words – Samuel Bak

כנרת זמורה

2024 (2001)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

בבנין תל-אביבי ישן מתים דיירים בזה אחר זה. אחת טובעת, אחת נדרסת, אחד מתאבד או מורעל, אחת מתה לכאורה באופן טבעי אבל לאחר שזכתה לביקורים בלתי צפויים של אחד השכנים. האם יש קשר בין המקרים? שכן אחד, שזמנו בידו, ממנה את עצמו לבלש, ומגיע למסקנה שהמוות הסדרתי אינו טבעי, והוא נובע מן המחלוקת המפלגת את הבניין על שתי כניסותיו – האם להכנס לתהליך של תמ"א או לשמור על הבנין כפי שהוא. הוא בטוח שהאשם בתומכי התהליך, אבל מכריו פוטרים אותו כאובססיבי בלתי מזיק. ואנשים ממשיכים למות.

באותו בנין מתגורר פלג דדון, מתרגם ששואף להיות סופר, אבל היצירה המשובחת שלו, בעיניו, "הרוצח האחרון בפתח תקווה", נתקלת בכתף קרה מצד המו"לים. אין לו ספק שהוא סופר גדול, ובכלל ההערכה העצמית שלו מנופחת ללא קשר למציאות, ולכן כשצצה בחייו ההזדמנות לזכות בתהילה, זו שלדעתו הוא ראוי לה, הוא אינו מחמיץ אותה, ולא משנה המחיר.

באותו בנין, בדירת אמה, מנחה הסופרת נויה בליזובסקי סדנאות כתיבה. נויה היא סופרת מצליחה של ספרי מתח, הפונים אל הקהל הרחב. לפעמים היא חשה צורך לכתוב משהו "רוחני" יותר, אישי יותר, ויש לה הכשרון לכך, אבל אחרי ספר אחד מסוג זה, שזכה להצלחה אך שיבש את חייה, היא חוזרת אל הסוגה שפרסמה אותה.

לימור נחמיאס רקחה סיפור מקאברי מהנה, שמעורבים בו פרשת מתח, עולם הספרות, הרחש-בחש של בנין משותף, יחסים בתוך המשפחה ויחסי זוגיות. היא נוגעת בתפקידו של המתרגם, בשיקוליהם של המו"לים, בביקורת, בטעם או בחוסר הטעם שבסדנאות כתיבה, בהוצאות שתמורת תשלום מוכנות לפרסם ספרות גרועה, וביחסים בין סופרים לבין עצמם – נסיון לזוגיות של סופרים מגלה שקנאת סופרים אינה מרבה חוכמה אלא רק מעצימה את עצמה לשלילה. לקינוח היא חובטת מעט גם בקוראים, כשנוֹיה, בהתקף של דכדוך, מציעה לתלמידיה "תהיו נלוזים, הקוראים מתים על זה". היא מציגה כמה דמויות מעניינות, כמו מנהלת בכירה לשעבר בביטוח לאומי שקרסה בגלל התקפי חרדה, צעיר שנתפס לטבעונות לוחמת, אחיות ניצולות מנגלה, ועוד. סיפור המתח, שעוקב אחרי מקרי המוות וחושף חלקית את מבצעם עד לגילוי שבסוף, קושר את מרכיבי העלילה.

מכל הפרטים המרובים המרכיבים את העלילה, אהבתי במיוחד את האופן בו היא מקושרת אל הסדנאות של נויה. הסדנאות שנויה מעבירה לדיירי הבנין מתיחסות לנקודות המבט השונות שדרכן אפשר לכתוב ספר מתח – לכתוב כמו בלש, או כמו פושע, או כמו קורבן – וכולן נוכחות גם בעלילה. היא מדברת עם תלמידיה על אישיות פסיכופתית, ולפחות אחת כזו מככבת בספר. רעיונות לוגיים שהיא מעלה, צצים בוריאציות מוגזמות גם בראשי גיבורי הספר. לימור נחמיאס עושה שימוש בציניות, בהומור שחור ובהרבה הפרזה מכוונת שתורמת למקאבריות ולהנאה מן היצירה.

את העטיפה המושכת עיצב אמרי זרטל.

בלתי שגרתי ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

שלושה גברים סובבים בנגב. אברהם מסילתי, מפעיל ציוד מיכני כבד בחברה הכורה פוספטים, מתמודד יחד עם אשתו עם בעיות פוריות, ואמור להתמודד עם סלע מסיבי שעומד בדרך אל אזור כריה חדש. יצחק (חקה) פריימן, מפיק שזה עתה התגרש מאשתו, ונותר לבדו ללא בת זוג וללא בנו המשוטט במרחבים שבין ברסלב להודו, אינו מוצא מנוחה לנפשו, ובמקום לחזור למשרד שהוא מנהל הוא שם פעמיו דרומה, שם ימצא את חרותות הסלע שיפעימו אותו. יעקב גרינברג (גריני), איש המוסד, קבר את בנו נמרוד שנהרג בתאונת דרכים, והוא יוצא לנגב, האזור האהוב על הבן, כדי למצוא אבן למצבה. אברהם, יצחק ויעקב, ולא במקרה.

איל חלפון מציג שלושה סיפורים, נפרדים אך מסופרים במשולב, אודות אבות ובנים, מן הכמיהה לילד, דרך הזדמנויות מוחמצות לקשר משמעותי, ועד ההבנה שילד הוא ישות עצמאית והחיבור אתו על בסיס חדש. יחד עם אלה הוא מספר על הנגב – הפראים שיובאו אליו מאירן, חרותות הסלע הפזורות בו, הארכיאולוגים והגיאולוגים החוקרים אותו, הסלעים המרכיבים אותו – ויותר מכל, על הקשר הסימביוטי בין האדם לסביבתו.

הספר משלב, באופן סיפורי הנמנע מדידקטיות, עובדות רבות, ששלחו אותי לחפש מידע נוסף. כך לדוגמא, הוא מזכיר כבדרך אגב את גברוש שהשתתף בסלילת דרך זיוה בסיני; מציין שמות של ארכיאולוגים מובילים, ביניהם עוזי אבנר ועמנואל ענתי; מתאר כמה מחרותות הסלע, אחדות מתוך כחצי מליון; מתייחס לתעשית הפוספטים, ועוד.

הרקע עובדתי, אך כל הדמויות, למעט אחת, בדויות. גריני פוגש בשיטוטיו את יוסי שריף, המייסד של אקבן, וקבוצה של מתאמנים בהדרכתו. מצחיק שדווקא המפגש הזה, שנראה לי טיפה תלוש ולא משתלב, הוא היחיד שמשלב סצנה מן המציאות.

מרכז המבקרים החדש בנגב, שבמכרז על הקמתו חקה ירצה להתמודד, עתיד להבנות סביב ה'ממותה', הסלע המסיבי מן הסיפור של מסילתי. עוד בטרם תכנן את פרטיו הוא כבר קובע את שמו, 'סלע קיומנו'. אברהם, שמרבית חייו הוקדשו להכנעת הנוף, יצחק, שלא התעניין במיוחד בטבע, ויעקב, שמשיכתו של בנו אל הנגב נראתה לו משונה, יגלו את עוצמתה של אמא אדמה. כדוגמת הקונגלומרט הגיאולוגי, תלכיד של שותפים גיאולוגיים שונים, גם האדם וסביבתו יצוקים זה בזה. להבנתי, זו הסיבה לבחירה בשמות גיבורי הספר על שם האבות. היסטוריה אנושית וגיאולוגית שלובות יחדיו.

'סלע קיומנו' הוא גם שמו של אחד הפרקים בספר קודם של איל חלפון, "היו פה לפנינו", שנכתב עם רן ברקאי. אנצל את ההזדמנות הזו לשוב ולהמליץ עליו.

ספרים דיגיטלים וספרים מודפסים בכריכה רכה אולי נוחים יותר לקריאה, אבל ספר בכריכה קשה נושא תחושה נעימה של חוויה של פעם. שמחתי על הבחירה של ההוצאה בפורמט זה.

מעניין, כתוב בנעימות ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: זכרונות וישועה

שבע-עשרה שנים אחרי שכתב את "מחבואים עם אלוהים", שלום אוסלנדר שב לתאר את גיהינום חייו כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית בלתי מתפקדת, והיה לאדם חרדתי. הספר הקודם היה זועם, על משפחתו, על המסגרת הכפייתית, על אלוהים. בספר הנוכחי אוסלנדר מרחיב את היריעה, מנסה להבין את תחושת חוסר הערך – ה"פוּי"  – שליוותה אותו לאורך חמשת העשורים הראשונים של חייו, ויוצא מן הסיפור הפרטי אל הסיפור של בני האדם בכלל.

בראיון מן השנה האחרונה, כשנשאל אם הוא מאמין בקיומו של אלוהים, ענה שאינו יודע, ושהוא מרגיש בסדר עם אי הידיעה. לעומת זאת, בתקופות שהוא מתאר בספריו, תשובתו שונה: "אני לא אתאיסט – הרעיון שאין אלוהים קצת אופטימי מבחינתי. אני מיזותאיסט; יש אלוהים, והוא שמוק". הטיעון המרכזי בספר הוא שאנחנו, בני האדם, מספרים לעצמנו סיפור קשה על עצמנו ולפיו כולנו "פוי", והתנ"ך, הברית הישנה והברית החדשה, מגדיל לעשות זאת ומתווה את הדרך לסיפורים שנוצרו אחריו. "אתה על הפנים", זהו המסר, "מרגע היותך, אתה אשם". ובני האדם הפנימו את המסר, ולא חדלו להפיץ אותו. "סיפור אחד המסופר על ידי בני אנוש, לבני אנוש, שנוטל מכולנו צלם אנוש".

מה מייחד את בני האדם לעומת שאר היצורים החיים? על פי אוסלנדר, "האדם הוא היצור היחיד ששונא את עצמו", וגם "המין האנושי הוא היצור היחיד שמספר לעצמו סיפורים […] אנחנו החיה היחידה שלומדת מהסיפורים שאנחנו מספרים, שההשקפות שלה על עצמה מתעצבות על ידי הסיפורים האלה, ושהפעולות הנובעות שלה נקבעות על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים […] ועם כל זה, הסיפור שאנחנו מספרים יותר מכל, סיפור כל הסיפורים, המונומיתוס שלנו, הוא זה: פוי".

הפוי הזה נמצא בכל מקום. בפילוסופיה שרואה את הצדדים השליליים של האדם, בחדשות שמדגישות את הרע, בהתמכרות של בני אדם לאפליקציות שמתריעות על כל ארוע מעורר חשד בסביבתם (כדוגמת Citizen שממנה לא הצליח להתנתק), בשטף הדיווחים הזורמים בכל ערוץ. "הם היו בסביבה במשך שנים, אבל עכשו הם הופיעו בטלפון שלי, במחשב הנייד שלי, על שולחן העבודה שלי, כטקסטים, כסרטונים, בכל דקה בכל שעה של כל יום ולילה, קיא של סיפורים שנפלטו על העולם על ידי הזיווג הנבאש של מחזור החדשות בן עשרים וארבע השעות והאינטרנט". כשאשתו מנסה לשכנע אותו פשוט להפסיק להקשיב ולקרוא, והוא טוען כנגדה שהיא טומנת את הראש בחול, היא מגיבה ב"אז במקום לטמון את הראש בחול ולהגיד שהחיים טובים, אתה טומן אותו במדמנה ואומר שהחיים חרא". לוקח לו שנים, חמישים שנה ליתר דיוק, והרבה משברים, לפני שהוא מצליח להחליט לנסות לאמץ את אורח החיים השמח, המתלהב, האופטימי, של אשתו השונה ממנו.

הגישה הזו לחיים לא צמחה יש מאין, אלא על רקע משפחה בלתי מתפקדת – אב אלים, אם שקולה אינו נשמע, אח שאימץ התרסה ואלימות כתגובה, אחות שנמלטה אל אכילת יתר. התוצאה, ילד אכול חרדות, שתכונותיו העיקריות, כפי שהוא מתאר אותן, הן תיעוב עצמי עיקש ולהיטות נואשת לרַצות. הוא אינו מסוגל להאמין שמישהו רוצה בו. ילדיו, פקס (=שלום) ולוקס (=אור) אוהבים אותו, והוא חושב לעצמו שאינו יכול להבין למה, ולכן הוא יכול רק להניח שהם אידיוטים ולחשוש מן הרגע שיתפקחו. אשתו אורלי מחבקת אותו באהבה, והוא יכול רק לדאוג שמא היא חושבת שהוא שמן. הוא סופר מצליח, אבל משכנע את עצמו שלא. אלוהים מתייחס אליו כפי שהתייחס לאיוב, או כמו אל סיטקום קומי, בזה הוא בטוח, ובסגנונו השנון והקפצני הוא מסכם כל ארוע קשה בחייו במשפט "נחזור עם עוד אוסלנדר קורע מצחוק מיד אחרי הפרסומות".

למרות האופן שבו גדל, למרות שהוא זקוק לתמיכה מתמשכת של פסיכיאטר, ולמרות אפס האמון שלו בעצמו, הוא אב טוב. הוא יודע למתן את חרדותיהם של ילדיו, כשאלה מתעוררות, במשפטים נבונים שאותם אינו מסוגל לומר לעצמו. הוא ואשתו, גם היא יוצאת משפחה אורתודוקסית, מקיימים זוגיות איתנה, שמצליחה, בעיקר בזכות אופיה של אורלי, לצלוח את המשברים הקיומיים שאוסלנדר חווה.

תקופת הקורונה, הסגר והבידוד, היתה קשה לו במיוחד, דרדרה אותו במסלול מסוכן, וכמעט הביאה אפילו את אשתו להרים ידים ולוותר עליו. הוא התחיל להכיר בכך שהוא מסתובב בעולם כנביא זועם ושיפוטי, שהוא עלול להפוך את בניו להיות כמוהו, ושהוא בעצם עיוור לאפשרויות אחרות. "התחלתי לתהות אם גם אותי הסיפורים שיגעו – סיפורים מהתנ"ך, סיפורים מההיסטוריה, סיפורים ברשתות החברתיות, סיפורים באתרי חדשות, כל כך הרבה סיפורים, כולם נקראים פוי". מכאן החלה הדרך אל מה שמכונה בכותרת המשנה של הספר "הישועה".

אולי כל זה מצטייר ככבד מאוד, ובעצם הסיפור, כשמקלפים אותו מסממנים ספרותיים, הוא באמת כזה. אבל סגנונו של אוסלנדר מאזן, אם כי לא מאיין, את הכובד. במשפטים קצרים, קפיציים, עמוסי שורות מחץ, מדכאות אך מצחיקות, הוא מספר סיפור שהקפיציות ממנו והלאה. הספר נעים ומהנה לקריאה, שופע אזכורים תרבותיים, ונדרש (לי) להגיע לסופו כדי לחוש את מלוא משקלו. התרגום של ארז אשרוב מצוין, והספר, כמו ספריו האחרים, מומלץ בשל סגנונו ובשל תכניו מעוררי המחשבה.

Feh: A Memoir – Shalom Auslander

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת  לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.

נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.

לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"

ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.

"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2015

הרופא הבריטי, ד"ר סונדרס, חי כבר שנים בדרום מזרח אסיה, מנותק ממולדתו, ומטפל בתושבי המקום. ככל הנראה נמחק מרשימת רופאי בריטניה, לא ידוע למה, אבל הוא מרוצה מחייו, אינו מתרפק על העבר, ורואה במקומו הנוכחי בית. מכריו מחבבים אותו, הוא מוערך כרופא וכאדם, וכפי שיאמר במהלך שיחה לקראת סיומו של הספר, הוא ניחן ביכולת לקבל כל דבר בהשלמה. כך מתאר הסופר את דמותו: "ד"ר סונדרס התעניין בבריות לאו דווקא מן הבחינה המדעית ולאו דווקא מן הבחינה האנושית. כל חפצו היה לבדר בהם את נפשו. הוא צפה בזולתו בשוויון נפש, וההנאה ששאב מגילוי מורכבויותיו של האדם לא נפלה במאומה מן ההנאה שעשוי מתמטיקאי לשאוב מפתרון בעיה. הוא לא השתמש במידע שהפיק. קורת הרוח שלו היתה אסתטית".

כשמצא עצמו על אי מרוחק, אליו נקרא לטפל בעיניו של סוחר עשיר, נקרתה לו ההזדמנות לצפות בבריות חדשות שעוררו את סקרנותו. להוט לשוב אל מקומו, וחסר סבלנות להמתין לספינה שתאסוף אותו, ביקש מרב החובל ניקולס לעלות על ספינתו הקטנה שתקרב אותו אל יעדו. ניקולס מעורר את התעניינותו של סונדרס, שמזהה בו את הנוכל העליז, איש מקצוע מן המעלה הראשונה, אך קפריזי שקשה לבטוח בו. אבל מי שמעורר בו סקרנות אמיתית הוא פרד בלייק, הצעיר הנלווה אל ניקולס. נראה בבירור שפרד אינו מעוניין בנוסעים נוספים על הספינה, למעט ניקולס וארבעה אנשי צוות, ומהתנהגותו עולה שהוא מסתיר סוד. ניקולס הדברן מספר שמישהו בסידני שילם לו כדי שיקח אתו את פרד להפלגה ארוכה, ללא יעד מסוים, אך הוא עצמו אינו יודע מה המניע לכך, ולמען האמת ממש לא אכפת לו.

אציין פה במאמר מוסגר, כי עד מחצית העלילה בערך לא ניתן כל רמז באשר למניע, ומשם ואילך השערותיו של הרופא הופכות מוצקות יותר, עד שפרד מתוודה לבסוף מרצונו. מי שמבקש ליהנות מתהליך החשיפה טוב יעשה אם ידלג על ההקדמה שכתב הסופר, ובה סיפר על ההשראה לדמותו של פרד, כולל המניע וכולל מה שעלה בגורלו של הצעיר.

אחרי שיט מטלטל בים סוער, שמנער את הרופא מאדישותו, הם עוגנים באי, שבו מזדמנות לו דמויות נוספות לתצפיותיו. השלושה פוגשים את פריט', בעל מטעים שירד מנכסיו, ושקוע ראשו ורובו בשירה פורטוגלית; בתו לואיז המנהלת, בשלווה, כך נדמה, את משק ביתו; ואריק, דֶני ענק טוב לב, שמאוהב בסביבתו, ומאוהב אף יותר בלואיז. האידיליה השורה על המקום עתידה להתנפץ, וכשתתרחש טרגדיה יסכם השוטר המקומי: "הם טועים בבואם לחיות בגפם במקום שכזה. שוקעים במחשבות. נתקפים געגועים לבית. החום מתיש. ויום אחד אינם יכולים עוד לשאת זאת ופשוט תוקעים להם כדור בראש".

עוד דמות מעניינת בספר, זו של אה-קיי, המשרת המקומי של ד"ר סונדרס, תמיד מחייך, תמיד ממלא את תפקידו. נראה שהוא היחיד שאת אישיותו הרופא אינו מתאמץ לפצח. עלו בזכרוני הדברים שכתב מוהם ב"אה קינג" אודות מגבלותיו של הסופר שאינו בן המקום. הוא "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה".

עלילת הספר מתנהלת בעצלתיים, רווית שיחות, הרהורים ותיאורי סביבה ואווירה. לקראת סיומה מתרחשת, כאמור, טרגדיה, שאחת מתוצאותיה היא מעין עימות בין שלוותו האדישה והמשלימה של הרופא לשאיפות התוססות של הצעירים. "עד מהרה, כאותו אדם על אי בודד, תלמד לוותר על הרצוי ולהפיק את המירב מן המצוי. מעט שכל ישר, מעט סובלנות, מעט חוש הומור – ואין לך מושג מה בנוח תוכל לחוש עצמך על כוכב הלכת הזה", כך אומר הרופא. ופרד מגיב: "השלמה? זה המקלט של המנוצחים". ובשיחה נפרדת אומרת לואיז: "איני רוצה לחיות את חלומו של אחר. אני רוצה לחיות את חלומי שלי".

כמו ספריו האחרים של סומרסט מוהם, גם הספר הזה שופע אבחנות מעניינות על נפש האדם, ומשלב במיומנות את חווית החיים בעולם זר הרחק מן המולדת עם תיאורי הטבע ועם עלילה מושכת.

מומלץ.

The Narrow Corner – Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1932)

תרגום מאנגלית: שלומית אריאל

עד המדינה שי סימן טוב נרצח רגע לפני שעמד להעיד במשפטם של ראשי ארגון פשע. נדמה ששי, שהתמחה בשיטות להלבנת הון, נטש את הפשע לטובת שותפות בניהול מפעל לציוד ארועים, אבל כשרב פקד שולי ברזני מתחיל לחקור את הרצח הוא מגלה שהדברים אינם כפי שהם נראים. שי המשיך בנכליו עבור אדונים אחרים, ועל הדרך הצליח להשניא עצמו על שותפיו ועל עובדיו. נדמה שלכל אחד סביבו יש סיבה טובה לרצות במותו. כלי הנשק, קוצץ חוטים מן הסוג שמשתמשים בו במפעל, מעיד לכאורה על רוצח מבפנים. מעמדו כעד מדינה מסמן את האנשים שנגדם עמד להעיד כרוצחים פוטנציאלים. שני ארגוני פשע נוספים שבוחשים בקלחת גם הם מועמדים לתפקיד החשוד המיידי.

האם הגיע לשי למות? נדמה שיש תמימות דעים בנושא, אבל שולי ברזני וצוותו יוצאים בכל מקרה לצוד את הרוצח. זהו תפקידם. קשה למצוא קצה חוט מהימן בתוך סבך המועמדים והחשדות, פשע נוסף משתלב בחקירה, הם טועים בראיית מנהרה שגורמת להם להתמקד באדם הלא נכון, חשודים טבעיים נמחקים מן הרשימה ואחרים נוספים אליה, עד שמידע שמגיע כמעט באופן אגבי מצביע על הפיצוח (שניחשתי עוד לפני החוקרים, ונהניתי לגלות שצדקתי). ומכיוון ששוטרים הם גם בני אדם, הם מתמודדים לא רק עם אתגרי החקירה אלא גם עם בעיות אישיות ועם שדים פנימיים.

דבר אחד התמיה אותי. הספר מתרחש בימים אלה ממש. המלחמה מוזכרת בו, אבל רק בשולי השוליים, ובעיקר בשל השפעתה על עסקי המפעל. יש משהו לא טבעי בהתעלמות מנוכחותה הכל כך דומיננטית בחיי כולנו. פרט לכך, מיכל לוי-שלו כתבה ספר קצבי, מפותל, אמין למרבה הצער, ושילבה במינון מוצלח בין סיפור החקירה לסיפוריהם של החוקרים, בעיקר זה של שולי. זהו הספר השלישי בסדרת ספרי שולי ברזני, והארועים שארעו בשני הספרים הקודמים נוכחים כאן. מכיוון שלא קראתי אותם, אני יכולה להעיד שאפשר לקרוא את הספר הזה ללא רקע מוקדם. אני מניחה שיש יתרון לרצף, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, והשפעות ארועי העבר מוסברות.

איור העטיפה המושך את העין אף הוא יצירתה של הסופרת.

בהחלט טוב לסוגו.

כנרת זמורה

2024

ג'קי לוי מספר בעשרת סיפורי "כאן לא בית קפה" אודות ההווי המיוחד של בתי הכנסת, באמצעות דמויות שהוא פוגש בתוכם ובסביבתם, ובאמצעות ארועים שהוא עד להם או שאודותיהם הוא שומע. מן הסיפור הקצר הראשון, שבו מככבות שתי דמויות צנועות בפינה השמאלית האחורית בשטיבל בשכונה חרדית, ועד הסיפור הארוך האחרון מרובה הדמויות המתרחש בקיבוץ דתי, הוא לוכד פרטים קטנים, מאיר תופעות, וכמספר סיפורים מחונן מרתק את קוראיו.

סיפוריו של לוי שופעי הומור, המופנה בעיקר פנימה, כלפי המגזר שאליו הוא משתייך. לא פעם מצאתי את עצמי צוחקת בקול, אבל לצד הצחוק וההנאה מן החן של הסיפורים, כל אחד מהם מותיר גם חומר למחשבה.

"התפיליפיני שלי", שהוא אולי הנוגע ללב מכולם, ולבטח האינטימי מכולם, מתאר את קשר הנאמנות בין יהודי קשיש למטפל הפיליפיני שלו, שמסייע בידו באהבה ובסבלנות להניח תפילין. היהודי ימצא דרך להשיב למטפל כגמולו, גם אם יעורר עליו את זעמם של מכריו. "רוני", שמציף את עיוותי האינטגרציה הבין-עדתית בישיבה (אבל, כך אומר המספר, "מיותר לחטט בזה. ולא תמיד צריך להרים את כל המכסים של כל הסירים ולרחרח"), עוסק באופן בו הזכרון מותאם למיתוס שמבקשים להנציח. "החזוּקה של חזקל" מתאר בחיבה ובהומור רב את הדרך בה כל מתפלל קבוע כובש לעצמו חלקה זעירה בטקס, ואוי לו למי שיסיג את גבולו של האחר. "סוד הצמצום" מוצא יעוד למי שהיה ילד שלא הצטיין בדבר למעט בבנית מיניאטורות מנייר, ומדבר בשבח כוחה של האהבה. "רצון רב" מספר על מניין של צעירים דתיים בשכונה חילונית, שקיבלו לשימושם בשבתות ובחגים את אולם הספורט של בית הספר, וכעת בנו בית כנסת של קבע ומתפצלים בין המבקשים למנות רב למתנגדים. "החתן מאיי הבתולה" הוא היחיד המתרחש מחוץ לישראל, ובו רב בעל רעיונות מקוריים מצליח לגרום לחבר בקהילה לחזור בו מכוונתו לשאת אשה נוצריה. הדמות הראשית ב"כגן רענן", סיפור עם תפנית פמיניסטית, הוא צעיר שחזר ממסע של חיפוש עצמי בהודו, והקים בגינה מקומית מניין נטול סממנים פיזיים של בית כנסת."זורח הבלש" מתמקד בדמותו של מתפלל טרחן, שאיש אינו תופס את עומק בדידותו, היודע הכל על כולם, ומבקש לצקת את בית הכנסת ואת באיו בתבנית הסטנדרטים של עצמו. "קובי ושאזו" מתנקז אל אבחנה מעניינת של שאזו החזן, בן לדורות של חזנים, לגבי קובי, אחד המתפללים ובנו של מספר סיפורים שלא ירש את כשרונו של אביו. "גבע דגן" הסיפור הארוך מכולם החותם את הספר, הוא תיאור רב דמויות ורב אירועים של קיבוץ דתי בצפון הארץ, הכבול בתקנונים שהמציא לעצמו, ומתקשה להתמודד עם כוחנות שנכפית עליו. התיאורים המקוצרים הללו הם רק בגדר תמצית מייצגת, וכל אחד מן הסיפורים מכיל הרבה יותר מכך.

יש בכתיבה של ג'קי לוי משהו שמזכיר את שלום עליכם, למרות הפער המשמעותי שבין הבטחון השופע של בוגר בני עקיבא לבין יראת הגלות. שניהם מעניקים תשומת לב לפרטים, עושים שימוש בהומור עצמי, שיכול להיות לעתים שחור עד אבסורדי, ומפגינים רגשות חמלה ואהבה כלפי גיבוריהם, גם, ובעיקר, אם הם פגומים.

בגלל נושאיו של הספר, ובגלל הכשרון הסיפורי הבולט של הסופר, אני חושבת שלמרות שהוא מעוגן בתוך ההווי הדתי הוא יכול לדבר אל קהלים מגוונים. מצד שני, מי שאינו דובר את הז'רגון יחמיץ הרבה מן החן, ואולי אף ימצא עצמו אבוד בקטעים מסוימים.

להדגמת סגנונם של הסיפורים, הנה קטע ששעשע אותי מתוך "קובי ושאזו", ומתייחס אל המתפללים בעת שהם מאזינים לקריאה בתורה:

באותה שעה עצמה היו כל באי ההיכל מניחים על ברכיהם את חומשי בית הכנסת, עותקים מנוקדים עם אותיות כמעט ילדותיות של קידוש לבנה, וכדרך כל היהודים מכל העדות והזרמים היו ממתינים לקורא שימעד. כל שגיאה קטנה שהיא. שיקרא "הוא" במקום שיש לומר "היא". שיניח את סוף הפסוק במקום שאינו סוף פסוק כאותם עגלים שקוראים "עיניים להם ולא יראו אוזניים". אמת, לא הכי הוגן בעולם לתקן את הקורא מתוך חומש מנוקד ומפוסק בשעה שהוא עצמו עומד מול שורות סת"ם שאין בהן פסיק או נקודה או קמץ או חולם, אבל מה כוחה של הוגנות לעומת כוחה של מסורת? והמסורת בבית הכנסת היתה שכולם מוזמנים לתקן ואף מקבלים את ההזמנה בשמחה. ובקולניות. ובעקבות כל שגיאונת וכל בליעונת.

נהניתי מן הספר הנאה מרובה, ואני שמחה להמליץ עליו.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא יצירתו של שי צ'רקה.

כנרת זמורה

2020

תמונתה של אשה צעירה, אסירה באושוויץ, משכה את תשומת לבו של הצלם שמחה שירמן, והפכה למוקד כמה מעבודותיו המצולמות והכתובות. יואל יערי יצא בעקבות האשה, שעל פי הכיתוב במוזיאון אושוויץ, שם תלויה תמונתה, שמה קריסטינה קוסובסקה. מספר האסירה המופיעה בתמונה אינו שייך, על פי הרישומים, לקריסטינה, אלא לברונקה לימנובסקה, קריסטינה הפולניה הנוצרית היא בעצם לונקה קוז'יברודסקה היהודיה, וגם ברונקה אינה מי שהנאצים חשבו שהיא, אלא בלה חזן. יערי מספר על גלגוליהן של שתי הנשים הצעירות שהגיעו לאושוויץ כחשודות בחברות במחתרת הפולנית, לונקה שנספתה מספר חודשים לאחר שהונצחה בתמונה, ובלה ששרדה, וגם של חברתן תֶּמה שניידרמן (ונדה מאייבסקה) שגורלה אינו ידוע, ובהרחבה הוא מגולל את פעילותן של הקשריות, שפעלו בציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה, והיו חוליה חיונית בתנועת ההתנגדות היהודית.

יערי הוא פרופסור לחקר המוח, וכמי שרגיל בהליכים מדעיים הוא אינו מותיר אזורים עמומים. כך תמונתה של האשה מוליכה אותו לתיאור מפורט של התהליך המיכני היעיל שאיפשר צילומים בסרט נע; חקירתן בעינויים של שתי הנשים בשוכא מובילה להיסטוריה של הבנין ולפירוט אמצעי החקירה הברוטליים; והפרטים נצברים עד לשרטוטה המלא של התקופה החשוכה. יערי אינו היסטוריון מנותק מרגש, ואין בספר אפילו מראה מקום אחד שמצביע על מקורות (רשימה ארוכה שלהם מופיעה בסוף), ולכן הקריאה בו, קשה ומהפכת קרביים ככל שתהיה, היא כקריאת ספר תיעוד מנוסח כפרוזה מדויקת ורגישה, שלמרות שתפניותיו ההיסטוריות ידועות הוא עדיין נקרא בתקווה לנס שלא בא.

כיבוש פולין על ידי הגרמנים והסובייטים, ומאוחר יותר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים, ניתקו את הקשר בין הקהילות היהודיות, שנותרו מבודדות זו מזו, לעתים בלתי מודעות לגורלם של היהודים במקומות אחרים. הגשר בין הקהילות נוצר רובו ככולו על ידי הקשריות, נשים צעירות, חלקן נערות, שבזכות מראה פנים ארי, שליטה בשפה הפולנית, תעודות מזויפות, ומנה גדושה של תושיה ושל תעוזה, הצליחו שוב ושוב לחמוק מן הגטאות ולתוכם, להסתובב במקומות בהם גילוי זהותן היה כרוך בסכנת מוות, להעביר הודעות, עלונים ונשק, ולנסות לגבש תנועת התנגדות. בין שאר עלילותיהן, בלה הצליחה להשתלב למשך מספר חודשים בעבודה כמתורגמנית במשרדי הגסטפו (תמונת שלוש הקשריות המצורפת למטה צולמה במסיבת חג מולד במקום עבודתה), ולונקה ניצלה תדיר את נכונותם של גברים גרמנים לסייע לה לסחוב תיקים מבלי להיות מודעים לתכולתם, כדי להמנע מביקורות. הנה נקודה שלא חשבתי עליה עד כה, ויערי מתייחס אליה: בזכות המראה והתעודות והאומץ, לונקה ובלה וחברותיהן יכלו לנסות להטמע באוכלוסיה הפולנית ולהמתין עד יעבור זעם. אבל הן לא עשו זאת, לא פרשו מן השליחות שנטלו על עצמן, למרות הסיכון במאסר, בעינויים ובמוות. למה? יצחק צוקרמן, מראשי המרד בגטו ורשה, כתב: "שאלתי את עצמי מנין שאבו את הכוח, מה החזיק אותן? נראה, שהיתה זו אידיאה גדולה, וגם לחברוּת הבלתי רגילה בקרב התנועה היה תפקיד בזה". ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, היוזם והרוח החיה של ארכיון "עונג שבת" כתב בהתיחסו אל הקשריות: "האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו".

את אותה שאלה ניתן לשאול על הרופאים והאחיות, בלה בתוכם, שבחרו להשאר עם החולים, או להצמד אליהם בצעדות המוות כדי לתמוך ולגונן, על התנהגותן של לונקה ובלה בפביאק, כשלמרות שזוהו כפולניות מצאו דרכים לסייע לאסירות היהודיות, על מאמציהן של אסירות בוגרות תנועות חלוציות להבריח נערות מהתור לקרמטוריום אל מחנה הנשים. אולי היתה זו תחושה עזה של שליחות שגברה על יסורי הגוף והנפש, אולי התחושה שכשהכל נלקח מהן עדיין נותרה בידיהן הבחירה בדרך שתותיר אותן שלמות עם עצמן (ואין בזה אמירה שיפוטית כלפי מי שלא מצאו בתוכם את הכוח לכך).

עד מחציתו בערך הספר נקרא בהשתאות ובסקרנות מלוות באימת הכיבוש והרדיפות. מרגע המאסר של שתי הצעירות, נוספת לקריאה זוועת הכלא ואחריה זוועת אושוויץ ובירקנאו. היבטים שונים של מוראות השואה תוארו בספרים רבים אחרים, ביניהם החוויה הנוראה של המעבר החד מן החופש היחסי אל הפשטת הזהות וההשפלה, שבאה לידי ביטוי נוקב ב"999 נשים צעירות"; חייהן של הנשים במחנה שתוארו ב"אף אחד מאתנו לא יחזור"; תפקידם הבלתי אנושי של הזונדרקומנדו, שתואר ב"מרד באושוויץ", הרציחות ההמוניות בפונאר שעליהן כתב סוצקבר ב"גטו וילנה". יערי מחבר את כולם יחד, ומצרף אל כל אלה את הארועים החיצוניים שהשפיעו על התנהלות הגרמנים, ואת תיאור היומיום במחנה הנשים, לצד פרטים "טכניים" על המבנים, על ההשמדה, ועל המבנה ההיררכי, יחד עם תיאור דמויות המפתח ששררו על האסירות והפכו את חייהן לגיהינום. הוא מספר גם על החברוּת ועל העזרה ההדדית שהיו מקור עידוד ותמיכה שבלעדיהם היה קשה לשרוד. תקצר היריעה מלהזכיר את כל האנשים שחייהם שהצטלבו באופן ישיר או עקיף באלה של הקשריות, אסתפק אם כך באזכורם של שניים, אנטון שמיד חסיד אומות עולם, ומלה צימטבאום שהוצאה להורג אחרי בריחה מאושוויץ והיה בה העוז להתריס בפני תלייניה רגע לפני מותה.

יערי ממשיך ומלווה את בלה חזן בפעילותה אחרי המלחמה בקרב ילדים פליטים, בקשיי הקליטה בישוב בארץ, מקום בו גינו את הנרצחים וחשדו בשורדים, ובחייה החדשים בארץ עם בעלה, איש הבריגדה היהודית, ועם שני ילדיה. לסיפור קורותיה נחשף כשבית לוחמי הגטאות החליט להוציא לאור ב-1990 את שלוש מחברות העדות שכתבה, וגנזה, ב-1945 אחרי שעלתה לארץ עם קבוצת הילדות שהדריכה.  בסיומו של "דיוקן אשה" חושף יערי את התהליך המפותל, ובמידה רבה האקראי, שהביא לחשיפת זהותה הכפולה של 'קריסטינה', זו שבתמונה וזו שנשאה את שמה.

"דיוקן אשה" הוא מסמך תעוד מרשים ונוקב, המעלה על נס נשים מעוררות השתאות, הראויות עד מאוד לעיטור בו זכתה בלה חזן לאחר מותה, אות המציל היהודי.

כנרת זמורה דביר

2024

כותרת משנה: איך להשאיר מאחור כאב כרוני ולחיות חיים מלאי עשיה ומשמעות

עדי דוידוביץ היא פיזיותרפיסטית בעלת ותק. באתר שלה היא מצהירה כי "טיפול בכאב בעיניי הוא לא חיפוש אחר אבחנה או בדיקה שתוכיח מה הבעיה, אני בוחרת בדרך אחרת, חיפוש אחר הפתרון", ובכך עוסק הספר.

שליש מהאוכלוסיה הבוגרת בישראל סובלים מכאב כרוני. כאב עלול להגרם כתוצאה מנזק, כמובן, אבל הדיון בספר מרחיב את מושג הכאב לבעיות שאינן מציגות נזק. המוח, הבנוי להישרדות, יוצר תחושת כאב כשהוא חוזה פוטנציאל לנזק, ומוחק את התחושה הזו כשהוא מקבל מידע שהגוף תקין. בעית הכאב הכרוני נוצרת כשהמוח אינו מפסיק לחזות נזק צפוי. למה זה קורה לכל כך הרבה אנשים? לכך אין תשובה ברורה.

חלקו הראשון של הספר עוסק באופן בו המוח פועל, בדרכים בהן הוא מפרש את המסרים שהוא מקבל ומתרגם אותם למציאות שהוא יוצר עבור הגוף המאכסן אותו. חלק זה של הספר כולל מחקרים מעניינים, וגם טיפולים הנגזרים מהם, כמו תרפיית המַראה שפותחה כדי לטפל בכאבי פנטום. חלק זה כולל גם רשימה של מיתוסים שהכותבת מבקשת להפריך, ביניהם האמונה בבדיקות דימות (כאלה שלדברי הרופא אינן נחוצות אבל האנשים הכאובים מתעקשים לעבור), והקשר בין ישיבה או יציבה לכאב כרוני. לעניות דעתי הבלתי מקצועית בעליל, הכותבת נחרצת מדי לשלילה, ויש מקום לבחון גורמים פיזיים לצד עיקשותו של המוח.

את האופן בו המוח יוצר קשרים, לומד, ומפרש את המסרים שהוא מקבל, אין לנו כנראה אפשרות לשנות. מה כן ניתן לשינוי? "בשלושה מקומות יש לנו היכולת להשפיע. הראשון – אנחנו יכולים לשנות את המשמעות שאנחנו נותנים לכאב. השני – אנחנו יכולים לשנות את החיזוקים שאנחנו נותנים לכאב. והשלישי – אנחנו יכולים לנהל חשיפה חוזרת ומדורגת לגירוי ולהוביל להתרגלות של המוח". חלקו השני של הספר מציע שורה של תרגילים, בעיקר מחשבתיים, שיהפכו את הכאב להיסטוריה. אם לתמצת את הספר למשפט אחד, הרעיון, כפי שהבנתי אותו, הוא לא לתת לכאב לנהל אותנו, אלא לשנות את הגישה שלנו כלפיו עד שיידחק וייעלם. "עכשו הכאב הוא כל מה שהמוח שלכם מתרכז בו, הוא כל עולמכם. כאשר תמלאו את העולם שלכם בתוכן, הכאב יזוז הצידה ומתוך כך יקטן". זה לא נשמע קל, וזה אכן לא קל. נדרשים לכך אומץ, החלטיות, ובעיקר היכולת לשנות הרגלים.

למרות התרגילים, אני לא בטוחה שהספר מתאים לתרגול עצמי שמניב תוצאות. גם משום שנדרשת נחישות שליווי מקצועי יכול לספק, וגם משום שהתרגילים טובעים בים של חזרות על דברים שנאמרו קודם ובסיפורי הצלחה. מכל מקום, אני מניחה שעבור מי שסובלים מכאב כרוני, המחשבה שיש מוצא יכולה להביא לשינוי, או למצער לנחם.

כנרת זמורה

2024