תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

כותרת משנה: הפילוסוף המקראי

"אין קהלת מלמד אותנו לחשוב כמוהו והוא גם אינו מתווה למעננו מסלול הליכה בעקבותיו. קהלת משלח אותנו למסע ניווט יחידים אל תוך עמק השאלות הגדולות. ובכל זאת, מחבר המגילה מפזר בשטח נקודות ציון: הבל, אדם, עולם, עמל, יתרון, שמש, טוב, עת, אור, רעות רוח, חוכמה, אהבה, מוות".

חיים שפירא צולל אל משנתו של קהלת. בדומה לקהלת, שכאמור למעלה לא התווה מסלול, גם שפירא אינו פורש בפני הקורא משנה סדורה, ואינו מבקש לשמש מורה נבוכים. הוא מתעכב במקומות שמעוררים בו ענין, מרבה בציטוטים מפי הוגים ואנשי רוח שסובבים סביב הנושאים שבהם בחר לעסוק, ומזמין את הקוראים לצאת למסע משלהם.

המגילה נכתבה ככל הנראה בתקופת שיבת ציון, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, מאות שנים אחרי ימי שלמה, ויוחסה לו על ידי המחבר כדי להעניק לה עוצמה. מן הסתם כשמלך אומר שחיינו הם הבל, בין אם כוונתו שהם חולפים מהר ובין אם הם בעיניו חסרי משמעות, יש לאמירה משקל נכבד יותר מאשר לו נאמרו הדברים על ידי אלמוני כלשהו. מכל מקום, בסופו של דבר, גם אם זהות המחבר מעניינת, התוכן עומד בפני עצמו.

רוב זמן הקריאה התווכחתי עם שפירא, ועל הדרך גם עם קביעות שציטט מפיהם של אחרים. ה"ויכוחים" הללו עשו את הקריאה מעניינת במיוחד, ואני מניחה שלכך בעצם כיוון הסופר. לעורר עניין, לזרוע רעיונות, לאתגר את המחשבה, להראות שאפשר להציג אמיתות והיפוכן וכולן תקפות. בנושא זה הוא מצטט את תומס מאן שהבחין בין אמת עמוקה לאמת טריוויאלית ואמר כי "אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר. אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות". באופן זה מוסברות, בין השאר, סתירות בדברים שכתב קהלת במקומות שונים במגילה, ומנקודת מבט זו הכל פתוח לדיון מעורר.

הנה שתי דוגמאות לאופן בו שפירא יוצר "שיחה" בין קהלת ל"אורחים" שהוא מזמין אל הספר.

בפרק ב, ד-יא, קהלת מונה את השגיו הרבים ברכוש, בחוכמה, בשמחה, ומקנח באמירה שלמרות הכל הוא יודע שהכל הבל ורעות רוח. שפירא מפתח סביב הסתירה הזו דיון בעושר ובאושר, ובין השאר מצטט את מונטסקיה: "אילו חתרו בני האדם רק להיות מאושרים, יתכן שהיה זה אפשרי, אולם הם חותרים להיות מאושרים מאחרים, וזו כבר בעיה גדולה, כי את אושרם של אחרים נוטים בני האדם להעריך יותר מכפי שהוא, ואת אושרם שלהם הם מבינים לרוב רק לאחר שנגוז", דברים המהדהדים את הנאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". האם אי היכולת להסתפק במה שיש היא שהובילה למסקנתו של קהלת? לא בהכרח, אבל הדיון סביבה מעניין.

בפרק א, יד-טו, קהלת סבור שלא ניתן לתקן את כל מה שמעוות תחת השמש. לטולסטוי, האורח הראשי בספר, יש עצה: "הפסק לנסות לעשות מהפכות, הפסק לנסות לשנות סדרי עולם, היה אדם טוב – די בכך והותר". האם העצה של טולסטוי תביא לתיקונו של עולם? יחליט הקורא.

הנה דוגמא לסתירות לכאורה (או לא לכאורה) בתוך המגילה: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" כותב קהלת במקום אחד, ובמקום אחר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". יתכן שיש לבחון את ההקשר, או לתור אחר פרשנות מתווכת, או לחזור אל דבריו של תומס מאן באשר לאמת עמוקה. בכל אופן, אנשים שונים לאורך השנים בחרו באיזה מהמשפטים להיתלות ואיזה מהם לצטט, וכדאי לזכור ששניהם מתקיימים בקהלת.

"מכיוון שקהלת אמיץ, אין הוא יכול להיות אופטימיסט. מכיוון שקהלת חכם, אין הוא יכול להיות פסימיסט. קהלת רואה ומתאר את החיים ללא כחל וסרק, בכנות רבה ומרגשת", כותב שפירא לקראת סיום, ומצרף את הטקסט המלא של המגילה לקריאה עצמאית.

מי שמבקש פרשנות לקהלת, לא ימצא אותה בספר. מה שכן מצוי פה ובשפע הם זרזים וממריצים למחשבה מעמיקה בנושאים שבבסיס האנושות והאנושיות.

מעורר ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2011

"שעות הרות גורל" (או בשם המקורי הפחות דרמטי "רגעים גדולים של האנושות") מכנס יחדיו שנים-עשר אירועים היסטוריים, שכהגדרתו של צווייג, "הופכים את השעה למכרעת בגורלם של דורו, קובעים את דרג חייהם של יחיד, של עם ואפילו את גורל האנושות כולה". הארועים הללו משתרעים בקשת שבין כתיבת יצירה מוסיקלית להנהגת מהפכה, ומקום התרחשותם הוא במקומות שונים על פני הגלובוס.

אלו הם שנים עשר הרגעים ההיסטוריים שבהם בחר צווייג לעסוק. סיום מסעו של וסקו נוניז דה בלבואה, שהיה האדם האירופי הראשון אשר חצה את אמריקה התיכונה מן האוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, בספטמבר 1513; כיבוש ביזנטיון על ידי הטורקים במאי 1453, תוך נקיטת תכסיס מפתיע שבו הועברו כלי שיט דרך היבשה כדי להתייצב מול העיר; כתיבת האורטוריה "משיח" על ידי הנדל באוגוסט 1741, לאחר שהתגבר על שבץ ששיתק מחצית מגופו; כתיבת המרסייז, שהפך להמנון הצרפתי, על ידי רוז'ה דה ליל באפריל 1792; ההחלטה של המרשל גרושי לציית להוראה של נפוליאון לרדוף אחרי הפרוסים ביוני 1815 במקום לבוא לעזרתו כשהותקף, החלטה שככל הנראה תרמה למפלה בווטרלו; כתיבת "האלגיה של מריֶֶנבד" על ידי גיתה בספטמבר 1823; גילוי זהב במערב ארצות הברית בינואר 1848, ובהרחבה תיאור ההיסטוריה של סן פרנסיסקו; ההוצאה להורג שלא התרחשה של דוסטויבסקי בדצמבר 1849; הנחת כבל תקשורת ראשון בין אירופה לאמריקה ביולי 1858; סופו של טולסטוי באוקטובר 1910; הגעתו של סקוט לקוטב הדרומי זמן קצר אחרי אמונדסן בינואר 1912; נסיעתו של לנין משוויץ למוסקבה באפריל 1917.

שנים עשר פרקי הספר כתובים כסיפורים קצרים, למעט הרגע המכונן של דוסטויבסקי שנכתב כפואמה, והאפיזודות האחרונות בחייו של טולסטוי שנכתבו כמחזה, שאותו מגדיר צווייג כהשלמה לאוטוביוגרפיה הלא גמורה שנמצאה בעזבונו של הסופר. לפעמים מתוארים בפרקים השונים רגעים קצרים, לפעמים, כמו בפרק אודות סן פרנסיסקו, מתוארת פרשת חיים שלמה.

שטפן צווייג הוא מספר סיפורים מיומן, ולמדתי מן הספר כמה פרטים היסטוריים שלא הכרתי. יחד עם זאת יש לזכור שצווייג לא היה ביוגרף מהימן. הביוגרפיות שכתב מעשירות ומעניינות, אך חלקן, כמו "מגלן", "בלזק" ו"מרי אנטואנט", נגועות בהערצה ובמסר שצווייג ביקש לקדם ("פושה", לעומתן, כמעט אובייקטיבית). בהקדמה הוא כותב שנתן להיסטוריה לדבר – "לא ניסיתי לגוון או לחזק על ידי המצאתי את האמת הנפשית של מאורעות חיצוניים או פנימיים. כי ברגעיה הנאצלים של ההיסטוריה, כשעיצובה מושלם, אין היא זקוקה ליד מסייעת. כשהיא פועלת כסופרת, כמחזאית, אל ינסה סופר לעלות עליה" – אבל בפועל עירב פה ושם דעות בעובדות, התעלם מניואנסים, והפליג בהגזמות. כך, לדוגמא, הוא כותב בפרק המוקדש לקרב ווטרלו: "העדר האומץ של אדם קטן, חסר חשיבות, הרס כל מה שבנה האמיץ והמרחיק-ראות מכולם בעשרים שנות גבורה". המרשל גרושי לא היה אדם קטן וחסר חשיבות, לא לפני ווטרלו ולא אחר-כך. אולי בכלל עשה טובה לאנושות כשהחליט לדבוק במשימתו המקורית ולא לחוש לעזרת נפוליאון.

חמישה מן הסיפורים ראו אור לראשונה בקובץ אחד ב-1927. התרגום לעברית נעשה מן המהדורה המאוחרת יותר שראתה אור לאחר מותו של צווייג, וכללה שבעה קטעים נוספים. לא ידוע לי מתי נכתב כל אחד מהם, אבל הפיסקה המסיימת של הפרק אודות כבל התקשורת שחצה את האוקינוס נכתבה אולי על רקע החוויות הקשות של שנותיו האחרונות. אחרי תיאור של המאמצים הסיזיפיים ליצור קשר תקשורתי בין-יבשתי, הוא מסיים במלים אלה: "בזכות נצחונה על המרחב והזמן יכלה האנושות להיות מאוחדת לעד. לולא נתפסה כל פעם מחדש ליהירות הרת אסון, ההורסת את האחדות המופלאה, ומשמידה את עצמה דווקא באמצעים המקנים לה שליטה על איתני הטבע".

"שעות הרות גורל" הוא ספר מעשיר, שיגרום הנאה לחובבי היסטוריה ולאוהדי סגנונו של צווייג.

Sternstunden der Menschheit – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1985 (1927, 1943)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

כותרת משנה: על סטטיסטיקה והסתברות בחיי היום-יום

הסטטיסטיקה וההסתברות נוכחות בחיינו בכל תחום, וחיים שפירא פותח את הספר ברשימה ארוכה של דוגמאות אקראיות שממחישות זאת. קל מאוד לשחק במספרים כדי להציג על בסיסם מסקנות שגויות: לפעמים המחקר שמאחורי המספרים לוקה בתכנון, בהשמטת גורמים משמעותיים, בבלבול בין מתאם וסיבתיות. לפעמים די בקביעת נקודת התחלה ומרווח על גרף כדי להגיע לכמה תובנות שונות לחלוטין מאותם המספרים בדיוק. במקרים רבים מציגי המספרים וקוראיהם פשוט אינם מבינים אותם. שפירא מנסה לעשות סדר בים הסטטיסטיקה.

בשונה מספרים אחרים שלו שקראתי, כאן הצד המקצועי והמעשי של התחום בא לידי ביטוי נרחב, מעין מבוא לסטטיסטיקה כולל הסברת מונחים מקצועיים, שימוש בנוסחאות, תרגילים ועוד. אודה (ולא באמת אבוש) שלמרות שאני דוברת בשפת המספרים רפרפתי מעליהם, לא משום שאינם מועילים או מעניינים, אלא משום שעניין אותי יותר הפלט מאשר הקלט. תוך כדי התקדמות בהסברים שפירא מרבה לומר, "את זה אנחנו כבר יודעים" או "זה כבר קל לנו". כדי להרגיש כמוהו כדאי להתאים ציפיות לפני הקריאה. מי שמספרים עוברים לו מעל הראש, יתכן שהספר הזה אינו בשבילו. החלקים התיאורטיים, לעומת זאת, חשובים מאוד, אם כי יש להודות שהוא אינו מחדש הרבה, אם בכלל. יחודו בבהירות הדוגמאות התיאורטיות, בהומור ובחן הכתיבה.

הנה כמה נקודות שליקטתי מן הספר.

דוגמא למסקנה שגויה על בסיס נתון לכאורה נכון: מהירות מופרזת אינה גורמת לתאונות, שהרי רק אחוז קטן מן התאונות נגרם כתוצאה ממהירות מעל מאה ועשרים קמ"ש. הליקוי הלוגי: התעלמות מן העבודה שאחוז קטן מן הנסיעות מתרחש במהירות זו. המספר היחסי הקטן של התאונות קשור מן הסתם למספר הקטן יחסית של הנסיעות. על פי אותה לוגיקה ניתן להמליץ על נהיגה במהירות מעל שלוש מאות קמ"ש. על פי ה"סטטיסטיקה", לא נרשמו כלל תאונות במהירות זו.

אפקט דאנינג-קרוגר הוא התופעה שבה בני אדם נוטים להפגין בטחון מופרז בתחומים שבהם אין להם ידע, ולעומת זאת המומחים, שיודעים כמה הם לא יודעים, נוטים להערכת חסר של מומחיותם. תופעה קשורה היא האולטרקרפידריאניזם, הנטיה של אנשים להביע דעות ולתת עצות בעניינים שבהם אין להם הבנה מספקת. שתי אלה יחד חוברות לקביעות בלתי מבוססות, ולהאחזות במסקנות שגויות על סמך נתונים בלתי מספקים ובלתי ברורים.

שפירא מצטט מאמר הטוען, שהחברה נסוגה אחורה בזמן לעידן שבו תחושתם של אנשים רבים לגבי מה נכון ומה לא נכון נשלטת על ידי האמונות שלהם ושל האנשים סביבם יותר מאשר על ידי ראיות מדעיות. יתכן שהדבר נובע מתופעה ששפינוזה אבחן מזמן: ההגיון אינו יכול לנצח את הרגש. נראה לי שבעולם שבו הידע כל כך נגיש בהיקפים נרחבים ובלי סינון, ושבו הולך ונעשה קשה להבחין בין אמת לכזב, יש מי שפשוט מרימים ידים. אם כל כך קשה לברור את העובדות מתוך השפע, קל יותר (וגם מייאש יותר) לעקוב אחרי הרגש והאמונה. וחבל.

הנה כמה שגיאות שנעשות בעת איסוף נתונים והצגתם. "קטיף דובדבנים" הוא מונח המציין בחירה סלקטיבית, שבתורה מובילה, כמובן, למסקנות בלתי מדויקות. קטיף הדובדבנים הוא מסימני ההיכר של פסאודו-מדע, ושל כל מידע אנקדוטלי. שגיאה נפוצה אחרת היא לחשוב שאם יש שתי אפשרויות אז הסיכויים לכל אחת מהן זהים לזו של השניה ושווים לחצי. הטית השרידות, או עקרון החורים/הנתונים החסרים, משמעותה שלא בכל מקרה אנחנו רואים את כל הנתונים החשובים למחקר ויתכן שדווקא הנתונים החשובים ביותר חמקו מאתנו (שפירא מביא כדוגמא את הקביעה שפעם השירים היו טובים לעין ערוך מאשר בזמננו. עיון במצעדי הפזמונים הישנים מגלה בראשם שירים גרועים רבים שנשכחו. הקביעה הנ"ל נובעת מן הטובים הבודדים ששרדו). ועוד שגיאה נפוצה מאוד היא חוסר האבחנה בין מתאם לסיבתיות. דוגמאות משעשעות רבות ניתן למצוא באתר spurious correlations (ראו לדוגמא את המתאם בין צריכת מרגרינה לשיעור הגירושין במיין בשנים 2000 עד 2009. ממש מתאם אחד לאחד. אבל סיבתיות? לא).

משפע הסיפורים והאנקדוטות בספר חביב עלי במיוחד סיפורו של דיאגורס, הפילוסוף בן המאה החמישית לפני הספירה, הממחיש פעמיים את חשיבות ההתיחסות לנתונים החסרים. כשטענו באוזניו כי תפילות לאלים סייעו לאנשים להנצל מסערות בים, הזכיר למספרים את כל אלה שטבעו למרות שנשאו תפילות, ומכיוון שלא שרדו כדי לספר הם אינם נכנסים לסיפור הסטטיסטי. כשנקלע בעצמו לסערה, ושותפיו למסע התלוננו שזו ארעה באשמתו ובאשמת האתאיזם שלו, הזכיר להם את כל הסערות שהתרחשו בעת שהוא עצמו לא היה על סיפונה של סירה כלשהי. קל לקפוץ למסקנות מבוססות אמונה. מסקנות מבוססות עובדות דורשות עבודה קפדנית יותר.

אפרופו עובדות, שפירא מזכיר בהערכה רבה את הנס רוסלינג, וזו הזדמנות לשוב ולהמליץ על ספרו "עובדתיות".

"תנינים הימורים וימי הולדת" הוא ספר מעניין, נוטה מדי לטכני, לטעמי (אך אני בטוחה שיהיו מי שייהנו גם מן הפן הזה), מושך לקריאה בקטעים התיאורטיים, ומנגיש בחן מונחי יסוד לחשיבה לוגית וביקורתית.

כנרת זמורה

2023

"טירוף מגונה" מתרחש במחלקה איקס, המחלקה הפסיכיאטרית, בבית חולים אוסטרלי צבאי באחד מאיי האוקינוס השקט. סמוך לסיומה של מלחמת העולם השניה, תפוסת בית החולים כולו, ומחלקה איקס בתוכו, הולכת ומידלדלת. חמישה חולים מאכלסים את איקס, מטופלים על ידי אחות יחידה, הונור לנגטרי. מאט עיוור, עיוורון שלדעת הרופאים נובע מהיסטריה; נאגט היפוכונדר, עמוס מחלות אמיתיות ומדומיינות; ניל, הקצין היחיד בחבורה, מחלים מהתמוטטות עצבים בעקבות קרב בלתי מוצלח; בנדיקט מאובחן כסכיזופרן; לוק הגיע למחלקה כי איש ממפקדיו לא הצליח להשתלט על התנהלותו הבעייתית. האחות היא לב המחלקה, וכל אחד מהמאושפזים מוצא בה את מה שדרוש לו. עבור מאט היא קול באפלה, קרוב ויקר; נאגט מוצא בה מעין דמות אם, הנפש החיה היחידה שמפגינה כלפיו אכפתיות; ניל מאוהב בה, ורוקם בינו לבין עצמו תכניות לעתיד משותף; בנדיקט סבור שהיא נעלה על כל אשה שהכיר; לוק שונא אותה משום הדחיה הנמרצת שהיא דוחה את חיזוריו. מכיוון שהמלחמה עומדת להסתיים, ברור לכולם שאיש מהם לא יידרש לשוב אל שדה הקרב, והמחלקה שוקעת בשגרה נטולת זעזועים.

השלווה מתערערת כשמייקל, מאושפז חדש, מגיע למחלקה. חמשת הוותיקים בחושיהם המחודדים אינם יכולים שלא לשים לב למשיכה הברורה של האחות אל המצטרף החדש, ואת המצב הפחות או יותר מאוזן ששרר באיקס, מחליפים קנאה, תככנות ויצרים אפלים. מייקל, שנשלח לאשפוז אחרי שתקף רס"ר מן היחידה שלו, וסירב להסביר את האלימות שפתאומית שתקפה אותו, נראה על פניו גבר מיושב בדעתו, שש להושיט יד מסייעת, בריא ושפוי. אבל משהו בעברו רודף אותו, וכשלוק, שיודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים, מנסה לערער אותו, נפתחת שרשרת של אי הבנות שסופה טרגדיה.

קולין מקאלוג מספרת על הטיפול הבלתי מספק שניתן לפגועי נפש, באמצעות דמותה המיוחדת של האחות. כשהוצבה באיקס, אחרי שירות ארוך בצמוד לצבא הלוחם, חשה פחיתות כבוד, בשל התפיסה השגויה של מחלות הנפש. "הכאב השורר במחלקה איקס הוא כאבה של הנשמה, כאב בלתי מובן, ההופך לעתים קורבן ללעג ולביטול […] אין כל הדר בהתמוטטות עצבים: זהו פגם, אות לחולשת האופי". אופייה הפתוח, החוקר, האמפתי, סייע לה לראות מעבר לדעה הקדומה, ו"ההכרה שאנשי איקס סובלים ממצוקה אמיתית היתה ראשיתה של חוויה מקצועית חדשה לה בתכלית". ההכרה בחשיבות בעבודתה תגרום לה להצטרף אחרי המלחמה לסגל בית חולים פסיכיאטרי, למרות המעמד הירוד של אחיות פסיכיאטריות. הסופרת כותבת גם על כוחה המשחית של המלחמה, ואומרת מפיו של מייקל: "זו המלחמה, היא עושה משהו לכולנו […] כולנו הגענו לאיקס בגלל דברים שעוללה לנו המלחמה. אלמלא פרצה, היינו כולנו בריאים ושלמים. אומרים שהמלחמה היא דבר טבעי, אך אני איני תופס זאת. אולי היא טבעית לגזע האנושי, לזקנים שפותחים בה, אך לא לבחורים שצריכים להלחם בה – לא, זו החוויה הפחות טבעית שאדם עשוי להתנסות בה".

"טירוף מגונה" מעצים את ההתיחסות לרגשות אנושיים בסיסיים כשהוא מציב אותם בתנאים קיצוניים. כל האנשים, על חסרונותיהם ועל מכאוביהם, יכלו להתנהל באופן נורמטיבי לולא המלחמה שקטעה באחת את מסלול חייהם, והטילה את רובם אל שדה הקרב. על הרקע הבלתי טבעי הזה התחדדו רגשותיהם בכל הקשת שבין אחריות לאנוכיות. הם נאבקים זה בזה ותומכים זה בזה, וכולם כאחד חרדים מפני מה שמצפה להם כשישובו אל המקום שעזבו כשנקראו לפני שנים אל הצבא.

ספר רגיש, מעמיק ומומלץ.

An Indecent Obsession – Colleen McCullough

זמורה ביתן

1983 (1981)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של תופת, אמנות ותקווה

אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אמו רבת התושיה הצליחה להמלט אתו מערבה.

הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"

הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.

השואה היא הארוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתוים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.

"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.

"עשרה נסים חסרי שחר היו השיעור המינימלי להישרדות", הוא מנסה להסביר את הפלא של הישארותו בחיים. את אחדים מן הנסים הללו חוללו הוריו. האב, שהיה טיפוס גנדרן חובב נשים, התגלה בגטו כ"אישיות בעלת חיוניות גדולה, תושיה, אומץ לב ופיקחות". מבעוד מועד הכין לילד מחבוא לשעת הצורך, ושם החביא אותו אחרי האקציה, בהמתנה שהאם, שהצליחה לחמוק החוצה, תכין לו מקלט. כשקיבל ממנה את האות, נשא את הילד על גבו בתוך שק, כאילו נושא קרשים לעבודה, ופשוטו כמשמעו ניער אותו מתוך השק אל מעבר לחלון, שם המתינה אשת קשר. האם, אשה מרשימה ורבת תושיה, הצילה אותו שוב ושוב, גם בתקופת הגטו וגם בבריחה הארוכה והמסוכנת מליטא. ברגע של משבר, כשהאם היתה על סף שבירה והחלה ללכת אתו למקום האיסוף של הילדים, הצילה אותם חברה. "מה את עושה? השתגעת?", היא שאלה את האם. "אני לא יכולה להמשיך. רק רציתי שהכל ייגמר…", ענתה האם המותשת, ואז אספה את כל כוחותיה כדי להמשיך להאבק. ביום האחרון ממש, רגע לפני השחרור, כמעט הוסגרו לידי הגרמנים על ידי משתף פעולה ליטאי, אך עוד נס ארע להם והאיש נהרג מול עיניהם בטרם הספיק להלשין.

בתקופה האחרונה של המלחמה בליטא, אחרי שהאב נרצח מעט לפני יום הולדתו השלושים ושבעה, מצאו האם והבן מקלט במנזר, שם אספו הגרמנים אוצרות ספרותיים שנבזזו מארכיונים, ממוזיאונים וממוסדות. שלושה חסידי אומות עולם – ג'וזאס סטאקאוסקאס, ולאדאס ז'מאיטיס ומריה מיקולסקה – הכינו חדר סודי מוקף ספרים, ממש מתחת לאפם של הגרמנים, והחביאו בו יהודים. דמות מרכזית נוספת בהצלתם היתה זו של הדודה יאנינה, שהתנצרה שנים רבות קודם לכן, ואת קשריה עם בכיר בכנסיה ועם הנזירות ניצלה לטובת משפחתה.

כאמור, לצד ארועי השואה, בק מספר גם על משפחתו, והוא עושה זאת בחיבה ובחן. פרק משעשע במיוחד מוקדש למאבק בין אמו לחמותה, מאבק מנומס שבא לידי ביטוי באורך מכנסיו של הילד. בבואו לבקר את סבתו, היתה זו מוסיפה פיסת בד למכנסיו כדי להאריכם. בשובו הביתה היתה אמו פורמת את התוספת. סאמק, שהיה ילד יחיד ונכד ראשון לסביו ולסבותיו משני הצדדים, זכה לשפע אהבה ותשומת לב, ובפרק משעשע נוסף הוא מתאר את התחרות שניהלו שתי דודות על תשומת לבו.

גם עולמם של השורדים בשנים שאחרי המלחמה מקבל ביטוי עז ומפורט, בדמות נדודי האם ובנה מליטא לפולין ולגרמניה, והשהות בת השלוש השנים במחנה העקורים בלנדסברג בהמתנה לעלילה ארצה. באותו מחנה פגשה האם את מי שיהפוך להיות אביו החורג של בק, וזכרו נוכח ברבים מציוריו. שנים רבות אחרי השהות בלנדסברג ימצא עצמו בק בקטע וידאו המוקרן במוזיאון השואה בוושינגטון, ובו הוא נראה מצייר דמויות מרחובות המחנה. הציור שהוא מצייר באותו וידאו תלוי ליד חדר העבודה בביתו.

אחרי תום המלחמה, אנשים סיפרו אינספור סיפורים על קרוביהם. "הדיבורים על אנשים מעברנו, וביחוד על הנספים, העניק לנו תחושה שאנחנו מצילים אותם מהשמדה. כאילו המתים נקראו לטהר אותנו מרגש האשם על ששרדנו". אחרי מות אמו, בהיותה רק כבת ששים, לא נותר מי שיספר על אנשים שהיו ואינם. "מצויר במלים" מעניק חיים לבני משפחתו של הכותב, ביניהם שני סביו שנעלמו יחדיו ואין יודע לאן, ושתי סבותיו שנלקחו ביום כיפור, מספר חודשים אחר-כך, לפונאר ונרצחו שם.

הספר מעוטר בתמונות המשפחה ובכמה מציוריו של בק. ההתבוננות בציורים מועשרת כשנוספת להם ההבנה העולה מן הטקסט. על הכריכה מופיע ציורו "זכרונות ילדות".

מלאכת התרגום הופקדה בידיה האמונות של כרמית גיא. חבל שההוצאה עשתה עבודה טובה פחות בהגהה, והותירה מספר בלתי סביר של שגיאות מביכות. מגיע לספר המצוין הזה כבוד רב יותר.

אסיים בציטוט נוסף מדבריו של עמוס עוז: "רק לכאורה, רק על פניו, מוקדש הספר הזה למוות. לאמיתו של דבר, זהו שיר הלל מופלא, אוֹדָה, המנון ססגוני לכבוד שלל כוחות החיים, האהבה, היצירה ושמחת החושים".

מומלץ מאוד.

Painted in Words – Samuel Bak

כנרת זמורה

2024 (2001)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

בבנין תל-אביבי ישן מתים דיירים בזה אחר זה. אחת טובעת, אחת נדרסת, אחד מתאבד או מורעל, אחת מתה לכאורה באופן טבעי אבל לאחר שזכתה לביקורים בלתי צפויים של אחד השכנים. האם יש קשר בין המקרים? שכן אחד, שזמנו בידו, ממנה את עצמו לבלש, ומגיע למסקנה שהמוות הסדרתי אינו טבעי, והוא נובע מן המחלוקת המפלגת את הבניין על שתי כניסותיו – האם להכנס לתהליך של תמ"א או לשמור על הבנין כפי שהוא. הוא בטוח שהאשם בתומכי התהליך, אבל מכריו פוטרים אותו כאובססיבי בלתי מזיק. ואנשים ממשיכים למות.

באותו בנין מתגורר פלג דדון, מתרגם ששואף להיות סופר, אבל היצירה המשובחת שלו, בעיניו, "הרוצח האחרון בפתח תקווה", נתקלת בכתף קרה מצד המו"לים. אין לו ספק שהוא סופר גדול, ובכלל ההערכה העצמית שלו מנופחת ללא קשר למציאות, ולכן כשצצה בחייו ההזדמנות לזכות בתהילה, זו שלדעתו הוא ראוי לה, הוא אינו מחמיץ אותה, ולא משנה המחיר.

באותו בנין, בדירת אמה, מנחה הסופרת נויה בליזובסקי סדנאות כתיבה. נויה היא סופרת מצליחה של ספרי מתח, הפונים אל הקהל הרחב. לפעמים היא חשה צורך לכתוב משהו "רוחני" יותר, אישי יותר, ויש לה הכשרון לכך, אבל אחרי ספר אחד מסוג זה, שזכה להצלחה אך שיבש את חייה, היא חוזרת אל הסוגה שפרסמה אותה.

לימור נחמיאס רקחה סיפור מקאברי מהנה, שמעורבים בו פרשת מתח, עולם הספרות, הרחש-בחש של בנין משותף, יחסים בתוך המשפחה ויחסי זוגיות. היא נוגעת בתפקידו של המתרגם, בשיקוליהם של המו"לים, בביקורת, בטעם או בחוסר הטעם שבסדנאות כתיבה, בהוצאות שתמורת תשלום מוכנות לפרסם ספרות גרועה, וביחסים בין סופרים לבין עצמם – נסיון לזוגיות של סופרים מגלה שקנאת סופרים אינה מרבה חוכמה אלא רק מעצימה את עצמה לשלילה. לקינוח היא חובטת מעט גם בקוראים, כשנוֹיה, בהתקף של דכדוך, מציעה לתלמידיה "תהיו נלוזים, הקוראים מתים על זה". היא מציגה כמה דמויות מעניינות, כמו מנהלת בכירה לשעבר בביטוח לאומי שקרסה בגלל התקפי חרדה, צעיר שנתפס לטבעונות לוחמת, אחיות ניצולות מנגלה, ועוד. סיפור המתח, שעוקב אחרי מקרי המוות וחושף חלקית את מבצעם עד לגילוי שבסוף, קושר את מרכיבי העלילה.

מכל הפרטים המרובים המרכיבים את העלילה, אהבתי במיוחד את האופן בו היא מקושרת אל הסדנאות של נויה. הסדנאות שנויה מעבירה לדיירי הבנין מתיחסות לנקודות המבט השונות שדרכן אפשר לכתוב ספר מתח – לכתוב כמו בלש, או כמו פושע, או כמו קורבן – וכולן נוכחות גם בעלילה. היא מדברת עם תלמידיה על אישיות פסיכופתית, ולפחות אחת כזו מככבת בספר. רעיונות לוגיים שהיא מעלה, צצים בוריאציות מוגזמות גם בראשי גיבורי הספר. לימור נחמיאס עושה שימוש בציניות, בהומור שחור ובהרבה הפרזה מכוונת שתורמת למקאבריות ולהנאה מן היצירה.

את העטיפה המושכת עיצב אמרי זרטל.

בלתי שגרתי ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

שלושה גברים סובבים בנגב. אברהם מסילתי, מפעיל ציוד מיכני כבד בחברה הכורה פוספטים, מתמודד יחד עם אשתו עם בעיות פוריות, ואמור להתמודד עם סלע מסיבי שעומד בדרך אל אזור כריה חדש. יצחק (חקה) פריימן, מפיק שזה עתה התגרש מאשתו, ונותר לבדו ללא בת זוג וללא בנו המשוטט במרחבים שבין ברסלב להודו, אינו מוצא מנוחה לנפשו, ובמקום לחזור למשרד שהוא מנהל הוא שם פעמיו דרומה, שם ימצא את חרותות הסלע שיפעימו אותו. יעקב גרינברג (גריני), איש המוסד, קבר את בנו נמרוד שנהרג בתאונת דרכים, והוא יוצא לנגב, האזור האהוב על הבן, כדי למצוא אבן למצבה. אברהם, יצחק ויעקב, ולא במקרה.

איל חלפון מציג שלושה סיפורים, נפרדים אך מסופרים במשולב, אודות אבות ובנים, מן הכמיהה לילד, דרך הזדמנויות מוחמצות לקשר משמעותי, ועד ההבנה שילד הוא ישות עצמאית והחיבור אתו על בסיס חדש. יחד עם אלה הוא מספר על הנגב – הפראים שיובאו אליו מאירן, חרותות הסלע הפזורות בו, הארכיאולוגים והגיאולוגים החוקרים אותו, הסלעים המרכיבים אותו – ויותר מכל, על הקשר הסימביוטי בין האדם לסביבתו.

הספר משלב, באופן סיפורי הנמנע מדידקטיות, עובדות רבות, ששלחו אותי לחפש מידע נוסף. כך לדוגמא, הוא מזכיר כבדרך אגב את גברוש שהשתתף בסלילת דרך זיוה בסיני; מציין שמות של ארכיאולוגים מובילים, ביניהם עוזי אבנר ועמנואל ענתי; מתאר כמה מחרותות הסלע, אחדות מתוך כחצי מליון; מתייחס לתעשית הפוספטים, ועוד.

הרקע עובדתי, אך כל הדמויות, למעט אחת, בדויות. גריני פוגש בשיטוטיו את יוסי שריף, המייסד של אקבן, וקבוצה של מתאמנים בהדרכתו. מצחיק שדווקא המפגש הזה, שנראה לי טיפה תלוש ולא משתלב, הוא היחיד שמשלב סצנה מן המציאות.

מרכז המבקרים החדש בנגב, שבמכרז על הקמתו חקה ירצה להתמודד, עתיד להבנות סביב ה'ממותה', הסלע המסיבי מן הסיפור של מסילתי. עוד בטרם תכנן את פרטיו הוא כבר קובע את שמו, 'סלע קיומנו'. אברהם, שמרבית חייו הוקדשו להכנעת הנוף, יצחק, שלא התעניין במיוחד בטבע, ויעקב, שמשיכתו של בנו אל הנגב נראתה לו משונה, יגלו את עוצמתה של אמא אדמה. כדוגמת הקונגלומרט הגיאולוגי, תלכיד של שותפים גיאולוגיים שונים, גם האדם וסביבתו יצוקים זה בזה. להבנתי, זו הסיבה לבחירה בשמות גיבורי הספר על שם האבות. היסטוריה אנושית וגיאולוגית שלובות יחדיו.

'סלע קיומנו' הוא גם שמו של אחד הפרקים בספר קודם של איל חלפון, "היו פה לפנינו", שנכתב עם רן ברקאי. אנצל את ההזדמנות הזו לשוב ולהמליץ עליו.

ספרים דיגיטלים וספרים מודפסים בכריכה רכה אולי נוחים יותר לקריאה, אבל ספר בכריכה קשה נושא תחושה נעימה של חוויה של פעם. שמחתי על הבחירה של ההוצאה בפורמט זה.

מעניין, כתוב בנעימות ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: זכרונות וישועה

שבע-עשרה שנים אחרי שכתב את "מחבואים עם אלוהים", שלום אוסלנדר שב לתאר את גיהינום חייו כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית בלתי מתפקדת, והיה לאדם חרדתי. הספר הקודם היה זועם, על משפחתו, על המסגרת הכפייתית, על אלוהים. בספר הנוכחי אוסלנדר מרחיב את היריעה, מנסה להבין את תחושת חוסר הערך – ה"פוּי"  – שליוותה אותו לאורך חמשת העשורים הראשונים של חייו, ויוצא מן הסיפור הפרטי אל הסיפור של בני האדם בכלל.

בראיון מן השנה האחרונה, כשנשאל אם הוא מאמין בקיומו של אלוהים, ענה שאינו יודע, ושהוא מרגיש בסדר עם אי הידיעה. לעומת זאת, בתקופות שהוא מתאר בספריו, תשובתו שונה: "אני לא אתאיסט – הרעיון שאין אלוהים קצת אופטימי מבחינתי. אני מיזותאיסט; יש אלוהים, והוא שמוק". הטיעון המרכזי בספר הוא שאנחנו, בני האדם, מספרים לעצמנו סיפור קשה על עצמנו ולפיו כולנו "פוי", והתנ"ך, הברית הישנה והברית החדשה, מגדיל לעשות זאת ומתווה את הדרך לסיפורים שנוצרו אחריו. "אתה על הפנים", זהו המסר, "מרגע היותך, אתה אשם". ובני האדם הפנימו את המסר, ולא חדלו להפיץ אותו. "סיפור אחד המסופר על ידי בני אנוש, לבני אנוש, שנוטל מכולנו צלם אנוש".

מה מייחד את בני האדם לעומת שאר היצורים החיים? על פי אוסלנדר, "האדם הוא היצור היחיד ששונא את עצמו", וגם "המין האנושי הוא היצור היחיד שמספר לעצמו סיפורים […] אנחנו החיה היחידה שלומדת מהסיפורים שאנחנו מספרים, שההשקפות שלה על עצמה מתעצבות על ידי הסיפורים האלה, ושהפעולות הנובעות שלה נקבעות על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים […] ועם כל זה, הסיפור שאנחנו מספרים יותר מכל, סיפור כל הסיפורים, המונומיתוס שלנו, הוא זה: פוי".

הפוי הזה נמצא בכל מקום. בפילוסופיה שרואה את הצדדים השליליים של האדם, בחדשות שמדגישות את הרע, בהתמכרות של בני אדם לאפליקציות שמתריעות על כל ארוע מעורר חשד בסביבתם (כדוגמת Citizen שממנה לא הצליח להתנתק), בשטף הדיווחים הזורמים בכל ערוץ. "הם היו בסביבה במשך שנים, אבל עכשו הם הופיעו בטלפון שלי, במחשב הנייד שלי, על שולחן העבודה שלי, כטקסטים, כסרטונים, בכל דקה בכל שעה של כל יום ולילה, קיא של סיפורים שנפלטו על העולם על ידי הזיווג הנבאש של מחזור החדשות בן עשרים וארבע השעות והאינטרנט". כשאשתו מנסה לשכנע אותו פשוט להפסיק להקשיב ולקרוא, והוא טוען כנגדה שהיא טומנת את הראש בחול, היא מגיבה ב"אז במקום לטמון את הראש בחול ולהגיד שהחיים טובים, אתה טומן אותו במדמנה ואומר שהחיים חרא". לוקח לו שנים, חמישים שנה ליתר דיוק, והרבה משברים, לפני שהוא מצליח להחליט לנסות לאמץ את אורח החיים השמח, המתלהב, האופטימי, של אשתו השונה ממנו.

הגישה הזו לחיים לא צמחה יש מאין, אלא על רקע משפחה בלתי מתפקדת – אב אלים, אם שקולה אינו נשמע, אח שאימץ התרסה ואלימות כתגובה, אחות שנמלטה אל אכילת יתר. התוצאה, ילד אכול חרדות, שתכונותיו העיקריות, כפי שהוא מתאר אותן, הן תיעוב עצמי עיקש ולהיטות נואשת לרַצות. הוא אינו מסוגל להאמין שמישהו רוצה בו. ילדיו, פקס (=שלום) ולוקס (=אור) אוהבים אותו, והוא חושב לעצמו שאינו יכול להבין למה, ולכן הוא יכול רק להניח שהם אידיוטים ולחשוש מן הרגע שיתפקחו. אשתו אורלי מחבקת אותו באהבה, והוא יכול רק לדאוג שמא היא חושבת שהוא שמן. הוא סופר מצליח, אבל משכנע את עצמו שלא. אלוהים מתייחס אליו כפי שהתייחס לאיוב, או כמו אל סיטקום קומי, בזה הוא בטוח, ובסגנונו השנון והקפצני הוא מסכם כל ארוע קשה בחייו במשפט "נחזור עם עוד אוסלנדר קורע מצחוק מיד אחרי הפרסומות".

למרות האופן שבו גדל, למרות שהוא זקוק לתמיכה מתמשכת של פסיכיאטר, ולמרות אפס האמון שלו בעצמו, הוא אב טוב. הוא יודע למתן את חרדותיהם של ילדיו, כשאלה מתעוררות, במשפטים נבונים שאותם אינו מסוגל לומר לעצמו. הוא ואשתו, גם היא יוצאת משפחה אורתודוקסית, מקיימים זוגיות איתנה, שמצליחה, בעיקר בזכות אופיה של אורלי, לצלוח את המשברים הקיומיים שאוסלנדר חווה.

תקופת הקורונה, הסגר והבידוד, היתה קשה לו במיוחד, דרדרה אותו במסלול מסוכן, וכמעט הביאה אפילו את אשתו להרים ידים ולוותר עליו. הוא התחיל להכיר בכך שהוא מסתובב בעולם כנביא זועם ושיפוטי, שהוא עלול להפוך את בניו להיות כמוהו, ושהוא בעצם עיוור לאפשרויות אחרות. "התחלתי לתהות אם גם אותי הסיפורים שיגעו – סיפורים מהתנ"ך, סיפורים מההיסטוריה, סיפורים ברשתות החברתיות, סיפורים באתרי חדשות, כל כך הרבה סיפורים, כולם נקראים פוי". מכאן החלה הדרך אל מה שמכונה בכותרת המשנה של הספר "הישועה".

אולי כל זה מצטייר ככבד מאוד, ובעצם הסיפור, כשמקלפים אותו מסממנים ספרותיים, הוא באמת כזה. אבל סגנונו של אוסלנדר מאזן, אם כי לא מאיין, את הכובד. במשפטים קצרים, קפיציים, עמוסי שורות מחץ, מדכאות אך מצחיקות, הוא מספר סיפור שהקפיציות ממנו והלאה. הספר נעים ומהנה לקריאה, שופע אזכורים תרבותיים, ונדרש (לי) להגיע לסופו כדי לחוש את מלוא משקלו. התרגום של ארז אשרוב מצוין, והספר, כמו ספריו האחרים, מומלץ בשל סגנונו ובשל תכניו מעוררי המחשבה.

Feh: A Memoir – Shalom Auslander

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת  לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.

נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.

לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"

ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.

"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2015

הרופא הבריטי, ד"ר סונדרס, חי כבר שנים בדרום מזרח אסיה, מנותק ממולדתו, ומטפל בתושבי המקום. ככל הנראה נמחק מרשימת רופאי בריטניה, לא ידוע למה, אבל הוא מרוצה מחייו, אינו מתרפק על העבר, ורואה במקומו הנוכחי בית. מכריו מחבבים אותו, הוא מוערך כרופא וכאדם, וכפי שיאמר במהלך שיחה לקראת סיומו של הספר, הוא ניחן ביכולת לקבל כל דבר בהשלמה. כך מתאר הסופר את דמותו: "ד"ר סונדרס התעניין בבריות לאו דווקא מן הבחינה המדעית ולאו דווקא מן הבחינה האנושית. כל חפצו היה לבדר בהם את נפשו. הוא צפה בזולתו בשוויון נפש, וההנאה ששאב מגילוי מורכבויותיו של האדם לא נפלה במאומה מן ההנאה שעשוי מתמטיקאי לשאוב מפתרון בעיה. הוא לא השתמש במידע שהפיק. קורת הרוח שלו היתה אסתטית".

כשמצא עצמו על אי מרוחק, אליו נקרא לטפל בעיניו של סוחר עשיר, נקרתה לו ההזדמנות לצפות בבריות חדשות שעוררו את סקרנותו. להוט לשוב אל מקומו, וחסר סבלנות להמתין לספינה שתאסוף אותו, ביקש מרב החובל ניקולס לעלות על ספינתו הקטנה שתקרב אותו אל יעדו. ניקולס מעורר את התעניינותו של סונדרס, שמזהה בו את הנוכל העליז, איש מקצוע מן המעלה הראשונה, אך קפריזי שקשה לבטוח בו. אבל מי שמעורר בו סקרנות אמיתית הוא פרד בלייק, הצעיר הנלווה אל ניקולס. נראה בבירור שפרד אינו מעוניין בנוסעים נוספים על הספינה, למעט ניקולס וארבעה אנשי צוות, ומהתנהגותו עולה שהוא מסתיר סוד. ניקולס הדברן מספר שמישהו בסידני שילם לו כדי שיקח אתו את פרד להפלגה ארוכה, ללא יעד מסוים, אך הוא עצמו אינו יודע מה המניע לכך, ולמען האמת ממש לא אכפת לו.

אציין פה במאמר מוסגר, כי עד מחצית העלילה בערך לא ניתן כל רמז באשר למניע, ומשם ואילך השערותיו של הרופא הופכות מוצקות יותר, עד שפרד מתוודה לבסוף מרצונו. מי שמבקש ליהנות מתהליך החשיפה טוב יעשה אם ידלג על ההקדמה שכתב הסופר, ובה סיפר על ההשראה לדמותו של פרד, כולל המניע וכולל מה שעלה בגורלו של הצעיר.

אחרי שיט מטלטל בים סוער, שמנער את הרופא מאדישותו, הם עוגנים באי, שבו מזדמנות לו דמויות נוספות לתצפיותיו. השלושה פוגשים את פריט', בעל מטעים שירד מנכסיו, ושקוע ראשו ורובו בשירה פורטוגלית; בתו לואיז המנהלת, בשלווה, כך נדמה, את משק ביתו; ואריק, דֶני ענק טוב לב, שמאוהב בסביבתו, ומאוהב אף יותר בלואיז. האידיליה השורה על המקום עתידה להתנפץ, וכשתתרחש טרגדיה יסכם השוטר המקומי: "הם טועים בבואם לחיות בגפם במקום שכזה. שוקעים במחשבות. נתקפים געגועים לבית. החום מתיש. ויום אחד אינם יכולים עוד לשאת זאת ופשוט תוקעים להם כדור בראש".

עוד דמות מעניינת בספר, זו של אה-קיי, המשרת המקומי של ד"ר סונדרס, תמיד מחייך, תמיד ממלא את תפקידו. נראה שהוא היחיד שאת אישיותו הרופא אינו מתאמץ לפצח. עלו בזכרוני הדברים שכתב מוהם ב"אה קינג" אודות מגבלותיו של הסופר שאינו בן המקום. הוא "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה".

עלילת הספר מתנהלת בעצלתיים, רווית שיחות, הרהורים ותיאורי סביבה ואווירה. לקראת סיומה מתרחשת, כאמור, טרגדיה, שאחת מתוצאותיה היא מעין עימות בין שלוותו האדישה והמשלימה של הרופא לשאיפות התוססות של הצעירים. "עד מהרה, כאותו אדם על אי בודד, תלמד לוותר על הרצוי ולהפיק את המירב מן המצוי. מעט שכל ישר, מעט סובלנות, מעט חוש הומור – ואין לך מושג מה בנוח תוכל לחוש עצמך על כוכב הלכת הזה", כך אומר הרופא. ופרד מגיב: "השלמה? זה המקלט של המנוצחים". ובשיחה נפרדת אומרת לואיז: "איני רוצה לחיות את חלומו של אחר. אני רוצה לחיות את חלומי שלי".

כמו ספריו האחרים של סומרסט מוהם, גם הספר הזה שופע אבחנות מעניינות על נפש האדם, ומשלב במיומנות את חווית החיים בעולם זר הרחק מן המולדת עם תיאורי הטבע ועם עלילה מושכת.

מומלץ.

The Narrow Corner – Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1932)

תרגום מאנגלית: שלומית אריאל