תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

עד המדינה שי סימן טוב נרצח רגע לפני שעמד להעיד במשפטם של ראשי ארגון פשע. נדמה ששי, שהתמחה בשיטות להלבנת הון, נטש את הפשע לטובת שותפות בניהול מפעל לציוד ארועים, אבל כשרב פקד שולי ברזני מתחיל לחקור את הרצח הוא מגלה שהדברים אינם כפי שהם נראים. שי המשיך בנכליו עבור אדונים אחרים, ועל הדרך הצליח להשניא עצמו על שותפיו ועל עובדיו. נדמה שלכל אחד סביבו יש סיבה טובה לרצות במותו. כלי הנשק, קוצץ חוטים מן הסוג שמשתמשים בו במפעל, מעיד לכאורה על רוצח מבפנים. מעמדו כעד מדינה מסמן את האנשים שנגדם עמד להעיד כרוצחים פוטנציאלים. שני ארגוני פשע נוספים שבוחשים בקלחת גם הם מועמדים לתפקיד החשוד המיידי.

האם הגיע לשי למות? נדמה שיש תמימות דעים בנושא, אבל שולי ברזני וצוותו יוצאים בכל מקרה לצוד את הרוצח. זהו תפקידם. קשה למצוא קצה חוט מהימן בתוך סבך המועמדים והחשדות, פשע נוסף משתלב בחקירה, הם טועים בראיית מנהרה שגורמת להם להתמקד באדם הלא נכון, חשודים טבעיים נמחקים מן הרשימה ואחרים נוספים אליה, עד שמידע שמגיע כמעט באופן אגבי מצביע על הפיצוח (שניחשתי עוד לפני החוקרים, ונהניתי לגלות שצדקתי). ומכיוון ששוטרים הם גם בני אדם, הם מתמודדים לא רק עם אתגרי החקירה אלא גם עם בעיות אישיות ועם שדים פנימיים.

דבר אחד התמיה אותי. הספר מתרחש בימים אלה ממש. המלחמה מוזכרת בו, אבל רק בשולי השוליים, ובעיקר בשל השפעתה על עסקי המפעל. יש משהו לא טבעי בהתעלמות מנוכחותה הכל כך דומיננטית בחיי כולנו. פרט לכך, מיכל לוי-שלו כתבה ספר קצבי, מפותל, אמין למרבה הצער, ושילבה במינון מוצלח בין סיפור החקירה לסיפוריהם של החוקרים, בעיקר זה של שולי. זהו הספר השלישי בסדרת ספרי שולי ברזני, והארועים שארעו בשני הספרים הקודמים נוכחים כאן. מכיוון שלא קראתי אותם, אני יכולה להעיד שאפשר לקרוא את הספר הזה ללא רקע מוקדם. אני מניחה שיש יתרון לרצף, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, והשפעות ארועי העבר מוסברות.

איור העטיפה המושך את העין אף הוא יצירתה של הסופרת.

בהחלט טוב לסוגו.

כנרת זמורה

2024

ג'קי לוי מספר בעשרת סיפורי "כאן לא בית קפה" אודות ההווי המיוחד של בתי הכנסת, באמצעות דמויות שהוא פוגש בתוכם ובסביבתם, ובאמצעות ארועים שהוא עד להם או שאודותיהם הוא שומע. מן הסיפור הקצר הראשון, שבו מככבות שתי דמויות צנועות בפינה השמאלית האחורית בשטיבל בשכונה חרדית, ועד הסיפור הארוך האחרון מרובה הדמויות המתרחש בקיבוץ דתי, הוא לוכד פרטים קטנים, מאיר תופעות, וכמספר סיפורים מחונן מרתק את קוראיו.

סיפוריו של לוי שופעי הומור, המופנה בעיקר פנימה, כלפי המגזר שאליו הוא משתייך. לא פעם מצאתי את עצמי צוחקת בקול, אבל לצד הצחוק וההנאה מן החן של הסיפורים, כל אחד מהם מותיר גם חומר למחשבה.

"התפיליפיני שלי", שהוא אולי הנוגע ללב מכולם, ולבטח האינטימי מכולם, מתאר את קשר הנאמנות בין יהודי קשיש למטפל הפיליפיני שלו, שמסייע בידו באהבה ובסבלנות להניח תפילין. היהודי ימצא דרך להשיב למטפל כגמולו, גם אם יעורר עליו את זעמם של מכריו. "רוני", שמציף את עיוותי האינטגרציה הבין-עדתית בישיבה (אבל, כך אומר המספר, "מיותר לחטט בזה. ולא תמיד צריך להרים את כל המכסים של כל הסירים ולרחרח"), עוסק באופן בו הזכרון מותאם למיתוס שמבקשים להנציח. "החזוּקה של חזקל" מתאר בחיבה ובהומור רב את הדרך בה כל מתפלל קבוע כובש לעצמו חלקה זעירה בטקס, ואוי לו למי שיסיג את גבולו של האחר. "סוד הצמצום" מוצא יעוד למי שהיה ילד שלא הצטיין בדבר למעט בבנית מיניאטורות מנייר, ומדבר בשבח כוחה של האהבה. "רצון רב" מספר על מניין של צעירים דתיים בשכונה חילונית, שקיבלו לשימושם בשבתות ובחגים את אולם הספורט של בית הספר, וכעת בנו בית כנסת של קבע ומתפצלים בין המבקשים למנות רב למתנגדים. "החתן מאיי הבתולה" הוא היחיד המתרחש מחוץ לישראל, ובו רב בעל רעיונות מקוריים מצליח לגרום לחבר בקהילה לחזור בו מכוונתו לשאת אשה נוצריה. הדמות הראשית ב"כגן רענן", סיפור עם תפנית פמיניסטית, הוא צעיר שחזר ממסע של חיפוש עצמי בהודו, והקים בגינה מקומית מניין נטול סממנים פיזיים של בית כנסת."זורח הבלש" מתמקד בדמותו של מתפלל טרחן, שאיש אינו תופס את עומק בדידותו, היודע הכל על כולם, ומבקש לצקת את בית הכנסת ואת באיו בתבנית הסטנדרטים של עצמו. "קובי ושאזו" מתנקז אל אבחנה מעניינת של שאזו החזן, בן לדורות של חזנים, לגבי קובי, אחד המתפללים ובנו של מספר סיפורים שלא ירש את כשרונו של אביו. "גבע דגן" הסיפור הארוך מכולם החותם את הספר, הוא תיאור רב דמויות ורב אירועים של קיבוץ דתי בצפון הארץ, הכבול בתקנונים שהמציא לעצמו, ומתקשה להתמודד עם כוחנות שנכפית עליו. התיאורים המקוצרים הללו הם רק בגדר תמצית מייצגת, וכל אחד מן הסיפורים מכיל הרבה יותר מכך.

יש בכתיבה של ג'קי לוי משהו שמזכיר את שלום עליכם, למרות הפער המשמעותי שבין הבטחון השופע של בוגר בני עקיבא לבין יראת הגלות. שניהם מעניקים תשומת לב לפרטים, עושים שימוש בהומור עצמי, שיכול להיות לעתים שחור עד אבסורדי, ומפגינים רגשות חמלה ואהבה כלפי גיבוריהם, גם, ובעיקר, אם הם פגומים.

בגלל נושאיו של הספר, ובגלל הכשרון הסיפורי הבולט של הסופר, אני חושבת שלמרות שהוא מעוגן בתוך ההווי הדתי הוא יכול לדבר אל קהלים מגוונים. מצד שני, מי שאינו דובר את הז'רגון יחמיץ הרבה מן החן, ואולי אף ימצא עצמו אבוד בקטעים מסוימים.

להדגמת סגנונם של הסיפורים, הנה קטע ששעשע אותי מתוך "קובי ושאזו", ומתייחס אל המתפללים בעת שהם מאזינים לקריאה בתורה:

באותה שעה עצמה היו כל באי ההיכל מניחים על ברכיהם את חומשי בית הכנסת, עותקים מנוקדים עם אותיות כמעט ילדותיות של קידוש לבנה, וכדרך כל היהודים מכל העדות והזרמים היו ממתינים לקורא שימעד. כל שגיאה קטנה שהיא. שיקרא "הוא" במקום שיש לומר "היא". שיניח את סוף הפסוק במקום שאינו סוף פסוק כאותם עגלים שקוראים "עיניים להם ולא יראו אוזניים". אמת, לא הכי הוגן בעולם לתקן את הקורא מתוך חומש מנוקד ומפוסק בשעה שהוא עצמו עומד מול שורות סת"ם שאין בהן פסיק או נקודה או קמץ או חולם, אבל מה כוחה של הוגנות לעומת כוחה של מסורת? והמסורת בבית הכנסת היתה שכולם מוזמנים לתקן ואף מקבלים את ההזמנה בשמחה. ובקולניות. ובעקבות כל שגיאונת וכל בליעונת.

נהניתי מן הספר הנאה מרובה, ואני שמחה להמליץ עליו.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא יצירתו של שי צ'רקה.

כנרת זמורה

2020

תמונתה של אשה צעירה, אסירה באושוויץ, משכה את תשומת לבו של הצלם שמחה שירמן, והפכה למוקד כמה מעבודותיו המצולמות והכתובות. יואל יערי יצא בעקבות האשה, שעל פי הכיתוב במוזיאון אושוויץ, שם תלויה תמונתה, שמה קריסטינה קוסובסקה. מספר האסירה המופיעה בתמונה אינו שייך, על פי הרישומים, לקריסטינה, אלא לברונקה לימנובסקה, קריסטינה הפולניה הנוצרית היא בעצם לונקה קוז'יברודסקה היהודיה, וגם ברונקה אינה מי שהנאצים חשבו שהיא, אלא בלה חזן. יערי מספר על גלגוליהן של שתי הנשים הצעירות שהגיעו לאושוויץ כחשודות בחברות במחתרת הפולנית, לונקה שנספתה מספר חודשים לאחר שהונצחה בתמונה, ובלה ששרדה, וגם של חברתן תֶּמה שניידרמן (ונדה מאייבסקה) שגורלה אינו ידוע, ובהרחבה הוא מגולל את פעילותן של הקשריות, שפעלו בציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה, והיו חוליה חיונית בתנועת ההתנגדות היהודית.

יערי הוא פרופסור לחקר המוח, וכמי שרגיל בהליכים מדעיים הוא אינו מותיר אזורים עמומים. כך תמונתה של האשה מוליכה אותו לתיאור מפורט של התהליך המיכני היעיל שאיפשר צילומים בסרט נע; חקירתן בעינויים של שתי הנשים בשוכא מובילה להיסטוריה של הבנין ולפירוט אמצעי החקירה הברוטליים; והפרטים נצברים עד לשרטוטה המלא של התקופה החשוכה. יערי אינו היסטוריון מנותק מרגש, ואין בספר אפילו מראה מקום אחד שמצביע על מקורות (רשימה ארוכה שלהם מופיעה בסוף), ולכן הקריאה בו, קשה ומהפכת קרביים ככל שתהיה, היא כקריאת ספר תיעוד מנוסח כפרוזה מדויקת ורגישה, שלמרות שתפניותיו ההיסטוריות ידועות הוא עדיין נקרא בתקווה לנס שלא בא.

כיבוש פולין על ידי הגרמנים והסובייטים, ומאוחר יותר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים, ניתקו את הקשר בין הקהילות היהודיות, שנותרו מבודדות זו מזו, לעתים בלתי מודעות לגורלם של היהודים במקומות אחרים. הגשר בין הקהילות נוצר רובו ככולו על ידי הקשריות, נשים צעירות, חלקן נערות, שבזכות מראה פנים ארי, שליטה בשפה הפולנית, תעודות מזויפות, ומנה גדושה של תושיה ושל תעוזה, הצליחו שוב ושוב לחמוק מן הגטאות ולתוכם, להסתובב במקומות בהם גילוי זהותן היה כרוך בסכנת מוות, להעביר הודעות, עלונים ונשק, ולנסות לגבש תנועת התנגדות. בין שאר עלילותיהן, בלה הצליחה להשתלב למשך מספר חודשים בעבודה כמתורגמנית במשרדי הגסטפו (תמונת שלוש הקשריות המצורפת למטה צולמה במסיבת חג מולד במקום עבודתה), ולונקה ניצלה תדיר את נכונותם של גברים גרמנים לסייע לה לסחוב תיקים מבלי להיות מודעים לתכולתם, כדי להמנע מביקורות. הנה נקודה שלא חשבתי עליה עד כה, ויערי מתייחס אליה: בזכות המראה והתעודות והאומץ, לונקה ובלה וחברותיהן יכלו לנסות להטמע באוכלוסיה הפולנית ולהמתין עד יעבור זעם. אבל הן לא עשו זאת, לא פרשו מן השליחות שנטלו על עצמן, למרות הסיכון במאסר, בעינויים ובמוות. למה? יצחק צוקרמן, מראשי המרד בגטו ורשה, כתב: "שאלתי את עצמי מנין שאבו את הכוח, מה החזיק אותן? נראה, שהיתה זו אידיאה גדולה, וגם לחברוּת הבלתי רגילה בקרב התנועה היה תפקיד בזה". ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, היוזם והרוח החיה של ארכיון "עונג שבת" כתב בהתיחסו אל הקשריות: "האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו".

את אותה שאלה ניתן לשאול על הרופאים והאחיות, בלה בתוכם, שבחרו להשאר עם החולים, או להצמד אליהם בצעדות המוות כדי לתמוך ולגונן, על התנהגותן של לונקה ובלה בפביאק, כשלמרות שזוהו כפולניות מצאו דרכים לסייע לאסירות היהודיות, על מאמציהן של אסירות בוגרות תנועות חלוציות להבריח נערות מהתור לקרמטוריום אל מחנה הנשים. אולי היתה זו תחושה עזה של שליחות שגברה על יסורי הגוף והנפש, אולי התחושה שכשהכל נלקח מהן עדיין נותרה בידיהן הבחירה בדרך שתותיר אותן שלמות עם עצמן (ואין בזה אמירה שיפוטית כלפי מי שלא מצאו בתוכם את הכוח לכך).

עד מחציתו בערך הספר נקרא בהשתאות ובסקרנות מלוות באימת הכיבוש והרדיפות. מרגע המאסר של שתי הצעירות, נוספת לקריאה זוועת הכלא ואחריה זוועת אושוויץ ובירקנאו. היבטים שונים של מוראות השואה תוארו בספרים רבים אחרים, ביניהם החוויה הנוראה של המעבר החד מן החופש היחסי אל הפשטת הזהות וההשפלה, שבאה לידי ביטוי נוקב ב"999 נשים צעירות"; חייהן של הנשים במחנה שתוארו ב"אף אחד מאתנו לא יחזור"; תפקידם הבלתי אנושי של הזונדרקומנדו, שתואר ב"מרד באושוויץ", הרציחות ההמוניות בפונאר שעליהן כתב סוצקבר ב"גטו וילנה". יערי מחבר את כולם יחד, ומצרף אל כל אלה את הארועים החיצוניים שהשפיעו על התנהלות הגרמנים, ואת תיאור היומיום במחנה הנשים, לצד פרטים "טכניים" על המבנים, על ההשמדה, ועל המבנה ההיררכי, יחד עם תיאור דמויות המפתח ששררו על האסירות והפכו את חייהן לגיהינום. הוא מספר גם על החברוּת ועל העזרה ההדדית שהיו מקור עידוד ותמיכה שבלעדיהם היה קשה לשרוד. תקצר היריעה מלהזכיר את כל האנשים שחייהם שהצטלבו באופן ישיר או עקיף באלה של הקשריות, אסתפק אם כך באזכורם של שניים, אנטון שמיד חסיד אומות עולם, ומלה צימטבאום שהוצאה להורג אחרי בריחה מאושוויץ והיה בה העוז להתריס בפני תלייניה רגע לפני מותה.

יערי ממשיך ומלווה את בלה חזן בפעילותה אחרי המלחמה בקרב ילדים פליטים, בקשיי הקליטה בישוב בארץ, מקום בו גינו את הנרצחים וחשדו בשורדים, ובחייה החדשים בארץ עם בעלה, איש הבריגדה היהודית, ועם שני ילדיה. לסיפור קורותיה נחשף כשבית לוחמי הגטאות החליט להוציא לאור ב-1990 את שלוש מחברות העדות שכתבה, וגנזה, ב-1945 אחרי שעלתה לארץ עם קבוצת הילדות שהדריכה.  בסיומו של "דיוקן אשה" חושף יערי את התהליך המפותל, ובמידה רבה האקראי, שהביא לחשיפת זהותה הכפולה של 'קריסטינה', זו שבתמונה וזו שנשאה את שמה.

"דיוקן אשה" הוא מסמך תעוד מרשים ונוקב, המעלה על נס נשים מעוררות השתאות, הראויות עד מאוד לעיטור בו זכתה בלה חזן לאחר מותה, אות המציל היהודי.

כנרת זמורה דביר

2024

כותרת משנה: איך להשאיר מאחור כאב כרוני ולחיות חיים מלאי עשיה ומשמעות

עדי דוידוביץ היא פיזיותרפיסטית בעלת ותק. באתר שלה היא מצהירה כי "טיפול בכאב בעיניי הוא לא חיפוש אחר אבחנה או בדיקה שתוכיח מה הבעיה, אני בוחרת בדרך אחרת, חיפוש אחר הפתרון", ובכך עוסק הספר.

שליש מהאוכלוסיה הבוגרת בישראל סובלים מכאב כרוני. כאב עלול להגרם כתוצאה מנזק, כמובן, אבל הדיון בספר מרחיב את מושג הכאב לבעיות שאינן מציגות נזק. המוח, הבנוי להישרדות, יוצר תחושת כאב כשהוא חוזה פוטנציאל לנזק, ומוחק את התחושה הזו כשהוא מקבל מידע שהגוף תקין. בעית הכאב הכרוני נוצרת כשהמוח אינו מפסיק לחזות נזק צפוי. למה זה קורה לכל כך הרבה אנשים? לכך אין תשובה ברורה.

חלקו הראשון של הספר עוסק באופן בו המוח פועל, בדרכים בהן הוא מפרש את המסרים שהוא מקבל ומתרגם אותם למציאות שהוא יוצר עבור הגוף המאכסן אותו. חלק זה של הספר כולל מחקרים מעניינים, וגם טיפולים הנגזרים מהם, כמו תרפיית המַראה שפותחה כדי לטפל בכאבי פנטום. חלק זה כולל גם רשימה של מיתוסים שהכותבת מבקשת להפריך, ביניהם האמונה בבדיקות דימות (כאלה שלדברי הרופא אינן נחוצות אבל האנשים הכאובים מתעקשים לעבור), והקשר בין ישיבה או יציבה לכאב כרוני. לעניות דעתי הבלתי מקצועית בעליל, הכותבת נחרצת מדי לשלילה, ויש מקום לבחון גורמים פיזיים לצד עיקשותו של המוח.

את האופן בו המוח יוצר קשרים, לומד, ומפרש את המסרים שהוא מקבל, אין לנו כנראה אפשרות לשנות. מה כן ניתן לשינוי? "בשלושה מקומות יש לנו היכולת להשפיע. הראשון – אנחנו יכולים לשנות את המשמעות שאנחנו נותנים לכאב. השני – אנחנו יכולים לשנות את החיזוקים שאנחנו נותנים לכאב. והשלישי – אנחנו יכולים לנהל חשיפה חוזרת ומדורגת לגירוי ולהוביל להתרגלות של המוח". חלקו השני של הספר מציע שורה של תרגילים, בעיקר מחשבתיים, שיהפכו את הכאב להיסטוריה. אם לתמצת את הספר למשפט אחד, הרעיון, כפי שהבנתי אותו, הוא לא לתת לכאב לנהל אותנו, אלא לשנות את הגישה שלנו כלפיו עד שיידחק וייעלם. "עכשו הכאב הוא כל מה שהמוח שלכם מתרכז בו, הוא כל עולמכם. כאשר תמלאו את העולם שלכם בתוכן, הכאב יזוז הצידה ומתוך כך יקטן". זה לא נשמע קל, וזה אכן לא קל. נדרשים לכך אומץ, החלטיות, ובעיקר היכולת לשנות הרגלים.

למרות התרגילים, אני לא בטוחה שהספר מתאים לתרגול עצמי שמניב תוצאות. גם משום שנדרשת נחישות שליווי מקצועי יכול לספק, וגם משום שהתרגילים טובעים בים של חזרות על דברים שנאמרו קודם ובסיפורי הצלחה. מכל מקום, אני מניחה שעבור מי שסובלים מכאב כרוני, המחשבה שיש מוצא יכולה להביא לשינוי, או למצער לנחם.

כנרת זמורה

2024

אבישג פישמן וגל וייס, שניהם לוחמי מוסד, מועמדים לקידום לאותו התפקיד, שניהם מתמודדים עם נסיבות אישיות שעלולות לחבל בקידום המיוחל, ושניהם, כך נראה, סולדים הדדית זה מזה. וייס מתנהל כמאצ'ואיסט שוביניסט בוטה; פישמן נאבקת על הכרה בערכה, למרות שהיא מוּנעת רוב הזמן על ידי הדחף לרַצות. את כל מה שעומד ביניהם הם נדרשים להניח בצד, אם יוכלו, כשהם מצוותים יחדיו למבצע סיכול פיגוע טרור במוסדות יהודיים וישראלים ברומא.

עד כאן התיאור אולי נשמע כמו עוד אחד מאותם סיפורים רומנטיים על שונאים שעתידים להפוך לאוהבים ולשייט מחובקים אל עבר השקיעה, אבל אין שום קשר בין השבלונה הזו לבין עלילת הספר. נועה שלו מובילה את גיבוריה אל גרסה משוחררת יותר של עצמם, כשהמסע האישי של כל אחד מהם לחוד מאפשר להם להציץ אל מתחת למעטה של מי שנכפה עליהם כשותף.

אבישג מגיעה ממשפחה שחוותה שכול. כשהיתה בת שלוש-עשרה נהרג אחיה שחר בן העשרים בעת שירותו הצבאי. השבר הותיר אותה במידה רבה ללא תמיכה הורית, ומי שתפס את מקום המבוגרים בחייה היה עידו פינטו, חברו של שחר, ששנים אחר-כך גייס אותה למוסד. אבישג נשואה לנמרוד, והיחסים ביניהם, שתחילה היו שוויוניים, הפכו עם הזמן בלתי מאוזנים. "אני חושבת שזו בעיה כשיש צד שתמיד מתנצל וצד שתמיד בסדר ותמיד צודק", מהרהרת אבישג, כשהיא נתקלת שוב בפסקנותו של נמרוד, והיא תוהה מדוע אינה יכולה להפסיק להזהר לידו, להפסיק לפחד לומר מה היא באמת רוצה ומרגישה. נמרוד ממורמר בשל עבודתה התובענית של אבישג, וההתנגשות של דרישות התפקיד עם מאמציהם להכנס להריון מעצימה את העימותים ביניהם.

וייס, שגדל עם אב מסרס ועם תהיות על מהותו שלו, למד מגיל צעיר להסתיר את עצמו מפני כולם. "לפעמים הוא נבהל מתחושת הדליפה, מהתחושה שהוא לא מהודק מספיק, לא אטום מספיק, שבורח לו משהו שהוא היה רוצה לכלוא בתוכו". רוב חייו הצליח להתנהל בדיוק על פי התדמית שיצר לעצמו, אבל כשהתרחש ארוע שהוא חרד עד מאוד להסתיר (ומחשש קלקלנים לא אחשוף), הוא נקלע לבעיה של ממש. בדיקת הפוליגרף התקופתית עולה על עצם קיומו של הסוד, והוא צריך לבחור אם להתוודות ולהסתכן בתגובות שאולי יפגעו בו, או לשמור על הסוד ולסכן את הקידום אם לא יצליח בבדיקות הפוליגרף הבאות.

הספר מציג דמויות אנושיות מאוד. הקורא אולי רוצה לטלטל אותן, בעיקר את אבישג, כדי שיקבלו כאן ועכשו החלטות נבונות, אבל הן מתלבטות, טועות, צועדות שני צעדים קדימה ואחד אחורה, כמו בחיים. אין פתרונות פלא, אין נכון מוחלט ושגוי מוחלט, אבל יש אפשרויות בחירה. "אני חיה בתרבות שמקדשת את חופש הבחירה כאילו זה דבר טוב", חושבת אבישג. "מה טוב בזה? הרי בכל בחירה יש ויתור". אבל גם אי-בחירה היא ויתור, ולהיסחפות ללא בחירה יש מחיר כבד, והשניים יגששו דרכם אל האפשרויות שנראות הטובות מביניהן, ויקוו לטוב.

"את עוד תתחרטי על זה" כתוב חכם, מאזן יפה בין מתח מבצעי דינמי להתחבטות אישית מהורהרת, מעורר מחשבה והזדהות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023

כותרת משנה: חיים של גאונות במאה יצירות

לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770, החל להתחרש בהיותו בן שלושים ואחת, ולמרות מומו השלים עד מותו ב-1827 את כתיבתן של למעלה משבע-מאות יצירות מוזיקליות. "בטהובן מלמד אותנו שמום גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני", כותב הסופר. בשונה ממוזיקאים רבים מסדר הגודל שלו, שנשכחו למשך שנים ארוכות עד שנגאלו מתהום הנשיה, המוזיקה של בטהובן זכתה לפופולריות בימי חייו, ונוגנה ברצף מאז ועד היום. נורמן לברכט, פרשן לענייני תרבות ומוזיקה, מספר על המלחין באמצעות מאה מיצירותיו, פרק ליצירה, ומרחיב את היריעה אל סיפוריהם של כמה מן המבצעים.

הספר הוא מעין מדריך לבחירת ההקלטה הטובה ביותר של כל אחת מן היצירות. אחרי שלברכט מתאר ארוע או תחושה הקשורים ביצירה, הוא מזכיר כמה מן הביצועים שהשתמרו בהקלטות, וממליץ על הטוב מכולם בעיניו. הניסוחים שלו עשויים לשעשע. הנה לדוגמא בחירת הגרסה המועדפת לסונטות לכינור 3-1, אופוס 12: "יוסף סיגטי, עם קלאודיו אראו ב-1944, חלק ומהיר, להוט לחזור הביתה לשמוע את החדשות על הפלישה לנורמנדי. יאשה חפץ מוחץ את פסנתרניו; הקלטה מ-1947 עם עמנואל ביי מציגה אותו נטול פגמים, קר, מטרונומי. יצחק פרלמן (1977) עם ולדימיר אשכנזי, הוא יאשה חפץ בתוספת הסקה מרכזית. גדעון קרמר ומרתה ארחריץ' (1984) הם ג'ין וטוניק צונן בשש בערב. אן-סופי מוטר (1998) מושלת בלמברט אורקיס. הסובייטים עושים את זה נכון – דוד אויסטרך עם ריכטר וליאוניד קוגן עם אמיל גיללס. אין לכם מה לחפש מעבר לזה".

בראש כל פרק מצורף קוד לסריקה המוביל אל קישור להקלטה ביוטיוב. המעוניינים בהרחבה נוספת מעבר לספר מוזמנים להאזין לפודקאסט עם הסופר ועם העורך שמואל רוזנר באתר סדרת הקיפוד והשועל של ההוצאה.

"למה בטהובן" הוא תערובת מעניינת של ביוגרפיה ושל מדריך מוזיקלי. פרקי הספר עוקבים אחר המלחין בסדר כרונולוגי, פחות או יותר. לברכט מספר על ילדות לא מאושרת תחת אב אלים שהכריח את הילד לנגן. הוא מתאר את אישיותו של בטהובן, שהיה, כך מצטייר, איש של קצוות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים ניסו "לפצח" אותו – הפרעה טורדנית כפייתית? אוטיזם? דו-קוטביות? – התיחסו לחוסר היכולת שלו להקשר בזוגיות, להרגלי ההיגיינה הלקויים שלו, לתוקפנות כלפי אנשים שלא אהב, וגם לנדיבותו. מעניין לקרוא על כל אלה, אבל האמת היא שמבחינתי כמאזינה מן השורה אלו אנקדוטות בלבד. בסופו של דבר המוזיקה היא העיקר.

לצד החיים האישיים של המלחין, הספר שופך אור גם על "שוק" המוזיקה בתקופתו, על העבודה מול מו"לים ובצמוד לפטרונים, על היחסים עם מלחינים אחרים בני זמנו, ועוד. הכותב מצביע על אינספור המופעים של המוזיקה של בטהובן או קטעים ממנה בהקשרים שונים חוצי גבולות ותרבויות, ומתייחס גם לארועים מקורותיהם של מבצעים מאוחרים. כך, לדוגמא, הוא מספר על הפסנתרן הסיני יונדי לי, שקידם רבות את המוזיקה הקלאסית בסין, ושאת הביצוע היפיפה שלו לסונטת אור הירח הוא מעדיף על פני כל ביצוע אחר. יונדי לי, כך על פי לברכט, שילם את מחיר הפופולריות שלו כשהואשם ב-2021 על ידי השלטונות בסין בתשלום עבור שירותי מין, ומאז לא שמעו אודותיו (בינתים, אחרי שהספר ראה אור, יונדי לי חזר להופיע ברחבי העולם).

"אפשר שתסכימו ואפשר שלא, אבל ביקורת היא הכלי היחיד שבאמצעותו יש ביכולתנו להחליט, אילו מאלפי ההקלטות של בטהובן עשויות להיות ראויות לשעה מזמננו ואילו מעניינות פחות", כותב לברכט די בצדק. אבל מוזיקה היא בסופו של דבר ענין אישי מאוד, כפי שגם הוא עצמו מציין בסיומו של הספר. לברכט מרבה לפרש את היצירות, וגם כאן נדמה שבעצם הכל פתוח. הנה, לדוגמא, כמה מהפרשנויות לארבעת התווים המפורסמים הפותחים את הסימפוניה החמישית: הגורל דופק בדלת; שירת הגיבתון הצהוב ביערות וינה; בעלת הבית הבאה לגבות את דמי השכירות; פיצוח אחד מסודות הבריאה. אני מבינה את תפקידן של הפרשנות ושל הביקורת באמנות בכלל וגם במוזיקה, אבל ההנאה מהמוזיקה, כך נדמה לי, נובעת בסופו של דבר מן האופן בו כל מאזין נקשר אליה. אגב, מסתבר שהיצירה של בטהובן שמנוגנת יותר מכולן היא הסימפוניה השביעית, שעליה לברכט אומר שהיא נטולת אג'נדה, מוזיקה נטו.

"למה בטהובן? משום שכמו המון בלאן, הוא שם. קבוע, עשוי לבלי חת, בלתי חדיר אבל תמיד בר-השגה, הוא המלחין שלעולם מביע צרכים אנושיים ומצוקות אנוש. בכל חיים תבוניים צריך להיות קצת בטהובן". לברכט מודאג מן ההשתלחויות האופנתיות בבטהובן: "התרבות המובילה בימינו היא תרבות של ביטול. היו קריאות להחרים את בטהובן בגלל היותו לבן וגבר, להשתיק אותו כדי לפנות מקום לקולות שדוכאו […] באקלים הנוכחי, חרם על בטהובן רחוק רק כרחוק כותרת 'ווק' ב'ניו יורק טיימס'", ומוסיף: "רבים היו רוצים להעניש את בטהובן ודומיו על הזוועות שהמיטו אליטות, בעבר ובהווה, על עמים שסבלו מחוסר זכויות. בטהובן נתון בסכנה, שלא יהיה לכם ספק בזה. כל שיש ביכולתנו לעשות הוא להמחיש את יכולתה של המוזיקה שלו לשפר את החיים בכל מצב חברתי שבו מוזיקה יכולה להביא שינוי".

בילדותי קראתי ספר על חיי מלחינים, שסיפר אודות אנקדוטות מקורותיהם. הפרק שהוקדש לבטהובן התייחס לערב שבו הושמעה לראשונה הסימפוניה התשיעית, פחות משלוש שנים לפני מותו. על פי הסיפור הקהל הנלהב פרץ בתשואות, אך המלחין, שניצח על התזמורת, לא שמע אותן, שכן כבר היה חירש לחלוטין. אחד הנגנים ניגש אליו וסובב אותו אל הקהל המריע. הייתי סקרנית לדעת אם מדובר בארוע אמיתי (ChatGPT אישר), ונהניתי למצוא אותו גם בספר, כולל כל ההכנות לקונצרט, הבחירה להעלות אותו ביום שישי למרות שכל נכבדי העיר יצאו ממנה ונותר רק קהל "פשוט", האתגר של הנגנים מול מנצח חירש, ובסיום המחווה של זמרת המצו-סופרן שהסבה את תשומת לב המלחין אל הקהל.

נורמן לברכט כותב בהתלהבות, בהערצה (גם אם הוא מותח ביקורת שלילית על כמה מן היצירות), ומתוך קשר אישי עמוק אל המלחין ואל יצירתו. הידע שלו רחב, והוא חולק אותו באופן נהיר ומושך. נהניתי לקרוא את הספר ואני ממליצה עליו.

Why Beethoven – Norman Lebrecht

דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

דֶּמְבָּה שטאניסלאוס צץ במקומות שונים בוינה, ומותיר רושם של תמהוני. בחנות מכולת הוא מבקש לחם וחלב, אך אינו מושיט את ידיו ליטול אותם. על ספסל בפארק הוא מפתה כלבלב להתקרב אליו, ובועט בו כשהלה מושיט לו בצייתנות את רגלו הקדמית. לעלמה בפארק אחר הוא מספר שאינו יכול לכתוב לעצמו את כתובתה משום שאיבד את זרועותיו בתאונה (אך הקורא המכיר אותו מן הפרקים הקודמים יודע שהוא משקר).

מה מניע את דמבה? את פשר התנהגותו המשונה יסביר לשטפי המאוהבת בו, ויקווה שתסייע בידו, למרות שהתגלגל אל מצבו הנוכחי בשל דיבוק אהבתו לסוניה. דמבה משוכנע שאם יצליח להשיג סכום כסף גדול עד הערב יוכל לשכנע את סוניה לבטל את תוכניתה לנסוע לונציה עם גבר אחר. מעת פגישתו עם שטפי בצהרי היום, ועד שתשיג עבורו את העזרה הנדרשת בשעות הערב, ימשיך במרוץ ברחבי העיר בנסיון לשכנע חברים ומכרים לקנות משהו מחפציו, או להחזיר חוב שהם חייבים לו, או להלוות לו כסף.

אפשר לקרוא את הספר במספר דרכים. קריאה אחת, מספקת בהחלט, היא כסיפור הרפתקאות מקורי ומשעשע. מסתובב לו ברחבי העיר בחור שמסתיר את ידיו מתחת לשכמיה ונמנע מלהשתמש בהן, מנסה איכשהו להגשים את מטרותיו, ומותיר אחריו שורה של אנשים מבולבלים עד מבוהלים. הוא אובססיבי ונסער, חי פחות או יותר בתוך ראשו שלו ובמנותק מעט מן המציאות, ולמרות שאינו טיפוס מתחבב עלילותיו ביום המתואר בספר נקראות בסקרנות לדעת איך ייצא מן התסבוכות שאליהן נקלע.

מכיוון שדמבה פוגש במהלך היום דמויות שונות, ניתן לקרוא את הספר כתיאור של החברה הוינאית בראשית המאה העשרים. האנשים הנקרים בדרכו, אקראיים או מכרים, משורטטים במדויק על ידי הסופר, בשנינות וגם בציניות, ויחד הם מציירים תמונה חברתית. מכיוון שהשם שהסופר ביקש תחילה לתת לספר היה "חופש", אפשר להניח שהתנועה התזזיתית של דמבה ברחבי העיר, וחוסר המנוחה הכמעט פרנואידי שלו, מהווים התרסה כנגד המסגרות החברתיות.

דרך שלישית היא זו שאליה מתייחס המו"ל והמבקר פראנץ רוטנשטיינר, שכתב אחרית דבר לספר. רוטנשטיינר מצביע על אופיו הבלתי מגובש דמבה, על חוסר הבטחון העצמי שלו, ובעיקר על ההעדר המוחלט של היכולת להגיע לסיפוק הבא לידי ביטוי בתיאור זה: "שמע, אתה אוכל באגט עם מלח. או אגס. ואתה עוזב לרגע את החתיכה האחרונה ומניח אותה באיזשהו מקום. אחר-כך אתה מחפש אותה ולא מצליח למצוא אותה. אז יישאר לך תיאבון אליה במשך כל היום. אתה יכול לאכול דברים אחרים, כמה שתרצה, דברים טעימים פי אלף: חתיכת האגס הקטנה תחסר לך כל הזמן".

ליאו פרוץ, שהיה בין הסופרים הפופולרים ביותר בספרות הגרמנית בתקופה שבין מלחמות העולם, מאפשר את שלוש הדרכים גם יחד. "בין תשע לתשע" הוא סיפורה של וינה, סיפורו של אדם שאינו מסוגל להיות מרוצה, וגם סיפור עלילתי משעשע, שפרט המתגלה בסיומו מציב אותו בתחומה של הפנטזיה.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרים נוספים שלו, "לאן תתגלגל, תפוחון?", "השלג של פטרוס הקדוש" ו"בלילה מתחת לגשר האבן", המדגימים את רבגוניותו.

Zwischen Neun und Neun – Leo Perutz

זמורה ביתן

1993 (1918)

תרגום מגרמנית: חנה לבנת

המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

מר ביזוואז, תושב טרינידד ממשפחה הודית, מת בהיותו בן ארבעים ושש, מספר שבועות אחרי שפוטר מעבודתו. במספר עמודים בפתח הספר סוקר הסופר את חייו של גיבורו, חיים של מצוקה ושל סכסוכים, שגולת הכותרת שלהם היא הגשמת החלום לחיות בבית משלו, משוחרר מכבלי משפחת אשתו שבצלה חסה רוב ימיו. אמנם הבית נקנה בחופזה, מבלי לתת את הדעת על אינספור ליקוייו שמעולם לא תוקנו, ואמנם מר ביזוואז שקוע בגינו עד צוואר בחובות שאין לו סיכוי להחזיר, אבל הוא חושב בסיפוק כי "מה נורא ודאי היה זה, לעת הזאת, להיות בלעדיו; למות בין בני משפחת טולסי, בתוך העניות של אותה משפחה גדולה, מתפוררת ואדישה; להשאיר את שאמה והילדים ביניהם, בחדר אחד; גרוע מזה, לגמור את החיים בלי שנסית אפילו לתבוע לעצמך את מנת חלקך תחת השמש; לגמור את החיים ולמות כמו שנולדת, מיותר ומקופח".

מר ביזוואז נולד בחצות, שעה לא מוצלחת על פי האמונה המקומית. על פי תווי פניו קבע הפאנדיט כי הוא עתיד להיות נואף, בזבזן ושקרן, וכי ימיט אסון על אביו. הוענק לו השם מוֹהוּן, האהוב, אך הוא בהחלט לא חש ככזה. אחרי שאביו מת כשצלל לאגם כדי להציל את בנו שבטעות סבר כי טבע, והתממשה נבואת האסון, עברו הילד עם אמו ואחותו להתגורר בחדר אחד בבקתת חומר בחצר האחורית של דודתו. חיים של תלות ושל בושה ציפו לו מעתה והלאה. הוא ניצל את כשרונו בשרטוט אותיות כדי להתפרנס בדוחק כצייר שלטים, אבל חש שאינו חי ממש. "הוא התחיל לחכות, לא רק לאהבה, אלא שהעולם יגלה את מתיקותו ואת הרומנטיקה שבו. הוא דחה את כל הנאתו בחיים עד ליום ההוא". בהלך רוח זה נחו עיניו על שאמה הצעירה. הוא העז להגניב אליה פתק אהבה, וחיש קל מצא עצמו נשוי לא רק לאשתו אלא לכל משפחתה, שנוהלה ביד רמה על ידי אמה של שאמה ועל ידי גיסה.

אחרי ההקדמה הנוגה, ואחרי תיאור ילדותו העצובה של מר ביזוואז, הלב יוצא אליו. ואז מהפך. במקום לטפח אושר עם האשה שבה בחר, הוא בוחר להלחם בכל. במשפחה שסיפחה אותו אליה, באשתו, בילדים שיוולדו לו. הוא הופך בתוך יום לגס רוח, רודן, מתנשא בזכות השכלתו היחסית, שולל הכל. הוא עוזב בכעס, חוזר כנוע, עוזב שוב וחוזר חלילה. הוא עוקר מחדרו בבית המשותף עם שאמה ועם הבת שנולדה להם כדי לנהל חנות מכולת של המשפחה, ומביא אותה אל עברי פי פחת. מנסה לבנות בית, וכושל. שב ומסתכסך עם משפחת אשתו, ומאמלל את ילדיו. אותה תחושה קדומה שאינו חי באמת ממשיכה לפקוד אותו, כי "מעולם לא נטשה אותו ההרגשה שאיזו מטרה נעלה יותר מזומנת לו". משפחתה של שאמה אכן דוחקת אותו לשוליים, אבל הוא מצדו אינו עושה שמץ של מאמץ אמיתי להיטיב את חייו, ורוב הזמן הוא די מעורר בחילה.

ולא שאין לו פוטנציאל לחיות חיים טובים יותר. במשך כמה ימים של חסד הוא שרוי לבדו עם בנו, והוא מנצל זאת לעורר בילד ענין במדע ובטבע. אבל דבקותו בבית המתפורר שבנה לעצמו הורסת גם את ההזדמנות הזו. מר ביזוואז הוא, כאמור, משכיל יחסית לסביבתו, אבל אינו מנצל את ידיעותיו כדי להיטיב את חייו. נוח לו יותר להתקרבן. "הוא האשים את אביו; הוא האשים את אמו; הוא האשים את בני טולסי; הוא האשים את שאמה. אשָם תכף לאשָם והכל שימש אצלו בערבוביה". רק אחרי לידת ילדו הרביעי, כשהחיים בבית טולסי הפכו בלתי נסבלים, קם והסתלק מבלי לומר שלום בתחושה ש"העבר היה מזויף, שורה של תקלות מתעתעות. החיים האמיתיים ומתיקותם המיוחדת היו לפניו: עדיין היה מתחיל". לראשונה בחייו נקט יוזמה והשיג עבודה כעיתונאי, והפך לאדם בעל ערך בעיני עצמו ובעיני אחרים. זה לא שינה במאומה את יחסו כלפי בני משפחתו. גם כשבמקרה שמע את שאמה משוחחת עם המנהלת שלו במשרה הבאה שהשיג, והבין כי "מעולם לא דימה בנפשו ששאמה מתמצאת עד כדי כך ויש לה דעות קדומות חותכות כל כך", לא השתנה דבר ביניהם. חיים שלמים בוזבזו בתחושה של המְתנה מתמדת, בהחלטות חפוזות, בהפסדים ובכשלונות.

וכל הזמן דיבוק הבית, מתפורר ככל שיהיה, הסמל לעצמאות, לזהות נפרדת, לניצחון, מעניק תחושה של בעלות, של שליטה.

ו.ס. נאיפול ביסס את הספר על משפחתו שלו, ואולי משום כך נגע ללבי יותר מכולם הבן אנאנד, בן דמותו שלו, שכאבו בשל נסיבות חייו מתואר בחיות יתרה. הכתיבה שלו מצוינת, מדויקת, אמינה, והספר זכה להכלל ברשימות קריאה נחשבות בצדק. לא ברור לי אם ביקש להבהיר את התנהלותו של אביו, אבל מבחינתי נותרה בלתי פתורה השאלה מדוע דחף מר ביזוואז את עצמו במו ידיו עמוק יותר ויותר אל זרועות האומללות למרות כישוריו וכשרונותיו, וחבל. יחד עם זאת, ולמרות סלידתי מדמותו, הספר, בתרגומו היפה של אהרן אמיר, ריתק אותי.

A House for Mr Biswas – V. S. Naipaul

זמורה ביתן

1985 (1961)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

בעולם עתידי, אוטופי או דיסטופי, תלוי את מי שואלים, בני אדם נוצרים בפס יצור תעשייתי, מותאמים בהתפתחותם למעמד שאליו הם אמורים להשתייך, ועוברים במשך שנים התניה ושטיפת מוח שתטביע בהם השלמה עם החיים שנכפו עליהם. בני מעמד אלפא העליון נהנים מחיים נוחים, שעשועים לצד עבודה בלתי תובענית. בני מעמד אפסילון הנחות מכולם הם מעוכבי התפתחות וכמעט נטולי מודעות. מעמדות הביניים ממלאים תפקידים שונים בחברה, וכולם יחד די מרוצים, בעיקר משום שאינם מכירים אפשרויות אחרות. כדי למנוע מרעיונות זרים לערער את החברה, הספרות היפה אסורה, כמו גם ספרי דת ופילוסופיה. למעשה, הספרות המותרת היא טכנולוגית בלבד. האב המייסד של השיטה הוא אדם בשם פורד (רמז ברור למי שמיסד את פסי היצור), והחברה כולה מוכוונת לתרבות הצריכה ולקפיטליזם. אחת מסיסמאותיה היא "קהילתיות, זהות, יציבות", לאדם אין הזדמנות להיות לבד, כל אחד שייך לכולם, וערכי העבר כמו משפחה וזוגיות הם בגדר גסויות מביכות. אם בכל זאת נוצר זמן פנוי של חוסר תעסוקה, או אם מתגנבת לה איכשהו איזושהי עצבות, הסם סומא פותר את הבעיה. מי שנוטל אותו מרחף לו בחלומות מציאותיים מאוד, מהם הוא מקיץ ללא תופעות לוואי, מוכן להמשיך בחייו.

כמו בכל תהליך יצור, גם פה נופלות לעתים שגיאות. ברנארד הוא "שגיאה" כזאת, וכתוצאה מכך הוא נמוך יותר מן הסטנדרט של מעמדו, מעמד אלפא, סובל מרגשי נחיתות, ומפתח הרהורים בלתי רצויים. גם הלמהולץ הוא מעין "שגיאה", וכמו ברנארד הוא סובל משום כך מבדידות, אך במקרה שלו דווקא בשל יכולת יתרה. במהלך העלילה, כשלברנארד ייפתח פתח להצלחה חברתית, הוא ישכח לרגע את ספקותיו ויאהב את חייו. הלמהולץ יישאר עקבי, וכשיזדמן לו למצוא אוזן קשבת ינסה לברר שאלות קיומיות.

אל תוך העולם הזה נקלע ג'והן הפרא. ברנארד מצליח להשיג אישור לחקור חברה של אינדיאנים פראיים, שחיים בשמורה כפי שבני אדם חיו פעם ללא הטכנולוגיה העתידנית. הוא פוגש שם את לינדה, אשה לבנה שהושארה מאחור כשהרתה, ואת בנה ג'והן, ולוקח אותם אתו בשובו הביתה. הפרא הוא ההפך המוחלט של אנשי העולם שמחוץ לשמורה. בעוד מטרתם היא אושר ללא שאלות, הפרא הוא אדם המבקש משמעות, קנאי לערכים שספג מעותק בלוי של יצירות שייקספיר, ומייסר פיזית ורוחנית את הסובבים אותו ובעיקר את עצמו. בלתי מסוגל להתפשר או להסתגל, הוא מרחיק עצמו אל מקום מבודד. גם ברנארד והלמהולץ יורחקו כעונש לאי רחוק, אך כפי שאומר להם בגילוי לב המפקח הגוזר עליהם את העונש, יתכן שמדובר בפרס. האי הוא המקום שבו נמצאת קבוצת הגברים והנשים המעניינת ביותר, אלה שמרדו בערכי החברה, אלה שאיתם ניתן לדבר באמת, ללבן רעיונות, לחשוב בפתיחות. דמותו של המפקח, אגב, היא אחת המעניינות בספר, שכן הדיון ברעיונותיו של האקסלי מתנקז אליה, אבל היא גם מתמיהה, שכן מסתבר שיש כנראה מעמד מעל האלפא, אנשים כלשהם שמודעים לחסרונות של השיטה, שמחביאים ספרים אסורים בכספת, אנשים שעשו את הבחירה בין המדע והאמת לאושר הקבוצתי. כשהחברה ברובה משועבדת, מישהו מרוויח, בין אם כבוד או כוח או ממון. איפה הם בסיפור, לא ברור.

למרות שפע הרעיונות המעניינים בספר (כדאי לקרוא בהקשר זה את ההקדמה שכתבה מרגרט אטווד למהדורה שראתה אור במלאת ליצירה שבעים וחמש שנה), ולמרות שכמה מתחזיותיו הגשימו את עצמן, הפריעה לי ההעמדה זו כנגד זו של שתי אפשרויות קיצוניות: מצד אחד החברה שבעולם החדש והמופלא, ומצד שני חברת הפראים המטונפת, הפרימיטיבית. ג'והן הפרא, שהוא צאצא של הראשונה, גדל בשניה, והוחזר אל הראשונה בבגרותו, נדרש לבחור אחת מהשתיים, כאילו אין אפשרויות לחיים אחרים, איזה שביל ביניים. מסתבר שאלדוס האקסלי עצמו התחרט על העיצוב הזה של הדילמה. באחרית דבר, חמש-עשרה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה ב-1932, הודה שכעת היה כותב את הספר אחרת, שכן הוא משוכנע שניתן להשיג חיים שפויים ואין צורך לבחור בין טירוף לסהרוריות. האקסלי מוסיף ומצביע בכנות על ליקויים נוספים בניבויים של הספר, אבל למרות הפיתוי אינו כותב אותו מחדש. "עתה, כשהנני אדם אחר, זקן יותר, יש להניח כי יחד עם מגרעות הסיפור אשליך מתוכו גם את הדברים הטובים שהיו בו מלכתחילה. על כן עומד אני בפיתוי להתפלש בחרטה אמנותית, מעדיף להניח את הטוב ואת הרע כמות שהם ולחשוב על משהו אחר".

למרות הסתיגות זו ונוספות לה, הרעיונות שבספר, ההתראות שבו, צריכים להשמר בתודעה ולעורר מחשבה ודיון. הנדסה גנטית אנושית, אושר מלאכותי, התרוקנות מרעיונות, שעבוד מרצון, קונפורמיות, עדריות ואיבוד העצמיות, כל אלה ועוד ראויים שניתן עליהם את הדעת.

Brave New World – Aldous Huxley

זמורה ביתן

1985 (1932)

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר