תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

בנפולי שבין מלחמות העולם, על רקע התחזקות הפשיזם, חיה משפחה מסוגרת. אם המשפחה נפטרה לפני שנים, והאב מנהל את ששת ילדיו ביד רמה. הבת והבן הגדולים, בשנות העשרים לחייהם, מאוחדים בזכרונותיהם מאמם. הבת והבן הצעירים, בני תפנוקים באופן יחסי, קשורים זה בזה מכוח יתמותם. ובתווך התהווה זוג שלישי, הילדים האמצעיים. משמעת הברזל שהנהיג האב מכתיבה את סדר היום של כולם, ואיש מן הששה אינו מעז לערער ולמחות. בהדרגה מתגלה כי פה ושם הרשו לעצמם פריצת גדר, אך מרותו של האב מקובלת עליהם, ונראה שהוא אף הצליח להדביק אותם בתחושת הרדיפה שלו, הפחד מפני העולם החיצון שאורב להזיק לבני משפחת פסקרלה.

העניינים מתנהלים כסדרם עד שעולה בדעתו של לאורו, הבן האמצעי, כי יש לאפשר לגרציה, האחות האמצעית, יפיפיית המשפחה, להשתתף בנשף שנתי של החברה הגבוהה. מעשה נועז שכזה, שאין ספק שלא יזכה להסכמתו של האב, מחייב שיתוף פעולה של כל השישה, ואלה אכן מתגייסים, כל אחד בדרכו. אחד משיג כרטיסים לגרציה וללאורו שיהיה המלווה שלה, אחת מוותרת על השימוש בתקציב האישי לרכישת ביגוד חדש כדי לתרום לשמלה יצוגית, אחר מתכנן את התרמית שתאפשר לשניים לחמוק מהבית ולשוב מבלי להתפס על ידי המשרת המרגל עבור האב. מאחדת אותם התחושה שהם עושים את המעשה הנכון עבור אחותם, אבל כל אחד מהם חש את משמעותה של בחירתם. עד עכשו חיו תוך משמעת, ובפחד מפני משמעת זו. כלום לא היה הפחד היומיומי טוב מהברית שהופרה במרמה?

במפתיע לא נוחת עונש על ראשם של המורדים בזכות התמוטטות עסקיו של האב באותו היום ממש.

עיקרו של הספר הוא סיפור התפוררותה של המשפחה בעקבות האסון. עקרונותיו הנוקשים של פסקרלה, שעד כה התבטאו ביחסו כלפי ילדיו, מקבלים צד מואר יותר, כשהוא נוטל אחריות ועובד בפרך כדי שלקוחותיו לא ייפגעו. הילדים, שנהגו כל חייהם על פי מוצא פיו של האב, מעזים להציע תוכניות לשיקום מצבם הכלכלי, והם פורצים את הסגר שבו היו נתונים עד אז. נטולי כישורים לניהול חיים הם יוצאים אל העולם, ומנסים לעשות כמיטב יכולתם. אביהם, שנחרד מן הבוגדנות בעסקיו, מבין שאת המכה הגדולה ביותר נחל מבית. האסון חיסל את בטחון אבהותו, ועקר את הבנים מידיו. המשפחה תשלם מחיר יקר עד שתצליח להגיע אל רגיעה יחסית.

האם הארועים משנים את אישיותם של הנוגעים בדבר, או שהם רק מבליטים תכונות קיימות? אחד האחים יאמר אחרי כל המהפכים: "אני רואה שאבא אינו עוד האיש שהיה", ואחר יענה לו: "ואני רואה כי רק עכשו אבא הוא האיש שהיה תמיד".

ורפל הוא סופר מגוון ומעניין. הוא ידוע בעיקר בזכות "ארבעים הימים של מוסה דאג" המונומנטלי, שעוסק בשואת הארמנים. ספר מצוין נוסף שלו הוא "שירת ברנדט" אודות ההתגלות בלורד, שם עבר ב-1940 בבריחתו מאוסטריה המסופחת לרייך. בנושא היהודי עסק ביצירה הקצרה "כתב יד נשי כחלחל". "המשפחה מנפולי" מציג יצירה מסוג אחר, סיפור משפחתי אינטימי, שכמו ספריו האחרים מיטיב לבחון את נפש גיבוריו.

כתוב היטב ומומלץ בהחלט.

Die Geschwister von Neapel – Franz Werfel

זמורה ביתן

1986 (193)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

אבישי, כלכלן בעל שם עולמי, נפטר במפתיע ימים ספורים לפני ההכרזה על הזוכה בפרס נובל לכלכלה. ארבעת חבריו מילדות מחליטים לנסות לסייע לו לזכות למרות שהפרס מוענק רק לאנשים שעודם בחיים. מסתבר שיש פירצה שהם יכולים לנצל: אם ההכרזה על הזכיה מתרחשת אחרי המוות, מבלי שהועדה מודעת לכך, היא נותרת בתוקף. הארבעה מחליטים להחזיק את הגופה "בחיים" כדי שחברם ייזכר לנצח כחתן נובל.

איך מסתירים את מותו של אדם פעיל, מרושת, בעל קשרים משפחתיים וחברתיים? הארבעה קובעים תורנות סביב הגופה, ומתמודדים כמיטב יכולתם, פחות או יותר, עם הפתעות שמשחרות לפתחם.

המת והחיים הם חבורה מגובשת מזה שנים רבות. כעת, כשהם כבני שבעים, נדמה שהם מכירים היטב אלה את אלה, אך המצב הקיצוני שלתוכו הכניסו את עצמם עתיד לחשוף מתחים, לייצר התנגשויות, ולהעלות על פני השטח גם את החברות העמוקה וגם את המתחים שכל אחד מהם שמר לעצמו. העלילה גולשת לעתים אל ארועים מקאבריים – דמיינו חבורת קשישים גוררת גופה ברחובות – אך עיקרה הוא הדמויות הסובבות בה, הדינמיקה שביניהן, והרגשות המתרוצצים בתוכן.

זוהרה, שהיתה מאוהבת באבישי, וניהלה אתו רומן חשאי מתמשך לסירוגין, עוסקת בכתיבת ספרי זכרונות. בתקופה המתוארת כאן היא מתמודדת עם תביעה שהוגשה נגדה על ידי אחד הלקוחות בשל שגיאה שיצרה רושם של לעג כלפיו. כנהוג בימינו, הלקוח ומשפחתו פתחו חזית פייסבוקית, וזוהרה מוצאת עצמה תחת מתקפת נאצות. אחרי החשאיות שאפפה אותה ואת אבישי כל השנים, היא משתעשעת ברעיון לזכות בהכרה. יהודה, שהתעשר בזכות המצאה שהמציא בשנות השלושים לחייו, סובל מחוסר נחת ומנסה להמציא את עצמו מחדש. באמתחתו ספר שכתב, והוא מתעתד להוציא אותו לאור בצירוף הקדמה שכתב אבישי. עמוס הוא כלכלן מצליח, אם כי לא בקליבר של אבישי וללא הכריזמה שלו, והוא נע בין הערכה לקנאה. נילי היא אאוטסיידרית נצחית. היא הצטרפה לחבורה כחברה של חבר, וכשהחבר ניתק קשר היא נותרה איתם. נילי היא רופאת ילדים, סבתא לנכדים שהיא לא ששה לשמש כבייביסיטר שלהם, ונאבקת בבעיות משקל.

הספר שופע ארועי לווין סביב ציר העלילה. לעתים נדמה שהסופרת ניסתה לכלול בספר יותר מן הנדרש, אבל רוב הזמן הגודש משכנע ומעניין. החיים הרי לא עצרו רק משום רעיון העיוועים של החברים, ולמעשיהם של בני משפחותיהם יש השפעה על ביצוע התכנית. לעומת זאת, מול הפירוט הסבלני של מהלך העלילה, הסיום חפוז ובלתי מוסבר. כיצד הצליחו החברים לצאת ללא פגע מן הגילוי המאוחר של הגופה הנרקבת אחרי ההכרזה של הועדה? לא ברור, אלא אם כן נתפסים לדברים שנאמרו מוקדם יותר באחת השיחות ביניהם, ולפיהם גבר לבן צפון תל אביבי אמיד ומזדקן יכול לצאת נקי מכל דבר. עוד נקודה שהטרידה אותי היא ההתברברות של החברים בנסיון לגלות מי זכה בנובל. כל החמישה, השטים בחופשיות ברחבי הרשת וברשתות החברתיות, מחפשים את ההכרזה בכל מקום פרט לאתר הנובל. לא הגיוני.

האם הערך של אבישי בויקיפדיה יכלול את התואר "זוכה פרס נובל"? האם על כריכת הספר של יהודה ייכתב באותיות מוזהבות "עם הקדמה מאת זוכה פרס נובל"? בפרק חביב לקראת הסיום, ארבעת החברים, הממתינים להכרזה, תוהים כיצד תסתיים ההרפתקה, והשיחה גולשת לשאלת הסיום הראוי ליצירות ספרותיות. האם סוף שמח ומחמם לב, למרות המתיקות המלאכותית שבו, עדיף על סוף עצוב, שהוא אולי ריאלי יותר? נדמה שהסופרת משתפת את הקוראים בהתלבטות איזה סיום להעניק ליצירתה.

"שטוקהולם" הוא סיפור על חברוּת על שלל רבדיה הגלויים והסמויים, עטוף בעלילה אבסורדית כלשהו, וכמו ספריה האחרים של נעה ידלין הוא מעוגן ברקע חיינו. למעט ההסתיגויות הקלות שלמעלה, נהניתי לקרוא אותו, ואני ממליצה עליו.

זמורה ביתן

2016

שמונה הסיפורים שב"רומן בכתובים" שואבים את השראתם מדמויות ומארועים המתוארים בתנ"ך. בשפה עכשווית, בנוף ימינו, קובי אריאלי רוקם עלילות העומדות בזכות עצמן, אך ה"ההתכתבות" שלהן עם המקורות מעניקה להן נופך מיוחד.

נמצא כאן, לדוגמא, את אברם, ניצול שואה, שעל פי בקשת אשתו שורקע רוכש עבור שניהם את חלקת הקבר הסמוכה לזו של בנם צחי, שנפטר ממחלה. עפרון החתי מתגלגל כאן לעפרוני, איש חברה קדישא. נמצא גם את אחיה של דיני, שמתכנן מזימה להפטר מן הבחור הבלתי רצוי למשפחתה. יונה של אריאלי הוא בעל טור עיתונאי, שמנסה להמלט ממשימה שהוטלה עליו, וסופו שיקיים אותה במלואה. אסתר היא דסי, צעירה יהודיה-אמריקאית שאינה הולכת בדרכה של משפחתה החב"דית. ועוד.

החביב עלי מכולם הוא הקצר מביניהם, "מיכל". מיכל היא בתו של שאול, שחקן תיאטרון מיתולוגי, ואשתו של דודי, שחקן אף הוא, שזכה בפרס על תפקיד בהצגת ילדים. הסיפור מנוסח כמונולוג שנושא דודי באוזני אשתו המזלזלת בהישג שלו. "למה צחקה מיכל?", שאלו הגששים, ושואל גם דודי, שהודף את תחושת העליונות שלה.

באחרית דבר, וגם ב"נאום נובל" על דש הספר, מתייחס הסופר לפער שבין שומרי החומות, המנשקים את התנ"ך בעודו סגור, ובין החילוניים שדוחים אותו משום שאינם מכירים אותו כלל. הוא עצמו בוחר לאמץ אותו כמכלול אמוני והיסטורי וספרותי, ואין האחד סותר את חבריו.

האיור שעל הכריכה לקוח מתנ"ך ליסבון מם המאה החמש-עשרה.

הסיפורים כתובים היטב, חלקם כואבים חלקם הומוריסטיים, והם נעימים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2011

כותרת משנה: סיפור עליתו בלהבות של בית האופרה לה פניצ'ה

ג'ון ברנדט, העיתונאי והסופר, תכנן לשהות שהות ארוכה בונציה, ולחוות אותה מחוץ לעונת התיירות. בראשית פברואר 1996 הגיע לעיר, ימים ספורים אחרי שפקד אותה אסון. ב-29 בינואר עלה באש בית האופרה פניצ'ה, שהיה לקראת סיומו של תהליך שיפוצים ארוך. היתה זו הפעם השלישית שהמקום נשרף כמעט כליל. הפניצ'ה, שנקרא על שם עוף החול הקם מאפרו, נבנה לראשונה ב-1792, אחרי שבית האופרה שקדם לו נשרף, ונבנה שוב, בעקבות שריפה נוספת, ב-1836.

על פי כותרת המשנה של הספר (בעברית, לא ברור אם גם במקור) הספר מספר על השריפה, אבל זו נוכחת בספר בפתיחתו ולקראת סיומו, ובעיקרו זהו תיאור התרשמויותיו של הסופר מן העיר. "ונציה בנויה לא רק מאבנים, אלא גם מרשת דקה של מילים שאומרים אותן וזוכרים אותן, מסיפורים ומאגדות, מעדויות אישיות ומשמועות", אומר רוזן מקומי, נצר למשפחה וונציאנית מדורות, וברנדט מלקט אותן אחת לאחת. בדומה ל"חצות בגן הטוב והרע", ספרו הראשון שהתמקד בסוואנה, גם כאן הוא קושר קשרים עם מגוון של דמויות, ומנסה ללכוד על הנייר את רוחה היחודית של העיר, שגם תושביה הוותיקים והמסורים מתקשים להגדיר.

יחודה של העיר, פרט למבנה המיוחד שלה על המים, הוא האופן בו השתמרה. "מי שמטייל בונציה כיום, ייתקל באותם נופים שקנאלטו צייר במאה השמונה-עשרה", ונופים אלה מהלכים קסם על מקומיים ועל זרים. הנוף העירוני אמנם השתמר, אך העיר סובלת מהתפוררות שגורמים המים והזמן. "היזהרו ממלאכים נופלים", הכריז שלט שהוצב בשנות השבעים ליד כנסית סנטה מריה דלה סלוטה הרעועה, בטרם שופצה, אחרי שחלק ממלאך שיש נפל מאחד המעקות, והוא שנתן לספר את שמו.

ברנדט נפגש עם תושבים ותיקים ועם משתקעים חדשים יותר או פחות. הוא זוכה להכנס לארמונות שפארם השתמר, גם אם חולקו לדירות. הוא מתוודע לדמויות אקסצנטריות ולבעלי תארים הנאחזים בעברם, לאמני זכוכית ולמשוררים, לפוליטיקאים מקומיים ולאמריקאים שבוחשים בארגוני צדקה שנועדו לשקם את העיר. הוא לומד על מנהגיה של העיר ועל שורשיהם בהיסטוריה המפוארת, ועל יחסם של הוונציאנים למליוני התיירים שמציפים אותם. רבים מתחקיריו מתמקדים בבני מעלה, אבל הוא חי גם את היומיום של התושבים, ולצד סיפורי ההווה הוא נובר גם בפרשיות עבר. כמו בספרו הקודם, גם כאן הוא אינו בוחר בנקודת התצפית של אורח לרגע, אלא הופך חלק מרקמת החיים של המקום, והעיר קורמת עור וגידים ומתמלאת חיים בכוח מילותיו.

הספר, כאמור, נפתח בתיאור השריפה, בעיקר כפי שנצפתה מביתו של אמן הזכוכית ארכימדס סגוזו, שמחלונו המשקיף על בית האופרה רותק במשך שעות ללהבות, שאותן הנציח בימים שאחרי השריפה בסדרת אגרטלים. חרושת השמועות נעה בין רשלנות להצתה מכוונת, והמאפיה היתה חשודה מיידית. החוקרים קבעו תחילה כי מדובר ברשלנות, ושורה ארוכה של אנשי שלטון קיבלו מכתבי אזהרה, אך לאחר מכן שינו את חוות דעתם וקבעו כי מדובר בהצתה. לקראת סיומו של הספר מתוארים החקירה הנמרצת של התובע המקומי ומשפטם של הנאשמים. כמו כן מספר ברנדט על הסאגה הארוכה והמפותלת ומוכת הביורוקרטיה של מלאכת השיפוץ. ב-14 בדצמבר 2003 נפתח בית האופרה המחודש לקהל.

מרתק ומומלץ.

The City of Falling Angles – John Berendt

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: עדנה שמש

במנהטן גבר מזדקן נרגן מתעקש לנסות לעקוף רכב שבו נוהג גבר מזדקן אחר. ברחובות ניו-יורק יוצא ט.ב. לוי מדי יום לריצה, בשאיפה להיות אלוף מרתון. ללוי, הבחור הגמלוני, זוכה מלגת רודס ודוקטורנט להיסטוריה, יש שאיפה נוספת, עזה לא פחות, לטהר את שמו של אביו, שהתאבד אחרי שנרדף בתקופתו של הסנטור מקארתי. בארצות-הברית ובאירופה משוטט לו סוכן חשאי המכונה סקילא, וחושד כי הוא מאבד מיכולותיו וכי מנסים להתנכל לו. בדרום-אמריקה מתכנן טיפוס רחב-כתפיים וקירח לצאת לארצות-הברית, למרות שהיה עדיף בשבילו להסתתר. כל הסיפורים הנפרדים הללו מתחברים בערך במחציתו של הספר בעלילה שכרוכים בה יהודים ונאצים, אנשי ביון ואנשי אקדמיה, כל אחד והאינטרסים שלו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות וזכרתי אותו לטובה. בקריאה חוזרת הוא לא הרשים אותי. הכתיבה של וויליאם גולדמן נעימה לקריאה, רגישה לפרטים, שנונה במינון מוצלח, והוא מצליח לייצר מתח. אבל הדמויות די שטחיות, והסיום, שאמור להיות מפתיע, חלש. בנוסף, יש בספר אמירות צורמות שלא היו נכתבות היום, וקצת מפתיע שעברו בשלום בשנות השבעים. כך, לדוגמא, קבוצת הדוקטורנטים כוללת אפרו-אמריקאי אחד שמתואר במלים "כושי שנחשב בעיני יודעי-דבר גאון עולה ראשון מבני הגזע השחור", ועל הומוסקסואל שמסתיר את נטיותיו נכתב כי "שיחק את תפקיד הגבר הנורמלי במיומנות מושלמת".

הספר עובד לסרט מצליח בכיכובם של דסטין הופמן כלוי, ושל לורנס אוליביה ורוי שניידר.

Marathon Man – William Goldman

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

ג'ים צ'אנון חזר מן המלחמה בוויטנאם מוכה הלם קרב. החוויות הקשות שחווה הובילו אותו לרעיון כי יש להחליף את הצבא הסטנדרטי בכזה שיעודו יהיה להגן על ערכי כדור הארץ. כדי להשיג את מטרתו יגויסו אליו "חיילי על", שיתאמנו בשיטות ניו-אייג'יות, ויפתחו כוחות כמו מעבר דרך קירות, קריאת מחשבות, וכיוצא באלה תכונות המיוחסות לגיבורי-על. חזונו, שפורסם כספר, קיבל את השם בטליון ארץ בראשית, ואיכשהו פילס את דרכו אל צמרת הצבא האמריקאי.

למעשה, היה הצבא בשל לאמץ את רעיונותיו של צ'אנון, שכן כבר בשנות החמישים והשישים גויסו לשורות המודיעין וה-CIA רואים בנסתר. נראה כי בתקופות של מצוקה, אך לא רק בהן, פנו שירותי המודיעין אל מתַקשרים ודומיהם. כך, לדוגמא, אחרי האחד-עשר בספטמבר, מתַקשרים ותיקים שכבר פרשו קיבלו שיחות טלפון רשמיות. נאמר להם שאם יהיו להם חזיונות על-טבעיים בנוגע להתקפות טרור עתידיות, שלא יהססו לדווח לרשויות.

ההתנהלות הזו של המודיעין הצבאי כללה, בין השאר, את התופעה שבשם הספר, גברים שבהו בעזים בנסיון לגרום להן שיתוק ומוות בכוחו של המבט. המעבר מלוחמה בלתי קטלנית, שנועדה לשלוט במחשבות האויב ולשאוב מידע ממוחו, לגרימת נזק ומוות העלה אצל ג'ון רונסון, העיתונאי הבריטי שכתב את הספר, את ההשערה כי יתכן שהצבא אימץ את רעיונותיו של ג'ים כדי להשתקם מטראומת וייטנאם, ואחרי ששב לחוסנו ראה שכמה מן הרעיונות יכולים לשמש לשבירת אנשים במקום לרפאם. את התוצאות המעבר הזה ראינו בגואנטנמו ובאבו גרייב, ואולי עוד קודם לכן בוייקו, שם, לפי השערתו של רונסון, המצור נתפס כהזדמנות פז, הזדמנות נכספת לנסות כל מיני דברים, ואנשי הכת של דייויד כורש נתפסו כשפני ניסוי. ושוב, כנראה, לא הומצא דבר חדש, כפי שמעיד לדוגמא פרויקט MK-Ultra משנות החמישים, שכלל מתן סמים מעוררי הזיות לאמריקנים בלא יודעין. אנשי סוכנות הביון רצו לדעת אם הם מסוגלים ליצור רוצחים שטופי מוח אמיתיים באמצעות סימום אנשים באל-אס-די.

רונסון שוחח עם עדים רבים, שמספרים על התנהלות הזויה של מחזיקי עמדות מפתח, ועל אכזריות מפחידה שהיא אולי תופעת הלוואי והתוצאה הבלתי צפויה שלה. לולא מצאתי אישושים לארועים ולדמויות שבספר, היה לי נוח להאמין שדמיונו של רונסון מפותח ושיש לו נטיה פרנואידית לקונספירציות, אם כי יתכן שצודקים כמה מן המבקרים שטוענים כי הוא יוצר קישורים מלאכותיים בין ארועים ומפתח תיאוריות בלתי מבוססות. יתכן שהמציאות הנסתרת מעיני רובנו מטורללת למדי, ובכל מקרה הספר מטריד.

מכיוון שאין לי כלים טובים לאמת או להפריך את תכניו של הספר, אמנע מלהמליץ לחיוב ולשלילה.

The Men who Stare at Goats – Jon Ronson

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2004)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

כשג'ק היגינס ביקר בכפר האנגלי סטאדלי קונסטבל, הוא גילה באקראי מצבה מוסתרת שעוררה את סקרנותו. נסיונותיו לדובב את אנשי המקום נתקלו בשתיקה עוינת, שגרמה לו לפצוח במחקר עצמאי לחשיפת התעלומה. במשך שנה נבר בפרשיה עלומה, ובסופה שב לשוחח עם הכומר המקומי, והפעם זכה לשיתוף פעולה.

בששה בנובמבר 1943, כך על פי ממצאיו של היגינס, נחתה קבוצת חיילים גרמנים בחופי אנגליה, לביצוע משימה פרי הגותו של הימלר. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל התעתד להגיע בחשאי אל הכפר למנוחת סוף שבוע בטרם ישוב להנהיג את המדינה בתקופה הקשה שעברה עליה, והימלר ביקש ללכוד אותו, חי או מת. קולונל מקס ראדל, עוזרו של האדמירל קנריס (שהוצא להורג כשנה וחצי אחר-כך בשל מעורבותו בקשר לרצוח את היטלר), גויס על ידי הימלר לתכנן כיצד תצא המזימה אל הפועל.

חבורה מגוונת התקבצה יחדיו, ביניהם גיבורי מלחמה גרמנים, בריטי שהאמין שעל גרמניה לנצח, דרום-אפריקאית ששנאה את הבריטים בכל לבה בעקבות מלחמת הבורים, ואיש מחתרת אירי. צ'רצ'יל, כידוע, לא נחטף, והספר מתאר יום אחר יום את השתלשלות העניינים שהביאה לכשלון.

יש אנשים רעים בספר – הימלר ואנשי הגסטפו. אבל כל השאר, החיילים בשטח, משני צדי המתרס, מתוארים באותו האופן, ללא קשר לצד שאותו הם משרתים. מול היחידה הגרמנית ניצבת יחידה אמריקאית, שבאה להתאמן באזור, ושתיהן יחד מורכבות מבני אדם פטריוטים, מסורים למדינה אליה הם משתייכים, ובעיקר מסורים זה לזה. למרות הבדלי ההשקפות והאינטרסים המתנגשים, שורר כבוד הדדי בין החיילים, שאמנם אינם דוברים את אותה השפה אבל דוברים את אותם ערכי הרֵעוּת והלהט בעודם מתאמצים להרוג אלה את אלה. קל לשכוח בעת הקריאה, ועובדה זו צורמת מאוד, מי מהם משרת את המשטר הנאצי ומי מגן על העולם מפניו.

"הנשר נחת" הוא ספר דינמי, כתוב לא רע, שאף עוּבַּד לסרט עתיר כוכבים. הפריעה לי מאוד העובדה שהסופר לא טרח לצרף אחרית דבר שתפריד בין אמת ובדיה. יתרה מזו, במבוא לספר הוא אף כותב: "לפחות חצי מן המסופר כאן מורכב מעובדות מוסמכות, מתועדות, היסטוריות. הקורא יצטרך להחליט על דעת עצמו מה מבוסס על ניחוש ומה על דמיון". הקוראת הח"מ סבורה שכשמדובר בספר היסטורי, או מבוסס היסטוריה, זהו תפקידו של הסופר.

The Eagle has Landed – Jack Higgins

זמורה ביתן מודן

1976 (1975)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

כותרת משנה: סיפור מסוואנה

העיתונאי ג'ון ברנדט, שעבד רוב חייו בניו-יורק, הגיע לסוואנה שעל החוף בג'ורג'יה כמעט באקראי, התאהב בעיר, ובהדרגה קבע בה את מגוריו. ספרו הראשון, שהפך מיד לסיפור הצלחה, מתאר את העיר, את התושבים שבחייהם התערה הכותב – בעיקר אנשי החברה הגבוהה שאכלסו את המרכז ההיסטורי ואנשי בוהמה – ועומד על אופיה המיוחד.

הספר נפתח בביקור בבית מרסר, שם משוחח ברנדט עם ג'ים ויליאמס, סוחר עתיקות ומשפץ, שבנה עצמו מאפס, והיה מראשוני מצילי הבתים ההיסטוריים של סוואנה שעמדו על סף הריסה. מי שקרא את הטקסט שעל הכריכה יודע כי ויליאמס עמד במרכזה של פרשת רצח, אבל לסופר לא אצה הדרך. הפרשה תצוץ רק בסוף חלקו הראשון של הספר, ותתואר בהרחבה בחלקו השני. בין השיחה הראשונה לרצח, הוא מכיר לנו את סוואנה באמצעות מפגשים עם שלל דמויות ססגוניות, ופורש את הרקע שעליו התרחשה הפרשה.

בסיומו של הספר הוא מסכם את העיר כך: "בעיני לפחות, ההתנגדות של סוואנה לכל שינוי היתה סוד קסמה. העיר הסתכלה פנימה, והיתה אטומה לרעשים ולהסחות הדעת של העולם הגדול. היא אף גדלה כלפי פנים, ובדרך זו אנשיה שגשגו ופרחו כמו צמחים בחממה שבטיפולו של גנן סלחן. הרגיל הפך ליוצא דופן. האקסצנטרים פרחו. כל ניואנס וכל שיגיון באישיות קיבל ברק גדול במקום הסגור והמפואר הזה, יותר מכפי שזה יכול להיות בכל מקום אחר בעולם". האקסצנטריות והשגיון כללו, בין השאר, דראג קווין שלוחת רסן, נוכל מקסים שמתנהל בעולם ברוח טובה, כשהוא אהוב על ידידיו ועל נושיו כאחד, מדען תמהוני שעל פי השמועה, וגם על פי הודאת עצמו, יש לו הכוח להרעיל את העיר, כוהנת וודו המשתמשת בצמחים ובכוחו של כהן שמת כדי להועיל או לפגוע, על פי הצורך, איש חברה מוביל רודף כבוד, 'מועדון הקלפים של הנשים הנשואות' שמתנהל על פי כללים קשיחים ומגוחכים, ועוד.

העיר מאופיינת בתערובת יוצאת דופן של סובלנות וגזענות. מצד אחד שוררת בה אוירה מנומסת כלפי כל אחד, ללא קשר לצבע עורו, אבל נשפים נערכים בנפרד ללבנים ולשחורים, והמעמד הגבוה של השחורים אינו כולל תפקידים ששמורים למעמד הגבוה של הלבנים – בנקאים, שותפים במשרדי עריכת דין גדולים, מנהלים בתאגידים גדולים, יורשי הון. איש אינו מסווג אחרים על פי דתם, אבל המועדון היוקרתי סגור ליהודים, למעט אחד, עליו הם אומרים: "בוב מיניס […] הוא גם הנין-נין של הילד הלבן הראשון שנולד בג'ורג'יה, וזה הופך אותו לשריד חי של ההיסטוריה של ג'ורג'יה. הוא יהודי, אבל לא יותר מדי יהודי […] בוב מיניס משתלם מאוד למועדון אוגלתורפ […] הוא מאפשר לנו לומר […] 'אבל יש חברים יהודים במועדון אוגלתורפ'". הומוסקסואליות אינה נושא שמדברים עליו, אבל כשויליאמס מסתבך, עמיתיו אומרים: "כל הזמן שמחנו בהצלחה החברתית של ג'ים, בזכות מה שהדבר הזה אמר כביכול עלינו. חשבנו שזו הוכחה לכך שסוואנה היא קוסמופוליטית, שאנחנו מספיק מתוחכמים כדי לקבל הומו למסגרת החברתית שלנו". כל אלה, ועוד, קשורים מן הסתם לתפיסה הבסיסית של התושבים, ולפיה "אנחנו אוהבים שהדברים יהיו בדיוק כפי שהם!".

סוד קסמו של הספר הוא בכתיבה הבהירה של ברנדט, שהפך מעורב בחיי גיבוריו, ותיאר אותם בחיבה על מעלותיהם ועל מגרעותיהם, לעתים מזדהה איתם, לעתים משועשע בגינם. ברנדט נטל לעצמו חירות לשחק מעט עם הזמנים, ולתאר את המפגשים עם הדמויות במועד שקדם לפרשת הרצח, למרות שנפגש איתן כשהפרשה היתה בעיצומה, אבל הוא מסביר זאת באחרית דבר, ולסדר הארועים הספרותי יש יתרון עבור הקוראים.

מהנה ומומלץ מאוד.

Midnight in the Garden of Good and Evil – John Berendt

זמורה ביתן

1998 (1994)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

כשנה אחרי שאסון כבד נחת על דיאן, בעלת בית קפה וחנות ספרים פריזאית, היא מתנערת מעט מן ההסתגרות המדכדכת שבה שקעה, ובעצת פליקס, חברה היחיד ושותפה בעסק, היא מחליטה לפתוח דף חדש. לא בדיוק הדף שאליו התכוון פליקס, שקיווה לראות אותה חוזרת לעבודה ולשגרה, אלא בריחה הרחק, אל כפר אירי, שאותו בחרה באקראי מבלי לדעת עליו דבר.

דיאן היא דמות קלישאית של עלמה במצוקה, ולא בגלל האסון, כזו שמוציאה שם רע לנשים. היא תלותית, מרימה ידים בקלות, בטוחה שתמיד יימצא מי שיושיע אותה – בעלה, פליקס, ההורים. כן, יש נשים (וגברים) כאלה, וגם עליהם אפשר לכתוב ספרים, אבל הספר הזה, אחרי עמוד ומחצה מוצלחים מאוד בפתיחה, קלישאתי ושטוח וחפיפי ממש כמו דיאן. עלמה מבולבלת פוגשת גבר קודר, לכל אחד סודות משלו, ושניהם, כמובן, מתעבים זה את זה. שניהם, כמובן, יגלו שהם נמשכים זה לזה, והתיעוב, אחרי שורה של אי הבנות, יהפוך לאהבה. בלי עומק, בלי רגש אמיתי, בלי הגיון פנימי.

אנייס מרטן-לוגאן כנראה ביקשה ליצור ספר שאינו נופל לגמרי לתבניות. לשם כך העניקה לדיאן מהפך פתאומי, ממש של מאה ושמונים מעלות, והותירה את הסיום פתוח, אם כי רק לכאורה. לא משכנע.

לדעתי, אפשר לוותר.

Les Gens Heureux Lisent et Boivent de Café – Agnès Mrtin-Lugand

כנרת זמורה ביתן דביר

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: מונה גודאר

"היהדות שלא הכרנו" מקבץ יחד טורים שבועיים שכתבה יוכי ברנדס ב-2013. חמישה שערים בספר, ושמותיהם מעידים על תוכנם: "תיקון עולם", "דת ומדינה" "מעמד האשה", "ישראל והעמים" ו"חגים וזמנים".

כמו בספריה האחרים, הסופרת מבקשת לקרוא בכתובים קריאה רעננה, מחדשת, רלוונטית. כל אחד מן הטורים מציע זוית מרתקת להתבוננות בטקסט המקראי וההלכתי, בוחר בפרשנות מקלה ומקרבת, ונובע מאהבת התרבות היהודית ומסלידה מן המבקשים לעקר אותה מן החִיות שבה ומיפי עקרונותיה. אילו הייתי מבקשת לסכם את הספר באמצעות טור אחד בלבד, הייתי בוחרת בזה שעוסק בחנוכה, שבו ברנדס מאפיינת בחדות ובבהירות את המחנות שלהם היא מתנגדת: המתנוונים הם "מי שנחשבים בעיני עצמם ללומדי התורה האמיתיים היחידים, אך בעצם רק מדקלמים את מה שנאמר בעבר, ולא יוצרים שום דבר חדש. מי שנאחזים בקרנות המזבח של הלכות לא רלוונטיות, שחלקן אף מנוגדות למוסר הבסיסי ולשכל הישר, ולא מעזים לשנותן". המתייוונים הם "מי שמתעבים את מדינת ישראל, ומוציאים דיבתנו רעה בעולם. מי שמשוכנעים שערכי היהדות והציונות עומדים בסתירה לערכי המוסר המערבי, ולכן צריך להפטר מהם. מי שמאמינים שמדינה יהודית וציונית לא יכולה להיות הומניסטית ודמוקרטית, ומבקשים לעקור ממנה את יהדותה וציונותה".

להלן דוגמיות מכל אחד מן השערים:

"תיקון עולם" מצביע על הפער הגדול בין תפיסת העולם ההלכתית לזו של הממסד הדתי בימינו. הסופרת טוענת, בין השאר, לטובת הלגיטימיות של המודלים המשפחתיים הבלתי קונבנציונלים, באומרה כי "אם היהדות היתה מקבלת רק את המודל המשפחתי הקונבנציונלי, לא היה לנו משה, שגדל במשפחה של אם מאמצת לא יהודיה, וגם לא דוד, שאביו הקדום נולד מיחסי מין אסורים בין כלה לחמיה".

"דת ומדינה"מערער על הפקדת הדת בידי רשויות ממונות, ועל הנטיה להפריז בחוּמרה. "פלורליזם דתי הוא בעיני תנאי הכרחי להפיכת היהדות לתורת חיים", כותבת ברנדס, ומעלה על נס את הליברליות של הרב עובדיה יוסף, שבין השאר תמך בבחירות הלא לגמרי מקובלות של בנותיו. "כל אחד יכול להחמיר. אין דבר פשוט מזה. אבל להקל יכולים רק רבנים ידענים באמת", היא כותבת עליו.

"מעמד האשה", כך מודה ברנדס, אינו הצד היפה של היהדות: "דווקא משום שהתרבות היהודית חשובה לי, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת חסידיה השוטים שמזמזמת בקול אחיד כמה היהדות טובה לנשים. היהדות אינה טובה לנשים!". השינוי נתון בידיהם של פוסקי הלכה שישכילו להתאים עצמם לעולם המשתנה: "בשביל מה יש פוסקי הלכה אם לא בשביל לחדש? הרי לצטט את מה שהיה בעבר כל אחד יכול". באמרת אגב אמיצה היא יוצאת נגד הקלות בה נהרסים חייהם של מחזרים נודניקים, שבעיניה אינם נבדלים מנודניקים אחרים.

"ישראל והעמים" עוסק בין השאר ביחס לזרים, למהגרים ולפליטים, ובאנטישמיות. מעניינת ההתיחסות אל בת פרעה כאל חסידת אומות העולם: המסקנה הנובעת מן הבחירה המקראית לספר אודותיה, במקום לחבר סיפור על הצלה פלאית של משה בידי אלוהים, היא שיש להרבות לספר על מעשי הצלה שנעשו בידי חסידי אומות העולם גם אם מספרם היה נמוך יחסית למספרם של אלה שבחרו באלימות או באדישות.

"חגים וזמנים" כולל טורים המתיחסים כל אחד לחג או למועד. הטור העוסק בפורים, לדוגמא, מספר על גלגולה של ההתחפשות מטקס פגאני לנצרות ומשם ליהדות, ועל התקבלותה כחלק מהחג בלחץ העם ולמרות התנגדות הממסד. פורים מלמד אותנו "שאם התרבות שלנו רוצה משהו, בסוף היא תזכה בו, ושום ממסד דתי מאובן לא יצליח למנוע אותו מאתנו. ואחרי זמן, כשהמנהג יחדור אל תרבותנו, אותו ממסד דתי, שלחם בו בכל הכוח, יצא מגדרו כדי למצוא לו הסברים עמוקים שיקדשו אותו ויהפכו אותו לערך נשגב ומרומם".

ספר מרתק, מעורר מחשבה ומומלץ מאוד.

ציור עטיפה, המציג את יוכי ברנדס כשרלוק הולמס בחצאית, וציור השערים הם פרי מכלולה של רות גוילי.

כנרת זמורה ביתן דביר

2014