ויום אחד עוד ניפגש / ליזי דורון

ליזי דורון, ילידת 1953, גדלה כבת יחידה לאמה הלנה. הלנה, ניצולת שואה, בחרה בשתיקה אודות קורותיה, וסירבה לענות לשאלותיה של בתה באשר להיעדרותו של אביה מחייה. "את כל מה שרציתי שתדעי את כבר יודעת", כך אמרה לה גם שנים אחר-כך, ימים ספורים לפני מותה. בתקופה המתוארת בספר, כשליזי כבר בשנות החמישים לחייה, בתהליך שלא היא יזמה אבל הניחה לו להתגלגל, נחשפים כמה מן הסודות שהוסתרו ממנה. מצד אחד היא סבורה שכאשר "האחרונה שאולי יודעת את התשובות לשאלות שלי תיעלם […] אז יבוא עלי השקט הסופי". מצד שני, היא יודעת כי "לחיות בלי ביוגרפיה זה כמו לחיות בלי רגל, בלי עין או בלי כליה". היא בוחרת בידיעה.

"ויום אחד עוד נפגש" הוא סיפורו של הדור השני לשואה. שלוש חברות ילדות, שבמידה רבה אימצו את השתיקה של הוריהן, נפתחות זו בפני זו, אולי בפעם הראשונה, לומדות על סודות ההווה, ורואות בעיניים של בוגרות את ילדותן. דורית, היחידה שחיתה במשפחה שלמה – אב, אם, אח, דודה ודוד – ולכן היתה מושא לקנאה, חיפתה על עברה הקשה של אמה ועל התקפי הדכאון שלה. חיה'לה, שעסקה כילדה בנגינה ובריקוד, ולכאורה נהנתה מכך, ניסתה בעצם להסב את תשומת הלב מן הסוד שבגללו היו לה שני אבות. וליזי עסקה ללא הרף במסתורין שאפף את גורלו של אביה. לפעמים רקמה סביבו סיפורים – "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה" – לפעמים הטרידה בשאלות. "למה משגעים את הילדה? שמישהו כבר יגיד לה!", התמרמרה גולדה, אחת השכנות, אבל איש לא הגיד לילדה דבר. הגישה של גולדה היתה יוצאת דופן, וכל השאר, מבוגרים וילדים, נענו לצו השתיקה. הילדה היחידה שידעה לומר משהו על השואה היה ברכה, בתה של גולדה, ובבגרותה הפכה את השואה לעיסוק, כמעט לדיבוק.

סיפורם של ניצולי השואה, שהקימו משפחות חדשות, הוא סיפור של קשיים פיזיים ומנטליים, סיפור של החלטות הרות גורל, שעיצבו את חיי צאצאיהם. בחוכמה של מרחק, ובנוחות של נסיבות חיים שונות לחלוטין, קל לקבוע שהשתיקה היתה גזירה שהילדים התקשו לעמוד בה. אבל ההורים, שחוו גיהינום והתקשו במקרים רבים להתמודד עם זכרו, ביקשו למנוע מילדיהם אפילו הצצה אליו, והאמינו שהם מגינים עליהם. ואין איש רשאי לשפוט.

ליזי דורון כותבת ברגש ובמינימליזם, לעתים אפילו בהומור עגום. הסיפור הקשה של הוריה, שכל פרט ממנו מסביר את ילדותה, צובט לב, והתמונה של הסופרת כילדה, כשאביה משקיף עליה בהחבא, מעלה דמעות. לאחר קריאתו, חזרתי אל ספרה הראשון, "למה לא באת לפני המלחמה", שבו הוא מתארת בתמונות קצרות את היומיום של ילדותה עם אמה. כמו הספר הזה, וכמו ספריה האחרים, גם "ויום אחד עוד נפגש" מומלץ מאוד.

כתר

2010

ימים של שקט / ליזי דורון

40939

לאה צוקר "בילתה" את ימי ילדותה בבור, מסתתרת מהנאצים. כשיצאה ממנו אחרי המלחמה, והיא כבת ארבע-עשרה, כל מה שזכרה מעברה הוא שמה. תלושה ובודדה הועברה לבית ילדים בפולין, ממנו חילץ אותה מרדכי הארץ-ישראלי והביא אותה לקיבוצו. גם כאן היתה בודדה, לא השתלבה, ובלטה בחריגותה. נישואין מוסדרים לשרוליק, ניצול שואה אלמן, שגילו כפול משלה, הביאו אותה לתל-אביב, והיו בעבורה ישועה של ממש. כששרוליק מת, והיא אלמנה צעירה אם לילד, "אימץ" אותה זייצ'יק, בעל מספרה בשכונתה. לאה מספרת את סיפורה ואת סיפור דיירי השכונה לאחר מותו של זייצ'יק.

עולמה של לאה הוא עולמם של ניצולי השואה. אנשים שסוחבים שריטות וצלקות, אבל אף פעם אינם מספרים סיפורים מ"שם". יוצאי דופן הם אלה שאבדה שפיותם, כמו האשה המספרת על עברה רק לכלב שלה. כדי לדעת מה "אוכל" את שכנה א' יש לשאול את שכנה ב', שגם היא שומרת על "פאסון", ורק שכן ג' יכול לספר מה עבר עליה. נוגעת ללב הנאמנות האינסופית שהם שומרים זה לזה, ההיחלצות לעזרת מי שמגלה סימני שבירה, כי איש אינו מיטיב לדעת מהם את עומס הכאב המאיים יום יום ושעה ושעה לשבור את עמידותם.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא סיפור הקשר בין לאה לבין בנה. למרות שהיא מגלה כלפיו התנהגות של אמא פולניה במירעה, הלב יוצא אליה, אל חוסר יכולתה להיות האמא הטובה שהיא רוצה להיות, כי מעולם לא היתה לה דוגמא, והכל נסלח לה בשל בדידותה הזועקת.

כמו ב"למה לא באת לפני המלחמה" הסגנון די מינימליסטי, אבל ב"ימים של שקט" הגיבורה מרשה לעצמה גילוי רגשות שבספר הקודם לא בא לידי ביטוי. נראה לי, וזה ניחוש גרידא, שמכיוון שהספר הראשון היה די ביוגרפי, הסופרת שמרה על ריחוק רגשי מסוים, כי שחרור הרסן היה פותח סכר של רגשות, בעוד בספר הזה הדמויות בדיוניות יותר, ולכן ניתן להן חופש להביע את רגשותיהן.

אודה ולא אבוש, הספר הביא אותי אל סף הדמעות.

הספר הזה הזכיר לי את "רחוב ושמו ממילא" של אביגדור דגן, ספר מצוין המתאר פסיפס של דמויות ברחוב הירושלמי, חלקן ניצולות שואה. "ימים של שקט" ניחן באותה איכות שקטה, באותה יכולת לשרטט דמויות בקוים בהירים מעטים, ובעיקר ביכולת לקרב את הדמויות אל לבו של הקורא.

מאוד מאוד מאוד מומלץ

הוצאת כתר

2003

למה לא באת לפני המלחמה / ליזי דורון

למה לא באת לפני המלחמה

ספרה הדק של ליזי דורון, קובץ סיפורים קצרים מחיי אמה ומחייה כילדה, הוא מעט המחזיק את המרובה. בשפה פשוטה, בתיאור ארועים שגרתיים לכאורה, היא מספרת את הסיפור הנורא של אחרי השואה. הלנה אמה, ניצולת בוכנוואלד (עובדה הנחשפת רק לקראת סיום), לא באמת ניצלה מן השואה. פיזית כן, למרות נזקים בלתי הפיכים לבריאותה, אבל נפשית הטראומה המשיכה להניע אותה עד יום מותה. היא לא דברה על מה שהיה "שם", אבל ה"שם" הזה נוכח אפילו בעתות שלווה, וכמובן בזמנים של מצוקה (כמו לפני מלחמת ששת הימים) ובימים של סערת רגשות (ימי משפט אייכמן). בכל רגע ורגע היא מנהלת מלחמת הישרדות פרטית, מנסה לשמור לפחות על חזות של חיים רגילים, מוצאת תירוצים והצדקות למוזרויותיה, ושומרת על זקיפות קומה למרות המשא הנורא שהיא נושאת.

ליזי דורון מספרת, לא שופטת, לא מנסה לעורר רחמים או כעס, כמעט ולא מתיחסת למה שעשו החיים בצל אמה לאישיותה שלה. ודווקא ה"רגילות" הזו של הסיפור מעצימה את הצמרמורת.

מאוד מאוד מאוד מומלץ.

הוצאת חלונות

1998