ספרה הדק של ליזי דורון, קובץ סיפורים קצרים מחיי אמה ומחייה כילדה, הוא מעט המחזיק את המרובה. בשפה פשוטה, בתיאור ארועים שגרתיים לכאורה, היא מספרת את הסיפור הנורא של אחרי השואה. הלנה אמה, ניצולת בוכנוואלד (עובדה הנחשפת רק לקראת סיום), לא באמת ניצלה מן השואה. פיזית כן, למרות נזקים בלתי הפיכים לבריאותה, אבל נפשית הטראומה המשיכה להניע אותה עד יום מותה. היא לא דברה על מה שהיה "שם", אבל ה"שם" הזה נוכח אפילו בעתות שלווה, וכמובן בזמנים של מצוקה (כמו לפני מלחמת ששת הימים) ובימים של סערת רגשות (ימי משפט אייכמן). בכל רגע ורגע היא מנהלת מלחמת הישרדות פרטית, מנסה לשמור לפחות על חזות של חיים רגילים, מוצאת תירוצים והצדקות למוזרויותיה, ושומרת על זקיפות קומה למרות המשא הנורא שהיא נושאת.

ליזי דורון מספרת, לא שופטת, לא מנסה לעורר רחמים או כעס, כמעט ולא מתיחסת למה שעשו החיים בצל אמה לאישיותה שלה. ודווקא ה"רגילות" הזו של הסיפור מעצימה את הצמרמורת.

מאוד מאוד מאוד מומלץ.

הוצאת חלונות

1998