תגית: מד"ב

בשנת 2061 צפוי השביט האלי לבקר במערכת השמש הפנימית. בפעם הזו, כך נפתח הספר, הקירבה שלו לכדור הארץ תהיה הרת אסון. אנשים ספורים נבחרו לאכלס את תיבת נוח המודרנית, חללית בין גלקטית, שתישא את נציגי האנושות אל כוכב אחר, שם יוכלו להתחיל מחדש. פטרה בת השלוש-עשרה, יחד עם הוריה ועם אחיה הצעיר חאבייר, נמנו עמם. בין הנשארים מאחור בכדור הארץ העתיד להחרב נמצאת גם ליטה, סבתה האהובה של פטרה, מספרת סיפורים מחוננת, שמתארת את השביט כנחש אש, בנה של האדמה, השב אל אמו. פטרה מקווה לשאת איתה את כשרונה של סבתה אל חייה החדשים.

שלוש מאות שבעים וחמש שנים יימשך המסע, ובמהלכו ישהו הנוסעים בתרדמת, איש איש בתא משלו, כשאל מוחם מוזרם ידע בתחומים שונים, שיועיל לחברה כשיתעוררו. בוטניקה וגיאולוגיה הם התחומים שבחרו הוריה של פטרה עבורה. אמנות הסיפורים אינה נמנית עם הידע החיוני, כך החליט מי שהחליט.

להתחיל מחדש, בלי הנזק שנגרם לכדור הארץ, בלי עוינות שבטית, בלי עילות למלחמה. נשמע מצוין. אלא שעל החללית, האחרונה מבין השתים שהצליחו לעזוב את כדור הארץ, השתלט מה שנקרא "הקולקטיב", מעין גרסה דיקטטורית דורסנית של קומוניזם. עם הידע שטופטף למוחות הנוסעים שודרה גם הדרישה לציית לקולקטיב ולפעול לטובתו. במקביל נמחקו כליל הזכרונות הפרטיים. אם משהו כשל בתהליך המחיקה, האדם "טוהר", הווה אומר לא התעורר לחיים החדשים אלא הועלם.

פטרה מצליחה איכשהו לחמוק דרך שתי מסננות. מהראשונה חמקה עוד על כדור הארץ: יש לה בעיית ראיה שהיתה פוסלת אותה מלהשתתף בטיסה, אילו התגלתה. מהשניה חמקה בשלב ההתעוררות: משום מה המנגנון, שבחן את האנשים שהורדמו, לא שם לב לכך שזכרונותיה לא נמחקו. היא זוכרת בעירנות מרובה ולפרטי פרטים את חייה הקודמים, זוכרת את סיפורי סבתה, ומיישמת את עצתה של הסבתא לברוא על בסיסם סיפורים חדשים משלה.

בצד החיוב, הספר קריא, שופע דמיון יוצר, לעתים נוגע ללב, מציג מעין גיבורת על אנושית שאפשר להזדהות איתה. בצד השלילה, הסופרת מבקשת מאתנו להתעלם מחורים בעלילה, דוגמת הכשלים שבפיסקה הקודמת, שאינם מוסברים, ואחרים כמותם. כן, אני יודעת, זה ספר ילדים. אבל, לדעתי, יש הבדל גדול בין עלילה דמיונית, שאינה בהכרח הגיונית, לעלילה המתחזה להגיונית ומותירה חורים שאי אפשר להסבירם ושהסופרת עצמה אינה טורחת להסבירם. הקוראת המבוגרת שאני התקשתה ליהנות למרות נוכחות הכשלים, או להניח אותם בצד ולשכוח מקיומם. מכיוון שהספר זכה בפרס יוקרתי לספרות ילדים, אולי יש בו יותר מכפי שהצלחתי למצוא.

The Last Cuentista – Donna Barba Higuera

הכורסא

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כשכדור הארץ נהרס כדי לפנות מקום לדרך על-חללית, האדם היחיד שמצליח להמלט הוא ארתור דנט, שזמן קצר קודם לכן נאבק למנוע את הריסת ביתו הפרטי כדי לפנות מקום לכביש. מסתבר שהביורוקרטיה זהה בכל קנה מידה, בין אם זו הרשות המקומית הבריטית המסתירה כמיטב יכולתה את כוונותיה, בולמת את האפשרות להגיש התנגדות, ובסופו של דבר מאשימה את היחיד העומד בדרכה, ובין אם אלה הווגונים, "עמוד השדרה האימתני של השירות הציבורי הגלקטי", המטמינים את המסמכים הרלוונטים בגלקסיה כלשהי הרחק מעיני כל, ואינם מוכנים לשמוע תלונות.

מי שמציל את חייו של ארתור הוא פורד פְּרֶפֶקְט, חוצן שבא לכדור הארץ לזמן קצר כדי לעדכן את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ונתקע שם למשך חמש-עשרה שנה כשהוא מעמיד פני שחקן מובטל. שניות לפני שכדור הארץ מתפוגג מבלי להשאיר כל זכר, הוא מניף בוהן אלקטרונית, והשניים תופסים טרמפ בלתי חוקי בחללית ווגונית. כשפורד נחשף בפני ארתור בזהותו האמיתית, וארתור מבקש לעיין בערך של כדור הארץ במדריך, הוא מוצא לתדהמתו שתי מלים בלבד, "לא מזיק". פורד מתנצל על שהערך עדיין לא עודכן עם הנוסח האחרון ששלח, "לא מזיק ברובו". שיעור בענווה ובפרספקטיבה.

מפה מתגלגלת עלילה עתירת דמיון, משתעשעת באי-גיון, ומהנה עד מאוד. החל משמו הארצי של פורד, שאותו בחר לעצמו משום שסבר בטעות שמכוניות הן המין השולט, ועד חוסר היכולת של בני האדם להבין את המסרים של הדולפינים שידעו שכדור הארץ עומד בפני כליה (ונפרדו מהאנושות במשפט האלמותי "היו שלום ותודה על הדגים"), הספר מפנה חיצים שנונים אל החברה, שופע אזכורים חברתיים-תרבותיים, מרבה בתפניות מפתיעות, ולא מפסיק להצחיק.

נדמה לי שכולם יודעים שמגבת היא הפריט החיוני ביותר לטרמפיסט, ושארבעים ושתיים היא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר (ונותר רק לגלות מהי השאלה). אזכיר אם כך כמה היבטים אחרים שהתחבבו עלי.

כל מי שנעזר בצ'טבוטים שפרצו אל חיינו בסערה, מכיר את הסגנון האדיב והלהוט לרַצות שלהם. אדי, המחשב בספינת ליבת הזהב, הוא מעין מבשר שלהם, בהגזמה. "ברצוני שתדע כי תהיה בעייתך מה שתהיה, אני לצדך כדי לעזור לך לפתור אותה", הוא אומר במאור פנים. "אני יודע שאני פשוט אחגוג על כל תכנית שתבחרו להריץ דרכי", הוא משתפך.

הזכרתי קודם את השירות הציבורי הווגוני. הנה תיאורם של בעלי המשרה, המשקף, כמובן, את האופן בו הם נתפסים בכל מקום: "רעי מזג, ביורוקרטיים, רודפי שררה ונטולי רגש. איש מהם לא היה נוקף אצבע כדי להציל את סבתו משיני מפצפצת החרקים הרעבתנית מטראל בלי הוראות חתומות בשלושה העתקים שנשלחו, הוחזרו, נתבקשו, אבדו, נמצאו, נכפפו לחקירה ציבורית, שוב אבדו ולבסוף נקברו בערמת קומפוסט לשלושה חודשים ואחר כך נתמחזרו בחומר בערה".

חץ מחודד נשלח אל תיאורטיקנים חברתיים מנותקים: "וכך נשתבשה המערכת, התמוטטה האימפריה, ושקט ממושך וקודר האפיל על ביליון עולמות רעבים, שקט שהופר רק בחריקות עטיהם של המלומדים שעשו לילות כימים בכתיבת מאמרים קטנים וזחוחים על חשיבותה של כלכלה מדינית מתוכננת".

והנה התיחסות בנוסח אדמס לשאלות של אמונה, עם טוויסט אופייני לסיכום:

"הטיעון שלהם הוא בערך כזה: "אני מסרב להוכיח שאני קיים," אומר אלוהים, "שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום".

"אבל," אומר האדם, "דג בבל תוקע אותך, לא? הרי לא מתקבל על הדעת שהוא התפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מש"ל".

"אוי לי," אומר אלוהים, "על זה לא חשבתי", ובו במקום הוא מתפוגג באבכה של הגיון.

"אח, זה היה קל," אומר האדם. ובתור הדרן ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן, ונהרג במעבר החצייה הקרוב".

ועוד אחד אחרון על יהירותם של בני האדם: "האדם הניח מאז ומתמיד כי הוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, בגלל כל אותם הישגים שהצליח להשיג – הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה – ואילו כל מה שהדולפינים עשו אי-פעם מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות את זמנם בנעימים".

עד כאן דוגמיות אחדות מרבות.

הספר תורגם בשנת 1985 על ידי מתי ונגריק ודנה לדרר, שנדרשו, מן הסתם, ליצירתיות רבה בבואם להמיר את שעשועי הלשון המקוריים לעברית. במהדורה זו מ-2011 נערך התרגום על ידי עמנואל לוטם. איור הכריכה החדש והנעים לעין הוא של אבי כץ.

נהניתי הנאה מרובה.

קישור לקריאת ההקדמה, "אי-אלה הערות חסרות תועלת מאת המחבר"

The Hitchhiker's Guide to the Galaxy – Douglas Adams

כתר

2011 (1979)

תרגום מאנגלית: מתי ונגריק, דנה לדרר

"מבחינה סטטיסטית, זה שיום אחד מגדל הבבל המדעי-טכנולוגי שהקמנו יקרוס על עצמו ויקבור את כולנו – מבחינה סטטיסטית אני יכול לומר לכם שזה נראה לי ודאי. השאלה היחידה שנותרה לנו היא: כיצד ניתן לצמצם את הסיכון על מנת לדחות את הקץ"

בשנת 2037 נשלח מסר מאחד מכוכבי הלכת של פרוקסימה קנטאורי לכדור הארץ. במהרה מתגלה כי המסר מכיל תכנית לבניית מאיץ חלקיקים רב עוצמה. ווגמן, מנהל מרכז המחקר בסרן, שחזה כי תקשורת בין-פלנטרית תתנהל באמצעות מאיצי חלקיקים, מתמנה לעמוד בראש משלחת שתצא אל הכוכב המרוחק מכדור הארץ מרחק כארבע שנות אור. מכיוון שהטכנולוגיה כבר מאפשרת מסעות במהירות הקרובה למהירות האור, המשלחת, שמתכננת לשהות שבועיים ביעד, עתידה לשוב כעבור מעט יותר משמונה שנים על פי מנין כדור הארץ. אנשי המשלחת, בשל מהירותם הגבוהה, יחוו למעשה מסע של מספר חודשים בלבד. בזמן היעדרותם ייבנה ליד סרן מאיץ חדש על פי ההנחיות החוצניות, במטרה לפתוח בתקשורת יעילה עם עולמות חדשים.

ההתרחשויות האלה מציבות בפני האנושות שורה של שאלות קיומיות. האם ניתן לסמוך על מסר חוצני? כיצד ניתן לדעת אם פני הזרים לשלום, או שמא לחילופין הם חורשים רע? האם יש להשיב למסר או להתעלם ולבחור בהסתגרות? מה עדיף, לפגוש את החוצנים על הכוכב שלהם או להמתין שיפתחו טכנולוגיה של מסעות בחלל ויגיעו לכאן? כל הפחדים שליוו את הקמת המאיץ בסרן קמים לתחיה נוכח התכנית להקים מאיץ שאפתני הרבה יותר. האלימות משתוללת, פיזית וסייברית, תיאוריות קונספירציה נרקמות, והמדע הופך לשק חבטות שנוא.

כל זה נשמע מעניין, ועשוי, כפי שהטקסט על הכריכה מצהיר, לעורר מחשבה עמוקה. הבעיה היא שכל מה שחשוב ומעניין חבוי בתוך סיפור שמובילות דמויות פלקטיות, שטחיות למרות המומחיות שלהן, בסגנון שמנסה לשלב קמצוץ מדע וחופן פילוסופיה עם הומור שלא ממש עובד. הדיון המשמעותי היחיד מופיע רק לקראת הסיום, אחרי הבלחים קצרים מדי לאורך העלילה. הפריעה לי במיוחד אי סבירות קיצונית בעלילה, שלפיה הפעלת המאיץ החדש נקבעה להתרחש שבוע לפני שובה המיועד של המשלחת. אף אחד, טיפש ככל שיהיה – וכאן אנו מדברים על אנשים בלתי טפשים בעליל – לא יעלה על דעתו שלא להמתין שבוע נוסף כדי לשמוע את רשמיה של המשלחת לפני הפעלת טכנולוגיה חוצנית. מיובל שטייניץ, שכתב את "הזמנה לפילוסופיה" הזכור לטוב, ציפיתי ליותר, להרבה יותר.

בהמשך לציטטה שבפתיחה, חברי המשלחת מנסים לגבש המלצות לגבי אמנות בינלאומיות שתטפלנה בהערכת סיכויים וסיכונים של מחקרים חדשים. הדיון בנושא זה הוא, בעיני, החשוב והמעניין ביותר בספר. בשלו, למרות כל ההסתייגויות הספרותיות, אסיים בהמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2023

כשריילנד גרייס מתעורר, אין לו מושג היכן הוא נמצא. הוא שוכב בתא בלתי מוכר, מטופל על ידי זרועות מלאכותיות, וקולו של מחשב משמיע לו שאלות שנועדו לבחון את צלילותו. מכאן ואילך הסיפור עובר בין הווה לעבר, בין הסתגלותו של ריילנד למציאות המשונה שבה הוא מוצא עצמו, לבין תמונות מחייו קודם לכן, המגיחות מזכרונו בהדרגה ומסבירות כיצד הגיע לכאן ומדוע.

ארוע הכחדה מאיים על השמש, וכתוצאה מכך גם על כדור הארץ. הסיכוי היחיד לעצור אותו הוא באמצעות שליחת חוקרים אל טאו סטי, כוכב דומה לשמש המצוי במרחק כשתים-עשרה שנות אור מאתנו. כדי לשרוד את הטיסה הממושכת (אך הקצרה יחסית ליכולת הטכנולוגית של היום בזכות מקור אנרגיה שהוא בלב העלילה), שלושת החוקרים מוכנסים לתרדמת. ריילנד הוא היחיד שמתעורר ממנה. יחידי בחלל, זכרונו לוקה בחסר אך סקרנותו המדעית בוערת, הוא מתחיל להבין שגורל האנושות בידיו, ונרתם למשימה. עליו למצוא פתרון שיעצור את איום ההכחדה, ולשגר אותו לארץ, בין באמצעות ארבע גשושיות דמויות חיפושיות – שכינוייהן, כמובן, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו (ומכאן ההקדשה בפתח הספר), ובין באמצעות החזרת החללית כולה, והוא בתוכה, למקום מוצאה. העלילה המותחת מלווה אותו יום אחר יום, צעד אחר צעד, כשלון בצד הצלחה, עד לסיום הבלתי צפוי ברובו.

סיפורי הכחדה ומסעות בין גלקטיים היו ויהיו. שני דברים חוברים יחדיו ליחודו של "פרויקט הייל מרי" ביניהם. הראשון שבהם הוא האהבה למדע, לחשיבה הסיסטמתית ולדבקות בעובדות. ריילנד הוא מיקרוביולוג שנטש את האקדמיה לטובת הוראת מדעים לילדים. הוא מדען מקורי, עצמאי בתפיסותיו, להוט אחר מחקר מדעי, וכמורה בנשמתו הוא מאמין נלהב בהנחלתו. אמנם חלק מן המדע שבספר הוא עתידני וחורג מן הידע המוכר לנו היום, אבל שיטות החשיבה של ריילנד הן המנוע רב העוצמה ספר. מתוך הערפול שבו הוא שרוי בתחילה, הוא נחלץ שלב אחר שלב באמצעות התבוננות בסביבה הנראית לו בלתי מוכרת. הוא מקיש דבר מתוך דבר, וזונח תיאוריות כשנסיונו לאשש אותן כושל. עומס האחריות הוא הכוח המניע שלו, אך כך גם ההזדמנות החד-פעמית לחקור תחומים בלתי ידועים ולפרוץ גבולות. כשהוא נזכר בתקופה מסוימת בעברו, הוא מספר בחדווה: "העברתי שבוע קסום שבו לא עשיתי דבר פרט למחקר מדעי. בלי פגישות. בלי הסחות דעת. רק ניסויים והנדוסים. שכחתי כמה כיף לשקוע במשימה". בדידותו בחללית "הייל מרי" מספקת לו עוד ועוד מאותו קסם, אם שמים לרגע בצד את הסכנות ואת הדחיפוּת.

הגורם השני המייחד את הספר הוא סגנונו הכובש של אנדי וייר, המגובה בתרגום מושלם של תומר בן אהרון. וייר, מפיו של ריילנד, הוא מספר תמציתי וממוקד, אך שופע חביבות והומור ואנושיות. ריילנד הוא אדם "פשוט", שגורלו משגר אותו לתפקיד של גיבור ומושיע, ושבחירתו בחשיבה מדעית מעצימה את מעלותיו ועושה אותו האדם המתאים למשימה. המתרגם, באמצעות בחירות מוצלחות – כמו זו המתארת את נסיונו להפטר מחייזר מנג'ס: "שוב אני פונה לעזוב, אבל טוק־טוק־טוק. אני מסתובב בחזרה פעם נוספת. "אחי, שחרר אותי לשנ"צ" – תפס את מהותו של ריילנד, ועשה אותו אחד "משלנו" מבלי לפגום באמריקאיות שלו.

אני לא מרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני, כך שאין לי בסיס להשוואה בין החייזר המופיע כאן לאלה שמופיעים ביצירות אחרות. אבל גם מבלי להתייחס לשאלות של מקוריות ושל יחודיות, הקשר בינו ובין ריילנד ראוי בהחלט להימנות עם ההיבטים המלהיבים של הספר. לא ארחיב כאן מחמת קלקלנים.

לצד המתח ולצד הדיונים המדעיים מרחיבי האופקים, הספר נוגע בכמה וכמה נושאים מעניינים, ביניהם, כאמור, מפגש עם תרבויות זרות, תקפותו של אזור זהבה, היכולת האנושית להתאחד ולהתעלות מול אתגר קיומי (גם אם ברור שעם הזמן תשוב האנושות ותתפרד לשבטיה), כוחה של חברות, והענווה הנדרשת בעת שמנסים להתערב בתהליכים אבולוציונים ("חשבתי שאני מה זה חכם […] ניצלתי את האבולוציה לטובתי, נכון? […] אני כזה אדיר! תודיעו לי מתי לבוא לאסוף את הנובל! בעעע […] לאבולוציה לא אכפת מה אני רוצה. והיא לא עושה רק דבר אחד בכל פעם", מבין ריילנד, שהיה שיכור מהצלחה עד שהכשלון חבט בו).

ריילנד מצוי בתהליך מתמיד של למידה, לומד את עצמו ואת העולם, ואנדי וייר סוחף בכשרון את הקורא אל מסע הלמידה המהנה, המותח ורב התהפוכות הזה. מומלץ בהחלט.

Project Hail Marry – Andy Weir

הכורסא

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

הרברט ג'ורג' ולס, מי שנמנה עם האבות המייסדים של ספרות המדע הבדיוני, כתב את "מלחמת העולמות" ב-1897, ומיקם אותו לא בעתיד דמיוני, אלא בתקופתו שלו. ב-1894 צפה המספר, לילה אחר לילה במשך עשרה לילות רצופים, בהבזקי אורות משונים על המאדים, שהתבררו זמן קצר אחר כך כקליעים ששוגרו משם אל כדור הארץ, כשהם נושאים עימם אחדים מבני המאדים יחד עם הציוד שיאפשר להם להשתלט על הטריטוריה החדשה ועל תושביה. המספר מתאר את הסקרנות שבה קידמו בני האדם את הפולשים, סקרנות שהתחלפה באימה ובפאניקה, את הנסיונות להלחם בבני המאדים באמצעות תותחים, את הטכנולוגיה המתקדמת של הזרים, את המוות וההרס שגרמו, וגם את מפלתם הצפויה מראש, לא מידי בני האדם, אלא מידי החיידקים המקומיים שכנגדם לא היו מחוסנים.

למרות שהספר עוסק גם בטכנולוגיה ובהרפתקאת הישרדות אפוקליפטית, עיקר הענין בו – ונדמה שלזה כיוון הסופר – הוא בבחינת התנהלותם של בני האדם לנוכח אסון, ובהשלכה מאורחותיהם של הפולשים אל אורחותיה של האנושות. המספר פוגש בנתיב ההימלטות שלו דמויות שונות, כל אחת מרקע אחר, כל אחת ותגובתה היחודית לסכנה: היערכות לשיקום האנושות או כניעה לאימה עד כדי טירוף, אחוות ניצולים או איש איש לעצמו. באמצעות התיחסותו אל האנשים שהוא פוגש, הוא מביע ביקורת חברתית, שאינה תלוית מקום וארוע, אלא עשויה להיות רלוונטית לכל חברה אנושית בכל מצב. אל בני המאדים, למרות הרוע שהם מייצגים, ולמרות האדישות המוחלטת שלהם כלפי הסבל שהם גורמים, הוא אינו מתייחס באיבה: כאלה הם, זה טיבם, מוח ללא גוף החייב להתפשט לכוכבים זרים כדי להתקיים. הוא כן מנצל את הקיצוניות שהם מייצגים כדי להשליך על תופעות אנושיות ולהתריע מפני ישומן: האופן שבו חברות חזקות משתלטות על חברות חלשות מהן, משנות בכפיה את אורח חייהן במקרה הטוב, משמידות אותן פיזית במקרה הרע. היחס האדיש של בני האדם אל בעלי החיים, בהם הם רואים מקור מזון ותו לא.

לצד הביקורת יש גם תקווה: הטכנולוגיה שהביאו עימם הפולשים תקדם את הידע הטכנולוגי האנושי. הפלישה שלהם לכדור הארץ תלמד שניתן לעזוב את כוכב הבית בעת הצורך, ותפתח פתח לתקווה לעתיד רב אפשרויות. וההתבוננות בתוצאותיו של רוע אדיש אולי תאיר את עינינו באשר לתוצאותיה של אדישותנו שלנו כלפי בני אדם אחרים וכלפי בעלי חיים, לתוצאותיו של הרוע שעלול להתלוות לכוח.

גם אם לא יוותר לנו כל לקח אחר ממלחמה זו, הרי לפחות יהיה בה כדי ללמדנו חמלה מהי – חמלה ליצורים משוללי הבינה, הנתונים לשררתנו.

ליצירתו של ולס כבר יוחד מעמד אייקוני, ואני מצטרפת בלב שלם לממליצים עליה.

The War of the Worlds – H.G.Wells

כתר

1979 (1897)

תרגום מאנגלית: אביטל ענבר

הגרסה המוסיקלית של ג'ף ויין