במשך כשנה וחצי, מנובמבר 1964 ועד אפריל 1966, התלווה ההיסטוריון והסופר מיכאל בר-זהר אל בן-גוריון בעבודתו, צלל אל ארכיונו, וראיין אותו. התוצר של המפגשים היה ביוגרפיה באנגלית, שראתה אור בארצות חוץ שונות. בעבור הקורא הישראלי המשיך לחקור את פעילותו האינטנסיבית של המנהיג, וב-1975 ראתה אור הביוגרפיה הזו, שהינה אמנם בת שלושה כרכים עבי כרס, אך היא מכילה רק מעט מזעיר מן הכמויות העצומות של החומר יקר הערך שעמד לרשות החוקר. בר-זהר בחר ליצור סינתזה בין תיאור הצד הפוליטי של המדינאי לבין הצגת האיש מאחורי האגדה, והביוגרפיה אכן מקצה מקום נרחב לתיאור האופן בו אישיותו של בן-גוריון השפיעה השפעה מכרעת על החלטותיו, וכתוצאה מכך על הארועים ההיסטוריים.
אין שום אפשרות לצמצם את הספר לממדי סקירה. את הכרונולוגיה היבשה אפשר לקרוא באינספור מקורות ברשת ובספרות, ולא אתייחס אליה כאן. אסתפק בכמה הערות אודות היצירה בצירוף מחשבות ורגשות שהיא עוררה בי.
גם קורא בלתי ביקורתי יבחין מיד שמיכאל בר-זהר כתב את הביוגרפיה מתוך הערצה עמוקה לבן-גוריון. ההיסטוריון עצמו מודה בכך במפורש, ואף מתבטא כלפי גיבורו במלים נשגבות, כדוגמת אלה, שבהן הוא מתאר את שארע כשרוח אהבת ישראל ומחויבות לעם היתה מפעמת בו: "וכשהיתה רוח זו קורנת ממנו, עולה ופורצת בכל עצמתה, היו תומכיו ויריביו, חסידיו ושונאיו, חשים לפתע כי מפעמת בו, באיש, רוח אלוהים". חשוב, אם כך, להדגיש כי למרות זאת הביוגרפיה ניחנה בנייטרליות היסטורית ואף בביקורתיות. כך, לדוגמא, בר-זהר מתייחס להשקפות של בן-גוריון על השאלה הערבית עד מאורעות תרפ"ט כ"מוטעות באופן קיצוני". הוא מתעד באופן דקדקני ולפרטי פרטים את הארועים הציבוריים ואת הלכי הנפש האישיים, מסתמך בעיקר על מקורות ראשוניים ומתועדים, ומצביע על מעלות ועל הצלחות כמו גם על חולשות ועל כשלונות.
אם כי ההערצה הזו מסתמכת על עובדות, הביוגרפיה עוררה בי רצון לקרוא ביוגרפיות אחרות, שמן הסתם תארנה את ההיסטוריה מכיוונים אחרים. בר-זהר מתייחס בהרחבה ליריבות שבין בן-גוריון לחיים וייצמן ולזאב ז'בוטינסקי, ומביע את דעתו המנומקת לפיה בן-גוריון בחר בדרך הנכונה בצמתי המחלוקת. גם אם השתכנעתי, אני סקרנית לגלות כיצד נראו הדברים מזווית ראיה שונה.
מדהים לגלות עד כמה היה בן-גוריון נערץ בזמן אמת, עד כמה קיבלו עליהם האנשים שסביבו את סמכותו ואת מרותו, והכפיפו עצמם לרצונו. בר-זהר כותב כי בתקופת שלטונו של בן-גוריון כמעט לא נתקבלו החלטות שלא היה לו חלק בהן. הכל נשק על פיו, ושרי הממשלה ביקשו עצתו והחלטתו בגדולות כבקטנות. במידה מסוימת היה לשלטונו של בן-גוריון צביון של שלטון פטרנליסטי, אם גם התנהל במסגרות דמוקרטיות ומתוך כיבוד ההליכים החוקיים. ראש הממשלה יכול היה לומר בגלוי כי "יש דברים שאני לא אומר בממשלה, לא אומר אותם בשום מקום", אך סמכותו האישית היתה כה רבה, עד כי השרים קיבלו עליהם את הדין, ורק לעתים נדירות התקוממו נגדו. גם כשעבר ב-1953 לשדה-בוקר, חדור אמונה עמוקה בצורך להתיישב בנגב, וחדל מלשמש בתפקיד רשמי, עדיין היתה השפעתו על מדיניותה של ישראל מכרעת, שכן חבריו הוסיפו לקיים עמו התיעצויות יומיומיות ובקשו את תמיכתו. כשנשאל שר החינוך זלמן ארן מדוע הוא מבטל את דעתו שלו מפני דעתו של ראש הממשלה, ענה: "הוא הולך עם זרקור, ואני – עם פנס כיס", וגם "אני מאמין באינטואיציה של בן-גוריון יותר מאשר בדעתי שלי". והוא לא היה היחיד.
במקומות רבים לאורכה של הביוגרפיה מנסה בר-זהר להבין את סוד כוחו של בן-גוריון, את התכונות שהפכו אותו מחבר מן השורה לפוליטיקאי, ומפוליטיקאי למדינאי, מעבר לאותו מרכיב חמקמק ובלתי ניתן להגדרה ולכימות של כריזמה שופעת. הוא כותב על תמימות נערית, שאפשרה לבן-גוריון לבחון כל סוגיה במבט חדש ורענן, ושגרמה לו, ברגע שהיה משוכנע בעמדתו, לחתור קדימה בלי להניח ל"מבוגרים בעלי נסיון" להסיט אותו מדרכו. הוא היה מסוגל לפשט דברים עד לליבתם, ולראות את פתרונם הניתן להגדרה ולהגשמה. היתה לו ראיה למרחוק, ובעוד חבריו שוקלים את נכונות הצעדים המתוכננים הוא כבר נחפז קדימה באמונה שלמה ובמלוא העוצמה הנפשית הגלומה בו. ואולי סוד כוחו הוא בשילוב שבין חזון לידיעה עמוקה של המציאות: ראשו היה בעננים, אך רגליו עמדו איתן על הקרקע. בן-גוריון אמנם היה חולם והוזה – אך חלומותיו וחזונו התבססו על איסוף וניתוח מעמיק של פרטים ופרטי-פרטים, עובדות יסוד, מרכיבי המציאות הקיימת. יש שראוהו כנביא בן ימינו; אך אותו נביא היה חמוש בסרגל חישוב.
קריאת הביוגרפיה חייבה הבנה שמונחים מסוימים נחווים בזמננו באופן שונה משנחוו בעבר. דוגמא בולטת היא ההתיחסות למסגרת המפלגתית, שהיום, כשפוליטיקה אינה מילה נקיה, מעוררת יותר משמץ של מיאוס. בר-זהר מסביר כי באותם ימים של עליה ושל התישבות, שנים לפני קום המדינה, המפלגה בעבורם לא היתה התאגדות רעיונית רופפת כמו היום – אלא מסגרת מחייבת, שהקיפה את כל חייהם, שביטאה אורח-חיים וסולם-ערכים, ושאותותיה ניכרו בחיי היום-יום על כל תחומיהם. מתוך כך גם צמחה קנאות מפלגתית קיצונית, הנראית תמוהה בעיני הדור שלא ידע את יוסף. בן-גוריון היה ממקימי ההסתדרות, אף היא מוסד מעורר אנטגוניזם, תחושה שיש להשתחרר ממנה כדי לאמץ את החשיבות שהיתה להסתדרות בעת הקמתה. עוד סוויץ' קטן נדרש כדי להעניק חיים ונעורים לדמויות המיתולוגיות שהפכו לרחובות, לנער את האבק מן התמונות המכובדות של גדולי האומה, וללמוד להכיר אותם כצעירים חולמים וייצריים, מגששים את דרכם בניסוי וטעיה אל חזונם.
פן מעניין נוסף בספר הוא הביקור מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, וההכרה שמה שנראה על פני השטח אינו בהכרח משקף את מה שקורה בפועל. מקרה המדענים הגרמנים במצרים מהווה דוגמא מצוינת. בשנות הששים נודע כי מדענים גרמנים מפתחים נשק עבור המצרים. העתונות הוצפה בדיווחים על מערכות נשק בלתי קונבנציונלי, ופוליטיקאים – אולי מתוך אמונה אמיתית, אולי מתוך אופורטוניזם – הפליגו בהשוואות בין גרמניה של היטלר לגרמניה של אדנאואר. בן-גוריון, שטבע את המונח "גרמניה האחרת", היה יעד להתקפות, משום שסירב לנקוט צעדים אנטי-גרמניים. מה שהציבור לא ידע היה קיומו של הסכם בין שני המנהיגים בדבר מענק בן חצי מיליארד דולר, שגרמניה החלה להעביר לישראל, ובדבר מכירת נשק לישראל במחיר אפסי. בסופו של דבר התברר שהנשק שיוצר על ידי אותם מדענים היה מאיכות ירודה, ונשק להשמדה המונית כלל לא תוכנן. אולי יש כאן לקח שכדאי להפיק.
אסיים בפן האחרון, ולא השולי שבהם, שכבש את לבי. בן-גוריון היה איש ספר ואיש רוח. אולי יותר מכל, השילוב הזה של הרוח עם הכוח הוא העומד ביסוד אישיותו, והוא שמרומם אותו ומייחד אותו. ובמילותיו של בר-זהר: כך התגבשו בו בהדרגה שני המרכיבים הבסיסיים שאפיינו את אישיותו: הכוח והרוח, התנופה והעיון, המחץ וההגות. התמזגו בו איש המעשה והכוח הפוליטי עם ההוגה הסקרן, הלומד, שתרבותו העניקה לעשייתו ממד היסטורי ורוחני מרהיב.
מיכאל בר-זהר הוא היסטוריון מעמיק וסופר מוכשר. בן-גוריון היה אדם רב-פעלים ורב-זכויות, כריזמטי ומעורר השראה. הביוגרפיה אודותיו היא מסמך מרתק ומאוד מאוד מומלץ.
עם עובד
1975
סקירות ספרים 