קיצור תולדות ישראל / מיכאל בר-זהר

israelinshort_master

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר, מתאר בספר את ההיסטוריה של מדינת ישראל מרגע ההחלטה על הקמתה וממש עד ימינו. הספר מסופר כרונולוגית, ונוגע בהיבטים שונים של שבעים שנות המדינה – פוליטים, בטחוניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים.

בר-זהר ניחן הן ביכולת סיפורית, הגורמת לקטעים רבים להקרא כמעט כפרוזה, אפילו מותחת לעתים, והן בכשרון לבור את הפרטים העיקריים כדי לשרטט תמונה היסטורית שלמה. לפני זמן מה קראתי את ספרו עב הכרס של מיכאל אורן, "שישה ימים של מלחמה", אודות מלחמת ששת הימים, וכשקראתי כעת את שנים-עשר העמודים שהוקדשו לאותה מלחמה בספרו של בר-זהר, מצאתי שהיטיב לבחור את עיקרי הדברים. יש מקום, זה לצד זה, לספרי מחקר מפורטים ולספרים מתומצתים.

בר-זהר, לשעבר חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, כותב באובייקטיביות של היסטוריון, ובו-זמנית גם מתוך רגש עמוק של מעורבות. הוא מצביע על הישגים, ואינו מתעלם מכשלונות. את המניע לכתיבתו של הספר הוא מסביר במספר האנשים בארץ שאינם מכירים כלל, או מכירים במידה מועטה, את ההיסטוריה המקומית, "ומי שאינו מכיר את עברו – אינו יכול לחתור אל עתידו; עץ ששורשיו יבשו או נכרתו לא יוכל להצמיח ענפים חדשים".

למי שמצוי בקורות המדינה הספר אולי לא יחדש הרבה. מבחינתי החידוש היה בעיקר בפרטים הקטנים (לא ידעתי, לדוגמא, מה מקור שמו של מחלף עד הלום – על שם הגשר על נחל לכיש שעד אליו הגיעו המצרים במלחמת השחרור), ובכמה מן ההתנהלויות שמאחורי הקלעים, כמו הויכוחים הסוערים בצמרת המדינה והצבא לפני מבצע אנטבה. מכל מקום, גם אם גילויים חדשים אין כאן, ריכוז שבעים שנות המדינה לספר מעניין וקריא יש בו יתרון בפני עצמו. ובאשר לגילויים חדשים, מעניין לציין שהפצצת הכור הסורי, פרשה שחשיפתה הותרה רק כעת, מתוארת בספר.

אני שותפה לדעתו של הסופר לפיה סיפורה של ישראל הוא מהסוערים והמדהימים בהיסטוריה. סיפור הראוי להכתב, כדבריו, ובר-זהר כתב אותו בכשרון משולב של סופר ושל היסטוריון. סיפור הראוי להקרא.

ידיעות ספרים

2018

המוסד / מיכאל בר-זהר ונסים משעל

1010087

כותרת משנה: המבצעים הגדולים

המוסד (או בשמו המלא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים") הוא גוף יחודי בעולם הביון. לצד התפקידים הסטנדרטים של איסוף מידע וביצוע פעולות חשאיות מחוץ למדינה, הוא מתפקד גם כמגינם של יהודי העולם. כך היה המוסד מעורב בהעלאת יהודי אתיופיה, בהבאתן לארץ של צעירות יהודיות סוריות שהגיעו לפרקן, באיתור הילד הנעלם יוס'לה שוחמכר, וגם בעשית דין בנאצים, בין אם בהבאתם למשפט כמו במקרה אייכמן, או בחיסולם כמו במקרה צוקורס התליין מריגה. הספר "המוסד – המבצעים הגדולים" מספר על 22 פרשיות מתולדות המוסד, הן ארועי ביון "רגילים" והן ארועים מן הסוג שלמעלה.

הספר הוא ביסודו ספר עיון דוקומנטרי, אך כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה סיפורית שוטפת, כך שהספר כולו נקרא כשרשרת של סיפורי מתח מסופרים היטב. עוד לפני שבחרתי לקרוא אותו תיארתי לעצמי שלא אתאכזב, כי את הכתיבה של מיכאל בר-זהר אני אוהבת מאוד (וזו הזדמנות להזכיר את "הרכבות יצאו ריקות" המצוין אודות שואת יהודי בולגריה, את "אחים" שהטוויסט שבסופו הוא מהמרשימים שיצא לי לקרוא, ואת "מזימה" המביא את סיפורו האמיתי המדהים של יהודי שלומיאלי למדי שגויס לרגל לטובת הנאצים).

רוב הפרשיות שבספר מוכרות: אלי כהן המרגל בדמשק, חיסול "הנסיך האדום", השמדת הכור הסורי ועוד. היחוד של הספר הוא בירידה לפרטים, בתיאור מדוקדק למדי (אך לא מייגע) של תהליכים שהיו טריגר לפרשיות ושל דרכי הביצוע. לדברי ההוצאה, בספר שפע של פרטים שלא היו ידועים עד כה. מכיוון שההיכרות הקודמת שלי עם הארועים היא ברמה המאוד כללית שלהם, אין לי דרך לכמת את החידושים שבספר, אבל, כמובן, אין סיבה לא להאמין בערך הנוסף שהוא מביא, וכך או כך הוא מרתק מאוד לקריאה.

יש איזו פמיליאריות בכתיבה, שבעיני מאוד תורמת לו. הכותבים כמעט שאינם מכניסים את עצמם לספר, למעט אזכור פה ושם של פגישות עם גיבורי הפרשות, אבל בין השורות אפשר לחוש את הקירבה שלהם לדברים שכתבו. כשהשניים מספרים על כשלונות, כדוגמת לילהאמר, אפשר לחוש שהם כועסים כמעט באופן אישי, כמו כל ישראלי שמרגיש שמשהו מכבודו שלו נפגם כשנציגיו מפשלים, וכשהם מספרים על מבצעים מבריקים אפשר לחוש בגאווה סמויה מתחת למילים. אני לא חושבת שיש בזה איזו פגימה באוביקטיביות של התיעוד, אלא מעין נופך, חינני בעיני, שתורם לחווית הקריאה.

הוצאת ידיעות ספרים

2010