תגית: מכתבים

המחשב הנייד של ליז פיין נגנב. הגניבה ערערה את ליז, שחוותה בעבר הלא רחוק טראומה קשה, והצליחה בקושי לחזור לחיים עצמאיים יחסית. מכיוון שנזקקה למחשב לצרכי עבודתה, ולא יכלה להרשות לעצמה לקנות חדש, וגם משום שהיעלמות המחשב עם כל הזכרונות היקרים שהכיל שיקעה אותה במצולות מהם החלה להחלץ, שבה לגור עם הוריה בקיבוץ. מייל שמגיע מאדם אלמוני, המכנה עצמו "מישו", מבשר לה שהכותב קנה את המחשב הגנוב, הבין שהוא עשוי להיות חשוב לבעליו המקורי, והחליט לסחוט מליז ארבעים מכתבים מפורטים וכנים אודות חוויותיה, מחשבותיה ותחושותיה. אם לא תעמוד בתנאי ה"עסקה", או אם תנסה לשנות ססמאות ולערב אנשים אחרים, מישו ישמיד בזה אחר זה דברים שכתבה ומכתבים ששמרה. ליז זועמת, מתקוממת, מקללת, אבל בהדרגה היא מגלה שהיא מצליחה לספר לסחטן האלמוני דברים שהתקשתה לספר אפילו לעצמה. הוא מצדו, כאקט של הדדיות, שולח לה יומן שכתב בעבר, ומספר לה במכתביו אליה על חייו, המתוסבכים לא פחות מאלה שלה.

אהבתי את הרעיון הזה של שני זרים שהתכתבות מקרית ביניהם הופכת לערוץ של שיתוף ושל הבנה, כפי שהדבר נעשה לדוגמא ב"אחכה לך במוזיאון". אך בעוד ששם מדובר בשני אנשים נורמטיביים ובודדים, כאן סנונית ליס מתמודדת עם קשר סבוך יותר ובעליל בלתי שוויוני, ועושה זאת באופן משכנע. מצד אחד סחטן שהכוח בידיו, סטוקר שיודע יותר מדי, אדם שמתערב בחייה יותר מכפי שהיא מוכנה להרשות לאדם כלשהו לעשות. מצד שני צעירה שמרגישה מחוללת, חשופה, נכפית למלא תנאים שאינם לרוחה. בשני הצדדים אנשים פגועים, מצולקים מטראומות, סובלים מחרדות, מתקשים להפתח, ואיכשהו, בסבלנות, בהדרגה, נוצר קשר אנושי.

בקולות ההווה של מישו וליז משולבים קולות מן העבר. מכתבים שליז קבלה או כתבה, ומישו שולח אליה בטפטוף. קטעים שליז כתבה כשנסתה להתמודד עם הטראומה באמצעות העלאת זכרונות מפורטים על הכתב, ומישו מחזיר אליה כשעולה הרצון מלפניו. היומן שמישו כתב כילד (בעיני הוא הקטע המשכנע פחות בספר שפרט לכך אין בו חריקות של אמינות).

קשה להרפות מן הספר. מושך לעקוב אחרי הדמויות, בעיקר זו של ליז. מעניין לראות כיצד ההתכתבות מתפתחת מעוינות ל"נו, אם אין ברירה" ולערוץ של שיתוף כן. מעניין לעקוב אחרי הדינמיקה לא רק בין ליז ומישו, אלא גם בינה ובין ג'אז, ובינה ובין הוריה. ומפתיע, ולא אומר על כך דבר נוסף, לקרוא את סופו של הספר ולהבין את מה שלא ניחשתי קודם.

את הכריכה הנאה אייר דניאל פלג.

בהחלט מומלץ.

סנונית תוכן

2017

"געגוע" הוא קובץ של חמישה סיפורים קצרים, זוכי תחרות הכתיבה של "סדנאות הבית" בהשראת מכתבים המצויים באתר "אוצרות". הסיפורים מוצגים כאן על פי סדר זכייתם – מקום ראשון עד שלישי ושני ציונים לשבח.

"שוקולד" של אופיר עוז מסופר מפיו של פועל עברי ניצול שואה, שמבצע עבודות בניה בביתו של בן-גוריון, וזוכה לשיחות יומיות אישיות אתו. "המחשבה האחרונה" של דפנה ספירשטיין מסופר מפיו של חייל במלחמת יום הכיפורים, היוצא בלילה הקפוא מן האוהל לעשות את צרכיו, מועד ונופל, ועל סף קפיאה מהרהר בחייו שלו ובגורלו של אצי, איש הקרח. "מה רואים בלמטה של הים" של נועה שוורץ הוא סיפורו צובט הלב של בנו של איש אח"י דקר שמתגעגע לאביו, ומבין למחצה שלעולם לא ישוב. "סדק" של פנינה גפן מתאר אשה בתקופת מלחמת העצמאות, המצפה לשובו של בעלה שמוביל שיירות מזון לישובים נצורים. "מצב הרוח שלי השתפר" של ניר סופר דודק נכתב במוסד לפגועי נפש, ובו ניצולת שואה, שמטופלת במכות חשמל, כותבת לילדיה. כל החמישה מצטיינים בכתיבה טובה, תמציתית אך נוקבת, וכולם מאירים פינה קטנה של הישראליות.

מעבר להנאה מהסיפורים עצמם, נהניתי מאוד משיטוט באתר "אוצרות", המציג למעלה מאלפיים מכתבים פרטיים, שיחד יוצרים תמונה מיוחדת של ההיסטוריה הישראלית והיהודית. בשל רשלנות מסוימת בעריכת הקובץ, הקישורים שבסוף כל סיפור, שהיו אמורים להוביל אל מקור ההשראה, מובילים אל אותו המכתב שאינו קשור לאף אחד מהם. לשלושת הסיפורים שזכו במקומות הראשונים צורף תיאור קצר של המכתבים שברקע, והיה קל לאתר אותם באמצעות החיפוש באתר. לשני הזוכים בציון לשבח לא צורף תיאור כזה, אבל נראה לי שהצלחתי לאתר את המכתבים המתאימים. כך או כך, על הדרך קראתי מכתבים מעניינים נוספים, ולבטח אשוב אל האתר.

הנה מקורות ההשראה על פי סדר הסיפורים:

באפריל 1971 ילדה לקראת בת מצווה מבקשת להפגש עם בן-גוריון, והוא נענה בחיוב

חייל שנלחם בקרב על החרמון במלחמת יום כיפור כותב באוקטובר 1973 לאחותו

גלויה ששלח קצין החשמל של אח"י דקר לבנו בינואר 1968, עשרה ימים לפני טביעתה של הצוללת

מכתב מפברואר 1948 מתאר שיירות המזון ופעילות ההגנה מפיה של מי שהשתתפה בהן

מכתב משלוותא – אם מאושפזת כותבת לבתה בשנות ה-60

עברית ספרים

2023

בכל שנה, מ-1966 ועד 2016, בהתקרב ראש השנה, כותבת לאה מכתב לחברותיה מן הסמינר, מאמצת את מנהג מכתב חג המולד שבו אנשים מסכמים את השנה שעברה עליהם ומדווחים עליה לבני משפחותיהם. לאה מפנה את המכתב הראשון למירה, שאותה היא מחשיבה לחברתה האמיתית היחידה. היא מביעה תמיהה על כך שלא הצליחה להשתלב בחברת הבנות, וטוענת שלא הבינו אותה שלא באשמתה. באותו מכתב היא מתייחסת גם לאי נעימות בינה ובין מירה, שהיה מעורב בה בחור שהיה מאורס למירה. בחמישים השנים הבאות אותם נושאים ישובו ויעלו: אי היכולת שלה לקשור קשרים קרובים עם נשים, פרשיות סבוכות עם גברים, והטלת אשמה על אחרים. בעיני עצמה היא מושלמת, והכישלונות שהיא חווה הם בגלל חוסר היכולת של הזולת להבחין בכך.

מכתביה של לאה כמעט תמיד שופעי אופטימיות. הם כתובים ברוח טובה, שופעי הצלחות וחוויות חיוביות. אבל בסיומם תמיד נכתבים נ.ב. מעט שונים, או שמצורף נספח המיועד לעיניה של מירה בלבד. כאן היא מגרדת מעט מן הסוכר שפיזרה על קורותיה במהלך המכתב, וחושפת מעט מן האמת. כך לדוגמא, מעבר לקליפורניה, שמתואר בגוף המכתב כהגשמת חלום ישן, מתברר בנספח כמעבר שנכפה עליה לאחר פיטורין מהיום להיום, שלא באשמתה כמובן. שוב לא הבינו אותה, הטילו עליה את משא חטאיהם של אחרים.

האם לאה ניחנה באופטימיות אינסופית או שלקתה בעיוורון עצמי מוחלט? האם היא מעמידה פנים אפילו בפני עצמה? תובנות ומודעות עצמית נעדרות כמעט לחלוטין ממכתביה. אי-שם באמצע התקופה צצה לה אמירה מעניינת ראשונה, כשהיא מתארת את עבודתה כסוכנת נדל"ן שמייפה את המציאות: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי…". המשפט הזה כל כך לא אופייני לה, שהוא נראה לי כמו שגיאה של הסופרת. התובנה הכנה הראשונה מופיעה רק באחד המכתבים האחרונים, כשהיא תוהה שוב על הסיבות לחוסר יכולתה למצוא חברות: "עכשו אני מבינה שאלה רק תירוצים, וזה משהו פנימי". כשהיא מספרת במכתבה האחרון על טראומה שחוותה ושהשפיעה לדעתה על כל עתידה, אני כבר לא יודעת אם להאמין לה, ולכן אין בווידוי הזה כדי לשנות את דעתי עליה.

מהי דעתי עליה? היא אשה משעממת, טרחנית, לא מפיקה לקחים ומועדת לחזור ולשגות, אם כי ייאמר לזכותה שהיא לא מניחה לעצמה ליפול לגמרי. שום דבר בה אינו מיוחד פרט לחוסר המודעות המשווע. אם מכתביה היו נשלחים אלי בחיים האמיתיים, סביר להניח שהייתי קוראת אותם ברפרוף בלבד, ואולי לא טורחת לענות (כפי שנהגו רוב הנמענות). דנתי את עצמי להתמיד בקריאתם ברצף בספר משום שזכרתי למאיה ערד את חסד "חשד לשטיון" ו"קנאת סופרות", וקיוויתי שמן הטרחנות והשעמום יצמח דבר מה, תגיע איזו אמירה משמעותית. לצערי, לא נותר לי אלא להסכים חלקית עם דבריה של העורכת הבדויה שכתבה את המבוא לספר וקבעה נחרצות כי אין לו ערך ספרותי. בניגוד לדבריה, אין לו גם ערך היסטורי ואידיאולוגי. למעשה, אין קשר בין הדברים שכתבה ה"עורכת" לתוכנם של המכתבים: לאה אינה שוביניסטית ומיזוגנית, היא אינה מייצגת נשים שהפנימו דכאנות, והיא לא משמיעה אמירות מיליטריסטיות מזעזעות. נראה לי שה"עורכת", ממש כמו לאה, סובלת מניתוק מן המציאות, או שאולי גם היא בוחרת לשקר.

אז כן, מאיה ערד מיטיבה לאפיין את הדמות, ושומרת על עקביות לאורך השנים, אבל מבחינתי הספר הוא אכזבה בגלל המונוטוניות המעייפת של לאה ומשום העדר אמירה שתרומם את הספר מעל הבנאלי.

נ.ב. כשסופר או סופרת מכניסים את עצמם לספריהם, זה לא מעשה חינני, גם אם הם יורדים על עצמם, כמו ששי אספריל עשה ב"אילו נולד איטלקי", וכמו שמאיה ערד עשתה כאן. יהירות בהפוך על הפוך.

נ.ב.ב. מצחיק אותי כשאנשים שחיים עשרות שנים מחוץ לישראל אומרים משפטים כמו זה שאומרת לאה אחרי אסון מגדלי התאומים: "עכשו סוף סוף הם מבינים כאן מה עובר עלינו בישראל".

חרגול ומודן

2023

טינה הופגוד היתה נערה בריטית צעירה בשנות השישים של המאה הקודמת, כשהארכאולוג הדני פיטר גלוב הקדיש לה ולחברותיה את ספרו "אנשי הביצות" מתוך הוקרה על שאלותיהן הסקרניות. טינה היא כעת אשה בעשור השביעי לחייה, שלאחרונה שכלה את חברתה הטובה בלה. יחד עם בלה טיפחה במשך כל השנים את החלום לבקר במוזיאון סילקבורג בדנמרק, כדי לראות סוף-סוף במו עיניהן את נשוא ספרו של גלוב, האיש מטוֹלוּן, גופת כבול שנשמרה מן המאה השלישית או הרביעית לפנה"ס. חברותיהן האחרות ביקרו במוזיאון במהלך השנים שעברו מאז פרסום הספר, אך טינה ובלה ייעדו את הגשמת החלום להזדמנות מיוחדת. עבור בלה ההזדמנות הזו כבר לא תגיע. טינה, כואבת ומבולבלת, כותבת מכתב אל פיטר גלוב, למרות שסביר להניח שכבר אינו בין החיים, כאילו מבקשת לשוב בדרך כלשהי אל המשמעות שהיתה לחייה בהיותה צעירה סקרנית. אילו היתה שולחת את מכתבה בדואר אלקטרוני, היה אוצֵר המוזיאון, שקיבל אותו לידיו משום שהארכאולוג אכן נפטר שנים קודם לכן, עונה לה בכמה מילות נימוס בצירוף קישור לאתר המוזיאון. מכיוון שכתבה על נייר, הכניסה למעטפה, רכשה בול, ושלשלה לתיבה, האוצר, אנדרס לארסן, עונה לה אף הוא בשיטה הישנה, ונס קטן מתרחש: שני אנשים, זרים זה לזה, שונים זה מזה, מוצאים באקראי את האדם שאתו הם יכולים לדבר.

אנדרס חי לבדו, אשתו נפטרה, בנו ובתו כבר עזבו את הבית. חייו סדורים במסגרת עבודה ובית ומעט תחביבים, מחשבותיו סדורות אף הן, כפופות ללוגיקה מדעית, אך הוא חש בדידות בהעדר נפש שאיתה יוכל לחלוק את עולמו הפנימי. טינה חיה בחווה עם בעלה, ילדיה ונכדיה גרים לידה, חייה עמוסי פעילות, ואף על פי כן היא בודדה, בעיקר כעת, לאחר מותה של חברתה. מכיוון שאנדרס ענה על מכתבה הראשון בלבביות ובפירוט, היא מוצאת בכתיבה אליו ערוץ לדבר בעצם עם עצמה, לברר את מחשבותיה באמצעות העלאתן על הכתב. בתשובתה הראשונה היא כותבת: "עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב". אבל אנדרס מתעניין, משיב, ויותר מזה – אף הוא מוצא בטינה את האוזן הקשבת שהשתוקק לה. כשהוא משתף אותה במה שמתרחש בחייו, הוא כותב: "מה שבאמת חשוב לי, גם אם לא תחלקי איתי את מחשבותיך בענין, אם יש לך בכלל מחשבות בענין, הוא העידוד שאני שואב מהיכולת לשתף אותך בכל מה שקרה. מעולם לא חשבתי שזה אפשרי". מה מחבר את שני האנשים האלה יחדיו? לשאלה זו יש כמה תשובות, אולי הטובה שבהן היא זו שמנסחת טינה באחד המכתבים האחרונים: "המכתבים שלנו היו משמעותיים כל כך עבורנו, כי שנינו הגענו לאותו שלב בחיים: יותר מאחורינו מאשר לפנינו. המסלולים שבחרנו מגדירים אותנו. נשאר לנו מספיק זמן לשינוי".

לא פשוט להסביר מדוע הספר הזה נשא כל-כך חן בעיני. במידה מסוימת נקשרתי אליו בשל נקודות ההשקה שלי עם הדמויות, שלמרות שאין ביני ובינן מן המשותף, במקומות רבים הן הביעו אותי, אבל דברים אלה מקומם, בעיני, ביומן פרטי ולא בסקירה. חלק מן ההסבר נעוץ בשאלות המעסיקות את טינה ואת אנדרס, ומן הסתם גם את רבים מן הקוראים, שאלות המתנשאות מעל היומיומי והמיידי, ונוגעות בבחירות שנעשו, במשמעותן, במשמעות החיים, בסיכוי לשינוי, להזדמנות שניה. אבל נראה לי שעיקר קסמו של הספר נובע מן הכתיבה של אן יאנגסון, ששי סנדיק הפליא לתרגם. ברומן, שכולו מכתבים, היא מצליחה לברוא שתי דמויות משכנעות, שני אנשים חושבים, כנים, שרגליהם על האדמה וחלומותיהם מציאותיים. כתיבתה עדינה, חכמה ומלאת רגש, והלב מייחל לשלוותם של גיבוריה.

במילה אחת: נהדר!

Meet Me at the Museum – Anne Youngson

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

 

"משפחה גרעינית" משרטט את דיוקנה של משפחה אמריקאית-יהודית משנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו. הספר מורכב כולו ממכתבים שממוענים אל ג'ולי, הבת הבכורה, במשך עשרים שנה מאז היותה בת ארבע-עשרה. במהלך התקופה הזו ג'ולי לומדת בקולג', עוזבת את משפחתה בחוף המזרחי, ועוברת לחוף המערבי בתקווה להתפרסם כסופרת. חלומה יתגשם אחרי שנים רבות, שבמהלכן תתפרנס מכתיבת מחקרים אודות כוכבי הוליווד, מחקרים בנושאים הרי-גורל כמו למי יש עור הפנים הגרוע ביותר, ומי מן הכוכבות הבלונדיניות סובלת מקו שיער נסוג.

בני משפחתה הגרעינית של ג'ולי (במובן המסורתי של המונח, לא בהיבט הנפיץ שהסופרת התכוונה לו) – אביה, אמה ואחותה המאומצת ג'יין – כותבים אליה בקביעות, משתפים במה שעובר עליהם, מרעיפים עצות, מבקשים תמיכה. כל אחד מהם מאכלס משבצת סטראוטיפית: האם, פסיכואנליסטית, מתפקדת על תקן האמא היהודיה, כולל רגשות האשמה הבלתי נמנעים: "מובן שמפני שאני אוכלת את רוב הארוחות שלי לבד, אחד מקצות המפה נשחק הרבה יותר מהשני, אבל זה בסדר גמור! לא אכפת לי לאכול לבד. אני לא חוששת שאחנק". אביה, שסבל שנים מדכאון, מעביר ביקורת על כל דבר שהיא עושה, מרגיש כמו מחנך מושלם, וסובל מחוסר מודעות עצמית. האב נשוי בשנית לאשה סינית, ויחד הם כותבים שירי הייקו. כך נראה שיר שכתב ליום הולדתה השלושים: "ילדה לא עוד, רוח רפאים מחיי הקודמים, עדיין, היא לעתים מקסימה". ג'יין היא בת-עשרה סטראוטיפית גם כשהיא מתקרבת לגיל שלושים, עם הרבה "כזה, כאילו" ו"או מיי גוד או מיי גוד או מיי גוד" צווחני בשפע. בין הכותבים גם סבתה של ג'ולי, דודה ההומוסקסואל, הרב בבית הכנסת של אמה השואף לקריירה הוליוודית, חברו של אביה שמעמיד פני דוד תומך אבל כוונותיו ברורות, ואחרים. לא רק לבני אדם ניתן כאן קול, אלא גם לבעלי חיים ולדוממים, ביניהם ההתקן התוך-רחמי של ג'ולי, האייפון שנוזף בה על שהתמכרה לו, הביצית שהקפיאה, והגרביל שהטביעה באמבטיה כשהיתה בת שמונה.

הספר שג'ולי תכתוב יתבסס לגמרי על משפחתה, אבל כצפוי הוריה לא יזהו את עצמם, אביה ישלח הערות, ואחותה תשמח למצוא את עצמה בין הדפים.

"משפחה גרעינית" סובל מחד-גוניות ומחוסר מקוריות. אם מעולם לא קראתם ספר – קומי או טרגי – על משפחה שכזו, אולי תחושו הערכה מסוימת לסאטיריות שבו, אבל די מהר היא מתחילה לחזור על עצמה ולייגע. הסטראוטיפים והציניות שבספר לא רק מוגזמים, אלא גם נדחפים בכוח. כך, לדוגמא, כשקרובי משפחה שולחים הנחיות כיצד להתנהג בעת ביקור בביתם (לחלוץ נעליים בכניסה, לא להשתמש במגבות שמיועדות לבני הבית), הם מסיימים את המכתב במשפט: "דף הוראות ההפעלה של שלטי הטלוויזיה נמצא בתיקיה הכחולה מתחת לעותק של הספר 'גרמניה: אומה אידיאלית'". הבנו, קשיחות וסדר, גרמניה. למרות המסגרת הספרותית הפחות שגרתית, יש בספר תחושה מאוד שבלונית, והקלילות הטרגית-קומית שלו מאולצת.

ייאמר לזכות הסופרת שהיא מצליחה לתת לכל דמות קול משלה, ופה ושם הדמויות מקבלות מעט נפח וגיוון בהתאם לנסיבות. אין בזה די כדי לחבב עלי את הספר.

Nuclear Family – Susanna Fogel

פן וידיעות ספרים

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

במלאת  70 שנה להוצאתה להורג של חנה סנש (7 בנובמבר 1944), יצא לאור הספר הזה, הכולל את המכתבים שכתבה החל מגיל 14 עד סמוך למותה בהיותה בת 23 בלבד (מ-1935 עד 1944). המכתבים המוקדמים עד 1939 עוסקים בעיקר בחוויותיה של נערה בחופשות, המשתפת את אמה במה שעובר עליה. חלק הארי של המכתבים נכתבו החל מהיום בו עזבה את ביתה כדי לעלות לארץ בספטמבר 1939, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, ועד אפריל 1941, שאחריו ההתכתבות עם הונגריה הפכה בלתי אפשרית כמעט. החל מתאריך זה ההתכתבות מקוטעת. מרבית המכתבים מיועדים לקטרינה סנש, אמה של חנה, ולאחיה ג'רג' (גיורא). כשהמלחמה פרצה מצאו השלושה את עצמם מנותקים זה מזה: קטרינה נותרה בבית המשפחה בבודפשט, גיורא למד אריגת משי בליון שבצרפת, וחנה, כאמור, עלתה לארץ. המכתבים המפורטים שכתבו היו אמצעי הקשר היחיד ביניהם.

כשחנה הגיעה לארץ היא הצטרפה לבית הספר החקלאי בנהלל, שם למדו בעיקר את המקצועות השונים של עבודת האיכר, בשילוב עם עבודה מעשית ועם מקצועות עיוניים. על פי תפיסתה של חנה, באותה עת הארץ נזקקה לחקלאים, לא לאנשי תעשיה, ולכן בחרה בכיוון זה. מן המכתבים בשנה הראשונה בנהלל עולה דמות אופטימית, שופעת שמחת חיים, חברותית, בעלת חוש הומור, אפילו מצחיקה לעתים, להוטה לצבור חוויות, לטייל, לראות כמה שיותר וללמוד כמה שאפשר. בכשרון כתיבה מעולה היא מתארת את חייה ואת חוויותיה, מקומות שראתה, אנשים שפגשה. לפחות פעמיים בשבוע כתבה אל אמה ואל אחיה, ותמיד היה לה מה לומר ומה לחדש. רוב תוכנם של המכתבים פרטי, ועוסק בעיקר ביומיום של השלושה, אבל פה ושם צצה חנה כבדת ראש, שמתיחסת לשאלות כלליות יותר, כמו שאלת המחיר האישי שתובעת ההגשמה הציונית, שאלת הירידה ברמת ההשכלה של הנוער בארץ לעומת ההשקעה בהשכלה באירופה, עניני דת ועוד. ניכר שהיתה אדם חושב.

בתחילה הופתעתי מההעדר הכמעט מוחלט של התיחסות למלחמה בחודשים הראשונים. בעיני רוחי אותם חודשים מתאפיינים ביאוש ובפחד שבמכתבים שכתבו סבי וסבתי להוריהם ולאחיהם שבפולין, מכתבים שחזרו מבלי שנקראו, כשנבצר מהאחרונים ליצור קשר כלשהו עם הארץ, בעוד מכתביה של חנה מלאי שמחה, עוסקים בעיקר בחייה הפרטיים. אבל במחצית 1940, כשהמלחמה התפשטה, ובעיקר ביוני 1940 עם כיבוש צרפת, לחרדה יש ביטוי גם במכתביה. סבתי לא סלחה לעצמה עד יומה האחרון על שעזבה את הוריה ולא הצליחה להשיג להם סרטיפיקט. אותם יסורי מצפון ייסרו גם את חנה: אמנם טרחה הרבה להשיג לגיורא סרטיפיקט עוד כשהיה באפשרותו לעזוב את צרפת, אבל במבט לאחור, כשהעזיבה כבר נראתה בלתי אפשרית, האשימה את עצמה שלא עשתה די (גיורא הצליח לבסוף להמלט לספרד, ועלה לארץ מספר ימים לפני שחנה יצאה לשליחותה. המשפטים ביומנו של גיורא, המתארים את פגישתם, העלו דמעות בעיני).

העורכים שילבו בספר מובאות ממכתבים שנכתבו אל חנה, המתיחסים של נושאים שעלו במכתביה. לא ממש נוצר דיאלוג, כפי שנכתב בפתח הספר, אבל לרוב יש ענין במובאות האלה. כמו כן שולבו תמונות שחנה צילמה, וכן צילומי מכתבים בכתב ידה, ואלה מהווים השלמה מבורכת לדמות שעולה מן המכתבים ומקרבים אותה עוד יותר אל הקורא. אהבתי גם את הבחירה להוציא את הספר בכריכה קשה ועם דפים עבים מהרגיל בגוון המזכיר מכתבים שהתיישנו – בהחלט אכסניה המכבדת את הנושא.

חנה סנש הציבורית היא הצנחנית האיקונית והמשוררת. טוב עשו העורכים שנתנו לנו את ההזדמנות להכיר את האדם הפרטי שמאחורי התדמית. בהזדמנות זו גם אפשרו לנו הצצה, באמצעות הסקרנות וכשרון הכתיבה של חנה, אל החיים בארץ באותה תקופה, אל נופיה, אל חלק מן הנושאים שהעסיקו את תושביה. אבל, כאמור, יותר מכל זוהי היכרות עם חנה, ואי אפשר שלא להתאהב בה.

חנה סנש היתה אדם של מלים. בנוסף למאות המכתבים שכתבה, שרובם ארוכים ותוססים, היא ניהלה יומן וכתבה שירה. על רקע זה צובט את הלב עד דמעות הפתק המינימליסטי שכתבה לאמה ממש לפני מותה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך".

יהי זכרה ברוך

הקיבוץ המאוחד – ספרית הפועלים

2014

עריכה: אנה סַלַאי

עורכי-משנה: גדעון טיקוצקי ואיתן סנש

עשר שנים לפני ההתרחשויות בספר התגרשו אקי ויסואקי. הסיבה לגירושין: יסואקי היה מעורב ב"התאבדות אוהבים" עם אשה אחרת. התאבדות אוהבים היא צעד דרסטי שנוקט זוג שאינו יכול לממש את אהבתו. האשה מתה, יסואקי ניצל. אקי אולי היתה סולחת, אבל בלחצו של אביה התגרשה. עשר שנים אחרי, והיא נשואה ואם לילד, היא פוגשת באקראי את בעלה לשעבר. המפגש מוליד התכתבות בין השניים, ו"רקמת סתיו" מורכב מן המכתבים.

ההתרשמות שלי מהספר אינה חד משמעית. הוא עורר בי התנגדות עמוקה תוך כדי קריאה, אבל במבט של אחרי אני רואה שדווקא אותן נקודות שהכעיסו אותי הן גם נקודות החוזק שלו.

שתי דוגמאות: האחת – לא האמנתי לשני הכותבים. לא נראה לי שאקי, כדוגמא, כותבת רק מתוך הצורך לקבל תשובות ולסגור מעגל. היא לא מאושרת בחייה, קשה לה עם בעלה השני המנוכר ועם בנה הנכה, וההתכתבות החשאית היא לדעתי סוג של חלון שהיא פותחת אל אפשרויות אחרות, כולל התרפקות על אהבה ישנה שאולי מעולם לא באמת התקיימה. תוך כדי קריאה הכעיס אותי חוסר הכנות שלה, אבל כעת אני חושבת שככה זה בעצם במציאות: אנחנו לא תמיד מודעים למניעים שלנו, מפרשים את עצמנו לא נכון, אפילו משקרים לעצמנו ובטח לאחרים. דווקא חוסר הכנות הופך את הספר לאנושי. כך גם מצדו של יסואקי: הוא טיפוס חלש שכל אחד וכל אחת יכולים לנהוג בו כבבובה על חוט, והוא לא באמת מודע למצבו. הוא מנסה להסביר את עצמו לאקי וגם לעצמו, אבל הרציונליזציה שהוא מייחס למעשיו לא משכנעת. שוב, כמה אנושי.

הדוגמא השניה – יסואקי כותב לאקי משהו בנוסח "תמיד היית צייתנית, ואני לא אומר זאת סתם כדי להחניף לך". אקי מצידה סבורה גם היא שצייתנות האשה היא בגדר המובן מאליו ומדרך הטבע. בצורה דומה היא מקבלת בהכנעה את מרותו של האב. השוביניזם שבתרבות היפנית, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר, גרם לי לחרוק שיניים. אבל שוב, במבט לאחור, זה בין השאר מה שהופך את הספר למעניין. אמילי נותומב ב"בחיל ורעדה" תיארה את התרבות העסקית והחברתית ביפן, אבל עשתה זאת במבט מהחוץ ובעמדה שיפוטית-מתנשאת. כשזה בא מבפנים, מסופר יפני שכותב את תרבותו, נקודת המבט הרבה יותר מעניינת והרבה יותר משכנעת באמינותה.

אם לסכם את הספר במילה אחת הייתי בוחרת ב"אנושי". בהחלט שווה קריאה.

 

Kinshu – Teru Miyamoto

הוצאת מודן

2010

תרגום מיפנית: דורון ב.כהן