תגית: מלחמת העולם הראשונה

"האחרון לבית קמונדו" הוא מואיז דה קמונדו, בנקאי יהודי צרפתי, שלא הותיר אחריו צאצאים, אבל הותיר את הבית שהקדיש למאה השמונה-עשרה ושהפך למוזיאון על שם בנו נסים. כדי להבין את מואיז האיש, פייר אסולין מרחיק עד לגירוש ספרד, עובר עם משפחת קמונדו לונציה ומשם לתורכיה, ומתאר בפירוט רב את תולדות המשפחה החל מאבי-סבו של מואיז. אותו אב קדמון, אברהם שלמה, היה בעל השפעה ניכרת על השלטון העותומני, בעיקר בזכות הבנקים המצליחים מאוד שהקים, אשר מימנו רבים מן הפרויקטים השלטוניים. בערוב ימיו, לאחר מות אשתו ובנו, העתיק את פעילותו לצרפת. ניניו, איזאק ומואיז, ניהלו במשותף את עסקי המשפחה, ובמקביל היו לאספני אמנות, כנהוג בחוגי העשירים והאצילים.

מואיז לא ידע אושר רב בחייו: כיהודי עשיר בעידן דרייפוס, וגם קודם לכן ואחר-כך, סבל מתופעות אנטישמיות. איזאק בן דודו וידידו הקרוב נפטר ב-1911 בלי להותיר יורשים, והשאיר אותו בעלים יחידי של עסקיהם. בערך באותה תקופה אשתו עזבה אותו ואת שני ילדיהם. נפילתו של הבן נסים במלחמת העולם הראשונה היתה מהלומה שממנה התקשה להתאושש.

לאחר שאמו נפטרה, הוא ירש את ביתה באזור היוקרתי של פארק מונסו. למעט החזית שנותרה כפי שהיא, הוא השקיע שלוש שנים בבניה מחדש של הבית, תוך שהוא מקדיש אותו למאה השמונה-עשרה, הן מבחינת תכנון המבנה, והן מבחינת פרטי האמנות הרבים שגדשו אותו. מואיז הפרפקציוניסט הקדיש מחשבה רבה לתכנון החדרים כך שיתאימו לפריטים הנדירים שאסף, וכשהחליט להוריש את הבית לצרפת, הורה שלא ייעשה בו אף שינוי, כולל הזזת פריטים ממקומם.

זה אינו ספר פרוזה שוטף. יותר מכל, לפחות עד הרבע האחרון בערך, הספר הוא מצבה לתקופה שהיתה ואיננה, לפריז של פעם, לסגנון החיים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הספר מתנהל באיטיות, ולעתים בדקדקנות מייגעת, עד לפרטי פרטים של איזו משפחה גרה באיזה בית ברחוב, ותיאור מפורט של חדרי הבית/מוזיאון כולל תכולתם. אז פרוזה עלילתית הוא כמעט ולא, אבל ספר מרחיב דעת ומעניין הוא בהחלט כן. חובבי היסטוריה ואמנות יועשרו בידע בתחומים רבים. כדאי להצטייד באורך רוח כשניגשים אל הספר.

עבורי אישית היתה בספר במידה מסוימת חזרה למקומות מוכרים. בעבר המלצתי כאן על "הארנבת עם עיני הענבר", גם הוא מתרחש בחלקו בפריז של אותם ימים. מכיוון שמדובר באנשים שהסתופפו באותם חוגים, נתקלתי פה ושם בשמות מוכרים, ובארועים שהזכירו ארועים אחרים. שארל אפרוסי, הדמות המרכזית בארנבת, נזכר כאן. לואיז קאהן ד'אנבר, שהיתה המאהבת של שארל, היתה גם אמה של אירן, אשתו של מואיז דה קמונדו. ועוד.

לעומת האיטיות הרבה שבה הספר מתנהל, הפרק האחרון, אחרי מותו של מואיז, הוא דינמי. אחרי נפילתו של נסים נותרה אחותו ביאטריס האחרונה בשושלת, אך לאחר נישואיה חדלה לשאת את שם קמונדו. עם מותו של מואיז ב-1935 הושם קץ לשושלת. מכיוון שלבי יצא אל מואיז, הרגשתי הקלה בשבילו שלא נפל בגורלו לחוות את מלחמת העולם השניה, ולגמרי שכחתי מבתו. אבל אז בא הפרק האחרון, ובו כמעט בהרף עין נמחקה המשפחה לגמרי. ביאטריס, בעלה ושני ילדיהם נכלאו בדראנסי לתקופה ארוכה, ונרצחו באושוויץ.

נהניתי מן הספר בכמה וכמה מישורים, ואני שמחה להמליץ עליו.

 Le Dernier des Camondo -Pierre Assouline

הוצאת שוקן

2004

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

משפחת קמונדו הותירה עקבות גם באיסטנבול. מצויים שם ארמון ובית דירות שבנתה המשפחה, וכן המדרגות שבצילום. אני זוכרת שהתרשמתי מהן, אבל לא הייתי מודעת להיסטוריה שלהן.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, והתאהבתי בסבא הקמצן, מחשבותי נדדו באסוציאציה די חופשית ל"שואה שלנו", שפותח גם הוא בדמויות של אנשים, שאולי היו מעצבנים אותי בחיים האמיתיים, אבל כשהם מתוארים בכשרון ובאהבה על הנייר אי אפשר שלא למצוא בהם קסם. כשניסיתי לנסח סקירה שתעשה צדק עם הספר המקסים הזה, עלתה לי בראש הקבלה נוספת: שני הספרים מסופרים מפי ילדים, פותחים בתיאור דמויות וחיי יומיום אפופים מועקה עלומה משהו, ובחלקם האחרון מוסרות כפפות המשי לטובת כפפות אגרוף, ומתוארים ארועים קשים – סיפורי שואה אצל גוטפרוינד, ותיאורי שדות הקטל אפופי הגז הרעיל אצל רואו.

"שדות התהילה" מספר על משפחה צרפתית החל משנת 1912 ועל פני שתי המלחמות. אין בו עלילה שמתפתחת כרונולוגית, אלא התמקדות בדמויות מסוימות ובתמונות מחייהן. סגנונו של רואו, כשהוא עוסק באנשים הקטנים, משלב מפוכחות צינית עם טוב לב חומל, והספר נקרא בחיוך מלווה צביטה בלב. כשהוא עוסק בארועים עולמיים, כמו המלחמה, מורגשים ברור כעס ויאוש, והכתיבה העדינה אינה מסתירה אותם, אפילו מעצימה אותם. כוחו גדול גם בתיאורי נוף.

מוזר שרק כעת אני שמה לב שהספר עוסק בעיקר במוות. תוך כדי קריאה העובדה הברורה הזו חמקה איכשהו מעיני. מוות של הסבא הזקן, גסיסה ממושכת של הדודה, האחים החיילים ומותם האכזרי בקרב, ועוד. רואו מתאר תמונות מחייהם, אבל למעשה בכל עלילות המשנה מובלות הדמויות אל מותן. במהלך הקריאה המוות, כשאינו בשדה הקרב, מתקבל כחלק מהחיים, ובתוך החיבה שמתפתחת כלפי האנשים אפילו מותם נקרא בחיוך. לא נראה לי שאני מצליחה לכתוב בדיוק את מה שאני מתכוונת לכתוב, בכל אופן כוונתי היא שהספר עוסק במוות, ובכל זאת הוא יפיפה. סוג של קסם בעטו של הסופר.

לצד המוות, גם הרומנטיקה היא מוטיב מרכזי. היא קצת הלכה לי לאיבוד בגלל הקפיצות בין הזמנים בסיפור. למען האמת, גם לא לגמרי הבנתי איך מתקשרים לסיפור העמודים האחרונים, והייתי צריכה לקרוא את דבריו של מנחם פרי על הכריכה כדי לעשות קצת סדר. כשדפדפתי בספר כדי לבחור ציטוט לסקירה (אבל אי אפשר לנתק משפטים מהקשרם), שקעתי שוב בקריאה, ומצאתי את עצמי צוחקת בקול, בעוד שבקריאה ראשונה "רק" חייכתי. לפיכך במקום להניח את הספר במקומו, החזרתי אותו אל מדף הממתינים לקריאה חוזרת, כדי ליהנות מכמה גילויים ותובנות חדשים

Les champs d`honneur  – Jean Rouaud

הוצאת הספריה החדשה

1992 / 2007 (1990)

תרגום מצרפתית: מרים טבעון

שלושה סיפורים בספר, שלושתם סובבים סביב האוירה בגרמניה של מלחמות העולם.

הראשון, שעל שמו נקרא הקובץ, הוא זכרונותיה של פליטת הגסטפו – חולה ומותשת במכסיקו הרחוקה – מיום טיול עם חברותיה לכיתה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. סיפור קורע לב, משום שהוא משווה ללא הרף בין אותו יום מאושר לגורלם של הנערות והנערים המככבים בו. הראשונה בכיתה שהתאהבה משלבת ידים עם הנער נשוא אהבתה, ואנחנו כבר יודעים שהוא ייהרג במלחמה הראשונה. היא מתרפקת על חברתה הקרובה, זו שבמלחמה השניה תפנה אליה מתוך מצוקה קשה ותופקר לגורלה. המורה הצעירה החביבה תחבק בזרועותיה את תלמידתה הגוועת מרעב במחנה ריכוז. חשבתי תוך כדי קריאה, עד כמה התמזל מזלנו שאיננו יכולים לראות את העתיד.

הסיפור השני, "החבלנים", מתמקד בשלושה חברים, שביום ההכרזה על המלחמה נגד רוסיה הרגישו מרומים ונואשים, שהרי רוסיה היתה עד אתמול בת ברית, וכעת נראה שהמלחמה תמשך לנצח. הם מחליטים לעשות מעשה, ולחבל ברימונים שהם מייצרים, כדי להחיש את סיום המלחמה. הרעיון שלהם, יש להודות, נשמע לי מטופש, אבל לא הרעיון הזה הוא העיקר, אלא נסיונותיהם הקטנים של אנשים פשוטים להשפיע איכשהו, למרות סכנת המוות שבה הם מסתכנים. אנה זגרס מצליחה לתאר תיאור חי ומשכנע את המתרחש בליבם, את האימה, את היאוש, וגם את התקווה.

בסיפור השלישי, "אחרית", הדמות המרכזית היא של מפקד מחנה ריכוז אכזר, שנמלט חזרה למשפחתו כשהתקרבו כוחות בעלות הברית, וחי בשקט עד שיום אחד זיהה אותו אסיר לשעבר, והוא נמלט על נפשו. הסופרת מתארת את את נדודיו ואת קשייו, ולמרבה התפעלותי היא עושה זאת בלי שנרגיש ולו שמץ של סימפטיה כלפי האיש הנרדף. איך היא עושה זאת? אין לי מושג. היא לא מביעה את דעתה כלפיו, לא מתלהמת, לא כותבת "מגיע לו" בשום דרך שהיא, אבל התחושה לאורך כל הסיפור היא בדיוק כזו: "מגיע לו".

אני לא מתלהבת מסופרים גרמנים שמספרים עד כמה הגרמנים סבלו במלחמה. אצל אנה זגרס זה לא מפריע לי. היא כל-כך באופן מובהק אנטי נאצית ופרו מתנגדי המשטר, שאני סמוכה ובטוחה שהיא לא באה להצדיק ולעורר חמלה, אלא להאיר את האנשים שהתנגדו באור שלו הם ראויים.

היכולת, שהזכרתי קודם, להביע רגשות ועמדות בלי להביע אותן במפורש הרשימה אותי גם בספרה "הצלב השביעי", שגם עליו המלצתי כאן.

Der Ausflug der toten Mädchen – Anna Seghers

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1950 (1946)

תרגום מגרמנית: ש` בן אברהם

מעט ספוילרים בהמשך

טנגו הוא ככל הנראה הריקוד החושני ביותר, ונוכחותו הבולטת בעלילה הופכת את הספר לחושני גם הוא. בשילוב עם המינוריות הסגנונית ועם העדינות והרגישות של הסיפור מתקבל ספר מרגש, יצרי, ונעים מאוד לקריאה.

הרקע דווקא אלים: שני צעירים ניו-זילנדים בוחרים שלא להתגייס ולצאת לקרבות באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לואיז, צעירה מקומית יתומה, מחביאה אותם במערה מפני זעמם של תושבי העיירה, השוכלים את בניהם בזה אחר זה. כשהתושבים מפנים את תסכולם כלפי מכוון הפסנתרים בעל השם הגרמני, לואיז לוקחת גם אותו אל מקום המחבוא, ונשארת אף היא במערה. מכוון הפסנתרים, פול שמידט, הוא חובב טנגו, והוא מלמד את שלושת הצעירים כיצד לרקוד. אהבה עדינה נרקמת בינו ובין לואיז.

מכאן מתפתחים כמה סיפורים חובקי עולם של אהבות בלתי אפשריות, ושל נאמנות חוצת גבולות ומוסכמות.

רק אחרי שסגרתי את הספר קלטתי שבעצם הוא רצוף סיפורי בגידה, שבהקשר אחר היו מקוממים אותי. מה שכנראה "הרדים" אותי במקרה הזה זו העובדה שכל גיבוריו מקבלים זה את זה בשלמות, והאהבה והנאמנות הם טבעיים ונצחיים בלי קשר לנסיבות. לדוגמא, בעלה של לואיז, שמגלה שהיא בעצם מאוהבת באחר, מאפשר לה לעזוב, בעצב ובכאב, אך בלי טינה, ולמרות שהוא מוצא אחר-כך אהבה גדולה, הוא עושה עשרות שנים אחר-כך את  הדרך מניו-זילנד לארגנטינה כדי לעלות על קיברה. הגישה הזו, שרואה באהבה כוח טבע עליון, מנטרלת אפשרות לקנאה ולנקמנות, ומפנה מקום לחושניות ולעדינות שהזכרתי בפתיחה.

המספר, שוטף כלים במסעדה ארגנטינאית שמנהלת נכדתו של פול שמידט בניו-זילנד, מוצא עצמו בסוף הסיפור במקום שממנו ניסה לברוח, ושם מחכה לו אהבה. גם בסיפור שלו אין כעס ואין מאבק בגורל, אלא השלמה גדולה וקבלה רגועה, המאפיינת את העלילה כולה.

לקריאת הפרקים הראשונים הכנסו לכאן.

התמונה המצורפת היא של קרלוס גרדל, מגדולי המלחינים וזמרי הטנגו הארגנטינאים, ששמו מוזכר רבות בספר.

Here at the End of the World We Learn to Dance – Lloyd Jones

הוצאת מודן

2010 (2002)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק