אביגיל מתה והגיעה לגן עדן. או למקום שאלה שהגיעו אליו מכנים גן עדן. פחות מחמישים בני מזל (האמנם?) שוכנים ב"אי השלֵווים", הרחוק מכל מה שאביגיל דמיינה לגבי העולם הבא, אם בכלל חשבה על כך. למעשה, נראה כאילו לא מדובר בעליה לשמים, אלא בקפיצה אחורה בזמן אל עידן גיאולוגי קרוב לתקופת האבן. ללא חשמל, ללא אש קבועה, כמובן ללא טכנולוגיה, רק בקתות דלות וכל מה שביכולתם של האנשים לייצר בעמל כפיים. נדמה שהיתרון היחיד בחיים השניים הללו הוא בשלמות הגוף המסוגל רוב הזמן לרפא את עצמו, כולל להצמיח איברים שנקטעו בחיים הראשונים. הבריאות הנפשית, לעומת זאת, מוטלת בספק. האנשים חולמים חלומות קשים הגורמים להם סבל, הוזים הזיות, ומניחים לאלה להכתיב את חייהם. "מה המטען שכולם פה סוחבים על גבם, ראויי גן עדן שכמותם. היית מצפה שהחיים בגן עדן יהיו פשוטים יותר, קסומים יותר, כואבים פחות", מהרהרת אביגיל. היא עצמה נושאת מטען כבד – בן זוג בעייתי שממנו ניסתה לברוח מאוחר מדי, וילד מת שלא הגיע איתה אל אי השלווים. חלומותיה והזיותיה מורים לה לחפש את הילד הזקוק לעזרתה בקצה השני של האזור, ולמרות שהמסע נראה בלתי אפשרי היא יוצאת לדרך.

אני מבינה על מה הסופרת ביקשה לספר כאן. על אהבת אם, על זוגיות רעילה והצורך לחתוך ממנה בהקדם, על חברוּת, על התמודדות עם אובדן, על בדידות ועל קשר אנושי. את כל אלה היא עטפה בסיפור הרפתקאות דמיוני, עם חיות קדומות, צמחים מרושעים, מפלצות טורפות, ויצורי ענק טובי לב. אם הביצוע היה מוצלח, זו יכלה להיות דרך מקורית להציף את כל הנושאים. הבעיה היא שהמעטפת הדמיונית די דלה, והטיפול בהיבטים האחרים סובל משטחיות ומעודף קלישאות. למעט אביגיל, שיש לה מפעם לפעם הבלחות של חשיבה ושל מודעות עצמית, כל האחרים חד-מימדיים למדי, ואם יש בהם עומק כלשהו הוא שחוק לעייפה (כמו דמותו של גוסטב הכעוס והנרגן תמידית שהוא, כמובן, נשמה טובה מתחת לחספוס). נדמה כאילו הספר נכתב לטווח הגילאים הנמוך של בני עשרה, אם כי לא נראה לי שזו היתה הכוונה.

למה גן העדן הזה שופע כל כך הרבה סבל? התשובה תגיע בסוף. משכנעת? לא אותי.

סיום העלילה, שמביא אתו הקלה מסוימת, אינו מסוג "באושר ועושר". מכיוון שהספר מתוכנן להיות הראשון בטרילוגיה אפשר להניח שהקתרזיס נשמר לסיומה.

לצערי, מאכזב.

התחנה

2026