כותרת משנה: זיכרון אישי קולקטיבי

נעמי קהתי ברונר, בת להורים שעלו מתימן, מספרת בספר זה, כפי שנכתב בכותרת המשנה, סיפור קולקטיבי ואישי. באמצעות הסיפור של משפחתה ושלה היא פורשת את ההיסטוריה בת מאות השנים של הקהילה היהודית בתימן, ואת חבלי ההגירה והקליטה בארץ.

לב הספר הוא, כאמור, הסיפור הפרטי של משפחת קהתי, אך מסתעפים ממנו פרקים היסטוריים, הפותחים באופן בו נוצרה הקהילה, ביחסיה עם הסביבה, במנהגיה הפנימיים, בהתפתחות התנועה הציונית בקרבה, עד העליה המסיבית לארץ אחרי הקמת המדינה. בחלקו השני של הספר, שמתרחש אחרי אותה עליה, ניתן ביטוי למה שהכותבת מכנה בפתיחה "עמדת ״האחרּות״ הנחותה שממנה באתי", לפצע המדמם של הילדים שנעלמו, להסתגלות לחברה בעלת ערכים שונים, כולל שינוי ביחסי הכוחות בתוך המשפחה, ולקושי להשתלב בשל פערים תרבותיים: "אפילו ב־1949 הפער בין חיי הוריי בתימן ובין החיים בארץ ישראל לא היה רק פער גיאוגרפי של אלפי קילומטרים, אלא גם פער של מאות שנים, הן מבחינת החידושים והן במנהגים".

"הסיפור הציוני האידיאלי, הסוחף, שהוזרק לנו במנות חינוכיות מדודות, לא הותיר מקום להיסטוריה של הוריי או לתרבויות המזרח בכלל […] צילה העצום של השואה דחק הצידה כל כאב אחר והוסיף עוד שכבה לפיצול בין מזרחים לאשכנזים, בין יוצאי אירופה ליוצאי צפון־אפריקה והמזרח. שום נרטיב אחר לא הצליח להתחרות בזוועות הנאצים". גם אם יש הפרזה בקביעה שלא נותר באותה תקופה מקום להיסטוריה של תרבויות המזרח, לימוד ההיסטוריה של יהדות אירופה אכן היה דומיננטי יותר. השלמתי פערי ידע עם השנים, אך עדיין אינני יודעת די, והספר מבחינה זו בהחלט תורם. הכותבת מספרת על ארועי פוגרום, על מעמד של יהודי חסות, על דחיקה לשכונות מובדלות, ועל היסורים הבלתי נסבלים של העולים בדרכם מתימן אל המטוסים שהביאו אותם לארץ. היא מספרת גם על הגורמים שהביאו למעמדם כ"חוטבי עצים ושואבי מים", שילוב של גזענות עם נתוני פתיחה קשים בכל המובנים.

ייאמר לזכותה של הכותבת שאינה מבקשת להשתלח בכוח ב"אליטה" של התקופה. יש טענות, כמובן, אפילו הרבה. דברים יכלו להתנהל טוב יותר, צודק יותר. אבל היו גם אילוצים, והיו כוונות לא בהכרח רעות (גם אם היום הן נראות לנו כאלה). וביסודו של דבר, היה כאן כור היתוך שרוב הזמן הצליח לחבר בין אנשים. כך, לדוגמא, היא מתארת את שכונת ילדותה: "הדר יוסף הייתה פסיפס של תרבויות, צבעי עור, שפות, מבטאים, מאכלים, מוזיקה, ריחות ולבוש. המוזיקה של אום כולתום, הזמרת המצרית המפורסמת, חייתה בשלום לצד בטהובן, כמו אוכל חריף לצד גפילטע פיש מתוק, אבל כולנו היינו יהודים שהחיו את רעיון הבית הלאומי לעם היהודי; כולנו היינו עולים חדשים שהשרישו שורשים באדמה הצחיחה, מאתאיסטים ועד דתיים. השכונה שלנו, שמנתה כ־3,000 תושבים, הרגישה מאוחדת בצורה יוצאת דופן".

"מתימן אל ציון" הוא ספר מעניין, עשיר במידע ומומלץ.

רסלינג

2026