לאון ולואיז / אלכס קאפוס

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוצב לאון בן השבע-עשרה בעיירה בנורמנדי כאלחוטאי. בשיטוטיו באזור התוודע אל לואיז, צעירה מקומית שנטלה על עצמה לבשר למשפחות את הבשורה המרה על נפילת יקיריהן בקרבות. בין השניים נוצר קשר חברי ורומנטי עמוק, שנקטע באחת כשדרך בה פסעו הופצצה דקות לאחר שפנו איש לדרכו. במשך כעשור היו שניהם בטוחים שהאחר נהרג, אך מכיוון שהספר נפתח בלוויתו של לאון שנפטר בזקנתו, ומכיוון שלואיז מופיעה בכנסיה בטקס האשכבה, אנו יודעים ששרדו.

פגישה אקראית בפריז, בה מתגוררים שניהם, מחדשת את הקשר. לאון התחתן בינתים עם איבון, נולד לו ילד, אשתו בהריון, והוא עובד ככימאי במשטרה. לואיז עובדת במרחק רחובות ספורים בבנק. קרבת הלבבות לא התפוגגה, אך שניהם יודעים שלא יהרסו את מה שנבנה בשנות הפירוד כדי להתאחד על החורבות. העלילה מלווה אותם אל תוך מלחמת העולם השניה ולאחריה, עד מותו, כאמור, של לאון.

הסופר הוא נכדם של לאון ואיבון, והספר הוא מחווה שכתב לכבודם. לצד סיפורו של המשולש הלא פשוט הזה, הוא מאיר שתי פרשיות מתקופת הכיבוש הגרמני, והן, בעיני, המעניקות לספר את הענין שבו. האחת היא מתחום העיסוק שנכפה על לאון: המחלקה לפיקוח על תושבי חוץ ופליטים, שהוקמה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקבה אחרי המהגרים לצרפת, והגבירה את פעילותה בשנים של עלית הנאצים בגרמניה, כשאלפי פליטים נהרו אליה. כשהכיבוש היה ממש מעבר לפינה, חלק מן המידע, שנצבר במאות אלפי כרטיסיות, הושמד, ואת חלקו נעשה נסיון להסתיר. הגרמנים מצאו את הכרטיסיות שהוחבאו והושחתו בשל תנאי המחבוא, והושיבו עשרות שוטרים ליצור עותקים נקיים. הסופר מייחס לסבו נסיון לחבל בעבודת ההעתקה, אם בקצב עבודה איטי ואם בהכנסת שגיאות. הפרשיה השניה היא מתחום עיסוקה של לואיז: בצרפת הצטברו רזרבות גדולות של זהב, שהצרפתים ביקשו למלט מידי הגרמנים. אחד המקלטים המרכזיים של הזהב היה בסנגל, ולואיז נשלחה לשם כדי להשגיח עליו.

דמותה של איבון אמנם אינה מוזכרת בשמו של הספר, אך היא בעיני הדמות המעניינת במשולש. בעוד לואיז ולאון ממשיכים פחות או יותר בשגרה ומתרפקים על האהבה שידעו ושעוד יידעו, איבון היא זו שמנהלת מאבק הישרדות יומיומי. היא זו ששומרת על שלמות משפחתה, ומאפשרת בתבונה ללאון להחזיק באהבתו ללואיז, יחד עם מסירותו כלפיה, ובלבד שילדיה יזכו למשפחה הרמונית ומגוננת בשנים הקשות. היא זו שמתמרנת ומנווטת ומתחמנת בתנאים המלחיצים של הכיבוש כדי לוודא שלכל חמשת ילדיה לא יאונה כל רע. לאון מרשה לעצמו בשנות המלחמה קשת של רגשות כלפי משפחתו, כלפי הכובשים, כלפי מצבו הפרטי והלאומי. איבון מרשה לעצמה באותן שנים רק קשיחות ודריכות, כלביאה המגנה על הלהקה כולה.

הספר כתוב יפה, נוגע ללב, ומשלב בין הפרטי לציבורי. צרם לי שאין בו כמעט שום נגיעה למה שעוללו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, כי הסופר בחר להתרכז במשפחתו בתוך הבועה של עצמה ולצמצם את היריעה. בהתעלם מכך, מומלץ.

Léon und Louise – Alex Capus

הכורסא וידיעות ספרים

2012 (2011)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

עת לאהוב ועת למות / אריך מריה רימארק

ארנסט גרבר הוא חייל גרמני, המשרת בחזית המזרחית. השנה היא 1944, צבא ברית המועצות דוחק את הגרמנים לנסיגה, או לקיצור קוי חזית ולשיפור עמדות לקראת שימוש בנשק סודי, כפי שטוענת התעמולה הגרמנית. מזה שנתיים לא זכה ארנסט לחופשה, ונדמה שגם חופשתו הבאה עתידה להתבטל, אבל מתמזל מזלו והוא מקבל אישור לצאת למסע ממושך אל לב גרמניה, במהלכו הוא חולם על אוכל ממטבחה של אמא. חורבן מקדם את פניו בעירו, בית הוריו ושכונות ילדותו הרוסות, מקום הימצאה של משפחתו אינו ידוע, אם בכלל עודם בחיים. במקום לזכות בהפוגה קצרה מן המוות בחזית הוא פוגש במוות בבית. אבל הוא פוגש גם אהבה בדמותה של אליזבת, בתו של הרופא המשפחתי. הרופא עצמו נשלח בשל דעותיו למחנה ריכוז. אליזבת עובדת במפעל המייצר מעילים, וחולקת דירה בעל כורחה עם חברת מפלגה נאצית אדוקה הבולשת אחריה. "מה ישאר?", חושב ארנסט בתוך ההרס והמוות שבכל פינה. "מן הראוי שישאר דבר זה או אחר […] עוגן שיחזיקנו כדי שלא ייסחף, שיעלה בידו לשוב". הוא מציע לאליזבת להנשא, והם זוכים לשלושה ימים של ניתוק יחסי בתוך בועה משלהם בטרם ישוב לחזית.

אריך מריה רמרק כתב על הגרמני ש"באמצע". ארנסט אינו נאצי אבל גם אינו מתנגד משטר פעיל. כמו גרמנים רבים פשוט עצם עיניים. השנים בחזית, הידיעה שמשקרים לעם, המפגשים עם חיילים שהשתתפו בפעולות רצח ומתגאים בכך, שינו משהו באדישות שלו. "לעתים קרובות למדי נסתלק וסרב לדעת. הוא ומאות אלפי אחרים. והם חשבו כי בדרך זו יוכלו להשקיט את מצפונם. יותר לא רצה זאת. יותר לא רצה להתחמק". הוא עוזר בקטנה ליהודי מסתתר, ואינו מסגיר את האיש שמחביא אותו, אבל בו זמנית מתיירא להביע את רגשותיו בחברתו של חבר ילדות שעלה לגדולה במפלגה. הוא מודע לסבל שהגרמנים המיטו על מליוני בני אדם, אבל זועק "חזירים" כלפי מטוסי בעלות הברית המטילים פצצות על עירו כדי להכניע את גרמניה. הוא רוצה לנהוג בצדק, לגלות לפחות אהדה לקורבנות, אבל "בזעזוע פתאומי נוכח בחוסר התקווה הנצחי הצפוי לצדק ולאהדה: להיות תמיד מתנפצים אל קיר האנוכיות, האדישות והפחד". "היכן תחילתה של האחריות האישית?", הוא תוהה ואינו יודע לענות. "אין אנו יכולים להסתר בפשטנות מאחורי העובדה שפעלנו לפי פקודות. או שמא כן?". הוא יכול למצער לערוק מן השירות, אבל אינו מסוגל לכך. בשיחה חד-צדדית עם היהודי המסתתר הוא מנסה להסביר, וכל משפט שלו נתקל בשתיקה. "כן, חוזר ללחום כדי שהפושעים הרודפים אחריך ישארו בשלטון זמן נוסף. אולי רק זמן מספיק כדי לתפוס אותך ולתלותך", "אני יוצא כיוון שאחרת יירו בי", "ואני יוצא כיוון שאם אערוק יאסרו את הורי ואת אשתי, או שישלחום למחנה ריכוז, או שימיתום", ובסופו של דבר מודה כי "אני יוצא ואני יודע כי תירוצי אינם תירוצים". כי מעל הכל מרחף פחד משתק. "הלז היה פחד שונה, זוחל וחונק, בלתי מוגדר ומאיים, פחד שכמו זיהם אותך, בוצני והרסני, שלא ניתן לאחוז בו ולא ניתן להשתלט עליו, פחד של אין-אונים וספק מכרסם, הפחד המשחית לשלומם של אחרים, לקורבנות החפים מפשע, לנרדפים על לא עוון, הפחד מפני קפריזה של הכוח ושל אי-אנושיות אבטומטית, הוא הפחד השחור של התקופה".

הסופר, שהוחרם על ידי הנאצים ויצא לגלות בינואר 1933, היה שותף לכתיבת התסריט של הסרט שנוצר ב-1958 על בסיס הספר. הסרט לא הותר להקרנה בארץ בנימוק שהוא מציג רק את סבלם של הגרמנים ללא התיחסות לסבל שגרמו לקורבנותיהם. רק ב-1962 הותר להקרנה ובאותה שנה הספר תורגם לעברית. ניתן להתווכח עם הצנזורה, אבל יש להודות שבחלקו הגדול הספר אכן גורם אי נוחות מאותה הסיבה. יחד עם זאת, הסופר מצליח, באמצעות דמויות מגוונות שמופיעות בחייו של ארנסט ובאמצעות התבוננות במה שעובר עליו פיזית ונפשית, להמחיש את היסורים של אדם מן השורה, שמודע לעוול סביבו אבל עסוק בעיקר בהישרדות.

כתוב היטב, אינו חס על הקוראים, ומומלץ.

Zeit zu leben und Zeit zu sterben – Erich Maria Remarque

מ. מזרחי

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

1962 (1954)

הברמן של הריץ / פיליפ קולן

מלון ריץ בפריז היה עד מאז היווסדו ב-1898 אבן שואבת לכל המי ומי, צרפתים וזרים כאחד, סמל של שפע, של איכות ושל פינוק. בשנת 1921 הופקד הבר של המלון בידיו של פרנק מאייר, אוסטרי יליד 1884, שרכש לעצמו שם עולמי בתחומו. פרנק היה בנם של הורים יהודים, אם שביקשה לחנכו ליהדות, ואב שביקש להצניע כל סממן יהודי, אולי כדי למנוע מבנו את הגורל הקשה של עמו. בדיעבד, גישתו של האב הצילה את פרנק, שכן עם הכיבוש הנאצי הפך המלון למשכנם של אנשי מטה בכירים, ובמשך ארבע שנים קבלו שירות ממנהל הבר היהודי וחלקם אף התידדו אתו מבלי שחשדו בזהות שהסתיר. פיליפ קולן מספר את סיפורו על רקע המלון והתקופה.

מרבית הדמויות בספר אמיתיות ומופיעות בשמן, לטוב ולרע. החל במשתפי פעולה, שפעלו ממניעים אנטישמיים, כמו קוקו שאנל, ועד קלוד אוזלו, מנהל המלון, ואשתו (היהודיה בסתר) בלאנש, שהעבירו לאנגלים מידע על האורחים הגרמנים, והסתירו במלון אנשים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. החל בגרינג, שהשתכן מפעם לפעם בסוויטה במלון ועסק בביזת אמנות, ועד אינגה האג, שהיתה שותפה לקשר לחסל את היטלר. וביניהם אישים כמו השחקן הצרפתי סשה גיטרי, שאולי שיתף פעולה עם הכובש, או רק ניסה להתאים עצמו לנסיבות ולהחזיק מעמד, והסופר הגרמני ארנסט יונגר, שיש אומרים שהיה אנטישמי ויש אומרים שהיה אנטי נאצי, ובעלת המלון מארי-לואיז ריץ שהדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לשמור על הרמה של המלון, ללא קשר לזהות אורחיו, ועוד שורה של אישים בכל הקשת שבין רוצחים למושיעים, ובהם נובורישים, מלשינים, אופורטוניסטים, ובורגנים שפחדו לאבד את זכויות היתר שלהם ובחרו להסתגל לדרישות העידן החדש. קולן הוסיף לגלריה זו, כפי שהוא מספר במבוא, שתי דמויות בדויות, שמשתלבות היטב בעלילה, והוסיף כמה פרטים ספרותיים מדמיונו. בסיומו של הספר מוצגות תמונותיהן של כמה מן הדמויות בתופסת מידע על גורלן אחרי המלחמה.

על מעשיו של פרנק מאייר עצמו לא נותר תיעוד רב. ידוע כי שימש כ"תיבת דואר" עבור הקושרים במבצע ולקירי, שהעבירו באמצעותו מסרים זה לזה. כמו כן תיווך בהשגת תעודות מזויפות לנרדפים. החיים בריץ המשיכו להיות טובים ועשירים, בועה בתוך האומללות והמצוקה של פריז, והסופר שם בפיו של בנו של פרנק אזהרה כלפי אביו: "סבלת פחות מהאחרים, ואתה תצטרך לתת על זה דין וחשבון". ואכן, במסגרת הפעילות נגד משתפי פעולה אחרי שחרורה של צרפת, פרנק הואשם בגזירת רווחים מן הכיבוש, ושילם כופר כדי להשתחרר. האם היה אשם? מן הסתם לעולם לא נדע. מכל מקום, הסופר נאחז בפעילותו החיובית מצד אחד, וברווחיו המשוערים מצד שני, וכמובן בהכרח לעמוד על המשמר לבל תיחשף זהותו, כדי ליצור דמות מורכבת של אדם העומד בכל רגע ורגע בפני בחירות מוסריות. המגע היומיומי עם הגרמנים יצר חברויות שהעיקו עליו מתוך הכרה במעשים שעשו מחוץ למלון, והדילמות המתמידות בין תודעת שירות ליחסים בינאישיים ולחובה מוסרית היו המשא שאתו חי במשך כל שנות הכיבוש.

"המלחמה הזאת שנקראת עכשו שלום", כך מתייחס פרנק לתקופתו. האנשים סביבו אולי הסתגלו, ובבועת המלון הצליחו לנטרל את חווית המלחמה, אבל בגלל יהדותו ובגלל מעורבותו ומודעותו, ה"שלום" לכאורה שחזר את חוויותיו כחייל במלחמה הגדולה. שמות חלקי הספר משקפים זאת, החל ממלחמת חפירות בתחילה, כשכל צד מתחפר במקומו ומתכונן לעתיד, ועד התבוסה.

"הברמן של הריץ" הוא ספר מרתק, כתוב היטב, ומתורגם מצוין על יד אסנת יקירה. יש בו רעים מאוד וטובים מאוד, אך עיקר תשומת הלב מופנה לאלה שבאמצע. אפשר לשפוט אותם, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. האם היינו מורידים את הראש עד יעבור זעם? האם בזמנים מסוג זה יש למישהו זכות לעשות זאת? מהן הברירות?

אנצל הזדמנות זו לשוב ולהמליץ על "לוטסיה" של פייר אסולין, שמספר את סיפורו של מלון פריזאי אחר בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה.

מומלץ מאוד.

Le Barman du Ritz – Philippe Collin

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

הקומדיה האנושית / ויליאם סרויאן

עלילת "הקומדיה האנושית" מתרחשת בעיר (הבדויה) איתקה שבקליפורניה במהלך 1942. ויליאם סרויאן, שהעניק למקום ולגיבוריו מאפיינים ביוגרפיים משל עצמו, מציג את בני משפחת מקוליי, לעתים מתמקד בהם ולעתים מתאר דמויות נוספות, היוצרות יחדיו פסיפס חלקי של ארצות הברית שהצטרפה זה עתה למלחמה.

אֵם משפחת מקוליי מגדלת לבדה את ארבעת ילדיה לאחר מותו של האב. מרכוס הבכור גויס ועובר אימונים לקראת צאתו לשדה הקרב. בבית נותרו האחות בס והאחים הומר ויוליסס הפעוט. הומר בן הארבע-עשרה נוטל על עצמו לתרום לפרנסת המשפחה, ולמרות גילו הצעיר הוא מצליח להשיג משרה קבועה בסניף הדואר המקומי. משימתו הראשונה מעבירה אותו באחת מעולם הילדות אל הבגרות, כשהוא מוסר לאשה מברק המודיע על נפילתו של בנה. הומר הוא צעיר המבקש את הטוב, את הנכון, שואף להעשיר את עולמו הפנימי בידע ולתקן את העולם החיצוני. אצל מנהל הדואר הוא מוצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו: "אני רוצה לדעת, ותמיד ארצה לדעת. תמיד אתאמץ ואבקש דעת. אך איך אפשר לך לדעת פעם? איך יכול איזה אדם שהוא בעולם לישר את כל ההדורים, באופן שהכל יתישב יפה ויתקבל על הדעת?". גם אמו היא עבורו מקור תבונה וניחומים, ומפיה הוא לומד על כוחו של אדם לעצב את עולמו: "כל אדם ואדם הוא עולם כולו, לברוא אותו כרצונו ולמלא אותו מין אנושי שהוא מסוגל לאהבו – אם יש אהבה בלבו – או מין אנושי שהוא מוכרח לשנאו – אם שנאה יש בלבו".

יוליסס בן הארבע הוא סמל הטוהר. הוא מסתובב לו בכל מקום, מבטו סקרן ולבו פתוח. הוא בוטח, אוהב, להוט לקשר אנושי. כשאדם החולף מולו ברכבת, משיב לברכתו בנפנוף, רגשותיו עולים על גדותיהם: "היה זה אחד הדברים המופלאים ביותר שארעו ליוליסס מקוליי בארבע שנות חייו בעולם הזה. הוא נפנף בידו לאדם אחד, ואדם זה החזיר לו נפנוף ביד – לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. על כן יזכור זאת כל ימי חייו". הומר מייחל לתום מסוג זה גם כאדם בוגר: "דומני כי ילד מחפש ילד בכל שהוא פוגש. ואם הוא מוצא ילד במישהו מבוגר, סבורני כי את האדם הזה יחבב יותר מאחרים. הייתי מאחל לעצמי שאוכל להיות מבוגר כדרך שיוליסס הוא ילד".

לצד שני גיבוריו הצעירים, סרויאן מספר על ילדים נוספים באזור מגוריהם, ועל הדינמיקה ביניהם; על גבר שנמלט מארמניה עם בנו הקטן, וכל מבוקשו הוא שהילד יהיה מאושר ומשוחרר מזכרונות רעים; על שני המבוגרים בסניף הדואר, המנהל ואיש המברקה, ועל האופן בו הם מתמודדים עם העולם המתפורר; על ג'ון, צעיר אובד דרך, טיפוס הופכי להומר, המנסה לחזור אל המסלול כשהוא זוכה למחווה טובת לב של מנהל הדואר; על טובי היתום, המשרת יחד עם מרכוס, ומאמץ לעצמו את איתקה ואת משפחת מקוליי, עוד בטרם פגש אותם: "אני מרגיש שמשפחתי היא משפחת מקוליי, משום שבמשפחה מסוג זה הייתי רוצה, אילו ניתנה לי רשות לבחור"; ועוד.

כמו בסיפוריו הקצרים, וכמו ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", שנכתב שלוש שנים אחרי הספר הזה, סרויאן מבקש את האחווה האנושית ומאמין בה. הוא מתעב את המלחמה, אך רואה בה כורח במטרה להשמיד את הרוע ולאפשר לטוב לשגשג. הוא חוגג את התום, גם הילדותי וגם המפוכח, ולמרות כל הטרגדיות הוא מאמין בכוחה של הרוח האנושית להתגבר ולפרוח. את תפיסת העולם הזו, שהיא אולי נאיבית בעיני רבים, הוא מיטיב להביע מבלי לחטוא בקלישאות ובהטפה, אלא באמצעות העמדתן באור הזרקורים של דמויות אנושיות פשוטות המפלסות את דרכן אל הטוהר.

השיבה המיוחלת הביתה, שבעבור רבים אינה יכולה להתרחש עוד, שזורה בספר. לא בכדי כמה מן השמות נבחרו מתוך רמיזה אל סיפור האודיסאה, ביניהם הומר, הומרוס שכתב את היצירה, יוליסס, שהוא אודיסאוס בגרסה הרומית, ואיתקה, ממלכתו של אודיסאוס שאליה הוא שב אחרי מלחמת טרויה ומסע בן עשור שנים בדרך חזרה.

הספר מלווה באיורים המקוריים מאת דון פרימן. יצחק עברי תרגם אותו לראשונה ב-1946, ורק ב-2014 תורגם מחדש בידי יהודה אטלס. יש שיאמרו, בצדק, שתרגומו של עברי התיישן, אבל בעיני העברית הישנה והמהודרת בחן משתלבת בשלמות באוירת הספר.

זו אינה הפעם הראשונה שאני קוראת את "הקומדיה האנושית", ולבטח לא האחרונה. מומלץ עד מאוד.

The Human Comedy – William Saroyan

עם עובד

1972 (1943)

תרגום מאנגלית: יצחק עברי

הבלדרית מפריז / מג וייט קלייטון

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

קרסקי / אנדז'יי זביקובסקי

בשנת 1982 הוכר יאן קרסקי הפולני כחסיד אומות עולם, ומספר שנים אחר כך הוענקה לו אזרחות כבוד של מדינת ישראל. קרסקי זכה לכבוד זה בשל פעילותו הבלתי נלאית במהלך מלחמת העולם השניה להביא את רצח העם היהודי לידיעת העולם, פעילות שבשלה כונה "האיש שניסה לעצור את השואה". היו בהיסטוריה הפולנית הרבה גיבורים, כותב ההיסטוריון אנדז'יי זביקובסקי, והיו הרבה מדינאים מוכשרים, אבל נדירים היו האנשים ששילבו באישיותם את הגבורה עם הכשרון המדיני. קרסקי נמנה עם הנדירים.

יאן קרסקי, שנולד ב-1914 בשם יאן קוזיילבסקי ובחר לשמור על השם קרסקי שניתן לו במחתרת, הצטרף לארמיה קריובקה, המחתרת הפולנית, אחרי שנמלט ממחנה שבויים של הצבא האדום. כאיש משרד החוץ הפולני לפני המלחמה, וכמי ששלט בשפות זרות, מונה לתפקיד השליח המקשר בין המחתרת לממשלת פולין הגולה. גם לאחר שנפל לידי הגסטפו, והצליח להמלט אחרי שעבר עינויים, המשיך בתפקידו זה. אחרי המלחמה הצטנע ואמר שהיה תקליט להעברת ידיעות, אבל זביקובסקי מצביע על הדוחות שסיפק קרסקי, ורואה בו אנליטיקאי מעניין, שסיפק הערכות מעמיקות ועצמאיות. כבר בדוחות שכתב בפברואר 1940 התייחס למצבם של היהודים אחרי הכיבוש. בשנים שאחר כך עמד בקשר עם פעילי המחתרת היהודית, נכנס פעמיים במסווה לגטו ורשה ופעם אחת למחנה איזביצה לובלסקה (אותו זיהה בטעות כבלזץ), ונטל על עצמו את השליחות לגייס מדינאים באירופה ובארצות הברית לסיוע ליהודים ולעצירת ההשמדה. בכל פגישותיו בארצות הברית הציג חמישה נושאים, על פי סדר זה: הפעילות הקומוניסטית בשטחי פולין, הענין היהודי, מעמד הממשלה הגולה, הקשר הפוליטי בין הממשלה הגולה לפולין, ההיקף והיכולות של תנועת המחתרת. הוא הותיר רושם על האישים איתם נפגש, ביניהם הנשיא רוזוולט, אבל בענין היהודי נתקל בתגובות שבין חוסר אמון לאדישות. לעולם היו נושאים אחרים על סדר היום. רוזוולט, לדוגמא, התעניין בעיקר בהתנהלות הסובייטית, כשהוא נותן דעתו על אירופה שעתידה לקום מן ההריסות בתום המלחמה. תגובתו על השמדת היהודים היתה חלשה, ללא שאלות המשך. קרסקי עצמו הביע את הסברה שאנשים יכלו לדעת על ההשמדה גם בלעדיו, אבל העדיפו לדחוק את הידיעה, והמעורבות שלו לא הביאה הצלה.

זו אינה הביוגרפיה הראשונה שנכתבה על קרסקי. זביקובסקי הגדיר את הביוגרפיה הזו כ"נסיון לשלב את הגורל הטרגי של יהודי פולין עם ההיסטוריה הפוליטית-חברתית של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני ועם התנגדותם רבת הגבורה במסגרת מדינת המחתרת היחידה באירופה". לפיכך הספר כולל תיאור מפורט של ההתארגנות הפולנית בבית ובחוץ, מנתח את הלכי הרוח של הפולנים תחת הכיבוש, עומד על כוונותיהם של הגרמנים (הנס פרנק אמר באוקטובר 1939: "יש להתייחס לפולין כאל מושבה, והפולנים יהיו עבדי הרייך הגדול"), מספר על סבלם של הפולנים ועל יחסם לסבלם של היהודים, ומתאר את פעילותם של גופים כמו המשטרה הכחולה. בהקשר למשטרה הוא מרחיב על אישיותו ועל תפקידו של מריאן סטפן קוזיילבסקי, אחיו הבכור והמשפיע של קרסקי, שעמד בראש הכוח בורשה, סירב להשבע אמונים לרייך, וסיפק לממשלה הגולה רשימה שמית של שוטרים שניתן יהיה לסמוך עליהם ביום פקודה. בהקשר ליחס הפולנים ליהודים הוא מתאר, בין השאר, את הפעילות של ארגון הסיוע ז'גוטה, שנוסד על ידי זופיה קוסאק-שצ'וצקה, אנטישמית בוטה, שהפרידה בין סלידתה מן היהודים לחובתה הנוצרית למנוע את רדיפתם ואת השמדתם.

קרסקי כתב ב-1944 ספר בשם "סיפורה של מדינה במחתרת", שיועד לקהל במערב, ותיאר את פעילותו ואת פעילות המחתרת הפולנית. בשל מגבלות בטחוניות והצורך בחשאיות, הספר אינו בהכרח מדקדק בפרטים, אבל מציג בכל זאת תמונה מקיפה. זביקובסקי משתמש בספר זה כאחד ממקורותיו, אחד מרבים, תוך שהוא מנתח אותו בדקדקנות של היסטוריון. בשנות השבעים חזר קרסקי לתודעה אחרי שהתראיין לסרטו של קלוד לנצמן "שואה". במהלך השנים עד מותו בשנת 2000 זכה להיות מונצח ומוערך ברחבי העולם, כולל מועמדות לפרס נובל לשלום, קבלת המדליה הנשיאותית האמריקאית, עיטורים צבאיים יוקרתיים מממשלת פולין, וכאמור תואר חסיד אומות עולם.

אחרי המלחמה עבר יאן קרסקי, שהיה אז כבן שלושים, להתגורר בארצות הברית. לפולין לא יכול היה לחזור משום עברו כחבר מחתרת. הוא הצליח לצרף אליו את אחיו, שקיבל בארצות הברית מקלט מדיני, אך לא הצליח להסתגל לחיים בגלות ובשנת 1964 התאבד. קרסקי נישא לרקדנית היהודיה פולה נירנסקה, שנמלטה מפולין לבריטניה ב-1935 בשל האנטישמיות הגואה, ואיבדה בשואה עשרות מבני משפחתה.

"קרסקי" יורד לפרטי הפרטים של התקופה (הוא אולי מפורט מדי עבור קורא שאינו פולני ואינו מכיר את עשרות הנפשות החולפות בספר), בוחן אותה מכמה וכמה היבטים, ומעלה על נס אדם מיוחד שלמרות כל המכשולים פעל ללא לאות למען השליחות שנטל על עצמו.

מרתק ומומלץ.

Karski – Andrzej Żbikowski

כרמל

2016 (2011)

תרגום מפולנית: יצחק קומם

הבטחה עם שחר / רומין גארי

רוב שנות הילדות וההתבגרות של רומן גארי עברו עליו בחברתה של אמו בלבד. השניים, שננטשו על ידי אביו, עברו מוילנה לורשה בחיפוש אחר פרנסה וחיים טובים, ובסופו של דבר היגרו לצרפת, הארץ שהיתה משאת נפשה של האם. במשך כל השנים עד לפטירתה היה בנה מרכז חייה. היא ראתה בו את העבר, את הגבר שאהבה ונטש אותה. היא ראתה בו את העתיד, את הגבר המפורסם שיגשים את כל חלומותיה. ובהווה היא עבדה בפרך כדי להניח לפניו מזון, כדי לטפח את כשרונותיו, וכדי לעצב אותו על פי עקרונותיה.

אפשר לכתוב הרבה על אשה שויתרה על הכל וריכזה את כל משאבי נפשה בילד. אפשר לכתוב הרבה על ילד שגדל אל תוך ציפיות שנדמות בלתי אפשריות. גארי מעדיף לא לחפור, וכך גם אני. "הפסיכואנליזה לבשה היום צורה טוטליטרית, ככל האידיאולוגיות; היא מנסה לחנוק אותנו בקולר הסטיות שלה. היא כבשה את השטחים שפונו על ידי האמונות הטפלות, התעטפה במונחים סמליים, ומושכת את לקוחותיה על ידי שוחד פסיכולוגי". הוא מודה שלעתים חש חנוק, שאולי היה עדיף לו אמו היתה מוצאת גבר לאהוב ולא משליכה את כל רגשותיה עליו. הוא מודע לנזק שאהבה אבסולוטית כל-כך עלולה לגרום – "אהבת האם זו הבטחה עם שחר שהחיים אינם מקיימים […] בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפיה למה שקבלת". ויחד עם זאת הוא יודע שלא היה מי שהוא בלעדיה, שחלומותיה עיצבו אותו. "כשרונותיה של אמי וכן האידיאליזם שלה דרבנו אותי לשאוף לשלמות מופלאה, בחיים כבאמנות, וחלומה היה תקיף מחוש ההומור שלי ומכל לחשושי ההונאה של פיכחות מתבגרת. נתקשיתי להאמין שיימנע ממנה סיפוק זה שהיא ראויה לו, לא יכולתי להאמין שהחיים והגורל הנם מחוסרי כשרון וחוש אמנותי עד כדי כך. תמימותה וכוח דמיונה, אשר בגינם היתה מסוגלת לראות באותו נער זנוח, החי בחור נידח בנבכי ליטא, סופר צרפתי גדול ושגרירה של צרפת, הוסיפו להתקיים בי כמו אגדה יפה, דרשתי את החיים כמין נוסח ספרותי".

מי שמכיר ואוהב את יצירותיו של גארי ילמד מן הספר הזה מנין שאב את המוטיבים המאפיינים אותן. מגיל צעיר הזהירה אותו אמו מפני שלושה אלילים – אליל הכסילות, אליל האמיתות המוחלטות, ואליל הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה – וכתיבתו כולה היא מלחמה נחרצת נגדם. כמו אמו הוא רואה מעבר לסיסמאות, ונותן דעתו על היחיד, על האנושי. "קיימת בי הנטיה לחפש מאחורי המטרות הנשגבות והחשובות אחרי המניע האישי הקטן, להאזין בעיצומה של הסימפוניה הגועשת לצלילו הדק והעדין של החליל". חלומה של האם היה לכוח המניע של חייו, הבא לידי ביטוי בכתיבתו: "כשהתבגרתי, שקעתי רובי וכולי במאבק חומרי מיואש כדי לתקן את העולם ולזהותו עם החלום התמים של אמי, שכה אהבתי". דרכו אל הספרות מתוארת אף היא בספר. בכנות ובחן הוא מודה בכשלונו למצוא בעצמו כשרונות אחדים, כמו נגינה, או בהחלטתה של האם למנוע ממנו פיתוח כשרונות אחרים, כמו ציור, מחשש שגורלו יהיה כגורלם של ציירים שנמקו בעוני. הכתיבה היתה כשרון מקובל על שניהם, זה שיביא לתהילה המיוחלת, עד שהפכה בהדרגה לצורך. "ענין היצירה הספרותית היה לי לשאלת חיים, הכרח-קיום כמו אויר ופת לחם, הדרך היחידה בה יכולתי להפטר מחוסר האונים והחולשה שבהיותי יצור אנושי, דרך להזדככות הנפש שבזכותה יכולתי להוסיף ולחיות".

הספר מתלווה אל גארי ואל אמו מילדות ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה. המלחמה כפתה עליהם לראשונה פרידה ממושכת. האם נשארה בניס, שם ניהלה מלון קטן. הבן התגייס, שירת בצבא הצרפתי עד הכיבוש, ולאחר מכן מצא דרך לעבור לאנגליה, והיה לטייס קרב בצבא צרפת החופשית. מכתבים קצרים ממנה זרמו אליו בכל שנות הפירוד, מלאי בטחון, תקווה ועידוד, ובתוך ראשו הוא לא חדל לשמוע את קולה, ממריץ אותו מתוך אמונה ושכנוע עמוקים לא להרים ידים, להוסיף להלחם עד הנצחון שיגיע לבטח.

"מרצה וכוח רצונה בוערים בקרבי עד היום ומכבידים על חיי, שכן כה קל לוותר ולהתיאש. היא דנה אותי לחיים של חדווה ותקווה".

ספר נפלא.

La Promesse de L’aube – Romain Gary

ספרית פועלים

1968 (1960)

תרגום מצרפתית: ש. מ. עוגן

טירוף מגונה / קולין מקאלוג

"טירוף מגונה" מתרחש במחלקה איקס, המחלקה הפסיכיאטרית, בבית חולים אוסטרלי צבאי באחד מאיי האוקינוס השקט. סמוך לסיומה של מלחמת העולם השניה, תפוסת בית החולים כולו, ומחלקה איקס בתוכו, הולכת ומידלדלת. חמישה חולים מאכלסים את איקס, מטופלים על ידי אחות יחידה, הונור לנגטרי. מאט עיוור, עיוורון שלדעת הרופאים נובע מהיסטריה; נאגט היפוכונדר, עמוס מחלות אמיתיות ומדומיינות; ניל, הקצין היחיד בחבורה, מחלים מהתמוטטות עצבים בעקבות קרב בלתי מוצלח; בנדיקט מאובחן כסכיזופרן; לוק הגיע למחלקה כי איש ממפקדיו לא הצליח להשתלט על התנהלותו הבעייתית. האחות היא לב המחלקה, וכל אחד מהמאושפזים מוצא בה את מה שדרוש לו. עבור מאט היא קול באפלה, קרוב ויקר; נאגט מוצא בה מעין דמות אם, הנפש החיה היחידה שמפגינה כלפיו אכפתיות; ניל מאוהב בה, ורוקם בינו לבין עצמו תכניות לעתיד משותף; בנדיקט סבור שהיא נעלה על כל אשה שהכיר; לוק שונא אותה משום הדחיה הנמרצת שהיא דוחה את חיזוריו. מכיוון שהמלחמה עומדת להסתיים, ברור לכולם שאיש מהם לא יידרש לשוב אל שדה הקרב, והמחלקה שוקעת בשגרה נטולת זעזועים.

השלווה מתערערת כשמייקל, מאושפז חדש, מגיע למחלקה. חמשת הוותיקים בחושיהם המחודדים אינם יכולים שלא לשים לב למשיכה הברורה של האחות אל המצטרף החדש, ואת המצב הפחות או יותר מאוזן ששרר באיקס, מחליפים קנאה, תככנות ויצרים אפלים. מייקל, שנשלח לאשפוז אחרי שתקף רס"ר מן היחידה שלו, וסירב להסביר את האלימות שפתאומית שתקפה אותו, נראה על פניו גבר מיושב בדעתו, שש להושיט יד מסייעת, בריא ושפוי. אבל משהו בעברו רודף אותו, וכשלוק, שיודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים, מנסה לערער אותו, נפתחת שרשרת של אי הבנות שסופה טרגדיה.

קולין מקאלוג מספרת על הטיפול הבלתי מספק שניתן לפגועי נפש, באמצעות דמותה המיוחדת של האחות. כשהוצבה באיקס, אחרי שירות ארוך בצמוד לצבא הלוחם, חשה פחיתות כבוד, בשל התפיסה השגויה של מחלות הנפש. "הכאב השורר במחלקה איקס הוא כאבה של הנשמה, כאב בלתי מובן, ההופך לעתים קורבן ללעג ולביטול […] אין כל הדר בהתמוטטות עצבים: זהו פגם, אות לחולשת האופי". אופייה הפתוח, החוקר, האמפתי, סייע לה לראות מעבר לדעה הקדומה, ו"ההכרה שאנשי איקס סובלים ממצוקה אמיתית היתה ראשיתה של חוויה מקצועית חדשה לה בתכלית". ההכרה בחשיבות בעבודתה תגרום לה להצטרף אחרי המלחמה לסגל בית חולים פסיכיאטרי, למרות המעמד הירוד של אחיות פסיכיאטריות. הסופרת כותבת גם על כוחה המשחית של המלחמה, ואומרת מפיו של מייקל: "זו המלחמה, היא עושה משהו לכולנו […] כולנו הגענו לאיקס בגלל דברים שעוללה לנו המלחמה. אלמלא פרצה, היינו כולנו בריאים ושלמים. אומרים שהמלחמה היא דבר טבעי, אך אני איני תופס זאת. אולי היא טבעית לגזע האנושי, לזקנים שפותחים בה, אך לא לבחורים שצריכים להלחם בה – לא, זו החוויה הפחות טבעית שאדם עשוי להתנסות בה".

"טירוף מגונה" מעצים את ההתיחסות לרגשות אנושיים בסיסיים כשהוא מציב אותם בתנאים קיצוניים. כל האנשים, על חסרונותיהם ועל מכאוביהם, יכלו להתנהל באופן נורמטיבי לולא המלחמה שקטעה באחת את מסלול חייהם, והטילה את רובם אל שדה הקרב. על הרקע הבלתי טבעי הזה התחדדו רגשותיהם בכל הקשת שבין אחריות לאנוכיות. הם נאבקים זה בזה ותומכים זה בזה, וכולם כאחד חרדים מפני מה שמצפה להם כשישובו אל המקום שעזבו כשנקראו לפני שנים אל הצבא.

ספר רגיש, מעמיק ומומלץ.

An Indecent Obsession – Colleen McCullough

זמורה ביתן

1983 (1981)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

השתיקות של גברת ויק / צ'ל וסטו

השנה היא 1938. בעוד רגע תספח גרמניה את אוסטריה, בעוד מספר חודשים תערך ועידת מינכן שתמסור לידי הגרמנים את חבל הסודטים, וחודש ומחצה אחר-כך יתרחש ליל הבדולח. פינלנד, עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים, עדיין שסועה ומקוטבת. דוברי שוודית מול דוברי פינית, אוהדי גרמניה מול אוהדי ברית המועצות. יש החוזים באימה את פריצתה של מלחמה עולמית נוספת, ויש הנסחפים אחר הרטוריקה ההיטלראית ומאמינים שהרוחות תירגענה כשגרמניה תזכה למרחב המחיה שאליו היא משתוקקת.

במשרדו של עורך הדין קלאס תּוּנֶה מתכנס מועדון יום רביעי. חברי המועדון הכירו אלה את אלה בהיותם צעירים, ולמרות שחייהם הובילו אותם בנתיבים שונים הם שומרים על מסורת ההתכנסות החודשית. בין החברים נמצא יארי, יהודי מאני-דפרסיבי, שהשמועות על רדיפת היהודים בגרמניה ובאוסטריה מערערות עוד יותר את יציבותו הנפשית; ארליוס הלאומן האנטישמי, שמרסן את התבטאויותיו בנוכחותו של יארי; לינדמרק, בן זוגה של אשתו בנפרד של תונה, שמטפל ביארי במכון הרפואי שהקים; ועוד. תונה עצמו הוא ליברל, השוקד על כתיבת מאמר שמסקנתו המרכזית היא כי "לאומנות וחשיבה שבטית הן מחלות עיקשות", מאמר שיחשוף אותו למתקפות מילוליות ופיזיות. תונה מעריך את העובדה שלמרות הקיטוב האלים הוא חי במדינה שבה הוא יכול לתת ביטוי לדעותיו מבלי שייעצר או יוצא להורג, אבל גם יודע שהוא "חי בתקופה אכזרית. האיום של מעשי אלימות ומלחמה היה נוכח כל יום ויום, הוא כרסם את דרכו לתוך בני האדם כמו חיידק, וגרם לבעלי מצפון רגיש להאפיר ולחלות, בעוד שאנשים חסרי התחשבות התמלאו חיים […] העיתונים התמלאו בכתבות מאת עיתונאים ששיבחו את הדיוק הצבאי של החיים המודרניים, אבל גם שרו שירי הלל לכוחות הגבריים הפרימיטיבים והאכזרים".

גברת מיליה מטילדה ויק היא מזכירה חדשה במשרדו של תונה. היא רדופת שדים לאחר שחוותה את אימת מחנות המעצר בתקופת מלחמת האזרחים, וכדי לחמוק כמיטב יכולתה מלהתמודד איתם וגם עם תגובות פוגעניות, גברת ויק שותקת. אבל גברת ויק היא גם מטילדה, אשה שרק רוצה לחיות חיים נורמטיביים, והיא גם העלמה מיליה, אלת נקם וזעם. כשהיא מזהה בין חברי המועדון את קולו של הקפטן, האיש שאנס אותה שוב ושוב במחנה, המאבק בין שלוש הנשים שבתוכה עז מתמיד.

הקפטן, שבינו ובין גברת ויק נוצר קשר מבלי שהיא חושפת בפניו את ההיסטוריה המשותפת שלהם, נותר מזוהה בתוארו זה כמעט עד לסיום. הסופר מותיר את זהותו מעורפלת, ומפזר רמזים המצביעים על אחד מחברי המועדון. למען האמת, לא מצאתי סיבה טובה לערפל הזה, בין השאר משום שהנחתי שהרמזים מטעים ושהקפטן הוא חבר מועדון אחר. לטעמי הספר לא היה ניזוק כלל, אולי אפילו מרוויח, אם זהותו של הקפטן היתה ידועה לקורא מלכתחילה. יכול להיות שביקש ליצור מתח, או אולי ביקש לשלב את המסתורין הזה באוירה הכללית של התקופה, שאליה הוא מתייחס בשמו של הספר בשפת המקור, "מיראז' 38", מראה תעתועים. באנגלית, אגב, שמו "מועדון יום רביעי". אני אוהבת יותר את השם שנבחר לתרגום העברי.

אמנם מדובר בעלילה בדויה ובדמויות בדויות, אך הסופר משלב בה ארועים שהיו. כך, לדוגמא, הוא מתאר את שלילת המדליה מאחיינו היהודי של יארי, שניצח בריצת מאה מטר בטקס חנוכת האיצטדיון האולימפי ביולי 1938, בארוע שמועתק מסיפורו האמיתי של אברהם טוקזייר. האצן ניצח בבירור, אך נדחק אל מחוץ לפודיום, כדי לרַצות משלחת מגרמניה שנכחה במקום. מכיוון שהעלילה מתרחבת מעבר לפוליטיקה, אנחנו נוכחים גם בקונצרט שבו מוצג הטרמין בשנה שבה נעלם ממציאו, שנפל קורבן לטרור הסטליניסטי. שילוב הארועים ההיסטוריים מעניק לספר יתר עניין.

למעט טשטוש זהות הקפטן, ועודף מסוים של חזרות, הספר כתוב היטב, ממחיש את התקופה על חרדותיה ועל הבלבול שבה, מתאר דמויות מורכבות ונוגעות ללב, ומספר על היסטוריה כמעט בלתי מוכרת מחוץ לפינלנד, שאודותיה מרחיבה רות שפירא המתרגמת באחרית דבר מעשירה. למרות שהיא הוסיפה גם הערות שוליים מועילות להבהרת אזכורים שמן הסתם מוכרים לקוראים פיניים אך לא לקוראים זרים, אני ממליצה להצטייד במעט רקע היסטורי לקראת קריאת הספר.

האיור שעל הכריכה הוא של Chiara Ghigliazza.

שונה, מרחיב אופקים ומומלץ.

Hägring 38 – Kjell Westö

אחוזת בית

2023 (2013)

תרגום משוודית: רות שפירא

השיבה לברלין / הנס פאלאדה

ד"ר דול, סופר לשעבר, מיואש. אמנם מלחמת העולם השניה הסתיימה, אבל כמי שמשתייך לצד המפסיד, השנוא, הוא נאלץ להתמודד עם מצפונו, עם הידיעה שנמנה עם עושי העוול. הוא שונא את הנאצים שהמיטו את האסון על העם הגרמני, אבל ברגעים של כנות יודע שבפסיביות שהפגין, בעצימת העיניים, היה בעצם שותף. "זה לא ייסלח לנו לעולם!", הוא יודע, "על כך עוד נצטרך לכפר באחד הימים!"

דול מעולם לא היה חביב על הבריות סביבו, וכעת, כשהתגלגל איכשהו להיות ראש עיר ממונה מטעם הרוסים, הוא שנוא עוד יותר. הוא מבקש למחות את חרפת הנאצים באמצעות איתורם והעמדתם לדין, אך המשימה הזו נדמית אינסופית ומתסכלת. כל אחד מן הנאצים של אתמול מבקש לרחוץ בנקיון כפיו, ורק מעטים באים על עונשם.

כל זה מתרחש על רקע מצוקה קשה, מחסור במזון, מחסור בדיור, חיים בתוך הריסות, באווירה של חשדנות ושל טינה, יד איש באחיו. הסבל של הבריות מצמיח געגועים לתקופת הרייך, ודול מזהה ששנאת הנאצים שלו מתחלפת במיזנתרופיה כללית. הוא ואשתו הצעירה מחליטים, אם כך, שהגיעה השעה לנטוש את העיר הקטנה לשוב אל הדירה שעזבו בצוק העתים בברלין.

החיים בעיר הגדולה אינם טובים יותר. אמנם דירתם שרדה איכשהו את ההפצצות ואת הקרבות, אבל אוכלסה בידי זרים. נואשים הם נודדים ברחובות הקפואים, היא פצועה, הוא אפתי. דול מגלה שאשתו מכורה למורפיום, שהוא כעת מצרך נדיר, והיא מצליחה איכשהו לתמרן כדי להשיג אותו. תוך זמן קצר הוא מצטרף אליה. האטימות שהסם מספק מגנה עליהם מפני המציאות. "בכל מקום אותה בריחה מהמציאות, אותו סירוב לשאת על הכתפיים את הנטל שהמלחמה המתועבת הזאת העמיסה על כל הגרמנים". אך המציאות לא תניח להם לשכוח אותה, והם ייכנעו לה, היא בבית חולים בשל הפציעה, הוא בסנטוריום לאחר שעצביו התרופפו.

אולי השיבה אל מלאכת הכתיבה תציל את דול מן האפתיה ומחוסר האונים שבו שקע? הוא אינו בטוח שזה אפשרי. "הבנתי שאי-אפשר לכתוב ספרים כמו פעם, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא חרב עלינו עולמנו כולו […] אולי לעולם לא אכתוב ספר נוסף. הכל נראה חסר תקווה כל כך. מי ומה אנחנו בכלל, אנחנו הגרמנים, בעולם הזה שנהרס בגללנו?"

דול הוא בן דמותו של הנס פאלאדה, שמיטיב להמחיש כאן את האווירה המבולבלת והנואשת בגרמניה בשנה שאחרי המלחמה. משמעות שמו של הספר במקור היא "הסיוט", ואכן תחושה מסויטת שורה על הספר. אמנם כבר קמו אנשים חרוצים, והחלו לפנות את ההריסות כדי לבנות מחדש, אבל רובם של הגרמנים עסוקים בעיקר בהישרדות, גם על חשבונם של אחרים, ובנסיונות להצדיק את עברם או להסתיר אותו.

פאלאדה מעניק לגיבורו תקווה. "הוא בהרמוניה עם עצמו. בשיווי משקל. הוא החלים – הוא החלים למען חיים של שלום". הוא עצמו חווה פרץ יצירתי ב-1946, השנה בה כתב את "השתיין", "השיבה לברלין" ו"לבד בברלין", אך מת בתחילת 1947 כתוצאה משנים של התמכרות למורפיום ולאלכוהול. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בתוך מספר ימים ולקה בסטראוטיפיות של כמה מהדמויות, "השיבה לברלין" מציג דמויות אפורות מאופיינות היטב. גם אם יש נטיית לב לומר שהם קיבלו את מה שמגיע להם, ושאת אסונם הם המיטו על עצמם, עדיין הסיוט מחלחל מבין הדפים. יוסיפיה סימון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Der Alpdruck – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2017 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון