תגית: מלחמת העולם השניה

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

רוב שנות הילדות וההתבגרות של רומן גארי עברו עליו בחברתה של אמו בלבד. השניים, שננטשו על ידי אביו, עברו מוילנה לורשה בחיפוש אחר פרנסה וחיים טובים, ובסופו של דבר היגרו לצרפת, הארץ שהיתה משאת נפשה של האם. במשך כל השנים עד לפטירתה היה בנה מרכז חייה. היא ראתה בו את העבר, את הגבר שאהבה ונטש אותה. היא ראתה בו את העתיד, את הגבר המפורסם שיגשים את כל חלומותיה. ובהווה היא עבדה בפרך כדי להניח לפניו מזון, כדי לטפח את כשרונותיו, וכדי לעצב אותו על פי עקרונותיה.

אפשר לכתוב הרבה על אשה שויתרה על הכל וריכזה את כל משאבי נפשה בילד. אפשר לכתוב הרבה על ילד שגדל אל תוך ציפיות שנדמות בלתי אפשריות. גארי מעדיף לא לחפור, וכך גם אני. "הפסיכואנליזה לבשה היום צורה טוטליטרית, ככל האידיאולוגיות; היא מנסה לחנוק אותנו בקולר הסטיות שלה. היא כבשה את השטחים שפונו על ידי האמונות הטפלות, התעטפה במונחים סמליים, ומושכת את לקוחותיה על ידי שוחד פסיכולוגי". הוא מודה שלעתים חש חנוק, שאולי היה עדיף לו אמו היתה מוצאת גבר לאהוב ולא משליכה את כל רגשותיה עליו. הוא מודע לנזק שאהבה אבסולוטית כל-כך עלולה לגרום – "אהבת האם זו הבטחה עם שחר שהחיים אינם מקיימים […] בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפיה למה שקבלת". ויחד עם זאת הוא יודע שלא היה מי שהוא בלעדיה, שחלומותיה עיצבו אותו. "כשרונותיה של אמי וכן האידיאליזם שלה דרבנו אותי לשאוף לשלמות מופלאה, בחיים כבאמנות, וחלומה היה תקיף מחוש ההומור שלי ומכל לחשושי ההונאה של פיכחות מתבגרת. נתקשיתי להאמין שיימנע ממנה סיפוק זה שהיא ראויה לו, לא יכולתי להאמין שהחיים והגורל הנם מחוסרי כשרון וחוש אמנותי עד כדי כך. תמימותה וכוח דמיונה, אשר בגינם היתה מסוגלת לראות באותו נער זנוח, החי בחור נידח בנבכי ליטא, סופר צרפתי גדול ושגרירה של צרפת, הוסיפו להתקיים בי כמו אגדה יפה, דרשתי את החיים כמין נוסח ספרותי".

מי שמכיר ואוהב את יצירותיו של גארי ילמד מן הספר הזה מנין שאב את המוטיבים המאפיינים אותן. מגיל צעיר הזהירה אותו אמו מפני שלושה אלילים – אליל הכסילות, אליל האמיתות המוחלטות, ואליל הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה – וכתיבתו כולה היא מלחמה נחרצת נגדם. כמו אמו הוא רואה מעבר לסיסמאות, ונותן דעתו על היחיד, על האנושי. "קיימת בי הנטיה לחפש מאחורי המטרות הנשגבות והחשובות אחרי המניע האישי הקטן, להאזין בעיצומה של הסימפוניה הגועשת לצלילו הדק והעדין של החליל". חלומה של האם היה לכוח המניע של חייו, הבא לידי ביטוי בכתיבתו: "כשהתבגרתי, שקעתי רובי וכולי במאבק חומרי מיואש כדי לתקן את העולם ולזהותו עם החלום התמים של אמי, שכה אהבתי". דרכו אל הספרות מתוארת אף היא בספר. בכנות ובחן הוא מודה בכשלונו למצוא בעצמו כשרונות אחדים, כמו נגינה, או בהחלטתה של האם למנוע ממנו פיתוח כשרונות אחרים, כמו ציור, מחשש שגורלו יהיה כגורלם של ציירים שנמקו בעוני. הכתיבה היתה כשרון מקובל על שניהם, זה שיביא לתהילה המיוחלת, עד שהפכה בהדרגה לצורך. "ענין היצירה הספרותית היה לי לשאלת חיים, הכרח-קיום כמו אויר ופת לחם, הדרך היחידה בה יכולתי להפטר מחוסר האונים והחולשה שבהיותי יצור אנושי, דרך להזדככות הנפש שבזכותה יכולתי להוסיף ולחיות".

הספר מתלווה אל גארי ואל אמו מילדות ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה. המלחמה כפתה עליהם לראשונה פרידה ממושכת. האם נשארה בניס, שם ניהלה מלון קטן. הבן התגייס, שירת בצבא הצרפתי עד הכיבוש, ולאחר מכן מצא דרך לעבור לאנגליה, והיה לטייס קרב בצבא צרפת החופשית. מכתבים קצרים ממנה זרמו אליו בכל שנות הפירוד, מלאי בטחון, תקווה ועידוד, ובתוך ראשו הוא לא חדל לשמוע את קולה, ממריץ אותו מתוך אמונה ושכנוע עמוקים לא להרים ידים, להוסיף להלחם עד הנצחון שיגיע לבטח.

"מרצה וכוח רצונה בוערים בקרבי עד היום ומכבידים על חיי, שכן כה קל לוותר ולהתיאש. היא דנה אותי לחיים של חדווה ותקווה".

ספר נפלא.

La Promesse de L’aube – Romain Gary

ספרית פועלים

1968 (1960)

תרגום מצרפתית: ש. מ. עוגן

"טירוף מגונה" מתרחש במחלקה איקס, המחלקה הפסיכיאטרית, בבית חולים אוסטרלי צבאי באחד מאיי האוקינוס השקט. סמוך לסיומה של מלחמת העולם השניה, תפוסת בית החולים כולו, ומחלקה איקס בתוכו, הולכת ומידלדלת. חמישה חולים מאכלסים את איקס, מטופלים על ידי אחות יחידה, הונור לנגטרי. מאט עיוור, עיוורון שלדעת הרופאים נובע מהיסטריה; נאגט היפוכונדר, עמוס מחלות אמיתיות ומדומיינות; ניל, הקצין היחיד בחבורה, מחלים מהתמוטטות עצבים בעקבות קרב בלתי מוצלח; בנדיקט מאובחן כסכיזופרן; לוק הגיע למחלקה כי איש ממפקדיו לא הצליח להשתלט על התנהלותו הבעייתית. האחות היא לב המחלקה, וכל אחד מהמאושפזים מוצא בה את מה שדרוש לו. עבור מאט היא קול באפלה, קרוב ויקר; נאגט מוצא בה מעין דמות אם, הנפש החיה היחידה שמפגינה כלפיו אכפתיות; ניל מאוהב בה, ורוקם בינו לבין עצמו תכניות לעתיד משותף; בנדיקט סבור שהיא נעלה על כל אשה שהכיר; לוק שונא אותה משום הדחיה הנמרצת שהיא דוחה את חיזוריו. מכיוון שהמלחמה עומדת להסתיים, ברור לכולם שאיש מהם לא יידרש לשוב אל שדה הקרב, והמחלקה שוקעת בשגרה נטולת זעזועים.

השלווה מתערערת כשמייקל, מאושפז חדש, מגיע למחלקה. חמשת הוותיקים בחושיהם המחודדים אינם יכולים שלא לשים לב למשיכה הברורה של האחות אל המצטרף החדש, ואת המצב הפחות או יותר מאוזן ששרר באיקס, מחליפים קנאה, תככנות ויצרים אפלים. מייקל, שנשלח לאשפוז אחרי שתקף רס"ר מן היחידה שלו, וסירב להסביר את האלימות שפתאומית שתקפה אותו, נראה על פניו גבר מיושב בדעתו, שש להושיט יד מסייעת, בריא ושפוי. אבל משהו בעברו רודף אותו, וכשלוק, שיודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים, מנסה לערער אותו, נפתחת שרשרת של אי הבנות שסופה טרגדיה.

קולין מקאלוג מספרת על הטיפול הבלתי מספק שניתן לפגועי נפש, באמצעות דמותה המיוחדת של האחות. כשהוצבה באיקס, אחרי שירות ארוך בצמוד לצבא הלוחם, חשה פחיתות כבוד, בשל התפיסה השגויה של מחלות הנפש. "הכאב השורר במחלקה איקס הוא כאבה של הנשמה, כאב בלתי מובן, ההופך לעתים קורבן ללעג ולביטול […] אין כל הדר בהתמוטטות עצבים: זהו פגם, אות לחולשת האופי". אופייה הפתוח, החוקר, האמפתי, סייע לה לראות מעבר לדעה הקדומה, ו"ההכרה שאנשי איקס סובלים ממצוקה אמיתית היתה ראשיתה של חוויה מקצועית חדשה לה בתכלית". ההכרה בחשיבות בעבודתה תגרום לה להצטרף אחרי המלחמה לסגל בית חולים פסיכיאטרי, למרות המעמד הירוד של אחיות פסיכיאטריות. הסופרת כותבת גם על כוחה המשחית של המלחמה, ואומרת מפיו של מייקל: "זו המלחמה, היא עושה משהו לכולנו […] כולנו הגענו לאיקס בגלל דברים שעוללה לנו המלחמה. אלמלא פרצה, היינו כולנו בריאים ושלמים. אומרים שהמלחמה היא דבר טבעי, אך אני איני תופס זאת. אולי היא טבעית לגזע האנושי, לזקנים שפותחים בה, אך לא לבחורים שצריכים להלחם בה – לא, זו החוויה הפחות טבעית שאדם עשוי להתנסות בה".

"טירוף מגונה" מעצים את ההתיחסות לרגשות אנושיים בסיסיים כשהוא מציב אותם בתנאים קיצוניים. כל האנשים, על חסרונותיהם ועל מכאוביהם, יכלו להתנהל באופן נורמטיבי לולא המלחמה שקטעה באחת את מסלול חייהם, והטילה את רובם אל שדה הקרב. על הרקע הבלתי טבעי הזה התחדדו רגשותיהם בכל הקשת שבין אחריות לאנוכיות. הם נאבקים זה בזה ותומכים זה בזה, וכולם כאחד חרדים מפני מה שמצפה להם כשישובו אל המקום שעזבו כשנקראו לפני שנים אל הצבא.

ספר רגיש, מעמיק ומומלץ.

An Indecent Obsession – Colleen McCullough

זמורה ביתן

1983 (1981)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

השנה היא 1938. בעוד רגע תספח גרמניה את אוסטריה, בעוד מספר חודשים תערך ועידת מינכן שתמסור לידי הגרמנים את חבל הסודטים, וחודש ומחצה אחר-כך יתרחש ליל הבדולח. פינלנד, עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים, עדיין שסועה ומקוטבת. דוברי שוודית מול דוברי פינית, אוהדי גרמניה מול אוהדי ברית המועצות. יש החוזים באימה את פריצתה של מלחמה עולמית נוספת, ויש הנסחפים אחר הרטוריקה ההיטלראית ומאמינים שהרוחות תירגענה כשגרמניה תזכה למרחב המחיה שאליו היא משתוקקת.

במשרדו של עורך הדין קלאס תּוּנֶה מתכנס מועדון יום רביעי. חברי המועדון הכירו אלה את אלה בהיותם צעירים, ולמרות שחייהם הובילו אותם בנתיבים שונים הם שומרים על מסורת ההתכנסות החודשית. בין החברים נמצא יארי, יהודי מאני-דפרסיבי, שהשמועות על רדיפת היהודים בגרמניה ובאוסטריה מערערות עוד יותר את יציבותו הנפשית; ארליוס הלאומן האנטישמי, שמרסן את התבטאויותיו בנוכחותו של יארי; לינדמרק, בן זוגה של אשתו בנפרד של תונה, שמטפל ביארי במכון הרפואי שהקים; ועוד. תונה עצמו הוא ליברל, השוקד על כתיבת מאמר שמסקנתו המרכזית היא כי "לאומנות וחשיבה שבטית הן מחלות עיקשות", מאמר שיחשוף אותו למתקפות מילוליות ופיזיות. תונה מעריך את העובדה שלמרות הקיטוב האלים הוא חי במדינה שבה הוא יכול לתת ביטוי לדעותיו מבלי שייעצר או יוצא להורג, אבל גם יודע שהוא "חי בתקופה אכזרית. האיום של מעשי אלימות ומלחמה היה נוכח כל יום ויום, הוא כרסם את דרכו לתוך בני האדם כמו חיידק, וגרם לבעלי מצפון רגיש להאפיר ולחלות, בעוד שאנשים חסרי התחשבות התמלאו חיים […] העיתונים התמלאו בכתבות מאת עיתונאים ששיבחו את הדיוק הצבאי של החיים המודרניים, אבל גם שרו שירי הלל לכוחות הגבריים הפרימיטיבים והאכזרים".

גברת מיליה מטילדה ויק היא מזכירה חדשה במשרדו של תונה. היא רדופת שדים לאחר שחוותה את אימת מחנות המעצר בתקופת מלחמת האזרחים, וכדי לחמוק כמיטב יכולתה מלהתמודד איתם וגם עם תגובות פוגעניות, גברת ויק שותקת. אבל גברת ויק היא גם מטילדה, אשה שרק רוצה לחיות חיים נורמטיביים, והיא גם העלמה מיליה, אלת נקם וזעם. כשהיא מזהה בין חברי המועדון את קולו של הקפטן, האיש שאנס אותה שוב ושוב במחנה, המאבק בין שלוש הנשים שבתוכה עז מתמיד.

הקפטן, שבינו ובין גברת ויק נוצר קשר מבלי שהיא חושפת בפניו את ההיסטוריה המשותפת שלהם, נותר מזוהה בתוארו זה כמעט עד לסיום. הסופר מותיר את זהותו מעורפלת, ומפזר רמזים המצביעים על אחד מחברי המועדון. למען האמת, לא מצאתי סיבה טובה לערפל הזה, בין השאר משום שהנחתי שהרמזים מטעים ושהקפטן הוא חבר מועדון אחר. לטעמי הספר לא היה ניזוק כלל, אולי אפילו מרוויח, אם זהותו של הקפטן היתה ידועה לקורא מלכתחילה. יכול להיות שביקש ליצור מתח, או אולי ביקש לשלב את המסתורין הזה באוירה הכללית של התקופה, שאליה הוא מתייחס בשמו של הספר בשפת המקור, "מיראז' 38", מראה תעתועים. באנגלית, אגב, שמו "מועדון יום רביעי". אני אוהבת יותר את השם שנבחר לתרגום העברי.

אמנם מדובר בעלילה בדויה ובדמויות בדויות, אך הסופר משלב בה ארועים שהיו. כך, לדוגמא, הוא מתאר את שלילת המדליה מאחיינו היהודי של יארי, שניצח בריצת מאה מטר בטקס חנוכת האיצטדיון האולימפי ביולי 1938, בארוע שמועתק מסיפורו האמיתי של אברהם טוקזייר. האצן ניצח בבירור, אך נדחק אל מחוץ לפודיום, כדי לרַצות משלחת מגרמניה שנכחה במקום. מכיוון שהעלילה מתרחבת מעבר לפוליטיקה, אנחנו נוכחים גם בקונצרט שבו מוצג הטרמין בשנה שבה נעלם ממציאו, שנפל קורבן לטרור הסטליניסטי. שילוב הארועים ההיסטוריים מעניק לספר יתר עניין.

למעט טשטוש זהות הקפטן, ועודף מסוים של חזרות, הספר כתוב היטב, ממחיש את התקופה על חרדותיה ועל הבלבול שבה, מתאר דמויות מורכבות ונוגעות ללב, ומספר על היסטוריה כמעט בלתי מוכרת מחוץ לפינלנד, שאודותיה מרחיבה רות שפירא המתרגמת באחרית דבר מעשירה. למרות שהיא הוסיפה גם הערות שוליים מועילות להבהרת אזכורים שמן הסתם מוכרים לקוראים פיניים אך לא לקוראים זרים, אני ממליצה להצטייד במעט רקע היסטורי לקראת קריאת הספר.

האיור שעל הכריכה הוא של Chiara Ghigliazza.

שונה, מרחיב אופקים ומומלץ.

Hägring 38 – Kjell Westö

אחוזת בית

2023 (2013)

תרגום משוודית: רות שפירא

ד"ר דול, סופר לשעבר, מיואש. אמנם מלחמת העולם השניה הסתיימה, אבל כמי שמשתייך לצד המפסיד, השנוא, הוא נאלץ להתמודד עם מצפונו, עם הידיעה שנמנה עם עושי העוול. הוא שונא את הנאצים שהמיטו את האסון על העם הגרמני, אבל ברגעים של כנות יודע שבפסיביות שהפגין, בעצימת העיניים, היה בעצם שותף. "זה לא ייסלח לנו לעולם!", הוא יודע, "על כך עוד נצטרך לכפר באחד הימים!"

דול מעולם לא היה חביב על הבריות סביבו, וכעת, כשהתגלגל איכשהו להיות ראש עיר ממונה מטעם הרוסים, הוא שנוא עוד יותר. הוא מבקש למחות את חרפת הנאצים באמצעות איתורם והעמדתם לדין, אך המשימה הזו נדמית אינסופית ומתסכלת. כל אחד מן הנאצים של אתמול מבקש לרחוץ בנקיון כפיו, ורק מעטים באים על עונשם.

כל זה מתרחש על רקע מצוקה קשה, מחסור במזון, מחסור בדיור, חיים בתוך הריסות, באווירה של חשדנות ושל טינה, יד איש באחיו. הסבל של הבריות מצמיח געגועים לתקופת הרייך, ודול מזהה ששנאת הנאצים שלו מתחלפת במיזנתרופיה כללית. הוא ואשתו הצעירה מחליטים, אם כך, שהגיעה השעה לנטוש את העיר הקטנה לשוב אל הדירה שעזבו בצוק העתים בברלין.

החיים בעיר הגדולה אינם טובים יותר. אמנם דירתם שרדה איכשהו את ההפצצות ואת הקרבות, אבל אוכלסה בידי זרים. נואשים הם נודדים ברחובות הקפואים, היא פצועה, הוא אפתי. דול מגלה שאשתו מכורה למורפיום, שהוא כעת מצרך נדיר, והיא מצליחה איכשהו לתמרן כדי להשיג אותו. תוך זמן קצר הוא מצטרף אליה. האטימות שהסם מספק מגנה עליהם מפני המציאות. "בכל מקום אותה בריחה מהמציאות, אותו סירוב לשאת על הכתפיים את הנטל שהמלחמה המתועבת הזאת העמיסה על כל הגרמנים". אך המציאות לא תניח להם לשכוח אותה, והם ייכנעו לה, היא בבית חולים בשל הפציעה, הוא בסנטוריום לאחר שעצביו התרופפו.

אולי השיבה אל מלאכת הכתיבה תציל את דול מן האפתיה ומחוסר האונים שבו שקע? הוא אינו בטוח שזה אפשרי. "הבנתי שאי-אפשר לכתוב ספרים כמו פעם, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא חרב עלינו עולמנו כולו […] אולי לעולם לא אכתוב ספר נוסף. הכל נראה חסר תקווה כל כך. מי ומה אנחנו בכלל, אנחנו הגרמנים, בעולם הזה שנהרס בגללנו?"

דול הוא בן דמותו של הנס פאלאדה, שמיטיב להמחיש כאן את האווירה המבולבלת והנואשת בגרמניה בשנה שאחרי המלחמה. משמעות שמו של הספר במקור היא "הסיוט", ואכן תחושה מסויטת שורה על הספר. אמנם כבר קמו אנשים חרוצים, והחלו לפנות את ההריסות כדי לבנות מחדש, אבל רובם של הגרמנים עסוקים בעיקר בהישרדות, גם על חשבונם של אחרים, ובנסיונות להצדיק את עברם או להסתיר אותו.

פאלאדה מעניק לגיבורו תקווה. "הוא בהרמוניה עם עצמו. בשיווי משקל. הוא החלים – הוא החלים למען חיים של שלום". הוא עצמו חווה פרץ יצירתי ב-1946, השנה בה כתב את "השתיין", "השיבה לברלין" ו"לבד בברלין", אך מת בתחילת 1947 כתוצאה משנים של התמכרות למורפיום ולאלכוהול. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בתוך מספר ימים ולקה בסטראוטיפיות של כמה מהדמויות, "השיבה לברלין" מציג דמויות אפורות מאופיינות היטב. גם אם יש נטיית לב לומר שהם קיבלו את מה שמגיע להם, ושאת אסונם הם המיטו על עצמם, עדיין הסיוט מחלחל מבין הדפים. יוסיפיה סימון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Der Alpdruck – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2017 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

כשגרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, נחלצו לעזרתה בריטניה וארצות הברית, יריבותיה מאתמול. בשלב זה לא היה בכוחן להשתתף במערכה בפועל, אבל הן שלחו ציוד צבאי רב באמצעות ספינות שהפליגו דרך האוקינוס הארקטי, והמשיכו בכך גם בשנים הבאות. אליסטר מקלין עשה חלק משרותו בתקופת המלחמה על סיפון הסיירת רויאליסט, שהתלוותה ב-1944 אל ספינות המשא. הספר מבוסס במידה רבה על חוויותיו.

ארבע-עשרה ספינות מערכה וספינות ליווי יצאו מסקפה פלו שבסקוטלנד צפונה אל נקודת המפגש עם שמונה-עשרה הספינות נושאות הציוד. אנשי הצוות של כולן התמודדו יום-יום ושעה-שעה עם מה שהרופא של יוליסס כינה "שלושת פרשי האפוקליפסה: קור, חוסר שינה, אפיסת כוחות". טמפרטורה שצנחה הרחק מתחת לאפס, סערות אימתניות, משמרות תכופות ואינטנסיביות לתחזוקת הספינות שניזוקו מאיתני הטבע, דחקו את האנשים אל קצה גבול היכולת. "אנשים אפסי כוח, חסרי שינה, קופאים מקור ומן המעילים הרטובים, אפורי פנים ויגעים, ברכיהם כושלות מחולשה, מרעב ומחוסר שינה, ובלבותיהם הזכרונות, המתיחות ותשישות הגוף היתרה של מאה לילות אין קץ כאלה". אבל הטבע העוין היה אולי החלק הקל של תלאותיהם. מוקשים ימיים נזרעו בנתיביהם, צוללות ארבו להם, ספינות מלחמה גרמניות זינבו בהם, ובחודשי החורף, כשהים קפא והם נאלצו לשוט קרוב לחוף נורבגיה, הותקפו גם מן האויר. גורלה של השיירה שהובילה הסיירת יוליסס הושפע מזה של הכאובה מבין השיירות, 17 PQ מ-1942. בזו אחר זו נפגעו ספינות, חלקן נאלצו לחזור על עקבותיהן, רובן טובעו. משלושים ושש הספינות רק חמש הגיעו אל יעדן. ברקע ריחף איום בדמותה של הספינה הגרמנית טירפיץ, שאמנם לא יצא אל הפועל, אך השפיע על קבלת ההחלטות של מפקדי השיירה.

אליסטר מקלין מתאר דקה אחר דקה את קורות השיירה, החל מן הסירוב של המפקדה לאפשר לאנשי יוליסס כמה ימי מנוחה, ועד המפגש המתסכל של אחד הניצולים עם אותם אנשי מפקדה שלא יכלו לתפוס את שעבר על הצוות של הספינות. מקלין עושה כמיטב יכולתו להעביר אל הקוראים ולו מקצת מן התשישות, מן האימה ומן הרוח האיתנה של השיירה. תיאוריו חיים, סוערים, יורדים לפרטי פרטים הופכי בטן ומעוררי חלחלה. הוא מתאר גם את התנהלות מפקדי יוליסס, את השיקולים – הנכונים והשגויים – שהדריכו אותם. הוא מתאר דמויות מפתח בלתי נשכחות, כל אחת ואופיה, ואת הדינמיקה ביניהן. והוא מנסה להבין מה החזיק אותם יחדיו, נחושים להמשיך קדימה, להשלים את המשימה, למרות המוות שמסביב. "כאלה היו המשענות, העוגנים הגדולים, שליכדו את "יוליסס" באותו שחר קודר ומר – גאוה, רחמנות, חיבה, צער, ויצר הקיום היסודי […] לא היתה שנאת האויב […] הם אף לא ראו את עצמם כנלחמים למען המלך והארץ".

התרגום הנאה של שמואל גילאי התיישן מעט עם השנים שחלפו (תרגום חדש של נעה בן פורת ראה אור ב-2007), אך עוצמתו של הספר אינה נפגעת מכך. "הסיירת 'יוליסס'" הוא ספר מרתק, מעורר השראה, ולמרבה הדאבה עדיין רלוונטי בעולם שאינו מצליח להתעלות ולחדול ממלחמות.

"כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את "יוליסס", מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הבטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא".

מומלץ מאוד.

HMS Ulysses – Alistair MacLean

עם עובד

1978 (1955)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

"המורשת" הוא מכתב שכותב וֶנק, חייל משוחרר אחרי מלחמת העולם השניה, לאחיו של סגן שֶלינג, מי שהיה המפקד שלו. כבר בתחילת המכתב הוא מבשר לנמען ללא כחל ושרק כי אחיו, שנחשב נעדר, מת מזה חמש שנים. ליתר דיוק, נרצח בידי שְנֶקֶר, חבר לספסל הלימודים של שלינג, וכעת שכנו של אחיו. שנקר, שידע כמובן ששלינג מת, נמנע מסיבות מובנות מלבשר את הבשורה המרה למשפחתו של שלינג.

ונק מתאר את האישיות השונה של שני הגברים, ואת הפערים הבלתי ניתנים לגישור באופן התנהלותם, פערים שמביאים בסופו של דבר לתוצאה הטרגית. שנקר הוא קצין יהיר, מלא מעצמו, רואה בחייליו פיונים שאמורים למלא בצייתנות את תפקידם בכל מחיר. שלינג רואה את האבסורד שבגרירת בחורים נחמדים, המתנהגים בדרך כלל כהלכה, אל העולם הצבאי, אל החזירוּת שבקסרקטין. "אסור היה להם לעשות מהם חיילים", כך הוא מאמין. הוא מתקומם נגד שרשרת הגניבות לאורך קוי האספקה, שכתוצאה ממנה אנשיו רעבים כל הזמן, ומבקש למצוא דרכים להאכיל את החיילים כהלכה ולאפשר להם שינה מספקת. השעמום והחדגוניות, שחווה שלינג בחזית האטלנטית, כנראה גורמים לו לאבד מעט את הרסן, והוא מעז להתבטא נגד היטלר. גם אם הוא נזהר לעשות זאת בדלתיים סגורות, ורק באוזניו של ונק שהפך לאיש סודו, סופם של הדברים לדלוף ולהוסיף שמן למדורה. על רקע זה הסכסוך בינו ובין שנקר, הממונה עליו, הולך ומחריף עד הסוף הטרגי.

"המורשת" הוא ספר על חברוּת חוצת מעמדות. מן הרגע הראשון לפגישתם חשו ונק ושלינג כי מצאו נפש תאומה. "באמת ובתמים היינו כשחיינים שחשו את עצמם בודדים ואבודים במים רבים, ופתאם הם מביטים סביבם ורואים שעוד מישהו נמצא לצדם". זהו גם סיפורם של החיילים בחזית, שנה אחר שנה של משימות שמירה חסרות תכלית בקצה הצפון-מערבי של אירופה, ובעקבותיהן סערת הקרבות בחזית הרוסית. ויותר מכל זהו ספר אנטי-מלחמתי, המוחה נגד מלחמות בכלל, ונגד כאלה שמוכתבות מלמעלה כגחמת המנהיג בפרט, מלחמות המביאות "מליוני בני אדם לצעוד בפשטות לעבר המוות, נטולי כוח רצון, למרות מורך הלב והפחד".

בל כתב את הספר ב-1948, כשהמלחמה עדיין היתה זכרון חי, אך הוא ראה אור רק ב-1982. אמירותיו ברורות, תיאוריו מלאי חיים, ותחושות הבזבוז, היאוש וחוסר התוחלת, מחלחלות גם אל הקורא בן זמננו.

Das Vermächtnis – Heinrich Böll

אדם מוציאים לאור

1984 (1948, 1982)

תרגום מגרמנית: גדעון טורי

ביולי 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה, והביאו בהמשך להדחתו של מוסוליני. בעיר ליקָטָה שבדרום האי נטל את הפיקוד על השלטון הצבאי מייג'ור פרנק טוסקני. ג'ון הרסי, שהיה אז כתב צבאי ונלווה אל כוח הפלישה, שהה במחיצתו של טוסקני מספר ימים, וכתב את "הפלישה לאדאנו" בהשראת האיש והמקום.

אדאנו, בדומה לליקטה, היא עיר שכלכלתה מבוססת על דיג ועל תעשית גופרית. בשתי הערים כנסיות רבות, שפעמוניהן מצלצלים בשעות קבועות, אבל הפעמון המרכזי שלהן, בן שבע-מאות שנה, נלקח על ידי הפשיסטים להתכה. מייג'ור ג'ופולו, בן דמותו של טוסקני, מבין את החשיבות הסמלית של השבת הפעמון למקומו, ואם לא הפעמון עצמו אזי אחר עתיר היסטוריה ומשמעות שיוכל לקחת את מקומו.

ג'ופולו, המגיע לתפקיד עמוס בכוונות טובות, מתמודד עם שורה ארוכה של קשיים. בזה אחר זה מתייצבים אצלו אישי העיר, מציגים עצמם כאנטי-פשיסטים, כולל ראש העיר שבשם המשטר מירר את חיי התושבים, ומבקשים תפקיד חדש; הצי האמריקאי, מסיבותיו שלו, אינו מאפשר לדייגים לצאת אל הים; המזון מצומצם מאוד ואיכותו ירודה; פליטים, שנמלטו מערים אחרות מאימת הפגזות, מבקשים לשוב לביתם אך אין בנמצא תחבורה שתוביל אותם; העיר סובלת מלכלוך ומהגיינה ירודה, ועוד. ג'ופולו, יליד איטליה בעצמו ודובר את השפה, נרתם למלאכה, הן משום שהוא אדם חיובי שרוצה להיטיב, הן כאמריקאי שמבקש להוכיח את עליונותה של הדמוקרטיה, והן משום תשוקתו להיות אהוב על הבריות. הוא נאלץ לפרק התנגדויות מכל עבר, כשהקשה שבהן היא דווקא זו של הגנרל האמריקאי, בן דמותו של פאטון, איש קצר רוח ותוקפני, שרואה את המטרה המלחמתית ואינו רואה את האנשים שבדרך. בין כל משימותיו ג'ופולו אינו שוכח לרגע את הפעמון הנכסף ופועל למציאת תחליף.   

"הפלישה לאדאנו" הוא במפתיע ספר משעשע. הרסי מעמיד אינספור תמונות קומיות, שחלקן נובעות מאי ההבנה של התושבים את טיבו של מפקדם. יחד עם זאת, מתחת להומור מפעפעים עצב ואבל שהקומיות אינה מצליחה, וכנראה גם אינה מנסה, להסתיר. תושבי העיר סבלו רבות במהלך המלחמה, ואיבדו בעלים וחברים. בתמונה נוגעת ללב מקבלות הנשים את פניהם של חיילים משוחררים, חרדות מן הרגע בו יתגלה כי החייל שלשובו קיוו לא יגיע. העיר עדיין איננה מקום בטוח גם אחרי הפלישה, והיציאה אל הים עלולה להסתיים במוקש מתפוצץ.

ג'ון הרסי תיאר את העיר ואת אנשיה בכתיבה ריאלית ובלתי מתייפייפת. הוא אינו מציב זה מול זה את האמריקאים והאנגלים הטובים ואת האיטלקים הרעים, אלא בני אדם אלה מול אלה, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם. הרסי נחשב כאחד מראשוני הניו-ז'ורנליזם, ששילב יחד פרוזה ותיעוד (כפי שעשה גם ב"החומה" וב"הירושימה" המצוינים), ועל ספרו זה זכה בפוליצר ב-1945. כמה מן הדמויות יכלו, לטעמי, להיות עמוקות יותר, אבל אוירת המקום והתקופה מומחשת היטב, והסיפור נקרא בעניין רב.

התרגום, כנהוג אי-אז, נוטל לעצמו חירות סגנונית רבה מדי, וכתוצאה מכך הספר, שבמקור כתוב בפשטות, מקבל אופי מקושט יותר בעברית. את הטקסט המקורי ניתן לקרוא כאן. הבחירה בשם הספר בעברית משונה בעיני. במקור הוא נקרא "פעמון לאדאנו", שם המסמל את המוטיב העיקרי בגישתו של ג'ופולו לתפקידו – לדאוג לרווחת התושבים לא רק בחומר אלא גם ברוח. מכיוון שליחו לא נס ונושאיו לא איבדו רלוונטיות, אולי יימצאו לו מו"ל חדש ומתרגם חדש. מכל מקום, הוא מומלץ בכל נוסח.

A Bell for Adano – John Hersey

הוצאת מקור

1956 (1944)

תרגום מאנגלית: ישעיהו לויט

השנה היא 1945. אי-שם בבווריה, בטירה מבוצרת, מוחזקים בשבי מנהיגיה של אחת ממדינות אירופה, המייצגים את פניה של החברה באותה מדינה. נמצאים שם מנהיג השמאל ומנהיג הימין; איש איגוד הפועלים, מנהיג האיכרים, וגם מי שעמד בראש התאחדות התעשיינים ובעלי ההון; מנהיג צבאי ואיש כמורה ועוד. את המקום מנהלים אנשי אס.אס, ולצדם הברון, בעל הטירה, השומר מצד אחד על פרטיותו ומצד שני מעורב בחיי השובים והשבויים גם יחד. לכולם ברור שימיה של המלחמה ספורים.

אל הטירה מגיע קראוס, איש אס.אס בן דמותו של אייכמן, השוגה באשליות על מהפך בגורלה של גרמניה למרות התאבדותו של היטלר, אך מכין עצמו גם לתבוסה. שני אוצרות הוא מחזיק בידיו – תיבה מלאה תכשיטים, יהלומים וזהב שנבזזו מיהודים שנרצחו, ויהודי אחד ששרד בקושי, ראש הממשלה לשעבר של המדינה שאנשיה מוחזקים בטירה. קראוס נוטל את הפיקוד לידיו, ופעולתו הראשונה היא להפגש עם שלושה מן השבויים, שעליהם הצביע הברון כמנהיגי החבורה. דרישתו מהם היא לכתוב הצהרה ולפיה הוא והברון נהגו בהם יפה, כדי למנוע מכוחות בעלות הברית לחשוד בהם כפושעי מלחמה. בין מילותיו מסתתר חלקית איום להוציא אותם להורג אם יסרבו.

מאיר לוין, שהיה בין העיתונאים הראשונים שהגיעו אל מחנות ההשמדה, מגלגל עלילה רבת תהפוכות, שגיבוריה נעים בין אינטרסנטיות למוסר. יש בה אידיאולוגים ואופורטוניסטים, יש אנשים שמקובעים באותן דעות שבהן החזיקו מאז ומתמיד כאילו לא התרחשו מלחמה ורצח עם, וכאלה שמבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. יש כאלה שאינם מסוגלים להשתחרר מדעות קדומות, וכאלה שמבינים את סכנותיהן. השבויים ברובם ממשיכים לייצג את אותן העמדות בהן החזיקו קודם לכן, וההתארגנות שלהם נוכח הסכנות הנערמות מולם מהדהדת את התארגנותה – או העדר התארגנותה – של אירופה המערבית לפני המלחמה. השובים עסוקים ברובם בשכתוב ההיסטוריה הפרטית שלהם, רוחצים בנקיון כפיהם ובטיעון אי הידיעה, למרות שידעו הכל ברמה כזו או אחרת. וכל אותה עת קראוס ממשיך להיות אחוז דיבוק, וכשהמאבק בינו ובין השבויים מסלים, הוא זועק ממעמקי לבו, "תנו לי את היהודי!".

תחילה לא התרשמתי מן הספר. הוא נכתב ארבע שנים אחרי משפט אייכמן, והצטייר בעיני כדרך מתחכמת מדי להציג את האיש ואת המשימה הרצחנית שביצע בנאמנות בלתי מתפשרת. בהדרגה, ככל שהסופר פיתח את הדמויות הנפרדות, את הלכי רוחן ואת עמדותיהן, הערכתי אותו יותר. הוא דן, כאמור, בתגובת אירופה המערבית לנאציזם, באנטישמיות, בשאלת הידיעה או אי הידיעה של הגרמנים, וגם בעמדת הכנסיה, בבני תרבות שהפכו לרוצחים, בנאמנות ובבגידה, ועוד נושאים מעוררי מחשבה. בקריאה היום אולי אין בו חידוש, אבל אף פעם לא מזיק לשוב ולהרהר בכל השאלות הללו.

אזכיר בהזדמנות זו שמאיר לוין הוא מי שכתב את "כפיה" המצוין, ספר שבישר את סוגת הספרות התיעודית-עיתונאית הלא בדיונית, עשור לפני "בדם קר" של טרומן קפוטה.

The Stronghold – Meyer Levin

א. לוין אפשטיין

1968 (1965)

תרגום מאנגלית: רות רזניק