לזמן קצר יש בנו קסם / אושן וונג

"אני יודע שאת מאמינה בגלגול נשמות. אני לא יודע אם אני מאמין, אבל אני מקווה שזה נכון. כי אז אולי תחזרי הנה בפעם הבאה. אולי תהיי ילדה ואולי שוב יקראו לך רוז, ויהיה לך חדר מלא בספרים, והורים שיקראו לך סיפורים לפני השינה במדינה שלא הושפעה ממלחמה. אולי אז, בחיים ההם ובעתיד הזה, תמצאי את הספר הזה ותדעי מה קרה לנו. ותזכרי אותי. אולי".

לָאן הוייטנאמית ברחה לסייגון עם בתה מאי שנולדה מנישואי שידוך שנכפו עליה. בעיר, אחרי שעסקה בזנות כדי לקיים את שתיהן, נישאה ב-1967 לפול, חייל אמריקאי, ונולדה לה בת שניה, הונג. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא מכתב ארוך שכותב בנה בן העשרים ושמונה של הונג אל אמו, מנסה להגיע אליה במילותיו ומוביל אותה אל עצמו.

שנתים אחרי שנולד הבן נאלצה המשפחה להמלט על נפשה, וקיבלה מקלט בארצות הברית. פול כבר לא היה חלק מן המשפחה – הוא הוחזר למולדתו ולא שב. מאי עברה לגור עם בן זוג אלים, ונמלטה ממנו. הונג, שנקראה עכשו רוז, סבלה אף היא מבן זוג מתעלל, עד שהמשטרה עצרה אותו. המשפחה הצטמצמה לשלוש נפשות: לאן הבלתי יציבה, רוז הפוסט-טראומטית, והילד שגדל בצלן.

"לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם", כותב הבן בדיעבד. אולי משום שאנשים מוכים הופכים למכים, או אולי משום שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם – כפי שמצא במחקר בנושא – ילדותו של הבן היתה רצופה פגיעות פיזיות, שעליהן הוא מספר בכאב אך ללא טינה. באמפתיה עמוקה הוא מתאר את חייה הקשים של אמו, שהפסיקה ללמוד בגיל צעיר מאוד אחרי שבית הספר נפגע מנפלאם ונותרה אנאלפביתית, שמצאה עצמה חלק ממיעוט זר ודחוי בארץ חדשה, שנאלצה להתפרנס במשך שלושה עשורים בסלון יופי שאיכל את ריאותיה והרס את ידיה – "הידים שלך מזעזעות – ואני שונא את כל מה שגרם לכך. אני שונא את העובדה שהן החורבן והחשבון של החלום", שנאלצה להתנצל על עצם קיומה ולהנמיך את עצמה "כדי שהלקוחה תרגיש נינוחה, נעלה ונדיבה". כשהיה בן עשר וברח מן הבית, התחננה בפניו סבתו שיבין: "אמא שלך. היא לא נורמלית, אוקיי? היא סֵבל. היא כאב. אבל היא רוצה אותך, היא צריכה אותנו […] היא אוהבת אותך […] אבל היא חולה. חולה כמוני. במוח".

האֵם הקשה הזו, שהיתה בו זמנית אוהבת ומסורה, קיבלה אותו כפי שהוא, למרות הפחדים והמסורת שהכתיבו אחרת, כשהתוודה בפניה בהיותו בן שש-עשרה על העדפותיו המיניות, והציע לעזוב את הבית כדי לא לבייש אותה: "אתה לא חייב ללכת לשום מקום. זה רק אתה ואני, כלב קטן. אין לי אף אחד אחר" ("כלב קטן" הוא כינוי שניתן לו כהגנה מרוחות רעות).

הספר הוא כתב האשמה נוקב נגד אפליה וגזענות ובורות, וכתב קינה על נוראות המלחמה ועל הטראומות הנמשכות ממנה. הוא גם סיפור התבגרות תחת קשיים חברתיים, משפחתיים ואישיים, וסיפורם העצוב והקשה של אנשי השוליים השקופים. אין דבר שהכותב מסתיר, והוא מתאר בחיות רבה סֵבל אפור, מוות ומין, וגם רגעים יפים של חום ושל צבע. וכולם יחד אפופים חמלה וקשר לבבות של בן ואמו.

אושן וונג, שסיפורו הביוגרפי הוענק לבן, הוא משורר ומסאי עטור פרסים ואותות כבוד. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, והוא מצטיין, בין השאר, בסגנונו הפואטי, כמעט שירי בחלקו, וביכולתו לחלץ תובנות עמוקות מפרטים יומיומיים. מלאכת התרגום הופקדה בידיה של אסנת הדר, שעשתה עבודה מצוינת.

"כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה – אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי. בל יטעה מישהו ויחשוב שאנחנו פרי האלימות – אבל אותה אלימות, שחלפה דרך הפרי, לא קלקלה אותנו".

יוצא דופן, עדין וקשוח, ומומלץ.

פרק ראשון

On Earth We're Briefly Gorgeous – Ocean Voung

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

החייל האלמוני / מיכאל בר-זהר

במאי 1984 התקיים בבית הקברות הלאומי בארלינגטון, וירג'יניה, טקס קבורתו של החייל האלמוני ממלחמת וייטנאם, סמוך לקברי החיילים האלמוניים משתי מלחמות העולם וממלחמת קוריאה. ארבע-עשרה שנים אחר-כך, כשאמצעי הזיהוי השתכללו, הוצאה הגופה מן הקבר, זוהתה, והוחזרה למשפחה. למעלה מאלף וחמש-מאות חיילים אמריקאים עדיין מוגדרים כנעדרים בוייטנאם, ומתוך מחשבה שאולי בעתיד יימצאו שרידיהם ויזוהו, הוחלט להותיר את הקבר ריק. על הלוח המכסה את הקבר נחרטה הבטחה לכבד את זכרם ולהחזיק באמונה שישובו.

מיכאל בר-זהר לא יכול היה, כמובן, לדעת שהחייל ייגאל מאלמוניותו, כשפרסם את הספר ארבע שנים אחרי טקס הקבורה הרשמי. אבל וולט מרדית, גיבור הספר, איש משרד ההגנה, לא היה מרוצה כשהוטל עליו לעצור את מלאכת זיהויו של החייל האחרון, שנותר בלתי מזוהה ונועד לאכלס את הקבר. הפתולוג העריך שכבר השיג ארבעים אחוזים של זיהוי כשמרדית הודיע לו "זה נגמר". כדי למנוע זיהוי עתידי מרדית לקח אליו את תיקה של הגופה, אותו היה אמור להשמיד, וביקש שגם הדוח הבליסטי, שהזמין הפתולוג, יישלח ישירות אליו. בלב כבד היה משלים עם הגזירה, לולא צוין בדוח הבליסטי שהחייל נהרג מנשק אמריקאי. יתכן שהוייטקונג השתמש בנשק שלל, יתכן שהוא נורה בטעות על ידי חבריו. אבל מרדית, איש ביון לשעבר, מרגיש שטמון כאן סוד, והחייל כנראה נרצח. כשהוא מגלה שתיק הקרב, בו נהרג החייל, מוגדר כסודי, הוא יוצא למירוץ לחשוף את זהות האלמוני כדי לעצור את הקבורה. תמיכה בלתי רשמית הוא מקבל מן האגודה של משפחות הנעדרים, שחוששת כי הטקס יסתום את הגולל על מאמצי החיפוש של יקיריהם. מרדית עצמו הוא אב לבן נעדר, ולמרות שהוא מכחיש כל קשר בין אסונו הפרטי לחקירתו, אין ספק שהמחשבה על בנו בנג'מין אינה מאפשרת לו לוותר.

העלילה מתכנסת בסופו של דבר ליחסה של החברה האמריקאית למלחמת וייטנאם ולשאלת טוהר הנשק. למעלה משבעים ושניים אלף חיילים אמריקאים עדיין נעדרים בזירות מלחמת העולם השניה, אבל, כדבריה של ברברה, בת זוגו של מרדית, לא מושקע מאמץ כביר באיתורם כפי שמושקע בנעדרי מלחמת וייטנאם: "עכשו יש לנו ההרגשה שהנערים ששלחנו לוייטנאם נפלו לשווא. ואנו עושים מאמצים נואשים לכפר על החטא הנורא הזה בכך שנביאם הביתה, עד האחרון שבהם. כאילו אם נביא אותם לקבורה מכובדת, נזכה לסליחה ומחילה". מפיו של מפקד הגדוד של החייל האלמוני משמיע בר-זהר את שתי האמירות המרכזיות הבאות: "אין מלחמה נקיה, מרדית, ואין נשק טהור. אם חברי לנשק במלחמת העולם היו נלחמים לפי תפישותיו של אנדי קנינגהם [חייל שניסה לעצור את הפגיעה באזרחים], עדיין היה דמנו ניגר שם למטה, על חוף אומהה". וגם "אמריקה בגדה בערכיה ובאמונתה […] אנחנו לא מאמינים עוד שאנחנו נלחמים למען מטרה צודקת […] אנחנו המצאנו את האגדה על הוייטקונג הטוב והאמריקני הרע. היינו צריכים להצטדק ולהתנצל על כל כדור שירינו, בעוד שהוייטנאמים היו רשאים לטבוח כל מי שרצו. ותמיד נמצא איזה אמריקני יפה נפש שהיה מוכן ומזומן להסביר עד כמה הם צדקו". דילמות חוצות גבולות ושנים.

מיכאל בר-זהר הוא, בעיני, מטובי סופרי המתח והביון, נוסף להיותו ביוגרף מעמיק והיסטוריון מעניין. "החייל האלמוני" מגולל סיפור מותח ודינמי, המשלב בדיון עם עובדות היסטוריות, ומציף נושאים מעוררי מחשבה. מומלץ בהחלט.

ספרית מעריב

1988