תגית: מלחמת ששת הימים

זמירה ומירי הן חברות מילדות, גדלו בית מול בית בשכונת תל גיבורים בחולון, ונפשותיהן נותרו קשורות זו בזו גם בשנות העשרים לחייהן. השנה היא 1967, רגע לפני מלחמת ששת הימים. זמירה עובדת כפקידה במחלקת החקירות במשטרה, ומירי היא נשואה טריה לרפול, סוכן משטרתי, שהיכה אותה לפני שנישאו, ולא שינה ממנהגו גם לאחר החתונה. כשמירי מזעיקה את זמירה כדי לספר לה שרפול נעלם, זמירה פותחת בחקירה משל עצמה, מנסה להקדים את החקירה הפורמלית, אולי חושדת שמירי אינה מספרת לה את כל האמת ומבקשת לגונן עליה, אפילו באמצעות שיבוש הליכים. גילוי גופתו של רפול מעלה הילוך בשתי החקירות, וזמירה תיאלץ להתמודד עם טראומות העבר שלה ולחדש קשרים שניתקה בשכונת ילדותה.

זהו סיפור על חברוּת, על חיי מצוקה, על אימהוּת, על התנהלות בלתי שוויונית של משפחות פטריארכליות, על מעמדן הנחות של הבנות במשפחה, בעבודה ובחֶברה. שוביניזם הוא השפה המקובלת, ובשכונה שבה שולטים פשע ואלימות הוא בוטה במיוחד. מכיוון שהסיפור מעוגן בשנות הששים, הנסיון של זמירה לחרוג מתפקיד הפקידה לתפקיד החוקרת נדון להתקל בקירות, והיא נאלצת לתמרן, להעמיד פנים ולהפר איסורים כדי לבצע עבודה שהיתה יכולה לבצע בכשרון ובהצלחה לו ניתן לה לעסוק בה בגלוי. זהו, כמובן, גם סיפור בלשי על תעלומת רצח ועל נסיונות לפתור אותה. ברקע שוררים החרדה שלפני המלחמה, הפחד בעיצומה, והאופוריה שאחריה (אוסיף בסוגריים שבשל שמו של הספר חשבתי שהוא יעסוק בשד העדתי. הוא לא).

לצד שתי הנשים הצעירות נמצא בספר כמה דמויות מעניינות. בשכונה נתוודע אל תקווה השבורה, אמה של זמירה, שכנתה רוזה ניצולת השואה, ושכנתה סימה העובדת קשה כדי לפרנס את בנה. בתחנה זמירה מוקפת בזומר המפקד, שחייה שלובים בחייו, בסגנו ביטון המאוהב בה, וברופא סירוטה שנוכחותו עשויה להוות הבטחה לשינוי. הערכתי את יכולתה של הסופרת לדבר בלשונן של נשות השכונה ובסגנונן, והדבר בולט במיוחד בדמותה של תקווה. פחות הערכתי את סגנון דיבורם של הגברים, שלהם ייחסה רק את השגיאה הנפוצה של השימוש ב-י' במקום ב-א' בלשון עתיד, בעוד הם מתנסחים בבהירות, במשפטים שלמים, וללא שגיאות נוספות. התוצאה אינה אמינה.

האם נדע מי רצח את רפול? כדי להתמקד בכיוון חקירה מסוים, כל חוקר, ובמקרה הזה גם החוקרת בסתר, בעצם צריך לבחור את הסיפור המתקבל על דעתו ולהזניח את הסיפורים האפשריים האחרים. האם הסיפור שבחרה המשטרה הוא הסיפור האמיתי? הבחירה להאמין או לדחות היא בידי הקוראים. בעיני, הסיום הבלתי חד-משמעי, למרות סגירת התיק, הוא אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

קריא ושונה ומקורי לסוגו, ולכן מומלץ.

עם עובד

2023

כותרת משנה: למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה

פרופ' גדי היימן, ראש המגמה לבטחון בין-לאומי ודיפלומטיה באוניברסיטה העברית, עוסק בספר זה בהשפעה שיש לרגשות על קבלת החלטות בתחום הרגיש והגורלי של יציאה למלחמה. הוא מתמקד בשלושה רגשות – פחד, חרטה ומשאלת לב – מנתח כל אחד מהם לעומק, ומדגים את השפעתם בארועי מפתח במאה העשרים.

התבוננות בארוע מזוית הראיה של רגש ספציפי מטבע הדברים מפשטת אותו ואינה מאפשרת דיון מקיף בכל היבטיו. לדעתי, הדבר ניכר במיוחד בפרק "הדרך למלחמת ששת הימים". אבל אם היתה לי כוונה "להאשים" את הכותב בפשטנות, הוא הקדים ונטרל אותי באחרית הדבר, שבה כתב כי אכן מדובר ברשימה מצומצמת של רגשות מתוך קשת שלמה, וכי השפעתם על מקבלי ההחלטות היא בודאי רק דרך אחת של השפעה על הפוליטיקה הבינלאומית. יש, כמובן, חשיבות למודעות להשפעה זו, ולכן יש יתרון בהתמקדות (ומכל מקום, תיאור המכלול כולו אולי אינו אפשרי כלל).

הרגשות הנידונים בספר הם במידה מסוימת רגשותיהם האישיים של מקבלי ההחלטות, אך במידה רבה יותר אלה הם רגשות קיבוציים, הנובעים מתרבות ומהיסטוריה משותפת. רגשות קיבוציים עשויים להיות עוצמתיים יותר בשל אפקט ההדהוד, כלומר העצמת הרגש אצל כל אחד מחברי הקבוצה בעקבות החשיפה לרגשות של שאר החברים בה.

פחד הוא הגורם לדילמת הבטחון. דילמה זו, הנובעת מחוסר בטחון ומפחד מפני יריבים עתידיים, מובילה בין השאר להתחמשות מואצת ולהחלטה על מלחמת מנע, למרות שהאינטרס המשותף של כל המעורבים הוא להמנע כליל מחימוש כלשהו (בדומה לדילמת האסיר). הארועים שנבחרו להדגים את השפעת הפחד הם פריצת מלחמת העולם הראשונה כתוצאה מן התסביך הגרמני, והיסטורית המלחמות של ישראל מתום מלחמת העצמאות ועד ששת הימים.

משאלת לב היא הנטיה לאופטימיות יתרה, האמונה הבלתי רציונלית בהצלחה גם כשההימור מסוכן. ההחלטה של גרמניה על מלחמת צוללות ב-1917, והמתקפה היפנית בפרל הרבור, מדגימות את השפעתו של רגש זה, שהוביל בסופו של דבר לחורבנן של השתיים.

חרטה על מעשים שנעשו, ובעיקר על כאלה שלא נעשו, היא כוח מניע חזק המכתיב מהלכים עתידיים. מלחמת העולם השניה פרצה בגלל השפעתם ההרסנית של שני נרטיבים היסטוריים מעוררי חרטה, הבריטי והצרפתי. הבדלנות האמריקאית נבעה אף היא מאותו רגש, וכן גם התהוותה של המלחמה הקרה.

גדי היימן פותח את כל אחד מפרקי הספר בהסבר מקיף על מהותו של הרגש הנדון, ועובר משם לתיאור המקרים המדגימים אותו. כתיבתו נהירה מאוד, שווה לכל נפש מבלי לוותר על העומק. בחירתו לזנוח היבטים אקדמיים, כמו מראי מקום, ולנקוט סגנון סיפורי, נכונה בעיני, ומנגישה את הספר לקורא הבלתי מקצועי. כמה מן הארועים המתוארים היו מוכרים לי מקריאות קודמות בספרים אחרים, וזוית הראיה המיוחדת לספר זה העמיקה את הידע שלי. מצאתי ענין מיוחד בפרק "דרכה של יפן לפרל הרבור", שלא הסתפק בהיסטוריה המאוחרת, אלא גולל את קורותיה של יפן מאז חרגה בעל כורחה מהסתגרותה במחצית המאה התשע-עשרה ועד דצמבר 1941.

אחד הדיונים המעניינים בספר הוא השאלה האם אפשר ללמוד מן ההיסטוריה. התשובה אינה חד-משמעית מכמה סיבות. אחת מהן היא הסיבתיות ההיסטורית, חוסר היכולת לבודד גורם שהניע תהליכים וללמוד ממנו. סיבה אחרת היא הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של ההיסטוריונים, האופן בו הם אורזים את ההיסטוריה ומציגים אותה. ואולי יותר מכל, להיסטוריה יש נטיה שלא לחזור על עצמה בדייקנות, ולעתים קרובות מה שקורה הוא שאנו מיישמים את הלקחים הנכונים על המקרה הלא נכון.

"פחד, חרטה ומשאלת לב" הוא ספר מרתק, מרחיב אופקים ומומלץ.

ראיון עם גדי היימן על רקע המלחמה באוקראינה

כנרת זמורה דביר

2022

"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא סיפורם של בני הזוג פומראנץ, שניהם מורים בגרמניה שהמלחמה הפרידה ביניהם. הגבר, שרק בערך אחרי מחצית הסיפור מוזכר שמו אלישע, ברח מעירו והסתתר בכפרים במסווה של פולני, נוטל את זהותו של אדם שהתרברב בכוחותיו האל-טבעיים ומת כתוצאה ישירה של יוהרתו. האשה סטפה, יהודיה למחצה, נשארה בבית. אחרי המלחמה התגלגל אלישע לפלשתינה, והפך לרועה צאן נחבא אל הכלים בקיבוץ עד שהתפרסם בעקבות מאמר מתמטי חדשני שכתב. סטפה התגלגלה לברית המועצות, ואיכשהו הפכה לבעלת עמדה בכירה בשרותי המודיעין. הספר שמתחיל במלחמה מסתיים במלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים.

המאפיין העיקרי של הספר הוא סגנונו. הסיפור, שהוא רוב הזמן קלוש ובלתי ניתן להסבר לוגי, נע באופן חופשי לגמרי בין ריאליות זהירה לפנטזיה. הפרקים הפותחים, המתרחשים בתקופת המלחמה, בעיקר אלה שמספרים את סיפורו של אלישע הנרדף, מאופיינים באוירה ערטילאית, ולא באשמת הנסיבות, אלא בשל בחירה יצירתית. כשניסיתי להבין מה בדיוק אני קוראת, חשבתי על סיפור שקורה כמה סנטימטרים מעל המציאות. לא ממש דמיוני, אבל מרחף ונוגע נגיעות קלושות בקרקע. אולי בשל ספר הפיזיקה שקראתי לאחרונה, המלים של הנייר נחוו אצלי יותר כאנרגיה מאשר כמהלך ארועים (אם התיאורים נותרים מעורפלים, אולי הצלחתי להעביר מעט מן הערפול שבסיפור). מכל מקום, מאוחר יותר, בימיו הראשונים של אלישע בארץ, כשהוא מתגורר בטבריה, עוז כותב כך: כמה וכמה פעמים אירע לו לעמוד בחדרו ולהשען בשני מרפקיו על אדן החלון, והנה מוצק: עץ ואבן. כאילו התיגעה לאחר כל השנים הללו זרימת האנרגיה הלוחשת ודבר-מה בעולם החיצון נקרש והולך. גושיות מסיבית פשתה בכל. אפילו גופו-שלו כמו הגליד מבפנים. אולי לאנרגיה שחוויתי היו, אם כך, סימוכין, ועוז עשה עבודה טובה בהמחשתה.

המאפיין הבולט הנוסף הוא הגודש הסיפורי. מכיוון שהסיפור נגוע ברובו בהזיה, אין לי ספק שבמקומות מסוימים לא קלטתי את כוונת הסופר. מדובר בספר שאין בו מוקד אחד, למרות שהוא עוקב כרונולוגית אחרי סטפה ואלישע. הוא נוגע בין השאר בחווית הקיבוץ, בקומוניזם, בזוגיות, בתפיסות חברתיות בישראל של שנות החמישים והששים, במצב הבטחוני, בציונות, בפילוסופיה של היידגר. הגודש הזה אינו מיטיב אתו, אלא מוסיף לחוסר הבהירות שהוא מן הסתם מכוון.

המאפיין הבולט האחרון הוא עומס הסמלים והרמזים. רמז פשוט הוא שילוב ציטוטים מתוך שירי "אנו באנו ארצה", כשאלישע מתכונן לעליה לארץ, וגם בימיו בטבריה, כמו לייצג את דעתו של הסופר על הפער שבין החלום למציאות. הסמל הבולט ביותר הוא הדב, שמופיע כמעט בכל פרק. נראה לי שגם שמו של הגבר נבחר בשל סיפור הדובים שהזעיק הנביא אלישע כדי שיטרפו את הילדים שקראו אחריו "עלה, קירח". כמו באשר לשפע הנושאים, גם שפע הסמלים הוא בעוכרי הספר, והדב המגיח ללא הרף הוא דוגמא להגזמה יצירתית. אם הסגנון גרם לי לחשוב שיש לתפוס את הספר באמצעות הרגש, הסמלים והרמזים מובילים לצורך בהבנה לוגית.

מפעם לפעם עוז חורג מן הערפל, ומשמיע עמדות מפורשות. כשאלישע מפרסם נוסחה מתמטית המפצחת את האינסוף, וכתבים ושאר סקרנים משחרים לפתחו, הוא מאבחן: לרגע מתגלה כי גופם מתעוות מתחת למלבושים בהשתוקקות נוראה אל סוד הכח, אל וריאציות חדשות לא-שוערו של עינוגי הכח, להצמית, להדביר, לאכוף, שטופים תאוה מרה תאוה נוקבת עד מוות לכבוש עוצמה. ההשתוקקות הזאת, גילה האיש לדעת, שורפת-חיים יותר מתאות הבשר, פולחת יותר מתאות הכבוד, יותר מן הצמאון, ממארת, מאכלת גוף ונפש. אמירות חדות וברורות כאלה אינן מרובות בספר. אני מניחה שרבות יותר מסתתרות מתחת לסימבוליות ולערפל.

למען האמת, רוב הזמן היתה לי הרגשה ש"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא יותר תרגיל מעניין בכתיבה ופחות יצירה מגובשת. אני מעריכה את המאמץ, אבל בעיני הוא אינו נמנה עם השורה הראשונה של ספרי עוז, ואחרי "מיכאל שלי" ו"קופסה שחורה", שקראתי לאחרונה, הוא מהווה אכזבה.

עם עובד

1973

כותרת משנה: המערכה ששינתה את המזרח התיכון

במלחמת ששת הימים הייתי ילדה. מתקופת הילדות יש לי מספר זכרונות מובחנים, וזכרון המלחמה הוא בין החדים שבהם. אני זוכרת היטב את ימי המתח שקדמו למלחמה, את המוזרוּת שבמקלט ובאזעקות, ואת האופוריה שאחרי, שהתבטאה בין השאר בהערצה לגיבוריה. אוסף מחזיקי המפתחות, אחד מתחביבי התקופה, התעשר בדיוקנאות ראשי המדינה וראשי הצבא.

ההיסטוריון מייקל אורן – בעבר שגריר ישראל באו"ם, והיום חבר כנסת וסגן שר במשרד ראש הממשלה – כתב ב-2002 את הספר "שישה ימים של מלחמה", ובו הוא סוקר שעה אחר שעה את ימי המתח שקדמו לה ואת כל אחד מימי הקרבות. הספר נפתח בסקירה היסטורית של ההתישבות היהודית והישראלית בארץ ושל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ומסיים בבחינת השאלה עד כמה שנתה המלחמה את פני האזור ואת מערך היחסים המקומי והגלובלי. למרות היותו ספר עיון וספר מלחמה, כתיבתו בהירה ונגישה, והוא נקרא בשטף כספר פרוזה.

לא אכנס כאן לכל פרטי הספר. חלק מהדברים מוכרים וידועים, ואת האחרים כדאי לקרוא בהרחבה בספר ולא להסתפק בתמצית. מצאתי ענין רב בתהליכים המדיניים, בתיאורי האישים המעורבים, ובהיבטים החברתיים שסביב הארועים. אורן מתאר את אחורי הקלעים בארץ, במדינות ערב, בקרב המעצמות ובאו"ם, ופורש תמונה שלמה ומפורטת של כל אשר התרחש בכל רגע החל מפרוץ המשבר ועד קבלת החלטה 242 בנובמבר 1967.

מצאתי בספר ענין רב בתחומים שקודם לכן לא הרביתי להרהר בהם, אך בחרתי לקרוא את הספר בעיקר משום שהייתי סקרנית ללמוד לעומק אודות כמה שאלות: האם אשכול באמת היה חלש והססן כפי שהצטייר בנאומו המגומגם לפני המלחמה? עד כמה היה משמעותי תפקידו של דיין, שמונה לתפקיד שר הבטחון ימים ספורים לפני המלחמה? מה גרם להתמוטטות של רבין ואיך התאושש? האם ישראל יצאה למלחמה עם שאיפות כיבוש והתפשטות? אורן מתייחס לכל אלה בפירוט ובאופן משכנע.

מפתיע – או אולי לא מפתיע – לגלות עד כמה הונעה המלחמה משיקולים של אגו, של כבוד, של יוקרה אישית. מפתיע גם ללמוד עד כמה מלחמת בזק כל-כך חד-צדדית (אם לשפוט לפי תוצאותיה) התגלגלה והתפתחה למעשה מרגע לרגע, עוקבת אחר אסטרטגיות לחימה שתוכננו ותורגלו, אך ללא אסטרטגיה מדינית סדורה שגובשה מראש ונשמרה בעקביות. החלטות הרות גורל, כמו ההשתלטות על ירושלים ועל הגולן, התקבלו בתהליכי זיגזג, במידה רבה בשל אישיותו המורכבת והאניגמטית של שר הבטחון. נדמה שאם תוצאות המלחמה לא היו כל-כך מרהיבות, ועדות חקירה היו עורפות כמה וכמה ראשים בשל תהליך קבלת החלטות בלתי תקינים. כך, לדוגמא, הממשלה החליטה, בעיקר בשל עמדת דיין, להמנע מפתיחת חזית מול סוריה, וזמן קצר אחר-כך שינה שר הבטחון את עמדתו והורה לדדו, אלוף פיקוד הצפון, לצאת לדרך, מבלי להביא את ההוראה הזו לאישור הממשלה, שהועמדה בפני עובדות בשטח.

למרות שכותרת המשנה של הספר היא "המערכה ששינתה את המזרח התיכון", אורן סבור שגם בפרספקטיבה של עשרות שנים אחרי המלחמה אי-אפשר לקבוע חד-משמעית שאכן המלחמה חוללה שינוי. מלחמת ששת הימים פרצה על רקע של סכסוך נפיץ, היא יכלה לפתוח פתח למהלכים של שלום – ואכן הובילה למספר תהליכים שכאלה, אבל הסכסוך לא שכך והוא נפיץ מתמיד.

"שישה ימים של מלחמה" זכה בפרסים, בביקורות משבחות, ובמעמד של רב-מכר. למדתי ממנו רבות והועשרתי מקריאתו, ואני מצטרפת למשבחים וממליצה עליו.

Six Days of War – Michael B. Oren

דביר

2004 (2002)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

הספר מקבץ יחד כתבים פרי עטה של רות בונדי בשנים שבין ששת הימים ליום הכיפורים.

אל רות בונדי התוודעתי לראשונה דרך "אדלשטיין נגד הזמן", ספר מעולה אודות שואת יהודי צ'כיה שצירו סיפורו של ראש הקהילה היהודית בפראג. השילוב בין מחקר מדוקדק לתובנות מרשימות ולכתיבה מדויקת מאוד הרשים אותי. אחר-כך קראתי את האוטוביוגרפיה שלה,"שברים שלמים", ומאוד הערכתי את הדמות האנושית שעולה ממנה. "השליח", סיפורו של אנצו סרני, השלים שלישיה מנצחת. אחריהם קראתי את "חצי נחמה", אוסף מטוריה ב"דבר", ונהניתי. יצא לי לראות אותה פעמיים בטלויזיה – פעם בתכנית על ילדי גטו טריזנשטט, ופעם בתכנית על קליטת ניצולי השואה בארץ, ובשתיהן הרשימה הן בעדינות דיבורה והן בפשטות ובבהירות תכניה.

בהביאה לדפוס את "לפתע בלב המזרח" לא שינתה דברים שכתבה שבע שנים קודם לכן, גם אם ממרחק של זמן היתה כותבת אחרת. משום כך מצטיירת תמונה מדויקת של מצבים ושל הלכי רוח באותה תקופה, כמובן תוך הסתייגות מובנת מהיות דבריה מייצגים בעיקר אותה, אך מתוך אמונה שמכיוון שהיא לא קיצונית לכאן או לכאן היא מייצגת רבים אחרים. חלק מן הדברים אני מזהה מזכרונות ילדותי – לדוגמא, הפרק העוסק בתקופת ששת הימים, ההמתנה שלפניה והאופוריה שאחריה –  והערותיה הנבונות (לדעתי) מעמידות תמונת מצב מדויקת. מעניין לקרוא את הדברים גם מתוך נקודת המבט של מי שיודעת מה קרה אחר-כך (אין ספוילרים בהיסטוריה), ואני סקרנית להתבונן תוך קריאה בתהליכי גיבוש דעות, כי המציאות המשתנה מקבלת ביטוי בכתביה.

הוצאת זמורה ביתן

1975