תגית: מלך בשר ודם

"מלך בשר ודם" מספר על תקופת שלטונו של אלכסנדר ינאי, החל משנת 103 לפנה"ס ועד פרוץ המרד נגדו. ינאי, נינו של מתתיהו החשמונאי, היה בן שלישי לאביו יוחנן הורקנוס. כשאחיו הבכור יהודה אריסטובולוס עלה לשלטון, הוא כלא את ינאי הרחק מירושלים. עם מותו של יהודה, והרצחו באותו יום של אח נוסף, אנטיגונוס, חזר ינאי לירושלים, נשא לאשה את שלומציון, אשתו של יהודה, ונטל לעצמו כתר כפול, של מלך ושל כהן גדול. מרבית ימי שלטונו של ינאי עברו עליו במלחמות להרחבת תחום ממלכתו. הממלכה שירש השתרעה על יהודה, שומרון, הגליל ועבר הירדן, וכשמת הותיר אחריו גם את הגולן, את עזה ועכו ועוד ערי חוף, את השטחים שממזרח לים המלח ואת צפון הנגב.

ההיסטוריון יוסף קלוזנר היה סבור שינאי היה מלך מוצלח, וסיפורי האכזריות המיוחסים לו בדויים. מכיוון שינאי שבספר אינו מצטייר כדמות חיובית, הספר ספג מצדו של קלוזנר ביקורת שלילית, ובין השאר אמר עליו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?". לעומתו חוקר הספרות וההוגה ברוך קורצוויל, שיבח את הספר. אין לי כלים לשפוט את הספר היסטורית, ולכן אתיחס רק לצד הספרותי, וגם למה שבעיני עושה אותו עדכני.

קודם כל השפה: משה שמיר בחר לכתוב את הספר בשפה כמו תלמודית ובמגוון של מלים עתיקות. אמנם יש בכך כדי להקשות על הקורא – אודה ולא אבוש שכמה מן המלים לא הכרתי ונאלצתי להבין מהקשרן – אבל בנוסף לאמצעים ספרותיים אחרים השפה תורמת לאמינות. להדגמת השפה בחרתי בקטע הבא, שברוח השלום והחג השורה עליו הוא די יוצא דופן בספר שרובו דם וסכסוכים ושנאה. ממש אפשר לראות ולהריח ולחוש.

משנשמע קול השער הגדול שנפתח, עמדו כל ישראל שבירושלים בהר-הבית, והיו שוטפים ונכנסים לעזרות בלא פרץ ובלא צווחה, פוסעים והולכים, נמשכים והולכים. בבת-אחת הואר העולם ובבת-אחת נתגלה כל העם הרב הנאסף במקום הזה. נחלי-נחלים וימי-ימים של בני-אדם היו הם, גברים ונשים וזקנים וטף, מכל רוחות העולם באו לירושלים ומכל רוחות ירושלים באו להר-הבית, ולמקום אחד היו כולם מכוונים בעיניהם וברגליהם ובלבם.

לולביהם נטויים היו לרום ומורביות של ערבה שבידיהם זקופות ואתרוגיהם הנותנים ריחם קלוטים באגרופם. דומים היו כשדה אשר בירכו אדוני, כולו מלבלב וירוק ומפיץ ניחוחות של מיני עשבים ומיני בשמים. עוד לא היה כוחה של חמה להפרידם זה מעל זה באורה, ללמד על עשיר ועל עני, להבדיל בין מי שבירכו מזלו לבין מי שקיפחו מזלו, להפריש מפוארים לחוד ועלובים לחוד, ולפיכך דומים היו באורה של שחרית כמין אומה אחת באמת, שכולם חברים זה לזה וטבועים במטבע אחת. (עמ' 542)

בנוסף לשפה העשירה ולכושר התיאור המעולה, חוזקו של הספר הוא במגוון הדמויות החיות והאמינות שהוא מציג, ובשילוב של סיפוריהן הנפרדים לכלל יצירה מגובשת. את המלוכה מייצגים ינאי, אשתו הדומיננטית שלומציון, שבמהלך העלילה הופכת מאשה פסיבית יחסית למלכה דומיננטית, ואחיו אבשלום, שכל הליכותיו מושפעות מן הכריזמה של המלך. את הכהונה והסנהדרין מייצגים אלעזר בן פתורה, גזבר הכוהנים, שלו ולמשפחתו יש אינטרסים כספיים, ושמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין, פרושי מובהק (בניגוד למלך שצידד בצדוקים), שאמנם היה שופט צדק וכל כוונותיו לטובה, אך הוא היה גם אחיה של המלכה, והעלים עין מפשעיה. לבעלי ההון יש יצוג נרחב, והם צצים בכל פרשת דרכים, מוכנים להעמיד את הונם לרשות המלך, כדי שיוכל להמשיך בכיבושיו, ומציבים תנאים להלוואותיהם כדי להשיג לעצמם עמדות של כוח ושררה. נוגעים ללב מכולם הם בני העם, הנאנקים תחת עול המסים, אלה שכל מוכס וכל בעל זרוע בשם המלכות או בשם הכהונה יכול לגבות מהם מעשר או שליש או מחצית מיבולם, ואין מי שיגן עליהם. שתי דמויות מרכזיות מייצגות בספר את העם: חוני המעגל וחתנו יוסי בן שמעון. חוני המעגל ידוע מסיפור התפילה להורדת הגשם, ומשה שמיר יצר עבורו סיפור חיים שלם, כשהוא מעביר אותו דרך מחנה החיילים המגויסים בכפיה של ינאי, עבור בחתונת בתו שהופכת לאבל כשמוכסים באים לקחת בכוח את מה שאולי נשאר בידי אנשי הכפר, וכלה בהפיכתו לדמות מופת בלתי נשכחת. בעוד חוני מייצג את דרכי השלום והחמלה, יוסי חתנו הוא נציג הזעם. לאחר שאביו נרצח בידי אחד המוכסים, הוא מסתובב חסר מנוחה בארץ, מבקש נקמה במוכס ובשולחיו. כל הדמויות מנומקות, בעלות נוכחות, דמויות בשר ודם על מעלותיהן וחסרונותיהן. כל אלה ועוד מעמידים עולם שלם, חי ותוסס.

באחד המאמרים שקראתי אודות הספר נאמר, שבין השוללים אותו היו גם אלה שמצאו בו יותר מרמז לרודנים של אותם ימים (סטאלין ודומיו). זו נקודה מעניינת בעיני, כי יותר מפעם אחת במהלך הקריאה מצאתי את עצמי לא רק בירושלים של לפני הספירה, אלא גם בעולם של ימינו. נדמה ששום דבר לא משתנה: השלטון משחית, הקשר הון-שלטון נותן את השררה מאחורי הקלעים בידי מי שלא נבחר לכך, הפתרון לכל מצוקה הוא העלאת מסים, העניים נהיים עניים יותר, כהונה דתית אינה ערובה ליושר ולנקיון כפיים, מלחמה היא אופציה ראשונה לכל משבר, ופוליטיקה היא עסק מלוכלך.

מי שולט במי – מלך בזהב או זהב במלך? הרי כל השאלה כולה. (עמ' 480)

לפני הספר הזה משה שמיר כתב ופרסם ספרים "צבריים" (כמו "הוא הלך בשדות" ו"במו ידיו – פרקי אליק"), והפניה הזו לעבר הרחוק התקבלה בתמיהה. אני, כמובן, לא יכולה להכנס לראש של שמיר ולעמוד על מניעיו, אבל נראה לי לא מן הנמנע שהלקחים האקטואלים היו אולי בין הסיבות לבחירה בנושא.

אלכסנדר ינאי, כמו מלכים אחרים, היה משוכנע שהוא בחיר אלוהים. כשחפצו צלח בידו חש שהוא ואלוהים אחד הם. באו המאורעות וטפחו על פניו. בעיצומו של חג, בעודו משמש בתפקיד הכהן הגדול בבית המקדש, ומשנה את הטקס לפי אמונותיו, רגמו אותו המוני העם – אלה שתוארו בציטוט שלמעלה – באתרוגיהם. מן הספירה האלוהית הוטח אל קרקע המציאות: לא אלוהים אלא מלך בשר ודם.

עם עובד

1972 (ראה אור לראשונה ב-1954)