שלושת הסיפורים המרכיבים את "מסיפורי היום השני" ראו אור לראשונה בשנים 1955-6, וקובצו עשור אחר-כך בנוסח חדש.
"גשם נדבות", הארוך מבין השלושה, מכנס יחדיו שבעה אנשים זרים לנסיעה לילת משותפת במונית מבאר-שבע לתל-אביב. כששלולית שנגרמה בשל גשם שוטף משתקת את המנוע, הם מגששים לעצמם דרך בכבישים בוציים, ומתארכים בישוב עולים. "מעשה בלתי רגיל" מתאר החלטה ספונטנית של גבר, ששקע בשגרת עבודה ומשפחה, להצטרף למסיבה עם חברים מן העבר מבלי להודיע לאשתו, שמא תטיל וטו. השעות הספורות שתוכננו לבילוי הופכות ליממה, כולל מעשים שהוא מתחרט עליהם תוך כדי עשייתם. "יד ושם" הוא סיפור קורע לב אודות מאבק על מתן שם לתינוק. מצד אחד ניצב סבה של היולדת, שמבקש להנציח את נכדו שנרצח בשואה. מן הצד השני ניצבים הנכדה ובן זוגה, שמבקשים לתת לבנם שם ישראלי ולא שם גלותי.
אהרן מגד אהוב עלי במיוחד בשל יכולתו לספר סיפורים משמעותיים באמצעות אנשים אפורים וארועים שגרתיים. "גשם נדבות" ניצב על קו התפר שבין האידיאולוגיה של הקמת המדינה לתחושה שכל אדם לעצמו וזוכה מי שיודע לנצל הזדמנויות, כי "מגיע לי". הוא גם מאיר בחמלה את מצבם של עולי צפון אפריקה, שנשלחו אל הנגב בתנאים לא תנאים, כדי שיבנו לעצמם איכשהו פרנסה ורווחה. בתוך סיפור קצר מגד מצליח לאפיין במדויק כל אחת מן הדמויות הרבות, כולל הדינמיקה שביניהן. "מעשה בלתי רגיל" נע גם הוא בין הנוסטלגיה של ההגנה והעצמאות לשגרה המסעירה פחות, ומספר על הקושי להשלים עם אורח החיים החדש. "יד ושם" סובב סביב שאלת השורשים. האם סירובם של ההורים להנציח את הנכד המת בשמו של בנם פירושו שהילד יגדל ללא עבר, ללא אבות קדומים וללא קשר למשפחה שהיתה ואבדה?
מגד חביב עלי גם בשל סגנונו. לשונו, בעיקר באותן שנים בהן נכתבו הסיפורים, היא תערובת של שפה עדכנית עם מלים גבוהות ונאות, ועם המצאות שנראה שהוא ממציא תוך כדי כתיבה כדי לדייק בתיאוריו. מן המלים שבספר זה התחבבה עלי "טפלילית", הֶלחם של טף עם לילית, הווה אומר "שמרטפית", זו שמוזמנת להשגיח על הטף בלילה.
הנה אחד מן התיאורים היפים בסיפור הראשון: "המכונית החליקה על פני הכביש, שהיה רחוץ עוד מגשמי היום, ופנסיה המישוּ את האפילה הלוך ודחה לפניהם, והיו מריצים לצדדים צללים ארוכים עד אין סוף של עמודי טלפון, גבעות ותלוליות, שנסוגו בקשתות רחבות מאוד לאחור; ואילו מעבר לתחום זה שררה חשיכה מוחלטת, מעובּה, ללא סימן של שמיים וארץ. בראשונה נתתי דעתי על הדרך, להבחין, על פי ציוּנים שאני שומר בזכרוני, היכן אנו עוברים, אך עד-מהרה נואשתי מכך. אותה חשכת-לילה היתה פּרוּשׂה על הכל, ואותם צללים ניסוֹטו לאחור, עד כי דומה היה שהעולם הולך-סובב סביבנו במעגל, חזור וסבוב וחזור. המהמורות שבכביש נדמו כשקעים עמוקים, והגבשושיות כּתּילים גבוהים, ומשונה היה שהמכונית אצה על פני כל אלה ללא תקלה".
את הסיפורים הורדתי מפרויקט בן-יהודה, תיבת האוצרות הבלתי נדלית.
ספרית תרמיל
1965
סקירות ספרים 