מסעודה / יקיר אלקריב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a1d7a2d795d793d7942

יקיר אלקריב, נכדה של מסעודה, מספר בספרו את קורות חייה של סבתו. בראיון הוא אומר, כי כשלא קיבל תשובות על שאלותיו, "ויתרתי על האמת. אני לא היסטוריון וזו לא ביוגרפיה. כתבתי מה שאני רוצה, וזה היה כיף גדול". כתוצאה מכך, ובשל הסיפורים הצדדיים הנספחים לסיפורה של מסעודה, הספר אינו תיעוד ביוגרפי של אשה אחת, אלא גם תיעוד של תקופה ושל חֶברה.

מסעודה נולדה במרוקו לאם צעירה, שנישאה בעל-כורחה לגבר מבוגר ממנה. לאחר כמה גלגולים, מצאה עצמה נשואה בהיותה בת שתים-עשרה. בהיותה בת עשרים כבר היתה אם לארבעה ילדים. בעלה ובן-דודו, שהיו פעילים ציוניים, העלו את המשפחה לארץ עוד לפני קום המדינה. אחרי שהות בקפריסין, הגיעו לשכונת התקווה, ומשם ליפו. למסעודה, שחוותה קשיים כל חייה עד כה, ציפו קשיים גם כאן. היא התאלמנה במלחמת העצמאות, איבדה בן זוג נוסף בקרבות, אחד מילדיה נפטר בדרך, אחת חלתה וכמעט נחטפה. בשל המחסור נאלצה למסור את הילדים לפנימיות ולקיבוץ.

מכיוון שהיתה אשה בחברה של נשים מושתקות, ומכיוון שהיתה זרה ובודדה, חשה תמיד שנסיבות חייה מעצבות אותה, ולה עצמה אין קול משלה. הסופר מתאר זאת כך: "היא מעולם לא היתה מקור של אור, כמו אנשים אחרים שהכירה בחייה שהיו להם חלומות, רצונות ותשוקות משלהם, והם שעיצבו את גבולות חייה ואת מהלכם". אמירה מעט חריפה, כי בכל זאת, כשהדברים היו אמורים בילדיה גילתה תושיה ועיקשות וערמומיות. כך ארע כשטענו בבית החולים, בו השאירה את בתה החולה, שהבת אינה אצלם, וכך גם כשבנה ביקש לשאת אשה למרות התנגדותו של אביה.

באותו ראיון אמר הסופר כי אין לו כל ענין בשד העדתי, והספר אכן אינו עוסק בכך. אמנם נאמר למסעודה ש"אין אמונה באישכנזים", אבל כשהיא מגיעה לארץ, ומסתבר לה שבעלה להוט להתגייס והיא תיוותר לבדה, היא יודעת "כי כל הגברים פה, היהודים, הערבים, האנגלים, האישכנזים – כולם אדישים לגורלה במידה שווה". החטא בסיפור ההגירה וכור ההיתוך אינו נעוץ במוצא, אלא בהתנשאות כלפי החדשים, נטולי השפה, הנבוכים מול המנהגים הבלתי מוכרים, וטינה עדתית קיימת לא רק בין אשכנזים לספרדים, אלא גם בין תוניסאים למרוקאים, כמו בין גרמנים לפולנים.

כאמור, בספר משולבים סיפוריהם של אנשים נוספים, שחייהם הצטלבו באלה של מסעודה. נמצא ביניהם את הדוד, שפציעתו בידי שוטרים היתה בין הגורמים למהומות ואדי סאליב; את השכנה ילידת עירק, שהיתה כוכבת בבומביי; את ניצולת השואה, שאיבדה את כל ילדיה, והתאבדה בדרך לארץ, ועוד. כולם יחד נרקמים למסכת חיה אחת.

מסעודה היא דמות כובשת לב, תמימה אך מפוכחת, כנועה אך נחושה כשהיא נדרשת לכך. היא עצמה נמנעת מלספק פרטים רבים, כי לא מדברים סרה במתים, או משום איסור לשון הרע, אך הרושם הוא שיקיר אלקריב הצליח בכשרונו לתת לה קול אמין, וראוי הסיפור להיות מסופר.

עם עובד

2020

רחוב הגנבים / מתיאס אנאר

רחוב הגנבים

לח'דר, בן-עשרה מרוקאי, התגורר בטנג'יר. שאיפותיו היו פשוטות: "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לנסוע, להרוויח כסף, לטייל בשקט עם החברה שלי, להזדיין אם בא לי, להתפלל אם בא לי, לחטוא אם בא לי, ולקרוא ספרי בלשים אם מתחשק לי, בלי שיהיה למישהו מה להגיד על זה חוץ מאלוהים בעצמו". יחד עם חברו בסאם צפה במעברות השטות לספרד וחלם על מקומות רחוקים, צפה בנערות וחלם על מין ועל אהבה. הוא מספר את סיפור חייו שנים אחדות לאחר מכן, ובמבט מפוכח לאחור, כשכבר גיבש את דעתו על העולם – "בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להחלץ" – הוא נוקט בלשון צינית מרירה כדי לתאר את סביבתו.

חייו של לח'דר השתבשו כשבהיותו בן שבע-עשרה נתפס במיטה עם מרים בת דודו. הנערה נשלחה אל קרובים בכפר, והנער, שהוכה קשות על ידי אביו, הסתלק מן הבית חבול וזועם. אחרי מספר חודשי נדודים וקבצנות הוא שב לטנג'יר, פנה לעזרת בסאם, ומצא שחברו הצטרף אל "הקבוצה להפצת מחשבת הקוראן" בהנהגת שייח' נור א-דין. תחת מסווה של תנועה דתית, שמטרתה לעשות נפשות לאסלאם, התרחשה פעילות טרוריסטית, שהגיעה לשיאה בהפגנות במרוקו במסגרת האביב הערבי. לח'דר, שהוא קורא נלהב של ספרי בלשים ושל ספרות ערבית קלאסית, הצטרף לקבוצה כמוכר ספרי דת. קצת תמים, קצת מרמה את עצמו, התנהל ליד הטרור, נוגע-לא-נוגע. את אוירת אותם ימים תיאר כך: "זה היה פשוט כך, ריחף באוויר, האלימות ריחפה באוויר, רוח כזאת נשבה; היא נשבה פחות או יותר בכל מקום, ודחפה את בסאם אל הטמטום". יידרש משבר מאיים כדי לגרום לו להסתלק.

לח'דר התגלגל לספרד, רק כדי לגלות שמצבה של אירופה אינו טוב יותר. בודד, נרדף ועני, הסתופף בשולי החברה עם מהגרים קשי-יום מכל קצות תבל, וחווה את הטלטלות החברתיות בהנהגת תנועת האינדיגנוס. רבע מקטלוניה היתה מובטלת […] היתה הרגשה שהלחץ גובר, האלימות גואה […] היתה הרגשה שהעיר מוכנה לכל, להשלמה כמו להתקוממות.

עולמו הקודם של לח'דר ועולמו החדש עתידים להפגש. תנועתו של שייח' נור א-דין, שיודעת לזהות נשמות אבודות ולטעון אותן באלימות, אלימות של חיות, של משוגעים מפחד, משנאה, מטמטום עיוור, יודעת גם לזהות נקודות תורפה בקרב הכופרים: "נזכרתי במלים של שייח' נור א-דין, לחתור לעימות, לעורר פעולות תגמול שיפיחו אש ברמץ העולמי, שישסו את הכלבים אלה באלה, עיתונאים וסופרים בראש, שיסתערו על ההזדמנות להבין ולהסביר כאילו יש משהו באמת מעניין ביציאות הפרנואידיות האלה של המוחות הכה מוגבלים של הפסולת הזאת שאפילו אל-קאעדה לא רצתה בהם". אם עד כה חמק לח'דר מכל מחלוקת, ופעולותיו נבעו יותר מניצול הזדמנויות ופחות מיוזמה, אולי כעת ייאלץ לעמוד מול המציאות ולהגיע להחלטות מכריעות.

"רחוב הגנבים" הוא סיפור התבגרות על רקע ארועי השנים האחרונות. העולם שהוא מתאר עגום ואלים, שסוע בין יבשות ובין תרבויות, ומוצא אינו נראה באופק. כמה מנושאיו החזירו אותי אל ספרים אחרים, כמו "2084" של בואלם סנסל, הדן בשאיפות ההשתלטות של האסלאם, "בית יעקוביאן", שגם בו קבוצות קיצוניות מיטיבות לאתר ולפתות את החלכאים והנדכאים, "שאנטראם", שהמספר בו הולך אף הוא שולל אחר לשונו הרכה של מנהיג ארגון טרור, ועוד. לח'דר הוא גיבור קצת פסיבי, קצת סגור בעצמו, אולי משום גילו הצעיר, ונקודת המבט שלו על העולם היא תערובת של ציניות מפוכחת ובוגרת ושל היתממות ילדותית. הספר שזור ספרות ושירה – מגדל השן של הספרים, הוא המקום היחידי עלי אדמות שבו טוב לחיות – ואם כי מסעותיו של לח'דר מוגבלים לפינה אחת של העולם, הוא מפליג בדמיונו עם אבן בטוטה, ומוצא מקבילות בינו ובין הנוסע בן המאה הארבע-עשרה.

מתיאס אנאר כתב ספר זועם ופסימי, שנותן קול לצעירים בעולם הערבי המבקשים חיים שפויים. הסיפור מעניין, מזעזע לעתים, עושרו התרבותי מהנה, התרגום של משה רון משובח, והמכלול בהחלט מומלץ.

Rue des Voleurs – Mathias Énard

עם עובד

2019 (2012)

תרגום מצרפתית: משה רון