יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה שפרצה בעקבות טבח שבעה באוקטובר. הוא לא היה ערוך לכאב, ללחץ, להפרת השגרה. מי כן? אבל בעוד מרבית הישראלים מצאו דרך להגיב, להיות שותפים, בין אם באופן אקטיבי בשירות כזה או אחר או באופן פסיבי כצרכני חדשות, יוני רק רצה להסתגר. לא לראות, לא לדעת, לשבת בבית עם פלייסטיישן וסרטים, להתמסטל ולחפש בטוויטר פוסטים משעשעים. אל תבקשו ממנו עזרה, אל תצפו ממנו ליותר מהערה מבודחת ושורת מחץ.
יש ליוני את האפשרות לא לעשות דבר. הוא פרש לאחרונה מעבודה בחברת פרסום, ונטל לעצמו פסק זמן כדי להחליט אם להיות עצמאי או לחפש את העבודה הבאה. השקעה בחברה קטנה שנמכרה ברווח גדול הניבה לו סכום כסף שבזכותו הוא יכול להרשות לעצמו לשבת בבית ברווחה יחסית.
יש ליוני סיבה לבחור להסתגר. כמי שחווה אובדן ושכול, שבעקבותיו משפחתו התפוררה והוא עצמו שקע בעצב תהומי, שהתקפים ממנו עדיין פוקדים אותו, הוא פוחד מכאב, מודע להשלכותיו. הוא מנסה לשכנע את בת זוגו נויה להפסיק לצפות בדיווחים על שהתרחש בדרום באותו יום נורא, אך לשווא. היא מאמינה בחובה לדעת, וגם ביכולת להתאושש. הוא חושש מהשלכות ארוכות טווח עליה ועל שניהם.
יש ליוני גם מודעות עצמית חריפה. הוא יודע היטב מה מניע אותו. הוא הראשון לבקר את עצמו. אין לו יומרות גבוהות, רק תשוקה לשלווה ולשמירה על הקיים.
אבל אין ליוני ברירה. המציאות החדשה נוכחת בכל מקום. נויה מגויסת בצו שמונה ועולה לגבול הצפון. בנו של שכן שהתגייס מבקש ממנו להיות נהג מלווה שלו במקום הוריו העסוקים. האזעקות מקפיצות אותו, ומכריחות אותו לפגוש את שכניו במקלט של הבנין. אפילו ידידו הטוב טוויטר אינו מספק נחמה: החשבונות המשעשעים לשעבר הפכו לזירה של דיווחי זוועות ושל בקשות סיוע והצעות התנדבות. הוא אינו יכול לשאת את הריחוק מנויה, בין השאר משום שזמן קצר קודם לכן נפלה ביניהם מחלוקת מהותית, ואולי גם את העובדה שהיא מגויסת והוא בטל, ולכן הוא מנסה להשתלב בקטנה. הוא מציע את מועמדותו לכתת הכוננות של המשמר האזרחי בגבעתיים, ונדחה. בודק אפשרויות התנדבות, ופוסל. בסופו של דבר הוא נענה לבקשת העזרה של הנער, ומשלב זאת בהסעת מילואימניקים.
תחילה נדמה שהספר תופס טרמפ על המלחמה, ומתרכז משום מה בסטלן בטלן שאינו מעורר סימפטיה. ממש לא. ככל שמתוודעים אל יוני, מבינים אותו יותר ומחבבים אותו יותר. ההסתגרות, האנוכיות, הבטלנות – לאלה יש סיבות שמתבררות בהמשך. וחשוב מזה – יוני אינו טיפוס מקובע. הוא אדם שואל, מחפש, תוהה, והחיפוש שלו מוביל אותו אל תובנותיו של הפסיכולוג הנושא שם משפחה זהה לשלו, פרדריק הרצברג (ולא ברור, וגם לא משנה, אם הספר נקרא על שמו של יוני או על שמו של הפסיכולוג. מן הסתם על שם שניהם). הרצברג המקורי, שכחייל במלחמת העולם השניה היה ממשחררי מחנה דכאו, עסק מאוחר יותר בחקר המוטיבציה. הוא התמקד אמנם בתחום העבודה, אך מסקנותיו יכולות לחרוג ממנו, ולפיהן שביעות רצון נובעת ממניעים פנימיים כמו התמקדות במשימה, היענות לאתגר והגשמה עצמית. מסקנות אלה משתלבות באלו של ויקטור פרנקל שכתב על המשמעות ככוח מניע המאפשר לשאת מציאות בלתי נסבלת. "הרצברג" הספר הוא מסעו של יוני אל המשמעות, והוא עושה זאת בחיוך ובדמע, בכאב ובצחוק, ובעיקר בטבעיות ובאמינות מעוררות הזדהות, בודאי על רקע תקופה שבה השאלה הפשוטה אם מותר לומר "יום טוב" היא כל כך נוקבת, ולמשפט "זה לא חטא להיות שמח שאתה בחיים", מתוך שיר של ברוס ספרינגסטין, נדרש זמן רב כדי להתקבל ללא יסורי מצפון.
רם גלבוע משקף בכשרון את שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות, דרמה, טרגדיה, כאב בלתי נגמר, אבל גם נסיון לשמור על שגרה, על שפיות, על שמחת חיים, על נורמליות. נסיון למצוא משמעות בבלגן. הספר עצוב-מצחיק-מר-מתוק, מרתק ומעורר הזדהות, ומומלץ בהחלט.
שתים בית הוצאה לאור
2025
סקירות ספרים 