האח הגרמני / שיקו בוארקי

שיקו בוארקי הוא זמר, מלחין וסופר ברזילאי, מוכר ומעוטר, בנו של היסטוריון וסוציולוג בעל שם. כשנודע לו בשלב כלשהו בחייו שלאביו יש כנראה בן, שנולד בגרמניה לאשה מקומית ב-1930, התעוררה סקרנותו. את חיפושיו אחרי אחיו למחצה שילב בספר זה, שהוא תערובת של מציאות ובדיה, על רקע ההיסטוריה הקשה של ברזיל בעיקר תחת הדיקטטורה הצבאית בשנים 1964 עד 1985.

מכיוון שמשולבים בספר צילומי מכתבים שנראים אותנטיים, חיפשתי את הדמויות המרכזיות ברשת. מצורפים למטה שני קישורים רלוונטים. מי שלא אצה לו הדרך ילמד עליהן בהערותיו של הסופר בסופו של הספר.

המשפחה המתוארת בספר היא בת ארבע נפשות. האב סרז'יו, אינטלקטואל המשמש כמפקח הכללי של מועצת המוזיאונים והספריות של מדינת המחוז סאו פאולו, חי בשביל הקריאה. את רוב שעותיו הוא מבלה לבדו בחדר הספריה, מקום שהוא מחוץ לתחום עבור הבן הצעיר נינו, המספר בגוף ראשון. האם אסונטה חיה בשביל בעלה. היא היחידה היודעת איפה נמצא כל אחד מאלפי הספרים, המכסים את כל קירות הבית, היא מטפלת בהם בקפידה, וניצבת הכן להושיט לסרז'יו כל ספר שיבקש. האח הבכור מימו חי בשביל לכבוש בחורות, או כך נדמה לנינו, שמנסה ללכת ללא הצלחה בעקבות אחיו הנאה והכריזמטי. נינו עצמו חי בסרטים. הוא היה רוצה לזכות בהערכת אביו, לרַצות את אמו ולהיות קליל כאחיו, אבל הוא טיפוס נסחף יותר, שוגה בחלומות, בונה לעצמו ללא הרף תסריטים במוחו. האופן שבו הדברים מתרחשים במציאות, האופן בו יכלו להתרחש או אולי התרחשו, כל אלה מתרוצצים בראשו במקביל. דרך המחשבה הזו וההיסחפות בדמיונות באים לידי ביטוי בכתיבה, עושים אותה ססגונית ומסחררת, ואם כי פה ושם הם מקשים על הקריאה, התוצאה היא בסופו של דבר קליידוסקופית ומהנה.

בין התסריטים המקבילים הנבראים בדמיונו של נינו, הוא מנסה לתאר את גורלו של ילד מעורב לאם חד הורית בגרמניה של שנות השלושים. האם אנה, אמו, היתה מסוגלת לגדל אותו? אולי העדיפה לעזוב את גרמניה ולהפליג לברזיל, מקום מגורי אביו? אולי לא יכלה לעמוד בעלות גידול הילד ומסרה אותו לאימוץ, או שנישאה לאיש שראה בו בן? ואותו איש, האם כיבד את שורשיו היהודים המשוערים של הילד, או שעיצב אותו בדמותו, אולי אפילו כנאצי? נינו עוקב אחר כל קצה חוט, אמיתי או דמיוני, ופורש סיפור רב זרועות.

הספר אמנם קרוי "האח הגרמני", אך הוא עוסק במידה רבה גם בחיים בברזיל. בזמן שנינו תוהה על גורלו של אחיו הגרמני, אחיו הברזילאי מצטרף לסטטיסטיקה של צעירים שנלקחו לחקירה ונעלמו. אמו של מימו, ואמו של מי שהיה חברו הקרוב של נינו, מצטרפות בעל כורחן לשורת האמהות החיות בציפיה לבן שישוב.

"האח הגרמני" הוא סיפור סוחף על התבגרות, על קשרי משפחה למיניהם, על החיים בדיקטטורה, על דמיון, על חברות ועוד. הוא נוגע ללב, רחב יריעה ומקורי, וגם אם המעקב אחר חוט מחשבותיו ודמיונותיו של נינו מאתגר לעתים, החוויה בהחלט מומלצת.

O Irmão Alemão – Chico Buarque

ידיעות ספרים

2026 (2014)

תרגום מפורטוגזית: אראלה טלנברג לרר

האב

האח

מבחר משיריו של שיקו בוארקי

רחוקה מהבית / איילת הלפרין קייטס

"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

מוכי גורל / הת'ר דיון מאקאדם וסיימון וורל

אנט זלמן וז'אן זוסיון רצו להנשא. היא תלמידה לאמנות במכון לאמנויות יפות בפריז (Beaux-Arts de Paris), צעירה תוססת, חובבת כתיבה וציור. הוא משורר מבטיח, אוהב אמנות. היא בת למהגרים יהודים שנמלטו מהפוגרומים במזרח אירופה. הוא בן למשפחה צרפתית קתולית מבוססת. התקופה היא שנות ה-40, צרפת כבושה בידי הגרמנים, והקשר בין שני הצעירים, שבימים כתיקונם היה מן הסתם מעורר את התנגדות המשפחות רק בשל הבדלי דת, הוא כעת מסוכן. כשמשפחתה של אנט מחליטה להמלט מפריז אל האזור החופשי, היא בוחרת להשאר עם אהובה, ומבטיחה להצטרף אליהם בעתיד הקרוב. בכך היא חורצת את גורלה. המשפחה נרדפה, התפצלה, ושבה והתאחדה. בלעדיה. אנט נספתה באושוויץ-ביקרנאו.

הת'ר דיון מאקאדאם, שכתבה את "999 נשים צעירות" המרשים, וסיימון וורל, הסתמכו בספר זה על תחקירים שערכו, על מקורות היסטוריים, ובמידה רבה על מסמכים שהעמידה לרשותם מישל, אחותה הצעירה של אנט, בשנות התשעים לחייה בעת פרסום הספר. הספר מעוטר באיוריה של אנט, מלווה במעט תמונות שבהן היא מצולמת, ומרבה בציטוטים מתוך מכתבים שכתבה.

קפה דה פלור בפריז, על פי הספר, היה מקום בטוח יחסית באותם ימים. אנט הרבתה לבלות בו עם חבריה, מנצלת את חומו של התנור שבער במרכז המקום בימים קרים, ומתחככת בדמויות כמו סימון דה בובואר, ז'אן-פול סארטר וסימון סיניורה. מכיוון שה"פלוריסטים" היו עבורה משפחה שניה, הספר מרחיב אל תחומי האמנות, הספרות והפילוסופיה של התקופה. גם למשפחתה הגרעינית של אנט – הורים וחמישה ילדים – מוקדש בספר מדרך הטבע מקום נרחב, בעיקר בהתבסס על זכרונותיה של מישל. במקומות שבהם זכרונה בוגד בה, או שבשל גילה הצעיר באותם ימים לא היתה מודעת לכל שהתרחש, הכותבים מנסים להסיק מסקנות על בסיס התנהלות החברה.

למעלה ממחציתו של הספר מתארת את התקופה שבין ילדותה של אנט למעצרה. ניכר מאוד כי הכוח המניע מאחורי הספר היא מישל, שהעריצה את אחותה ועדיין חשה כך כלפיה. לטעמי, יש דווקא משום חוסר כבוד כלפי אנט באזכור כל מילה קלת דעת שכתבה, בפירוט התלבטותה בין שני גברים, בתיאור הסכסוך שלה עם חברתה בגלל אהבה משותפת. בעיני מישל מן הסתם כל פרט הוא חינני ומשמר את זכר אחותה. בעיני כקוראת שאינה בת משפחה, מן הראוי היה לקצץ.

חלקו השני של הספר הוא סיפור מעצרה של אנט ושילוחה לאושוויץ. סיפור קורע לב על נערות ונשים צעירות, שנחתו באחת מתפנוקים יחסיים (עד כמה שהיו אפשריים תחת הכיבוש) אל הגיהינום. על גורלה של אנט למדו הכותבים בעיקר מעדויות חלקיות של שורדות. למרות הפירוט ולמרות האכפתיות, רמת הכתיבה, היקף הידע ועומק ההזדהות אינם מתעלים לאלה שבספרה הקודם של מאקאדם, וחבל.

וז'אן? הוא הקדיש את עצמו לנסיונות לשחרר את אנט, לתמיכה בה כל עוד ניתן לו, ולחיפושים אחריה. משפחתה של אנט, שתחילה התנגדה לרעיון של נישואי תערובת, ראתה בו בן.  

הציפיות שלי מהספר היו גבוהות במיוחד, אולי חלק מן הביקורת שלי עליו נובע מעובדה זו. בסופו של דבר הוא אינו רע, אלא סובל בעיקר מתמהיל לא מוצלח של זכרונות משפחתיים ותחקיר. מכל מקום, אמליץ עליו למרות הסתיגויותי. כל ספר המעמיד יד זכרון לקורבנות מבורך. כל ספר השב ומתאר את שקשה לתאר במילים עושה עבודה חשובה.

Star Crossed – Heather Dune Macadam and Simon Worrall

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

רותירות / יעל משאלי

בגיל שישים רות מתאלמנת. לא היו סימנים מוקדמים, לא ניתן זמן להתכונן. בתוך רגע עברה מחיי נישואים יציבים ונוחים אל הסטטוס החדש. רות אינה לבד – בנותיה דואגות לה, סוכנת נדל"ן שבעלה העריך הופכת לחברה קרובה, יש לה קשר טוב עם אחותה, יש לה מקום עבודה שבו היא מוערכת. ובכל זאת היא לבד. לבד במציאות שבה היא צריכה להחליט, ללא שותף, החלטות גדולות כמו איפה לגור, האם להמשיך לעבוד, האם לבקש לעצמה זוגיות שניה, והחלטות יומיומיות קשות לא פחות כמו האם לנעול את הדלת בלילה, כמה להשקיע בבריאות ובטיפוח, את מי וכמה לשתף במה שעובר עליה.

העלילה, שבה לכאורה לא קורה הרבה, מתלווה אל רות בשנות האלמנות הראשונות. בכנות, בעיניים פקוחות אל המציאות, בלי להתייפייף וליפות, היא עוסקת בהזדקנות שהיא לעתים מאיימת, בקשרי משפחה שמשתנים בהתאם לנסיבות החדשות, בבחירות קטנות וגדולות. במרכז העלילה מצויה אשה אחת שמבקשת לגלות את מה שמתאים לה, לא להגרר אחרי מה שמתאים לאחרות, זוהרות ומרוצות ככל שתהיינה.

מסביב מנסים לשדך לה בן זוג לפרק ב', אבל להתחיל מהתחלה קשה. כשהיא שואלת את עצמה, הנשקפת אליה במראה, מה היא רוצה, היא עונה, "הייתי רוצה את מה שמגיעים אליו אחרי זוגיות של ארבעים שנה. אחרי הפסיכיות של ההתאהבות הסוערת, אחרי הזיעה והעבודה הקשה, אחרי החריקות והצרימות". ומכיוון שקפיצת דרך שכזו כנראה אינה אפשרית, היא מסכמת לעצמה, "אז את לא רוצה".

בחייה החדשים היא רוכשת חברה טובה, מבוגרת ממנה, בדיור מוגן, שאליו היא מחליטה בינתים לא לעבור. היא מתחברת גם עם אותה סוכנת נדל"ן, שהיא מעין הופכית לה – משקיעה בניתוחים פלסטיים ובטיפוח כדי לשמר חזות צעירה, ומייחלת בכל לבה לבן זוג. רות מוצאת באקראי, מכיוון שאינה מחפשת, אהבה יפה, שאינה מחזיקה מעמד, ואחריה, שוב באקראי, אהבה אחרת (שתיהן מוזכרות בעמודים הראשונים של הספר, ולפיכך אין כאן קלקלן). אין לה שאיפות לאהבה גדולה עתירת התרגשויות. "אני רוצה את הרגילות הזאת. את כל מה שמובן מאליו ונוח. את הבינוניות. וגם את הפאקים שכבר מכירים, את הכעסים, הטינות, הריבים", היא אומרת.

רות אינה אשה גדולה מהחיים, ואינה בהכרח מודל להזדהות, למרות שהיא מתחבבת מאוד. היא מייצגת את האפשרויות, את הזכות לבחור, את העצמיות. הבחירות שלה מתאימות לה, אולי לא לכל מי שתקרא את הספר, אבל מעניין ונוגע ללב לעקוב אחריה.

כמו בספרה הקודם שקראתי, "אמא וזהו", גם הפעם יעל משאלי כתבה ספר קריא מאוד, חשוף אך עדין, מעוגן עמוק במציאות, משמעותי ומומלץ.

כנרת זמורה

2026

השד של מקסוול / סטיבן הול

תומס קווין הוא סופר של ספר אחד, שלא הצליח במיוחד, והוא גם בנו של סופר מצליח ובעל שם שמעולם לא היה אתו בקשר נפשי קרוב. לעומת זאת, עם אנדרו בלאק, אף הוא סופר של ספר אחד, אבל מצליח מאוד, היה לאב קשר קרוב. בספר נוסף של תומס איש אינו מעוניין. על ספר נוסף של בלאק אפשר רק לחלום, שכן הוא מסרב להמשיך לכתוב. מזה כחצי שנה חי תומס לבדו, ללא אשתו שיצאה עם משלחת מחקר לאיי הפסחא. התקשורת איתה מסתכמת בצפייה רציפה בה על מסך הטלויזיה, ומדי פעם בשיחות טלפון. דירתו של תומס הולכת ומדרדרת אל אי סדר וטינופת, וגם מצבו הפיננסי הולך ורע. כשהוא מקבל הודעה קולית תמוהה – "למה שור ומלאך בבית לחם?" – מאביו שמת לפני שנים, ובאותו זמן גם מכתב קצר וחידתי מבלאק, תפיסת המציאות שלו מתערערת.

"השד של מקסוול" הוא ספר מוזר. הוא עוסק בשפע נושאים, מטשטש גבולות בין ספרות ומציאות, שולח זרועות לפיזיקה ולמיסטיקה, בנוי כתעלומת מתח מתעתעת, ונוקט גם באמצעים ויזואליים – שבירת שורות ועיצובן כעלים, לדוגמא – כדי להעצים את תחושת המבוך ההזוי שאליו נקלע תומס.

כל אחד מנושאי הספר מעניין בפני עצמו. תומס מעסיק עצמו ללא הרף באנטרופיה – אקראיות ואי-סדר – וגם שמו של הספר לקוח מאותו תחום, ומתקשר בסופו של דבר לפיצוח של הארועים אליהם הוא נקלע. הוא מתעניין בטקסטים דתיים, בדרך התהוותם ובספרים שאבדו בדרך, והוא מוקסם מסיפורים מיסטיים הקשורים באותיות, במשמעותן ובכוחן. כל אחד מאלה, כאמור, מעניין. הבעיה, בעיני, היא שהספר הזה הוא "יותר מדי". יותר מדי נושאים, יותר מדי חזרות, יותר מדי סטיות מן המציאות. כן, בסופו של דבר מגיע הסבר, אבל הוא אינו מספק ולטעמי רחוק מהגיוני. כשמקלפים את ה"יותר מדי" מקבלים סיפור טוב על אבהות, על זוגיות, על חיפוש זהות, על תשוקה ועל ספרות, אבל רוב הזמן הנושאים האלה מיטשטשים תחת המלל. בראיון אתו אמר סטיבן הול שהוא כותב את מה שהוא אוהב לקרוא, שהוא אינו חובב לינאריות ושהוא אוהב לא לדעת הכל. כנראה יש לנו העדפות שונות.

בשל הנושאים המעניינים והמקוריות – המלצה מסויגת.

Maxwell’s Demon – Steven Hall

כנרת זמורה דביר

2026 (2021)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אמא מתה / איציק יושע

"חשבתי שלמראה עגלת הקברנים ועליה אמא בתכריכים, יד נעלמה תנעץ חץ בלבי, כמו התערבות כירורגית גואלת לניקוז מורסה על העור. והדקירה תוליד לא רק היטהרות אלא גם השלמה, שחרור פנימי מכעס קדמוני שרוחש מתחת לעורי כתולעת ברהיט עץ. היתה בי פנטזיה על מורסה נקרעת משכבת תאיה המתים, זולגת כמו לבה במורד הר געש ומקרישה את יגוני כמו אבני בזלת. כל זה לא קרה".

כשאמם של קובי ואורי מתה, שני האחים חיים כבר שנים מחוץ לישראל, מחפשים איש בדרכו את השלווה אחרי ילדות אומללה. ילדותם ונערותם של קובי הבכור ואורי הצעיר היו רצופות אלימות פיזית ובעיקר התעללות נפשית, שנבעה ברובה ממה שהם חוו כשנאתה של אמם כלפיהם, בצירוף התקפי אלימות בלתי צפויה מצד אביהם. קובי זכה באשה תומכת ובמשפחה יציבה באוסלו. אורי ההומוסקסואל, שחי באתונה, מגדל באהבה ילד בשותפות הורית עם אשה שחיה בישראל. אולי אפשר היה לצפות שהחוויות המשותפות יקרבו בין האחים, אך בפועל זה לא מה שקרה. "כל הזמן הרגשתי צורך לנער אותו, לגרום לו לומר את המילים המפורשות. ציפיתי שיעמוד לצדי, והוא תמיד הכזיב. מה שמעולם לא הפריע לי לקוות שיום אחד זה יקרה. גם היום. לייחל ליום שבו קובי יגיד, בלי כחל וסרק: נכון, גדלנו אצל מפלצת דו־ראשית. ראש נחש וראש צבוע", אומר אורי.

בשונה מקובי ואורי, שבחרו להתרחק, אחותם האמצעית דבורה הצילה את עצמה בדרך הפוכה, כשהיתה למה שהאחים מכנים משת"פית של האם. היא נשארה בארץ, שמרה על קשר קרוב עם האם גם אחרי מות האב, והיא זו שמבשרת כעת לאחיה, שבינם ובינה כמעט ואין קשר, על מות אמם.

במפתיע, ואולי לא, הארוע משפיע על הדינמיקה שבין הבנים. מה שמתחיל כויכוח אם לנסוע לארץ להלוויה – קובי רואה זאת כמובן מאליו, אורי מתלבט – ממשיך כסדרה של שיחות נפש שבמהלכה האחים משתפים זה את זה בחוויות הילדות השונות שלהם, בפרקים מן הביוגרפיה המשפחתית הסבוכה, ובעיקר ברגשותיהם אז ועכשו.

איך מתמודדים עם עבר קשה כל כך שאינו מרפה גם בהווה? קובי מבקש למצוא להוריו תירוצים וכתוצאה מכך לסלוח. אורי אינו מעוניין בתירוצים. "אתה גדלת להיות נציג הסנגוריה הציבורית, ואני באמת מעריך את העמדה שלך. הלוואי שיכולתי להיות שם, אבל בחוויה שלי, אחרי כל השנים האלה, אני עדיין מייצג את התביעה שחותרת להרשעה. שרואה בעיני רוחה סורגים ובריחים", הוא עונה לאחיו. קובי מאמין בכוחה של הסליחה, לא עבור הנסלח אלא בעיקר עבור הסולח. לדבריו, "הסליחה היא לא רק אקט של אצילות, או נדיבות, או טוהר לב ששמור לבודדים. בעיני, הסליחה היא ביטוי ליכולת ריפוי. ליכולת לפנות מקום לתקווה". אורי אינו מוכן לנסות לסלוח, משום שהעוול קשה מנשוא, ואומר, "אני לא סולח לה על כך שהיא חמסה ממני את הזכות לאהוב אמא. אני מאמין שאהבת התינוק לאמא שלו היא צורך קיומי מכריע עבורו, לא פחות מאהבת האם ליוצא חלציה. תחשוב כמה אנחנו פורחים כשאנחנו מתמלאים אהבה".

תוך כדי השיחות בין האחים הם לומדים על החיים הקשים שחוותה אמם כילדה. האם יש בכך כדי להצדיק את היותה אם איומה? להסביר אולי, להצדיק לא. אורי יודע שהאלימות של הוריו "היתה בעצם הביטוי הטראגי לחוסר האונים הקיומי שלהם",אבל עובדה זו אינה מפחיתה מבגידתם באחריות ההורית.

אין לספר הזה סיום מזכך של השלמה והבנה ומחילה. הוא כנראה אינו אפשרי, שכן "המרחק לא מרפא והשנים שעוברות לא מתקנות את הנשמה". יש בו נחמה של אחווה אחאית שצמחה מתוך הארוע המכונן ומתוך הבגרות של הבנים שמצאו סוף סוף את הדרך להדבר.

בשכונת ילדותו של המספר בשנות ה-60 אנשים ידעו על אלימות שמתרחשת מאחורי דלתות סגורות ובחרו להתעלם. שכנה אחת בלבד הציעה ליטוף וחמלה, קרן אור שכוחה לא נשכח גם אחרי עשרות שנים.

הספר, ששואב מן הביוגרפיה של הסופר, מיטיב לתת ביטוי לכאב ולאומללות, ונותן רשות ומקום לכעס ולעלבון הבלתי נמחה.

עוצמתי ומומלץ.

אפרסמון

2025

הנשים של אבא / סביון ליברכט

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

הירקון 116ב' / אורית הראל

אילזה נולדה באוסטריה ב-1899 כשאמה היתה בת ארבעים ושמונה. "ילדת נס", כך כונתה בחוג המשפחתי. שלושת אחיה ואחותה היו מבוגרים ממנה בשנים רבות, ארבעה אחים אחרים נפטרו בעודם ילדים. אילזה, עיקשת ורבת כשרונות מילדות, היתה אהובה במיוחד על אביה, ובזכות שילוב זה ירשה את הניהול על העסק המשפחתי כשבגרה. גם את חייה האישיים ניהלה כעסק, מחליטה החלטה שכלית מתי להנשא ולמי, אם ומתי ללדת את בתה היחידה. את עתידה ראתה בטיפוח העסק בארץ מולדתה, למרות שליאון, בעלה הרופא, בחר בציונות ובעליה לארץ, גם אם פירוש הדבר היה ניתוק מאשתו ומבתו. ואז הגיעו הנאצים, והתכניות השתנו מכורח הנסיבות. רוב בני משפחתה של אילזה נותרו באוסטריה ואבדו לנצח. היא עצמה, שוב מתוך החלטה קרה של סיכויים מול סיכונים, עלתה עם בתה לפלשתינה שאותה לא אהבה, וחידשה את הזוגיות הרעועה עם ליאון.

פרקי חייה של אילזה לאורך השנים מתוארים לסירוגין עם פרקי הווה, שהם מונולוג של נכדתה, המתעמתת עם אביה אחרי מותו. האב, רופא כליאון, שהיה רוב חייו מנוכר ומרוחק בשל אופיו, ובאחרית ימיו מנותק בשל דמנציה, היה נשוי לבתה של נעמי, ונדמה שלא אהב איש למעט אילזה.

מי שלא קרא מעולם שום ספר על יהדות אירופה הבורגנית, על הההתלבטויות עם עלית הנאצים, ועל קשיי הקליטה בארץ שלא היתה הבחירה הראשונה של המהגרים אליה, ימצא בספר חידוש. מי שכבר מכיר את ההיסטוריה בפריזמת הספרות, ימצא קלישאות וכתיבה תבניתית של דמויות חד מימדיות ותו לא. השיטה של שני סיפורים מסופרים במשולב, גם אם יש חיבור ביניהם, כבר מיצתה את עצמה מזמן, לדעתי, ורק לעתים נדירות יש לה הצדקה. כאן לא. פרקי ההווה לועסים את עצמם עד זרא, חוזרים עוד ועוד על אותן התלונות, ואינם תורמים דבר להבנת הדמויות.

מכיוון שזיהיתי בספר רמזים לדמויות אמיתיות, אני מנחשת שיש בספר סממנים אוטוביוגרפיים. אם ההנחה הזו נכונה, יש בכך הסבר לחזרתיות המרובה, וגם לטיפול הבלתי מעמיק בדמויות, וניתן לתלות זאת בקרבה של הכותבת לכתוב. אם ההנחה שגויה, אין לי הסבר.

קראתי ביקורות חיוביות על הספר. לצערי, לא הצלחתי להסכים אתן.

ידיעות ספרים

2025

בגדול, זושה רוצה לחיות / אורן יעקובי

כששרון, אחותו של איתי, עברה לטקסס עם בן זוגה וילדיהם, היא הפקידה בידיו של איתי את אמם. שרון, שהתגוררה סמוך לאם, היתה זו שדאגה לה וסייעה לה על פי הצורך. איתי, שעבד הרחק כרכז חברתי בכפר נוער, היה מנותק יחסית. לא היה לו מושג שאחותו, שאיתה יש לו יחסי אהבה-שנאה, בדגש על החצי השני, מתכננת רילוקיישן. לא היה לו מושג שאמם החלה להדרדר לדמנציה. נרגן, בלתי מרוצה בעליל, אבל ממלא את חובתו, הוא לוקח חופשה ארוכה ועובר לבית אמו בנתניה.

בדירה שהם חולקים כעת מתגוררות שלוש נפשות. איתי, אמו וזושה. אמו היא האשה שהוא אוהב אהבת נפש ושאוהבת אותו לא פחות, אשה חדה, רגישה, אכפתית, אשת שיחה. זושה היא הגרסה התוקפנית שלה, דמות לא מוכרת לו שמשתלטת על האם ללא התראה, אשה בוטה, חסרת סבלנות, מקללת, מתלוננת, מאשימה. זושה דעתנית, מעליבה, בלתי ניתנת לשכנוע ולהרגעה באמצעות ההגיון. האם, בשעותיה הצלולות, מודעת חלקית לקיומה, וחשה בפועל את התנתקותה מעצמה, חרדה מן הריחוק שהיא חשה מישותה, מהדברנות חסרת המעצורים של זו שאיתי מכנה זושה. כשאיתי ייענה להפצרותיה של אמו לקחת אותה לטיול שורשים בהולנד, שם נולדה, תצטרף אליהם גם זו שהוא מכנה זושינקה, גרסת הילדה העולצת והתוססת של האם.

מאז ומתמיד אמרה האם שאם תיקלע למצב רפואי מעין זה, היא מבקשת ש"ישימו לה משהו בתה". כעת, כשהיא מודעת להדרדרות הצפויה לה וכשהיא מגובסת ומרותקת לכסא גלגלים, היא חוזרת על הבקשה.

אורן יעקובי כותב על המשולש המשפחתי בתערובת של טרגיות וקומיות ובכנות בלתי מתפשרת. הוא מתאר את תחושותיו של אדם שחוזה בהיעלמותה ההדרגתית ובדעיכתה של אמו, וגם את תחושותיה של אשה שיודעת את הצפוי לה. הוא כותב על דינמיקה משפחתית של אשה, שנותרה נכה ואלמנה בעקבות תאונה, עם שני ילדיה שהתייתמו ושהתחרו על תשומת לבה ועל אהבתה גם בבגרותם. הדילמה של סוף יזום לחיים נדונה אף היא, ואיתי אמיץ דיו כדי להודות שלפחות פעם אחת תהה אם הוא רוצה "לגאול מיסורים לא אותה, אלא אותי".

נושא האובדן שזור בספר גם דרך עיסוקו האחר של איתי. הוא מספק לאנשים שאיבדו את יקיריהם – ביניהם אלמנת מלחמה ואם לבת שהתאבדה – הזדמנות "להמשיך" איתם את הקשר באמצעות ניהול התכתבויות אתו, המעמיד לצורך הענין פנים שהוא האיש שאבד להם. העיסוק הזה, וגם העימותים והשיחות עם אמו, שהשהות יחד מזמנת להם, עשויים לפתוח לו פתח להתחלה חדשה.

במפתיע הספר מצחיק, אבל הצחוק אינו מכסה על הכאב העמוק, יתכן שהוא אפילו מעצים אותו. יש בו אינספור קיטורים ותלונות, אבל כמו הקשר הסימביוטי בין צחוק לכאב, גם התלונות קשורות לבלי הפרד לאהבה ולמסירות. הסופר מלהטט בכשרון בין הניגודים, מצליח לא ליפול למלכודת ההתחכמויות העודפות, והתוצאה מעמיקה, מרגשת ונוגעת עד מאוד ללב.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2025

כל הג'אז הזה / סנונית ליס

המחשב הנייד של ליז פיין נגנב. הגניבה ערערה את ליז, שחוותה בעבר הלא רחוק טראומה קשה, והצליחה בקושי לחזור לחיים עצמאיים יחסית. מכיוון שנזקקה למחשב לצרכי עבודתה, ולא יכלה להרשות לעצמה לקנות חדש, וגם משום שהיעלמות המחשב עם כל הזכרונות היקרים שהכיל שיקעה אותה במצולות מהם החלה להחלץ, שבה לגור עם הוריה בקיבוץ. מייל שמגיע מאדם אלמוני, המכנה עצמו "מישו", מבשר לה שהכותב קנה את המחשב הגנוב, הבין שהוא עשוי להיות חשוב לבעליו המקורי, והחליט לסחוט מליז ארבעים מכתבים מפורטים וכנים אודות חוויותיה, מחשבותיה ותחושותיה. אם לא תעמוד בתנאי ה"עסקה", או אם תנסה לשנות ססמאות ולערב אנשים אחרים, מישו ישמיד בזה אחר זה דברים שכתבה ומכתבים ששמרה. ליז זועמת, מתקוממת, מקללת, אבל בהדרגה היא מגלה שהיא מצליחה לספר לסחטן האלמוני דברים שהתקשתה לספר אפילו לעצמה. הוא מצדו, כאקט של הדדיות, שולח לה יומן שכתב בעבר, ומספר לה במכתביו אליה על חייו, המתוסבכים לא פחות מאלה שלה.

אהבתי את הרעיון הזה של שני זרים שהתכתבות מקרית ביניהם הופכת לערוץ של שיתוף ושל הבנה, כפי שהדבר נעשה לדוגמא ב"אחכה לך במוזיאון". אך בעוד ששם מדובר בשני אנשים נורמטיביים ובודדים, כאן סנונית ליס מתמודדת עם קשר סבוך יותר ובעליל בלתי שוויוני, ועושה זאת באופן משכנע. מצד אחד סחטן שהכוח בידיו, סטוקר שיודע יותר מדי, אדם שמתערב בחייה יותר מכפי שהיא מוכנה להרשות לאדם כלשהו לעשות. מצד שני צעירה שמרגישה מחוללת, חשופה, נכפית למלא תנאים שאינם לרוחה. בשני הצדדים אנשים פגועים, מצולקים מטראומות, סובלים מחרדות, מתקשים להפתח, ואיכשהו, בסבלנות, בהדרגה, נוצר קשר אנושי.

בקולות ההווה של מישו וליז משולבים קולות מן העבר. מכתבים שליז קבלה או כתבה, ומישו שולח אליה בטפטוף. קטעים שליז כתבה כשנסתה להתמודד עם הטראומה באמצעות העלאת זכרונות מפורטים על הכתב, ומישו מחזיר אליה כשעולה הרצון מלפניו. היומן שמישו כתב כילד (בעיני הוא הקטע המשכנע פחות בספר שפרט לכך אין בו חריקות של אמינות).

קשה להרפות מן הספר. מושך לעקוב אחרי הדמויות, בעיקר זו של ליז. מעניין לראות כיצד ההתכתבות מתפתחת מעוינות ל"נו, אם אין ברירה" ולערוץ של שיתוף כן. מעניין לעקוב אחרי הדינמיקה לא רק בין ליז ומישו, אלא גם בינה ובין ג'אז, ובינה ובין הוריה. ומפתיע, ולא אומר על כך דבר נוסף, לקרוא את סופו של הספר ולהבין את מה שלא ניחשתי קודם.

את הכריכה הנאה אייר דניאל פלג.

בהחלט מומלץ.

סנונית תוכן

2017