תגית: משפחה

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק […] כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים. כעת, בהווה של העלילה, כשהוא נודד ביער לבדו, הוא תוהה, האם היה מהלך ביער בתורת אויב אלמלא לא פתח את ראשו של הצביון ביום ההוא?

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

ואם אין די בכל אלה כדי לזרוע בלבו ובנפשו זעם ויאוש, צצה לה שמועה על הימצאותו של זהב ביער, ומחפשי זהב להוטים נוהרים אל המקום ועושים בו שמות.

כשמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

עלילת הספר מתנהלת בשתי תקופות במקביל. באחת שאול צועד בעקבותיו של זקן-רגל, להוט להשיג אותו לפני הסוחר, להעניק לו את הכבוד של מוות מידיו שלו. בשניה מסופר סיפור חייו, החל מן הלידה ב-1860 תחת עץ בדרכה של האם אל המקום בו חטב בעלה, דרך התהפוכות שעבר שאול ושעבר האזור, ועד ההווה.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לו [לשאול] ללמוד שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם. באחד הקטעים היפים בספר היא מספרת על תחושתו של שאול כשיצא לראשונה מן היער בהיותו בן שבע: "רגע עדיין היה היער מסביב להם ומעליהם, ומשנהו התחיל מידלל והולך ומאיר והולך… עוד שמש, ופתאם העולם מונח גלוי לעין. עירום. כמו אדם בלי כובע. בלי גג. הוא ביקש להפוך את פניו ולרוץ ולשוב אל המחסה המוצל של היער. גופו לא אבה להוסיף וללכת. והוא עמד מלכת בשיטים שבשולי הדרך והעגלה עברה על פניו. השמש הכאיבה לעיניו". בקטע נגדי, משעשע למדי, המתרחש שנים אחר-כך, מתמנה שאול ללוות מומחה לזהב אל תוך היער, ונאלץ להתמודד עם הקלאוסטרופוביה התוקפת אותו: "אני נחנק! המקום הזה סוגר עלי יותר מדי […] היער האיום הזה גורם לי. אין די אויר לנשום". נושא שימור הטבע ורווחת בעלי החיים מעסיק אותה, והביקורת שלה על ההתנהלות חסרת האחריות של בני האדם ברורה: "לזקן-רגל חוקיו שלו. חוק היער […] רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו".

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא נותר חקוק בלבי כאחד הטובים שזכיתי לקרוא. הזמן שחלף לא פגם בהתרשמותי הזהה ממנו כעת.

מומלץ מאוד, ורלוונטי גם קרוב לארבע עשורים לאחר שראה אור.

Circles in the Forest – Dalene Matthee

עם עובד

1985 (1984)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אסא פוגל מנהל מלחמת מאסף. עבודת הדוקטורט שלו נשאה את הכותרת "אנטי-רציונליות ואנטי-אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש", המייצגת את תסכולו מן הנהיה אחר האמורפי והבלתי לוגי. הוא בונה קורסים אקדמיים בשבח הרציונליות והאינטלקט, אך איש אינו מתעניין בהם. הוא מוזמן להתארח בתכניות טלויזיה, כשמולו מגידי עתידות ומאחזי עיניים למיניהם, ומבין שהוא בבחינת עלה תאנה חסר משמעות. נדמה היה לו שמצא את נפשו התאומה באשתו יפעת, אך עמדותיה התרככו והפכו "מכילות" יותר, ולפער הרעיוני שנפער ביניהם היה חלק משמעותי בגורמים לפרידתם. לא ייפלא שהוא מתאהב במשתתפת בחידון טלויזיוני רק משום שהיא יודעת מיהו ג'יימס רנדי. כעת נוחתת עליו מלחמה חדשה כשאמו, סמנכ"לית במרכז לשלום, נאשמת בעבירות צווארון לבן, והוא מנווט בין אמון לבין ספק.

על רקע השיבוש הקשה שחל בחיי משפחת פוגל, נעה ידלין מטפלת בכמה וכמה נושאים מעניינים. בפן הציבורי היא עוסקת בין השאר באופן בו הציבור חורץ דעה בטרם משפט, באמינות ובמוסריות המפוקפקות של העיתונות, בהתנהלותם של מרכזים טהורי כוונות לכאורה, שראשיהם דואגים לעצמם ועוסקים בתדמית על חשבון התוכן והתועלת, בכוחו המעוות של הממון, בעיוורון המוסרי שלוקים בו כמה מן הליברלים בעיני עצמם, ובהסתאבותה של האקדמיה. בפן הפרטי היא מעלה את השאלה מה באמת אנו יודעים על הורינו ומה אנו מעוניינים לדעת, מתארת יחסים בין אחים שגיליהם סובבים סביב ארבעים אך הקשרים ביניהם עדיין ניזונים ממערך הכוחות בילדותם, מטפלת ביחסים זוגיים ובהתפרקותם, וגם בחברויות ובאינטרסים שעלולים להרוס אותן, ומתלווה בעיקר אל אסא, שכל האחרים משתקפים דרכו, ואל גישושיו אחר האמת בכל התחומים.

נעה ידלין כותבת נפלא ממש. היא משלבת היטב מסרים מחודדים עם סאגה משפחתית ועם חידת אשמתה או חפותה של אלישבע פוגל שתתברר רק בסיום. דמויותיה משורטטות באמינות מירבית, כל אחת וסגנונה האישי. היא סרקסטית ושנונה, וגם חומלת ואמפתית. הביקורת שלה מנומקת כדבעי מבלי להיות דידקטית, והספר סוחף בזכות סגנונו ובזכות השפע הרעיוני שבו.

מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2013

פרגוס בן השבע-עשרה אינו עומד בציפותיו של אביו, הקולונל בדימוס. הנער הוא תולעת ספרים, תלמיד טוב, צנוע, נעדר דחפים תוקפניים. הוא מזכיר לאביו את אשתו המנוחה, הרוחנית והעדינה, אבל התכונות שנשאו חן בעיניו אצלה אינן הולמות לדעתו את הגבר שפרגוס אמור להיות. מכיוון שהאב, למרות אכזבתו, אינו מעוניין להעמיס על בנו יותר מכפי שיש ביכולתו לשאת, הוא נוטה להסכים לדעת מוריו לאפשר לו שנה של השכלה כללית ולא לשלוח אותו בינתים לפנימיה צבאית. יחד עם זאת, כשהוא עומד לעזוב את ביתם למשך שבועות מספר, כדי לבלות בירח דבש עם אשתו השניה, הוא מבקש מפרד, הנהג המשמש את המשפחה, לאמן את הנער ולהחדיר בו רוח לחימה.

המפגש בין הנער הענוג והנהג המסוקס, הבי-סקסואל, הנוטף גבריות מוחשית כפי שהקולונל תופס אותה, נושא כבר מתחילתו, מבלי שהנער מודע לכך, מתח מיני. לא במקרה התייחס ל"פ הארטלי ליצירה כאל הרומן ההומוסקסואלי שלו, והתלבט אם לפרסמו תחת שמו האמיתי, שמא יזיק לתדמיתו. אבל להתבונן בספר מן הזוית הזו בלבד מצמצם אותו שלא בצדק, גם אם הסופר עצמו בחר בחדר הסגפני והגברי שבו התקיימו המפגשים בין השניים כשם היצירה.

במידה רבה "חדר האוכפים" הוא סיפור התבגרות. פרגוס, בתפר שבין ילדות לבגרות, בין החממה המוגנת לחיים מחוץ לה, פוסע ממציאות אחת אל אחרת. הישארותו לבדו במחיצת הנהג מעמתת אותו עם הפערים המעמדיים ביניהם. ההשוואה בין גופו החלש לגוף המטופח של פרד גורמת לו להרהר בפער שבין חיי השכלה לחיי עמל. ההסתודדויות של פרד עם אחת המשרתות מספקות לו הצצה אל חיי האישות של המבוגרים. יחסה הדו-משמעי של אמו החורגת הצעירה כלפיו גורם לו בלבול. ובשוליים מתקיים דיון על גבריות, על יחסים בין המינים, על נישואים ועל קשרים בתוך המשפחה. אין אנשים רעים בסיפור, יש כוונות טובות, יש אי-הבנות, וכפי שפרגוס המסתחרר בין כולם אומר, "אף אחד לא אשם". אבל מישהו נופל קורבן ובנופלו נוצרת מפולת.

הארטלי, לטעמי, מאכיל מדי בכפית את הקורא, מפרש מדי את ההתרחשויות. למרות זאת, שפע הנושאים ועומק הרגש שבספר הצנום הזה מכסים על הליקוי הסגנוני, וכדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע, כדי לראות כיצד הסיפור הולך ונטווה אל שיאו.

The Harness Room – L.P. Hartley

אפרסמון

2022 (1971)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

סעיד, המספר את העלילה בגוף ראשון, שב מארצות-הברית לביקור בארץ. שבע-עשרה שנים עברו מאז התנתק לחלוטין ממשפחתו בטירה, אך כעת הוא נענה לקריאתו של אביו המאושפז במצב קשה. בבית באילינוי נשארים אשתו פלסטין, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים מנוכרת ויוצאת דופן, ושלושת ילדיהם. מה גורם לאדם, הקשור בכל נימי נשמתו לנוף ילדותו, לקום ולעזוב? כיצד נקלע למצב שבו הוא ואשתו כמעט ואינם מדברים, ואת לילותיו הוא מעביר בדירה נפרדת? הגורמים לכל אלה ייחשפו בהדרגה.

למרות המבנה הזה של הסיפור, המתאר מצב חריג וחותר אל שורשיו מעוררי הסקרנות, אין המדובר במעין ספר מתח. ה"תעלומות" הן הציר הסיפורי שסביבו משתרגים הנושאים המעניינים, ביניהם דינמיקה משפחתית בחברה שמרנית, חיים בשני העולמות היהודי והערבי, אבהות, בדידות, והגמישות החמקמקה של הזכרון.

המספר גדל בחברה הערבית וחייו המקצועיים כעיתונאי התנהלו בחברה היהודית. סיפור קצר שכתב שינה לחלוטין את חייו ואת חיי קרוביו, ובשל השפעתו הטראומטית חדל מכתיבת פרוזה. את פרנסתו הוא מוצא כסופר צללים הכותב אוטוביוגרפיות של זרים. באורח אירוני הספרים הראשונים שכתב עסקו בזכרונותיהם של יהודים מתקופת מלחמת העצמאות, שמן הסתם שונים מאוד מזכרונותיו שלו. ככל ששקע יותר בעבודה גילה כי במענה לשאלתו על הזכרון הראשון של לקוחותיו, ועל זכרונותיהם בכלל, קיבל תיאורים שנועדו לקרובים שיקראו את הדברים, כפי שהלקוחות רצו להזכר. פה ושם החל לשלב בספרים זכרונות פרטיים יפים מן הביוגרפיה שלו כדי להעשיר את הכתיבה. הלקוחות אפילו לא שמו לב. מאוחר יותר יגלה שגם הזכרון הבדוי שלו עצמו נשען על זכרון אמיתי של זולתו.

משעה שמסר את הזכרונות היפים נותר המספר עם המייסרים והמעיקים. כך הוא כותב על זכרון ילדות: "פעם הזכרון הזה היה ממלא אותי אושר, עד שכתבתי אותו באוטוביוגרפיה של אחד הלקוחות הראשונים שלי, ומאז האושר של הזכרון הזה דהה כלא היה, ונותרו ממנו רק תמונות נטולות רגש". אביו הגוסס שואל אותו לגבי הסיפורים שהוא מספר לעצמו על חייו: "אתה עדיין הקורבן בסיפורים האלה?". המספר זוכר את עצמו כילד דחוי על ידי בני גילו, וכמתבגר ומבוגר שאינו משתלב. כשהוא מתאר את חווית היות ערבי בישראל כשילוב של תחושת השפלה ופחד, אי אפשר שלא לתהות עד כמה התיאור מייצג על רקע תיאוריו את אישיותו שלו.

שמו של הספר הוא כשמה של פעולה בקובצי וורד, המאפשרת לעקוב אחר היסטוריית השינויים המבוצעים בטקסט. המספר, שעיסוקו בזכרונותיו, ובזכרונותיהם של אחרים, כמעט אובססיבי, חוזר ומשכתב את הדברים שכתב ואת מחשבותיו, דבק בגרסה האחרונה ואינו נפרד מקודמותיה.

סייד קשוע כותב בכשרון רב. תיאוריו מדויקים בפרטים ומלאי חיות. השימוש באירוניה מעודן ומחוכם, דמות המספר נוגעת ללב, והקריאה מושכת ומעניינת. מומלץ בהחלט.

 

כנרת זמורה ביתן

2017

סרט אודות ילדי תימן החטופים עורר ברונית פיינגולד את זכר הסיפור המשפחתי אודות אחותה האבודה. שבעים שנה קודם לכן, שבע שנים לפני הולדתה, נולדה להוריה בת בכורה. מרים ויינפלד, שנודעה מאוחר יותר כסופרת מרים עקביא, וחנן יעקובוביץ, שניהם ניצולי שואה כבני תשע-עשרה, נתנו לתינוקת את השם ברכה, לא על שם קרובים שניספו, אלא בתקווה לחיים של ברכה מעתה ואילך. שלושה ימים אחרי הלידה הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. המומים ושותקים חזרו לשגרה הקשה בקיבוץ גניגר. זכר התינוקת לא נמחה, אך ההוכחה היחידה לקיומה נותרה על גבי מסמך של בית החולים אודות לידתה. מקום קבורתה לא נודע להם, ועד סוף חייהם חשדו שנלקחה מהם ונמסרה למשפחה אחרת. שניהם כבר הלכו לעולמם, וכעת נטלה בתם על עצמה את הנסיון לפענח מה עלה בגורל הבת הנעלמת.

זהו סיפור עצוב על צעירים, שהשואה קטעה את חייהם בשנות העשרה המעצבות, ומשנותרו כמעט לבדם בעולם נקלעו אל הסביבה הקשוחה והבלתי חומלת של החברה הישראלית בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אין בספר כתב האשמה, אבל יש צער על הצחיחות הרגשית שבה נאלצו לחיות, על הציפיה מהם להתיישר לפי סטנדרטים שאינם מתחשבים בטראומות שחוו, על הנפילה בין הכסאות – מבוגרים מכדי להשתלב במוסד חינוכי, צעירים מכדי לוותר על לימודים. חסרי בטחון ובודדים אפילו לא ידעו שמותר להם לשאול למה התינוקת מתה, והאם ומתי תיערך לוויה. בבית החולים ובקיבוץ איש לא סיפר להם דבר, איש לא שאל דבר. היתה תינוקת ואיננה עוד. החיים נמשכים כאילו לא היתה מעולם.

רונית פיינגולד שאלה את השאלות שלא נשאלו ושלא נענו עד כה. מסע החיפושים הוביל אותה אל ההורים בצעירותם, כפי שלא הכירה אותם. בהרחבה, זהו סיפורם של ניצולי השואה ושל קליטתם עמוסת המהמורות והשגיאות בארץ.

"ברכה", שנכתב ברגש ובכבוד, נוגע ללב ומומלץ.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

שלושה סיפורים נפרדים מרכיבים את "נשים מתוך קטלוג". בכל השלושה נכנסת דמות זרה אל ביתה של משפחה ותיקה, ובעצם נוכחותה מערערת את מרקם חייה.

בריגיטה ב"הגבר של בריגיטה" היא עובדת פיליפינית צעירה שנשכרה לטפל באביה של המספרת המוגבל בתנועה בשל ניתוח. האב, הנתון בדרך-כלל למרותה של אשתו הדומיננטית, חווה התאהבות והתיילדות, ומפתח תלות באשה הזרה, למורת רוחה. זהו סיפור עצוב של החמצות ושל קצרים בתקשורת שגורמים כאב לב לכל המעורבים.

דיאנה ב"הילד של דיאנה" היא מתנדבת אירית, שנכנסת לחיי הוריו של איתן אחרי שנרצח במהלך שירותו הצבאי. האבל על הבן דוחף את אמו אל תהומות הדכאון, יוצר ריחוק בינה ובין בעלה, וגורם לה לתהות אם הכירה את בנה. דיאנה, שאותה לא הכירו ההורים קודם לכן, הרה עם בנו של איתן, ואינה מעונינת לגדל את הילד. האם האבלה מכריעה בדבר גורלו של נכדה, הכרעה משונה, לדעתי, שקצת פוגמת באיכותו של הסיפור.

ולנטינה ב"אמא של ולנטינה" היא פולניה בת שש-עשרה שנשכרת לעבוד אצל פולה, ניצולת שואה ילידת פולין. נוכחותה של הצעירה מעוררת אצל המעסיקה זכרונות קשים שעד כה נדחקו אל עומק התת-מודע. הסיפור, הטוב בעיני מבין השלושה, מתחקה אחר המתרחש בנפשה של פולה, המיוסרת מצד אחד אך דבקה בזכרונות הילדות הטובה שקמו גם הם לתחיה, ונפשה נקשרת בזו של ולנטינה, שאינה ראויה לכך משום בחינה.

סביון ליברכט מיטיבה לתאר את הנפש המסוכסכת של גיבוריה. דמויותיה רב-מימדיות, מבולבלות ומעוררות חמלה וקל להקשר אליהן גם אם השכל הישר מתקשה לעקוב אחרי נפתולי רגשותיהן.

מרגש ומומלץ.

כתר

2000

רותה וחיים יושבים שבעה על בנם עומר שהתאבד. ביתם בקיבוץ הומה מבקרים, חברי קיבוץ, חברים ועמיתים של בנותיהם איילה ונעמה, אנשים שהכירו את עומר. חלקם ממלמלים נבוכים דברי נחמה, מצוות אנשים מלומדה, אחדים שואלים שאלות חקרניות, אחרים מנסים לחמוק מן הכאב אל היומיום ואל הבנאליה. בתוך ההמולה יושבים השניים, פצועים פצע שלא יגליד, ומבקשים תשובות. מה יכלו לעשות ולא עשו? כיצד לא הבחינו בסימנים מקדימים?

את עומר, הילד המופז, המנהיג החברתי, שעתידו המבטיח לפניו, איבדו כבר לפני שנים רבות. את מקומו תפס גבר כבד, קודר, מסומם מתרופות פסיכיאטריות, נכנס ויוצא במחלקה הסגורה. האם יכלו למנוע את מחלתו? משחלה – האם יכלו לנהוג בו אחרת משנהגו? האם יכלו לעצור אותו מלממש את החלטתו למות? מי אשם בשיבוש הנורא של חייו? כי בלי אשם לשום דבר אין הגיון, ושום דבר ממה שקרה אינו נתפס.

תשובות לא תמצאנה, אולי אינן בנמצא כלל. במהלכם של ימי השבעה ילמדו ההורים פרטים שלא ידעו על עומר שלהם, על כל העומרים שהיו להם, כפי שיעלו מתיאורי האנשים שפגשו בו בתחנות חייו. ולמרות שלא יחדלו להתייסר – "בטוח היו סימנים! ואיך היא לא ראתה, ואיך היא לא הבינה – אמא שלו! אמא אמורה לראות דברים כאלה!" – יצטרכו ללמוד לחיות עם השאלות הפתוחות, ועם ההבנה הברורה כי בסופו של דבר בנם בחר, אולי בלית ברירה, את הבחירה היחידה שהיה מסוגל לה – "האח שלך רצה למות. הוא לא היה בהתקף פסיכוטי, והוא לא שגה בהזיות, הוא פשוט רצה למות. החיים שלו הפכו לסבל עבורו. הוא סבל כשהיה בהתקף וסבל כשלא היה בהתקף, הוא סבל באשפוזים והוא סבל כשגר אתנו וכשגר לבד. החיים שלו הפכו לסבל, והוא ידע שככה זה יהיה עכשו".

הסופרת מספרת על ההתמודדות הקשה עם בן משפחה שחלה והפך שונה ובלתי נגיש. היא מתארת הורים שנותרו כמעט לבדם עם הנטל, אחות שנקרעה בין אהבתה לאחיה למחויבותה לילדיה, חברים שגדלו יחד והמחלה גזלה מהם את החבר שהכירו. הקיבוץ, שמתנאה בהתבטאויות כגון "הילד שלנו", התנער מן המשפחתיות, טאטא בעיות מתחת לשטיח, והעדיף באופן קבוע את הענין הכללי תוך הפגנת חוסר יכולת, או חוסר נכונות, להתגמש לטובת הפרט (ואני תוהה אם כוונת הסופרת היתה לבקר את ההתנהלות הקיבוצית, או שבחרה במסגרת היחודית הזו כדי להעצים את תחושת הבידוד והניכור שחוות משפחות – בעיר ובכפר – שנקלעו למצבה של המשפחה שבספר). ובין כל אלה, עומר עצמו, שבתקופות בהן לא היה נתון להתקף סכיזופרני, היה מודע עד כאב למצבו – "זה כאילו שאני אותו עומר, אבל קצת פחות" – והיה נטול יכולת להחלץ ממנו, עד שבחר במוות.

הספר יכול היה בקלות לגלוש למסחטת דמעות, כי באמת אין אסון גדול יותר מאובדן ילד, בין אם הוא רך בשנים, ובין אם הוא גבר בעשור החמישי לחייו. אבל אורנה ורכובסקי, בכתיבה רגישה ונבונה, נותנת לסיפור לספר את עצמו, ואינה נזקקת למניפולציות. כתיבתה מאופקת ומדודה למרות עוצמת הרגש, והגרון נחנק.

מומלץ מאוד.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר "עברית".

כנרת זמורה דביר

2021