תגית: משפחה

"רעיס" הוא סיפורם של שלושה אחים ירושלמים, המתרחש על פני מספר עשורים סוערים במאה העשרים. את הסיפור מספרים האחים ודמויות נוספות, כולם בגוף ראשון. למרות היעדרותו של מספר יודע-כל, קטעי הדברים הנפרדים משתלבים יחדיו לפסיפס משפחתי השלוב בהיסטוריה הישראלית.

מיכאל בן התשע שהה בפתח הדברים במכולת המקומית, כשהארועים הרצחניים פלשו אל החנות המנומנמת. בעל המכולת, שיצא לרגע אל הרחוב, כשל פנימה כשגרזן נעוץ בגבו, ומיכאל עצמו ניצל בקושי כשחברו הפגין תושיה והסתיר אותו בעלית הגג. יומיים אחר-כך איבד מיכאל את אמו שלא שרדה את לידת בנה השלישי, משה. סבתו האנגליה שכנעה את אביו להניח לה לאסוף את הילד אל ביתה הלונדוני, וחייו של מיכאל נותבו לקרירות בריטית ולהשכלה גבוהה. בבית נותרו אחיו, אליהו בן השבע ומשה התינוק. משה גדל פרא, ילד עצמאי, בעל יוזמה, חד וכריזמטי. אליהו, שבניגוד לאחיו המוכשרים לא הצליח ללמוד לקרוא, מצא את מקומו במגרש הכדורגל, וסייע בידי אביו בדוכן בשוק.

"רעיס" שב אל שכונות ירושלמיות שהיו ואינן, ומבחינתי הוסיף לי פרק לסיפורי ירושלים שהתחלתי "לאסוף" בעקבות "קשר לאחד". הוא עושה זאת באמצעות היומיום של שלל הדוברים בספר, כל אחד וחוויותיו, כל אחד ונקודת המבט שלו על הסביבה המורכבת מיהודים ומערבים, יוצאי מדינות שונות, בעלי אמונות ותקוות שונות. החיים התוססים מקבלים משנה ביטוי באמצעות סגנונות הדיבור היחודיים לכל אחד מן המספרים, כדוגמת מיכאל הרהוט ואליהו העילג מעט, מוסטפא, חברו של משה, המערב עברית וערבית, מיכל הגימנזיסטית חדורת האידיאלים המשתקפים בבחירות מילותיה, יורם הנלהב, הלהוט להתעשר. שפת המקום העסיסית, כמו גם תיאורי אורחות חיים, מאכלים ומנהגים, מעניקים לסיפור אותנטיות ואמינות, ומקימים לתחיה את השכונות הנעלמות, ג'ורת אל ענב, שמעא, שכונות הג'ורג'ים, שכונת הפחים.

חייהם של האחים רעיס שלובים בהיסטוריה המקומית, החל במאורעות תרפ"ט, עבור בפעילות במחתרות ובמלחמת העצמאות, וכלה בחבלי הלידה של המדינה הצעירה. לא בכדי בחר הסופר לחתום את העלילה בתמונה משפחתית צובטת לב, שכן חוסנה של המשפחה הוא עמוד השדרה של הספר, אך על בני רעיס ועל מכריהם משפיע השפעה מכרעת הרקע ההיסטורי והירושלמי, והם בתורם תורמים את חלקם להשפעה על מהלכי תקופתם. החברים לתעלולי ילדות יהפכו חברים לנשק, מערכי הכוחות ביניהם ישתנו, והם יחוו כאב ושכול. קשרי ידידות בין יהודים לערבים יעמדו במבחן קשה, לעתים יחזיקו מעמד, לרוב יקרסו. ניר כהן מציב את גיבוריו בארועי מפתח רבים, ביניהם הפריצה לכלא עכו, הקרב על לטרון, טבח שיירת הדסה ועוד. שלוחה של העלילה מנותבת לשכונה חרדית, והסיפור נוגע מעט גם בפוליטיקה ובצמרת הצבא. אנו נפרדים מן האחים כשהמדינה נחלצת מתקופת הצנע, וכל אחד מן השלושה בוחר את יעודו.

למרות שהספר שזור כאב ואובדן, ודובריו שופעי רגשות, הוא כתוב בפשטות ובישירות שמניחות לעובדות לספר את הסיפור, ודמויותיו האמינות, על מעלותיהן ועל פגמיהן האנושיים, מושכות את הלב. ניכר שנכתב באהבה ובהקפדה, והקריאה בו היא חוויה מהנה ומעניינת.

הוצאה עצמית

2018

נואל בורון, גבר כבן שלושים ושלוש, ניחן בשתי תכונות יוצאות דופן, סינסתזיה וזכרון יתר. בשל הסינסתזיה – עירוב חושים – מוחו דומה לעתים לקליידוסקופ, כשמלים נחוות כצבעים, והוא נסחף אתן ומאבד אחיזה בסביבתו. זכרון היתר גורם לו תחושה של עומס, או בלשונו, מוחו "דומה למחשב עם יותר נתוני קלט מכפי שהוא תוכנן לעבד. האט, קפא, היתקע, אתחל מחדש – חיי בקיצור נמרץ". כשהיה ילד הקיפו אותו הוריו באהבה, אביו חיבב עליו את המדע ואת הספרות, ונואל היה סבור כי שניהם מושלמים וכלילי יופי מכל בחינה, האנשים היחידים שקולותיהם לא הטריפו את מוחו. האב, שקרס תחת לחץ עבודה, וסבל מדכאון ומפחדים, התאבד, ונואל מתגורר כעת עם אמו, שלמרות גילה הצעיר יחסית מפתחת אלצהיימר. בעוד נואל אוגר עוד ועוד זכרונות, אמו סטלה מאבדת את שלה.

נואל מצטט את אייריס מרדוק, שעל מחלת האלצהיימר שלה אמרה כי "זו מחלה שהורגת שני אנשים", בהתיחסה אל עצמה ואל בעלה, שסעד אותה. נואל, שבחר לטפל באמו לבדו, ונמנע מלשתף במצבה אפילו את חברו היחיד נורוול, מבין את חשיבות השיתוף והתמיכה של הקרובים אליו, כשהוא מאפשר לג'יי-ג'יי, חבר שביתו נשרף, לגור אצלו. מאוחר יותר יצטרפו אליהם סמירה, שמאמינה בטיפול באמצעות האמנות, ונורוול, שלמרות הפסימיות והציניות שלו יתרום את חלקו לביתיות יוצאת הדופן שנוצרת סביב סטלה.

בשל תכונותיו היחודיות של נואל, המהוות מעלה אך גם מכשול, לימודיו לא היו מסודרים, והתפרשו על תחומים מגוונים, אך התחום שמעניין אותו במיוחד הוא הפרמקולוגיה, במטרה למצוא תרופה שתשיב אליו את אמו. הוא מכיר במגבלותיו, שכן, כפי שהוא אומר, "המוח שלי הוא מוזיאון, ספריה – לא אולם דיונים, לא כור היתוך". מאמציו מקבלים דחיפה קדימה, כשהוא משלב כוחות עם ג'יי-ג'יי, שהוא, כדבריו "מין גאון מפגר, אידיאליסט עילאי שהמוח שלו עובד אחרת […]. הוא נותן לגחמות ולאינסטינקטים שלו להוביל אותו. הוא מבצע את הזינוק הגדול, הזינוק המשוגע".

ברקע, מעורב בכל פרט, מרחף דוקטור אמיל וורטה, נוירופסיכולוג, מושיע על פי גרסת נואל, שטן על פי גרסת נורוול. נואל מטופל אצלו מאז ילדותו, ומועסק על ידו במחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קוויבק. הוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של נורוול כלפי הרופא, לפיהן הוא גונב רעיונות מעוזריו ומפרסם אותם כשלו, ומבצע ניסויים בבני אדם. מי הוא באמת? התשובה תשאר מעורפלת.

יש בסגנון הכתיבה של הספר משום חיקוי של הדחיסות שבמוחו של נואל. שפע של פרטים, ידע בתחומים שונים, דיאלוגים מהירים, חלומות, רעיונות פרועים, רגשות מבולבלים. למרות שאני אוהבת לחפש הרחבות לידע שאני מוצאת בספרים, נאלצתי להמנע מכך הפעם, כדי לא לגרור את קריאת הספר על פני תקופה ארוכה. בחרתי לפיכך להתמקד בנואל, בגישושיו למצוא את מקומו בעולם, ובהתמודדות האוהבת שלו עם מחלתה של אמו. אם מנפים את הססגוניות של הספר, נותרים עם סיפור נוגע ללב, וגם עם כמה תובנות ועצות שכדאי לתת עליהן את הדעת, כמו עשרת הדברות למטפל שמנסחים סמירה וג'יי-ג'יי כדי להקל על נואל. בין השאר הם מזכירים לו להקפיד על בריאותו שלו, מבקשים ממנו לזכור שהחולה אינה מקשה עליו בכוונה, ממליצים לו לפתח חוש הומור, ולהתמקד במה שנשאר ולא במה שאבד.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר מוזר, ופה ושם התקשיתי לעכל את השפע שגלש לעתים להזיה. אבל המוזרות והבלבול לא יכלו לפגום ביופי ובאהבה שבספר, ואיכשהו התגבשו בסופו של דבר כל המרכיבים יחדיו ליצירה מאתגרת, יוצאת דופן ובעלת ערך.

The Memory Artists – Jeffrey Moore

כנרת זמורה ביתן

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים

במבוא לתרגום העברי מספר מילן קונדרה ששמו של הספר היה אמור להיות "התקופה הלירית", בשל העיסוק בנעורים, שהם התקופה הלירית, ובהשקפה הלירית, שהמשורר הוא התגלמותה. הספר מתרחש ברובו בשנות החמישים בפראג, שהיתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי. קונדרה קובע כי למשוררים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה האירופית במשך מאות שנים, ובתקופה המתוארת בספר הם מצאו את עצמם בקדמת הבמה בפעם האחרונה. הם היו בטוחים שהם משחקים את התפקיד המסורתי בדרמה האירופית, ולא היה להם מושג שהנהלת התיאטרון שנתה ברגע האחרון את התכנית והציגה במקומה פארסה שחורה, תפלה. היו אלה ימים בהם שלטו התליין והמשורר יד ביד […] כאשר התליין מוציא להורג, זה דבר טבעי, פחות או יותר, אבל כאשר המשורר מלווה אותו בשירה, כל מערכת הערכים שהיו מקודשים לנו מתפוררת לפתע, שום דבר אינו בטוח עוד, הכל נעשה בעייתי. מכיוון שהמו"לים של קונדרה סברו ש"התקופה הלירית" הוא שם סתום, נבחר במקומו ציטוט מדבריו של המשורר ארתור רמבו. לרמבו, ולמשוררים אחרים כמו לרמונטוב, פושקין, שלי, יאן נרודה ואחרים, יש נוכחות משמעותית בעלילה.

על מקומו של המשורר בהיסטוריה אין לי מספיק ידע כדי להתייחס לקביעותיו של קונדרה, אבל יש בספר שפע נושאים מעניינים אחרים לדיון ולהתיחסות. הדמות הראשית בעלילה היא של המשורר ירומיל, שהיה אלילה של אמו מרגע לידתו, מעין הרחבה של גופה, פיצוי מלא על כל עוגמת נפש ואכזבה שחוותה מצד אביו. היחסים בין האם ובנה נגועים באנוכיות של האם, ובלהיטות לשאת חן של הילד, והם נעים בין סימביוזה לתלות. ברגע פחות מוצלח בחייהם קונדרה כותב כי אפשר לומר ששניהם, האם ובנה, ניצבו זה מול זה ככלים שלובים, שדרכם עוברת אותה החומצה. הקשר אם-בן הוא אחד מפניו המרתקים של הספר. פן אחר הוא תהליך ההתבגרות של ירומיל, האופן בו מתגבשים קוי האופי שלו, היאחזותו בדמויות סמכותיות, תפיסת עצמו כאמן, התעוררותו המינית ויחסיו עם נערות. תהליך ההתבגרות מושפע, כמובן, מיחסיו עם אמו, אך גם לתקופה יש השפעה בלתי מבוטלת. המהפכה הקומוניסטית, כותב קונדרה, טובה לבני הנעורים כי חוסר הבטחון של ימי המהפכה פועל לטובתם, משום שהוא מערער את עול אבותיהם. כמה יפה להכנס לגיל הבגרות כאשר חומות עולם המבוגרים מתפוררות!

סיפור חייהם של ירומיל ושל אמו יכול היה להתרחש בכל מקום ובכל תקופה, אך זו המתוארת בספר יחודית בדורסנותה ובאופן בו היא שולפת ממחבואם יצרים אפלים. ירומיל חוזר לכתוב בחרוזים, משום שהמהפכה מתנגדת לחריזה חופשית: בחרוז ובקצב יש כוח מאגי: העולם חסר הצורה נעשה בבת אחת מסודר, קבוע, ברור ויפה ברגע שהוא נסגר בשיר בעל כללים קבועים. המפלצתיות החבויה בו מקבלת הזדמנות להגיח, כשנדמה לו שהוא מבין – ברוח התקופה ומבלי שאיש ינחה אותו אחרת – שכדי לעבור את הסף מנער לגבר עליו להשמע לחובה, חובה שבאה בהתנדבות והיא מקור העזה וגאון.

בחרתי לקרוא את הספר הזה בעקבות "רצינות ההומור" מאת רות בונדי, שדן בהומור בספרות הצ'כית, וזה אינו נעדר גם אצל קונדרה. כך, לדוגמא, כשהוא מתאר פרשת אהבה שחווה ירומיל, הוא מתפייט בכאב: כמה נעים היה לשכוח אותה, את זו שמצצה את לשד חיינו הקצרים כדי להשתמש בו למפעלי הסרק שלה! כמה יפה היה לשכוח את ההיסטוריה! אולם היא נוקשת על הדלת ונכנסת לסיפורנו… ומן הכאב הוא גולש אל ההומור הציני, שכן ההיסטוריה נכנסת לסיפור ומשפיעה על מהלכו באמצעות תחתונים מכוערים שירומיל נאלץ ללבוש, משום שאלגנטיות נחשבה לעבירה פוליטית.

"החיים הם במקום אחר" הוא רומן פסיכולוגי מעמיק, הנטוע במתכוון בתקופה מוגדרת, אך הנושאים בהם הוא דן אינם מוגבלים לאותם ימים בלבד. רות בונדי תרגמה יפה, והספר ראוי לתשומת לב.

Život je Jinde – Milan Kundera

זמורה ביתן

1989 (1973)

תרגום מצ'כית: רות בונדי

בשנת 1848 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל השטחים שבבעלות צרפת, ביניהם איי גוואדלופ שבים הקריבי. טֶלוּמֶה, המספרת ב"בת האיים הפלאית" את סיפורה של משפחתה, היא נינתה של מינֶרוָה, שפחה משוחררת, שהשתקעה יחד עם עבדים משוחררים אחרים בעיירה, אשר לה נתנו את השם אבּאנדונֶה, עזוב מאין יושב.

למעלה ממאה שנים אחרי השחרור, השחורים בגוואדלופ עדיין נושאים את צלקות העבדות, עדיין מופרדים מן הלבנים ושרויים בעוני. "אני חושבת על אי-הצדק שבעולם", אומרת טלומה הזקנה, "ועלינו הסובלים, המתים בשתיקה מן העבדות לאחר שנגמרה ונשכחה". היא מספרת על תושבי אבאנדונה, ועיירות אחרות, החיים בקושי מאדמתם, ובלית ברירה משכירים עצמם לעבודה במטע קני הסוכר, אמנם לא בתנאי עבדות, אך בשכר זעום. כמו במקומות אחרים, בהם ניצבים זה מול זה מונופול רב כוח ועובדים נטולי כוח, נוצרת תלות שכמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנה. שלא כמו במקומות אחרים, כאן נוסף לניצול גם הפן של הגזענות. טלומה הצעירה אינה חשה בה בחיי היומיום, אך טלומה המבוגרת ערה לה, ועל בעלה השני היא יודעת לספר כי בשל תלאותיו מידי הלבנים עמד נטול נשימה מול "שְחור" נשמתו ותמה במה יוכל לטהר אותה, כך שבאחד הימים יוכל האלוהים להביט בו בלי גועל. "ידי אויב השתלטו על נשמתנו ועיצבו אותה כך שתתקומם נגד עצמה", נהג לומר.

על רקע זה מספרת טלומה על הנשים במשפחתה, החל במינרוה, שננטשה בעודה הרה עם בתה טוּסין, ועבור בויקטואר, בתה של טוסין ואמה של טלומה. נדמה כי הגורל נע בדילוגים לאורך הדורות. ויקטואר חלקה גורל דומה לזה של מינרוה, וילדה שתי בנות לגברים שונים שנטשו אותה. טוסין וטלומה, לעומתן, זכו לאהבה, אך בעוד חייה של טוסין היו רגועים, אלה של טלומה טולטלו שוב ושוב. שיחק לה מזלה, וסבתה, שכונתה בפי כל "מלכה ללא שם", ושויקטואר אמרה עליה כי היא "אשה העוזרת לך שלא להרכין ראש לפני החיים", פרשה עליה את חסותה. טוסין, פמיניסטית הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, לא הניחה לנכדתה להמעיט מערך עצמה, ועודדה אותה ליטול את גורלה בידיה: "אסור שהסוס יובילך. את היא שצריכה להוביל את הסוס", אמרה לה, וגם "אל תחכי עד שתתלוש אותך הרוח מן העץ ותשליך אותך ארצה. השתדלי להתלש בעצמך, בשעה שאת מוכנה ממש". נאמנה לרוחה של סבתה, ניווטה טלומה את חייה ככל אפשר בכוחות עצמה. כשהאדון הלבן בבית בו עבדה סבר, מכוח צבע עורו, שיוכל לכפות עצמו עליה, נחלצה ממנו ללא פגע. כשגבירתה התבטאה באוזניה באופן מעליב אודות השחורים, הניחה לדברים להחליק מעליה מבלי לגעת בה: "הפקרתי לה את פני העליונים כדי שתיהנה לה, בעלת-הבית, כדי שתהלום בהם, ואני עצמי מתחת נשארתי שלמה, שלמה לגמרי".  וכשתנאי עבודתה הפכו משפילים, קמה ועזבה. כשהיססה, לעומת זאת, לעזוב את בעלה שהיכה אותה, נחלצה סבתה לייעץ ללא היסוס: "הריני מתחננת לפניך, התירי את חייך מחייו, כי לא נאמר שחייבת אשה לשאת את הגיהינום עלי אדמות".

טלומה, בת האיים הפלאית, היא חלק מקהילתה, לטוב ולרע. כל מה שקורה לאחד מבני הקהילה גלוי וידוע לקהילה כולה. יש בכוחה של הקבוצה לצאת כנגד היחיד, אבל כוחה רב לה בעיקר כשמתבקשת תמיכתה. כשנקלעה טלומה למשבר, הושבה לה רוחה בזכות ביקורי בני הקהילה ותשורות קטנות שהוענקו לה. "כל אותם מלים, צחוקים וגילויים של תשומת לב סייעו להושיבני שוב על האוכף, להחזיק בידי ברסן סוסי". כשניתן לה יום חופש נדיר, והבריות היו באים לבקתת הסבתא לשמוע על חייה בבית המעבידים הלבנים, היתה ההאזנה שלהם צרי לנפשה, וכל שרצתה היה להיות "מוקפת פרצופים שבהם אוכל להבחין בכל ניד קל שבקלים כבאדוה על פני המים".

לטבע יש תפקיד מרכזי בספר, גם כקובע גורלות – מבול סוחף יבולים, בצורת מייבשת אותם – וגם כהרחבה של נפש גיבורי הספר. כשטלומה ואלי, אהובה מילדות, מתחילים לחיות יחדיו באהבה גדולה, אהבתם שופעת ומשפיעה על הסביבה, ופותחת תקופה של שגשוג ושל רווחה, של שפע יבולים ושל פריחה. באופן הופכי, מזג אויר הרסני שובר לא רק את מטה לחמם של בני האדם, אלא גם את רוחם, ומשפיע על היחסים ביניהם.

"בת האיים הפלאית" מצטיין בסגנון פיוטי ובסיפור הנכנס ללב. למרות שטלומה אומרת, "אני לא באתי לעולם לשאת את כל משא עצבותו של העולם. אני מעדיפה לחלום", סיפורה הפרטי נושא מסרים ברורים ואוניברסליים, מסרים של חופש, של שוויון, ושל זכותו של כל אדם לאושר פשוט. מומלץ מאוד.

Pluie et Vent sur Télumée Miracle – Simone Schwarz-Bart

עם עובד

1977 (1972)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

אהרן אפלפלד כתב למעלה מארבעים ספרים, כל אחד מהם מספר סיפור אחר על הימים שלפני השואה ועל הטראומה שאחריה, רובם ככולם אינם מתעדים את חוויותיו האישיות, ובכל זאת כולם ביוגרפיים, שאובים מתחושותיו, מנופי הולדתו, ופה ושם גם מהתנסויותיו הפרטיות. "הבית הראשון", כך הוא כותב, "החזרה אליו והשהות בו, הזינו כל ספר שכתבתי". "אבי ואמי", לעומת הספרים האחרים, הוא אוטוביוגרפי. הספר מתאר חודש על גדת הנהר פרוט, שם בחרו יהודים בני מעמד הביניים לבלות את חופשת הקיץ. אהרן אפלפלד, אז עדיין ארווין, שהה עם הוריו בבקתה שתוחזקה על ידי הכפריים במקום. השנה היא 1938, צילה של המלחמה העתידית מפר את שלוות הנופשים, וארווין בן העשר (למעשה נולד ב-1932, כלומר היה בן שש באותה שנה – אולי נטל לעצמו את חירות הסופר), חד הבחנה וסקרן, מטמיע בזכרונו את רוח המקום ואת רוח התקופה, שילוו אותו ביצירתו הספרותית העתידית.

הפרק הראשון עוסק כולו במעשה היצירה הספרותית, בחווית הכתיבה, ובאופן בו ניתן ביטוי למבטו של הילד במשולב עם נסיון החיים שרכש המבוגר. גם בהמשכו של הספר ישוב ויידרש לענין זה: "מראות ילדות הם המנוע של הסיפור. הם מעניקים לסיפור אש בראשית. בלא מראות אלה עלול הסיפור לשקוע בים של פרטים אפורים, אך אליהם יש לצרף תמיד את ההתנסויות הבוגרות, שהן הלחם והמלח של החיים". במהלכו של הספר משמיע אפלפלד את האני מאמין הספרותי שלו, ומתייחס בין השאר אל הסגנון המינימליסטי המאפיין את כתיבתו – "הסיפור הטוב שואף אל הצמצום ואל הריכוז" – ואל החספוס המסוים שבהתבטאויותיהן של כמה מדמויותיו: "לא פעם, בשנים הראשונות של כתיבתי, היה חוסר מלים נכונות גורם לי למחנק ולקוצר נשימה. רק לימים למדתי שמצוקת מלים, גמגום, משפטים מחוספסים, כל הפגמים שמונים בכתיבה גרועה, הם לעתים יתרונות. משפטים רוהטים וערוכים להפליא מסתירים לא פעם נביבות. שפע מלים מסודרות הוא לעתים עודף גולש". מכיוון שבחירתו הסגנונית היחודית עוררה בי תמיהה כמעט בכל אחד מספריו, מצאתי ענין רב בהיבט זה של הספר.

ההצצה אל חדר העבודה של הסופר מעניינת, אך היא אינה נושאו היחיד של הספר. אפלפלד משלב את זכרונותיו מהוריו עם אוירת התקופה, מביט בעיניים של ילד על עולם המבוגרים, ומשקף את החרדות וההתחבטויות נוכח ההווה המתקדר והעתיד המאיים. כמו בכל מקום באירופה של אותן שנים, היהודים התלבטו בין הרכנת ראש עד יעבור זעם לבריחה, ורבים מהם בחרו להתעלם מן האיום. גם כשהאיכרים בכפר בו נפשו הפליאו בהם את מכותיהם, סברו רובם כי מדובר בתופעה נקודתית: "הפוגרום בזעיר אנפין, כפי שכונה כאן, חלף ולא שייר עקבות מבהילים. האנשים דברו עליו כעל תופעת טבע שאי אפשר לרסנה. האיכרים עוד שייכים לטבע ואין טעם לצפות מן הטבע שינהג בתבונה". ובכל זאת אי אפשר היה למנוע מן הארועים החיצוניים לחלחל אל השלווה המדומה של הנופש, והאנשים החלו נשמטים זה אחר זה, ומסתלקים חזרה אל בתיהם.

אפלפלד מתאר את הוריו, שבדרך זו או אחרת כבר נכחו ברבים מספריו האחרים. האב והאם היו טיפוסים שונים, כמעט הופכיים זה לזה. האם, שעליה הוא כותב, "לאמא, זאת למדתי באיחור רב, יש יחס רליגיוזי לחיים […] יחסה לבני אדם, לבעלי חיים ולחפצים, הוא קשוב", אהבה בני אדם, חשה בנוח בחברתם, הרגישה חלק מן העם היהודי, שאביו העדיף לכנותו בתואר "שבט". היתה לאם יכולת להבחין בפרטים, לקלוט ניואנסים דקים. האב היה אדם רציונלי, אתאיסט, חסר סובלנות כלפי חסרונותיהן של הבריות, מתבטא באירוניה נושכנית. בנם הושפע משניהם: "לא פעם כאמור, לאורך השנים, הייתי נכון ללכת בדרכו של אבא. אך מה לעשות ודרך זו לא תאמה את כלי נפשי. מטבעי איני מבקש לשנות בני אדם או לתקן אותם".

אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב ליד בית הוריה לאחר פלישת גרמניה לאזור שהיה אז בשליטת רומניה. סופר דרמטי יותר מאפלפלד אולי היה בוחר ברצח הזה, שאחריו השתנו חייו כליל, כסיום לספר. אפלפלד, נאמן למינוריות, מסיים את ספרו רגע לפני האסון:

התחושה הגוברת כי מה שהיה לא ישוב מילאה אותי ערגה עגומה. מדי פעם הייתי פורץ בבכי. אמא היתה מחבקת אותי ואומרת, "המלחמה עוד רחוקה, האנשים נוטים להפריז, הכל שקט לעת עתה. בערב יבואו גוסטה ודוקטור צייגר, ואני מכינה ארוחה שכולם יזכרו אותה ימים רבים".

"אבי ואמי" הוא אמנם ספר אישי מאוד, אך הצמצום המשפחתי והתקופתי אינו תוחם את הסיפור בדלת אמותיו. ארווין הילד עוקב אחר יחסי הגומלין בין הבריות, על היפה והכעור שבהם, עומד על מורכבותם של בני האדם, שהאסון שבפתח מעצים ומבליט את יחודיותו של כל אחד מהם, ומהתבוננותו ומתובנותיו מתפתחת אישיותו ונבנית תפיסת עולמו. יחסית למינימליזם של אפלפלד, הספר הזה מפורט ושופע פרטים, חדווה ותוגה שורים עליו יחדיו – "באותו קיץ על הגדה ראיתי את העליזות של היאוש" – והגעגוע צובט את הלב.

כנרת זמורה ביתן

2013

על הכריכה: ציור של אדגר דגה מ-1865 – אחותו ובעלה לאחר הריון שהסתיים באובדן העובר

רֶן אישידָה, בן עשרים וארבע, על סף השלמת תואר בספרות אנגלית ואמריקאית, עוזב את ביתו בטוקיו, ונוסע לעיר אקאקאווה כדי להשתתף בהלווית אחותו קֵייקו שנרצחה. קייקו, המבוגרת מרן בתשע שנים, היתה עבורו יותר מאחות. במשפחה בה ההורים היו עסוקים בעבודתם ובמריבות ביניהם, הילדים נעזבו לנפשם, וקייקו הכניסה את רן תחת כנפה והיתה לו אם ואחות. שבע שנים קודם לרצח עזבה קייקו את הבית, מהלך שהיה מצד אחד פתאומי, ומצד שני צפוי בשל יחסיה הקשים עם אמה. במהלך שבע שנים אלה התקיים בין השניים קשר טלפוני שבועי, ורן סבר שהוא מכיר את אחותו היטב. כעת, כשהוא מגיע לאקאקאווה, ובמידה רבה מאמץ לעצמו את חייה של קייקו – גר בחדר ששכרה, מלמד בבית הספר בו הועסקה – הוא מגלה שהסתירה ממנו את הארועים המשמעותיים בחייה. במשך שישה חודשים הוא מתחקה על עקבותיה, ומנסה לפצח את סוד מותה, עד שהוא חש שיש ביכולתו להפרד ממנה ולקבל החלטות לגבי חייו שלו.

עלילת הספר משוטטת בין עבר והווה, בין מציאות לחלום, ובין טוקיו לאקאקאווה, ועוסקת ברובה ביחסים שבין הורים לבין עצמם, ובינם לבין ילדיהם, ובהשפעת יחסים אלה על חיי הילדים לאחר שבגרו. השתקפות חייה של קייקו בחייו של רן היא מוטיב מרכזי בספר, והיא באה לידי ביטוי לא רק במקום מגוריו ובמקום עבודתו. דוגמא בולטת היא התמודדותו של רן עם תלמידה שהתאהבה בו, התמודדות המשקפת קשר רומנטי של קייקו בצעירותה עם אחד ממוריה. מוטיב מרכזי נוסף הוא התנהלות על קו דק המפריד בין חשיפה לניכור. במידה רבה, למרות יחסי גומלין מרובי דמויות, כל אחת מהן בסופו של דבר מסוגרת לעצמה, נוצרת את סודותיה.

"ציפורי גשם" נכתב בעדינות, ותרגומו שוטף ונטול מאמץ. הוא מספק הצצה אל החברה היפנית ואל ערכיה השונים מאלה המקובלים במערב. למרות אלה, ולמרות תוכן עם פוטנציאל לעורר ענין ורגש, הספר עבר לידי מבלי לגעת בי באופן ממשי. אולי האשם בחלומות, שמבחינתו של רן לא שווא ידברו, ומבחינתי כן. אולי גרמה לכך התנועה לעבר ההתרה באמצעות צירופי מקרים בלתי סבירים. ואולי הסוריאליזם המסוים השורה על העלילה, תוצר השפעתו הברורה של הרוקי מורקמי, שספריו אינם מדברים אלי, הוא שגרם. חוויתי תחושה של תלישות, ולמרות שכאבו של רן נגע ללבי, הספר כמכלול נותר מרוחק ממני. חובבי הסגנון ייהנו יותר.

Rainbirds – Clarissa Goenawan

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

סלסטיאל ורוי – היא אמנית, הוא מנהל מכירות – היו נשואים מזה כשנה וחצי, כשנסעו לבקר את הוריו של רוי באטלנטה. למרות שההורים הכינו עבורם חדר בביתם, הם העדיפו להעביר את הלילה במלון. במהלך הערב התפתח ביניהם ויכוח, אך לפני שיהפוך לריב החליטו לקחת לעצמם חמש-עשרה דקות בנפרד להרגע. רוי יצא מן החדר להביא קרח, פגש אשה מבוגרת מוגבלת בתנועה, סייע לה לשוב לחדרה, וחזר אל סלסטיאל. מאוחר יותר באותו לילה נכנסו שוטרים לחדרם, ועצרו את רוי לאחר שהאשה האשימה אותו באונס. שורה של מקרים קבעה את גורלם: לולא בחרו לישון במלון, לולא התווכחו, לולא מנעו בחוכמה את הריב, לולא התנדבותו של רוי לעזור, חייהם היו מוסיפים להתקדם במסלולם. ולולא עורו השחור של רוי, אולי לא היה מסומן כאשם עוד לפני החקירה, ואולי היה זוכה ליחס אחר מן השופט. אבל רוי נשפט בדרום הגזעני של ארצות הברית, ונדון לשתים-עשרה שנות מאסר על לא עוול בכפו.

"ברית עולם" מלווה את בני הזוג בחמש השנים הבאות, ומתבונן אל תוך תוכם של נישואים במבחן. העבר המשותף של השניים קצר – האם די בו כדי לשמר את הזוגיות נוכח ההווה המתמשך לאין קץ? שותפו של רוי לתא אומר לו משפט שממצה את כל מה שמבדיל בינו לבין סלסטיאל: "הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהחיים של כולם נמשכו, ורק שלך לא". בעוד סלסטיאל מתפתחת כאמנית וזוכה להצלחה, רוי זוכה ל"קידום" בכלא, כשהוא מועבר מקטיף פולי סויה לאיסוף אשפה. מערך הכוחות ביניהם משתנה משוויון לתלות, וקשיים יומיומיים מאתגרים את האהבה ואת הנאמנות. לצדם של בני הזוג משולבים בעלילה הוריהם ואנדרה, חבר משותף, שמכיר את סלסטיאל מילדות ואת רוי מהקולג'. כולם כמהים לאהבה ולשלווה, מבקשי טוב ליקרים להם, לא גדולים מהחיים ולכן כובשי לב.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא יחסי הורים וילדים, בעיקר אבות וצאצאיהם. הויכוח שבפתח העלילה החל כשרוי סיפר לסלסטיאל שאביו, שהעניק לו את שמו וגידל אותו, אינו אביו הביולוגי, וסלסטיאל התרעמה על שהסתיר ממנה היבט כל כך משמעותי בחייו. תפיסת האבהות של שני הגברים תבוא לידי ביטוי בהמשך. אביה של סלסטיאל הוא אב מגונן, שטובת בתו קודמת אצלו לנאמנויות אחרות. אנדרה חי בצל נטישתו של אביו, שהקים משפחה חדשה.

בפרסומים לספר מצוטט ברק אובמה כאומר, "תיאור מרגש של ההשפעות ההרסניות של האשמת שווא על זוג אפרו-אמריקאי צעיר". בעיני זהו תיאור מדויק ובלתי מדויק בו זמנית. האשמת השווא היא ברקע האירועים, אבל הנושא אינו העיוות המשפטי והמוסרי, אלא ההתמודדות של זוג צעיר עם פירוד כפוי. לאורך פרקים שלמים בספר אפשר לשכוח שמדובר באפרו-אמריקאים, שכן אותם רגשות ואותן תהפוכות נפשיות יכלו להיות נחלתם של זוגות מכל מוצא שהוא. מצד שני, הקורא אולי יכול לשכוח במי מדובר, אבל גיבורי הספר עצמם אינם יכולים. היחס כלפי שחורי העור צץ שוב ושוב, בהתלבטות איזה רכב לקנות, שלא ייראה כמו רכב של סוחר סמים ויעורר חשד, במחשבה היכן למקם חנות, כך ששחורים ירגישו נוח להגיע אליה מבלי להיראות יוצאי דופן על רקע לבן, ועוד. כפי שהסופרת מטפלת ברגישות בנושאי הספר האחרים, כך גם בנושא הגזענות, אליה היא מתיחסת במינון מבוקר.

כשקראתי אודות הספר, לפני שקראתי אותו עצמו, מצאתי בו דמיון אל "סיפורו של רחוב ביל", שגם בו מואשם צעיר שחור באונס שלא ביצע, והקשר בינו ובין ארוסתו עומד למבחן. יש מן המשותף בין שני הספרים, אבל אולי ששים השנים שמפרידות ביניהם מפרידות גם בין הדגשים שבחרו שני הסופרים ליצירותיהם. בעוד ספרו של ג'יימס בולדווין שם דגש מירבי על האפליה ועל הקיפוח, טיארי ג'ונס בחרה לספר סיפור אוניברסלי יותר (ושמו המקורי של הספר – "נישואים אמריקאים" – מצביע על כך). מכל מקום, הסופרת חלקה כבוד לבולדווין, כשהזכירה אותו ואת ספרו הראשון בספרה.

"ברית עולם" הוא ספר סוחף, מרגש, מעורר מחשבה ואמפתיה, ולכן מומלץ.

An American Marriage – Tayari Jones

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

אונטר דן לינדן היתה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה השדרה המרכזית בברלין, מוקד היסטורי ותרבותי. פירוש שמה של השדרה הוא "תחת עצי התִרזה", ושמו של הספר נגזר ממנה, מרמז על עקירה ועל געגועים. יעקב, גיבורו של הספר, גדל בברלין, וראה עצמו גרמני לכל דבר. כשמשפחתו ביקשה להמלט מגרמניה עם עלית הנאצים, הוא בחר להשאר לצדה של צעירה בה היה מאוהב. רק משזו הפנתה אליו כתף קרה בשל יהדותו, נענה לבקשת אביו, ויצא לארץ-ישראל, חלוץ לפני משפחתו. אנו פוגשים את יעקב בערוב ימיו, עברו כהיסטוריון פעיל מאחוריו, הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה בנים מנוכרים למדי, ועדיין אותה עקירה היא הארוע המכונן של חייו.

בר היא שכנתו הצעירה של יעקב. היא חיה חיי נוחות ורווחה בוילה ברמת החייל, עם בעלה הקבלן המצליח. בר היא עקורה מבחירה. ילדותה עברה במשפחה מסורתית באשדוד, אבל היא בחרה בחיי חולין עצמאיים. כאקט סמלי קיצרה את שמה המקורי ברכה, והתרחקה פיזית ונפשית מהוריה. חייה של בר רצופי מסיבות, היא מוקפת חברות, אך חוסר מנוחה מכרסם בה בשל תשוקתה לילד, תשוקה שבעלה אינו שותף לה. הקשר בינה ובין יעקב נוצר כשהוא אינו עונה לטלפון של בניו, ואלה מתקשרים אליה ומבקשים שתיגש אל ביתו. חולשת הזִקנה של יעקב ובדידותה שלה גורמים לה לאמץ אותו כ"פרויקט", ספק נכדה שלו לפי גילה ספק אֵם לפי אחיזתה. היא לוקחת אותו איתה לבקר אצל סבתה בירושלים, ומסיעה אותו ברחבי הארץ למפגשים עם ילדיו.

ספרים סכריניים וסטראוטיפיים דוגמת "איש ושמו אובה" עולים על הדעת, אבל מהר מאוד מתברר ש"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפור אחר לגמרי. המפגש בין השניים אמנם ישפיע על שניהם – פחות על הזקן שאישיותו המרירה כבר מעוצבת ומקובעת, יותר על הצעירה שעדיין פתוחות בפניה אפשרויות לעצב את חייה – אך זה אינו ספר שיעדו ההתרה והפורקן, אלא ספר מסע בתוך המשפחה, הפרטית והישראלית. במישור הציבורי, שני גיבורי הספר חשופים ללא הרף לשידורים אינסופיים המתארים התלקחות בגבול הצפוני, ומגיבים עליהם, בר בדאגה ויעקב בהשלמה הנובעת מנסיון חיים של מי שהתנסה בקשיים ובמשברים. במישור המשפחתי בר תצטרך לגלות מה באמת חשוב לה, ויעקב ייאלץ להתמודד עם בניו, שכל אחד מהם נושא באופן שונה את תוצאות אבהותו הבלתי מוצלחת. יונתן ברג יצר באמצעות הדמויות השונות פסיפס אנושי, שמרכיביו הם מורה שפרש לחיי מנוחה בגליל, חוזר בתשובה שבחר בדלות, מתעשר חדש שהקשר שלו עם בני אדם הוא באמצעות הכסף, מחפש דרך שהרחיק למנזר בודהיסטי, זקנה בבית ישן דחוס בין מגדלים מודרנים בירושלים, ועוד אחרים לצדם. גם דמויות מן העבר, שכבר אינן חלק מן העלילה בהווה, מאופינות בקוים מדויקים, דוגמת רחל, אשתו הראשונה של יעקב, שלא הצליחה להביא את הוריה לארץ, וכל חיוניותה התפוגגה כשנודע לה מה עלה בגורלם. ברג נוגע בציניות מסוימת בפכים הקטנים והגדולים המרכיבים את ההוויה הישראלית, ומספר סיפור מקומי ועכשווי.

"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפורם של בני הדור הראשון והשני למדינה. הראשונים נעקרו ממקומם, מרצון או מכפייה, ותהפוכות חייהם הטביעו את חותמן בבניהם, שנאלצו לברור את דרכם בצל טראומות ההורים. בהרחבה זהו סיפור על פערים בין-דוריים, כשכל דור מבקש את דרכו שלו. כל אחד מבניו של יעקב מפרש אחרת את התנהלותו של אביהם. אמיר הבכור, הדומה לאביו יותר מן האחרים, סבור כי מי שחווה את משבר העקירה "יבקש למצוא את העבר ולנוע משם היישר אל העתיד, יוותר על ההווה". אלכסנדר, הבן השלישי שחזר בתשובה, מחזיק בדעה הפוכה ולפיה אביו דווקא בחר להתמקד בהווה, ו"מי שמשתעבד להווה אין לו יותר נחת רוח וגם לא קרבה לילדים, וודאי לא עומק ומסורת". דווקא יעקב עצמו, למרות היותו היסטוריון האמון על בחינת העבר, אינו מסוגל להצביע על סיבה ומסובב בחייו: "כמעט בלי שהתכוננתי החיים האלה עברו, וכשאני מתבונן לאחור אני רואה רק חוסר סדר, גיבוב של רגעים. אי אפשר לצפות הכל, אי אפשר לדעת כל הזמן מה יקרה ומה צריך לעשות כדי שיקרה אל"ף ולא בי"ת. כוחות גדולים ממך דוחפים אותך מפה לשם, ולפעמים יש לך כוח להתנגד, ולפעמים אתה נותן לעולם להניע אותך בכיוון שלו".

מאמר אודות הספר הכתיר אותו כ"מפגש נפיץ בין פרופסור אשכנזי וצעירה מזרחית", כותרת שמצמצמת אותו לרמת דרמה זולה, וחבל. לעימות העדתי יש בספר נוכחות שולית בלבד. המפגש בין יעקב ובר הוא מפגש בין שני בני אדם החווים התחבטויות וחשבון נפש, ואלה נובעים ממכלול חייהם ומאישיותם, ואינם צבועים בגוון היחיד של מוצאם.

"הרחק מעצי התרזה" כתוב בכשרון, דמויותיו המגוונות מאפשרות לכל קורא למצוא חיבור אישי לעלילה, והוא משכנע ונוגע ללב. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2018

טאדק הוא גבר ירושלמי בשנות השלושים לחייו, סופר בשאיפה. אשתו, שאינה שבעת רצון מרפיסותו ומחוסר המעש שלו, לוקחת את בנם מיכאל ועוזבת את הבית. כשכתיבתו תקועה וחייו משתבשים, הוא קם ונוסע לפולין, בשנה האחרונה של המשטר הקומוניסטי, לפגוש את סטפן, אביו, שאותו לא ראה מאז היה בן שתים-עשרה. ילדותו, יחד עם אחִיו ועם שתי אחיותיו, נחוותה בצילו המאיים של אב שיכור ואלים, שהפליא בהם ובאמם את מכותיו, עד שקצה נפשה של האם בכאב ובמצוקה, והיא הסתלקה איתם לישראל. טאדק, הצעיר בילדים, שגדלו כולם כנוצרים בשל דתו של האב, היה בטוח שהמשפחה מהגרת לאוסטרליה, ורק בהיותם בלב ים התבשר שאמו יהודיה והוא יהודי, ויעד המשפחה הוא ישראל.

מה מבקש טאדק להשיג במסעו? אולי סגירת מעגל לפני שילך האב לעולמו. אולי הוא מבקש למצוא חיזוק לאבהותו שלו, ממנה חשש: "מי יכול לדעת אם אני אהיה אבא נהדר? איך אפשר להביא ילד לעולם הזה אם אבא שלו אולי מקולקל? והוא אפילו לא ידע את זה, ילך אחרי כמו אידיוט, יהיה בטוח שכאשר הוא עם אבא הכל בסדר. לא ידע שהכל רק אחיזת עינים". או אולי, כשהוא נגרף ללא שליטה בסחף חייו, הוא מבקש הכרה, כפי שיאמר סטפן מאוחר יותר בהתיחסו ליחסיו עם אביו שלו: "אחרי שמת הבנתי שבעצם כל החיים אתה מחפש לקבל איזו הכרה מאבא שלך, ולפי מה שאני מבין בחיים האלה, ואני לא מבין הרבה, רוב האנשים לא זוכים לקבל אותה. לא משנה כמה בני זונות הם היו, כמה עלובי נפש, עדיין אתה מחפש אותה".

*הפיסקה הבאה מכילה קלקלנים*

במסעו לפולין מכיר טאדק את אביו כפי שלא הכירו קודם לכן. הזיקנה הביאה איתה רגשנות ותלות פיזית, אך סטפן הוא עדיין אדם כוחני, גס, שתלטן ואלכוהוליסט מועד. כשהשניים יוצאים אל הכפר בו חיו בעבר, ומבקרים בדרך אצל חברים וקרובים, סטפן מגולל בהדרגה את קורותיו. במהלך מלחמת העולם היה חבר בארמיה קריובה, צבא המולדת המחתרתי, עבר עינויים בכלא, נכלא כאסיר פוליטי במיידנק, הצליח להמלט, והפך למוציא לפועל של פסקי דין מוות שהושתו על בוגדים. למרות שבשום רגע במהלך ההיכרות החוזרת עם בנו הוא אינו מתנצל על דבר, אולי יש צל של הצטדקות בדבריו כשהוא מספר שהחל לשתות במהלך אותה תקופה. לא האמנתי להצטדקות זו, ואני סבורה שכך גם בנו. האם הסבל שחווה במלחמה מצדיק, או מסביר, את אבהותו הכושלת? התשובה, לדעתי, שלילית. במהלך אחת הנסיעות המשותפות, טאדק נרדם, וכשהוא מתעורר הוא מוצא שראשו מונח על כתף אביו. צופה מבחוץ רואה תמונה של אב ובן ברגע של קירבה. טאדק יודע שזו תמונה חיצונית בלבד. הוא מטפל באביו במסירות, נענה לגחמותיו, מקשיב לו, אפילו מנסה למצוא לו נקודות זכות, אבל הוא כועס, הוא פגוע, אינו מוצא מחילה. כשיחזור לארץ תאמר לו אמו: "נשים יודעות איך להתמודד עם בעלים בוגדים, אבל אני לא בטוחה שילדים יודעים איך להתמודד עם אבות בוגדים".

"בנדיט", המבוסס על זכרונותיו של הבמאי עמי טדאוש דרוזד, שחלקם הוצגו בסרטו "אוסטרליה שלי", כתוב מצוין. איתמר אורלב מניע היטב את העלילה בין סיפור המסע וגרסת האב לתגובותיה של האם, השומעת על חוויותיו של הבן בשובו. האם, אגב, היא הדמות האהובה עלי בספר. אחרי שנים של אסקופה נדרסת תחת רגלי בעלה, קמה ועשתה מעשה, וכעת היא אישיות עצמאית, חדה, אכפתית מבלי ליפול לרגשנות. את האב, לעומת זאת, קשה עד בלתי אפשרי לחבב, למרות הסיפור הקשה והמרתק שהוא מספר על תקופת המלחמה. חולשת הזיקנה מעוררת חמלה, אך הנרקיסיזם שלו מעורר סלידה. העלילה המעניינת, היחסים המשכנעים בין הדמויות, והסגנון הסבלני והנהיר, מתחברים יחד לספר ביכורים בשל ומומלץ.

עם עובד

2015

"קופסה שחורה" הוא רומן מכתבים, המשוגרים ברובם על ידי ארבעה כותבים. אלק, סופר והוגה ישראלי היושב בארצות-הברית, מקבל מכתב מאילנה, גרושתו, ממנה התנתק לחלוטין שבע שנים קודם לכן. אילנה, הנשואה כעת למישל, מבקשת את עזרתו של אלק בהתמודדות עם בועז, בנם בן העשרה, אלים ומרדן, שהסתבך בשל מזגו החם. מאוחר יותר תתוודה אילנה שבעיותיו של בועז היו רק עילה לחידוש הקשר, ושנפשה עדיין יוצאת אל אלק. מכאן תיפתח התכתבות מסועפת בין ארבע הדמויות הללו, ולעלילה יצטרפו גם עורך דינו של אלק ואחותה של אילנה.

שמו של הספר ניתן לו על שום חיטוטם של אילנה ושל אלק בקופסה השחורה של נישואיהם, אבל הקופסה תנצור את סודותיה. הקשר בין השניים נוצר בעת השרות הצבאי, ביוזמתה של אילנה. אלק, בעל המאה בספר, השולט לכאורה בגורלותיהם של האחרים באמצעות כספו, הוא בעצם טיפוס נשלט, שעבר מרִשתו של אביו הדומיננטי אל מערבולת נישואי השנאה-אהבה בשליטתה של אילנה הבלתי יציבה. למרות שמצא עוז בנפשו להתנתק ממנה, ובתוך כך גם לנטוש את בנו, הוא עדיין שבוי בקסם הקשר המוזר. אבל אין צורך לרחם עליו: באצילות נפש מעושה הוא מפזר ארס, מוסווה קלות תחת מעטה נימוסים וכנות מזויפת. נישואיהם של אילנה ומישל שונים ודומים. אין בהם האלימות של הנישואים הקודמים, אבל המעטה הדקיק של נישואים שפויים מאיים לקרוס תחת חוסר המנוחה של אילנה, שנטשה בעבר את בנה ותנטוש בעתיד את בתה, ותחת רגשי הנחיתות של מישל. מישל, שרוב הזמן מפגין סלחנות, הנובעת לכאורה מאמונה דתית, הוא בעצם פנאט לאומני, נושא רגשי קיפוח עדתיים. הוא בז לאלק, אך נוטל את כספו ללא היסוס. כשהיחסים בין השלושה יגיעו לכדי משבר, יהפוך המאבק בינו לבין אלק למלחמת שמאל-ימין, אשכנזים-ספרדים. בועז, שילדותו התרחשה בצל הקשר האלים בין הוריו ובצל נטישתו בקיבוץ אצל אחותה של אמו, גדל, ולא במפתיע, להיות נער בעייתי, בז להשכלה, אובד דרך. בין אלה בוחש זקהיים, עורך הדין של אלק, לכאורה נאמן עד כלות, אבל מוּנָע אף הוא במידה רבה מתאוות תככים ומרצונו להבטיח את חלקו של נכדו בירושה של אלק. הקול המתון והכן היחיד הוא של רחל, אחותה של אילנה, אך נוכחותה מינימלית, וכך גם השפעתה.

עמוס עוז מפליא לתת קול יחודי לכל אחת מהדמויות. יתרה מזו, הוא כותב בשמן מכתבים מתעתעים, שרב בהם השקר על האמת, שכן כל אחת מצלעות המשולש הביזארי שברא בספר מרמה ללא הרף, בעיקר את עצמה. מישל מתעטף בפסוקים כדי לשכנע את האחרים ואת עצמו שכוונותיו ומעשיו טהורים, ומן הסתם אף אינו מודע לסתירה שבין דבריו לפעולותיו. אילנה היא שבשבת, נעה בין שנאה לאהבה, מתרפקת על שלוות נישואיה החדשים ומתחבטת ברשת נישואיה הקודמים, מאמינה בכל רגע נתון במה שהיא אומרת, גם אם רגע אחר כך תאמר את היפוכו. אלק מתעטף בפזרנותו ובהיותו "מלח הארץ", לוחם ואיש-רוח, כדי להסתיר את חוסר בטחונו. האפיון של כל אחת מהדמויות אך ורק באמצעות מילותיה מרשים.

הכתיבה, אם כך, נהדרת. הדמויות הן מקור לא אכזב לניתוחים פסיכולוגים. הסיפור עצמו, לעומת זאת, חלש. למרות הרב-מימדיות של הדמויות, בבסיסו של דבר הן סטראוטיפיות, כנראה במכוון, ומאפיין זה שלהן משתלט על מאפייניהן האחרים ומפחית מאמינותן. אם ביקש עוז לחדור אל הקופסה השחורה של היחסים בין בני זוג, משימתו לא עלתה בידו. מניעיהן של הדמויות נותרו לא ברורים, אלא אם כן מסכימים לקבל את אי יציבותה של אילנה כמנוע הסיפור, ואז הכל אפשרי ופתוח. סביר יותר להניח שעוז ביקש לתאר את החברה הישראלית בשנות השבעים והשמונים, אבל כאן הסטראוטיפיות בעוכריו, כמו גם התחושה שהוא מעדיף דמות אחת על פני רעותה.

בשל הפער בין המה לאיך, אנקוט בשיטתם של אילנה, אלק ומישל, ואשגר מסר כפול של המלצה ואי-המלצה גם יחד.

עם עובד

1986